מהרש"א על הש"ס/בבא קמא/פרק ח

פג:

בד"ה מכה מכה ל"ל וא"ת דרבא כו' ויש לומר דרבא לטעמיה כו' עכ"ל רצונם לומר דלכאורה מלתא דרבא דהתם מתאמרא נמי אליבא דהך ברייתא דהכא וא"כ כי לא קאי נמי ג"ש דמכה מכה להך דרשה דהכא כדקאמר ואם נפשך לומר כו' מ"מ איצטריך ג"ש דמכה מכה לדרשה דהתם דבפירוש ריבתה תורה כו' ומאי פריך מכה מכה למה לי ותרצו דרבא לטעמיה ולית ליה דרשה דהך ברייתא דהכא ומש"ה מוקי ליה התם לדרשה אחריתא אבל בהך ברייתא דהכא קאי ג"ש דמכה מכה להך מלתא דעין תחת עין לאו ממש הוא והשתא פריך שפיר מכה מכה ל"ל להך דרשה דהכא ודו"ק:

פד.

בד"ה אלא בדמזיק דס"ל לר"א כו' ותנאי דלעיל ס"ל דדוקא בכופר כו' עכ"ל לא מצינו תנאי דס"ל בכופר דמי מזיק אלא רבי ישמעאל בנו של ר"י ב"ב לחוד ס"ל הכי בפרק ד' וה' אלא ר"ל דכל הני תנאי דלעיל בשמעתין דקיימי אמתני' ולא ס"ל בעין תחת עין בדמזיק מצי סברי שפיר בכופר דמי מזיק כר"י בנו של ריב"ב משום דכתיב שם פדיון נפשו ודו"ק:

בד"ה זילו שומו ליה ד' דברים היה סבור דאדם הזיקו כו' עכ"ל ונ"ל להוסיף על דבריהם כמו דלא הוה ידע דחמור הוה לא ידע נמי דקטע לידיה ואפחתיה מכספא אלא דהוה סבור דלא אפחתיה ולכך אמר מעיקרא ד' דברים לבר מנזק וק"ל:

פה.

בגמרא הכא בכלל ופרט כו' וכ"ת חבורה לר' ל"ל לדמים יתירים כו' ק"ק אמאי לא קאמר בפשיטות דכ"ע כויה דלית בה חבורה משמע ובן עזאי סבר כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דאי אית בה חבורה אין אי לא לא ורבי סבר דחבורה אתא לדמים יתירים ודו"ק:

תוס' בד"ה לדמים יתירים כו' תרוייהו צער במקום נזק כו' עכ"ל אין זה לשון הקונטרס ונראה כוונתו בהיפך קמ"ל דמשלם תרוייהו נזק במקום צער ואי לא הוה כתיב אלא כויה ה"א דמי כויה הוא דמשלם דהיינו צער לחוד גם ממ"ש ועוד דלמה היה לנו למימר שהצער יפטור את הנזק כו' נראה כן וק"ל:

בפרש"י בד"ה ה"ג וחכמים אומרים כו' היקישן הכתוב וזה שאין חייב בשבת כו' עכ"ל הכי ודאי משמע לישנא דכל שחייב בשבת כו' אבל צ"ע ל"ל היקישא לתלות ריפוי בשבת דהא משמע בין לרבנן דבי רב ובין לרבא דרבנן בתראי ס"ל לא ניתן לאגד וא"כ ריפוי ושבת דאינו חייב מסברא הוא ורפא ירפא אתא לכדרבי ישמעאל ורק אתא לשלא מחמת המכה ואפשר לומר דרבנן בתראי ממעטי שבת מרק וילפי ריפוי משבת אבל אי לאו מיעוטא דרק הוה מוקמינן ורפא ירפא לרבות ריפוי והוה ילפינן שבת מריפוי וק"ל:

פה:

בד"ה לקתה מדת כו' וזה שנקטע רגלו כו' אלא דויל דוולא כו' א"נ כי נקטעה ידו אזיל כו' עכ"ל כתב מהרש"ל נראה בעיני ט"ס מ"ש ברש"י לעיל נקטעה רגלו ובסוף נקטעה ידו אלא להיפך הוא כמ"ש התוספות דאל"כ לא מיושב כלל מה שמשיב מדת הדין לא לקתה כו' עכ"ל ע"ש באורך ודאי דכן נראה מדברי התוס' אבל קשה מיהא דאנן תקשי לן הכי דהא לקתה מדת הדין במה שלא נותן לו אלא כשומר הפתח דהא אי לא היה חולה בנקטעה ידו הוה מצי אזיל בשליחות וכן בנקטעה רגלו דכי הוה מתפח מחולי זה הוה דויל דוולא וכמ"ש גם התוס' במלמד תינוקות שלא נאמר בו כאילו הוא שומר קישואין דא"כ לקתה מדת הדין ויש ליישב בדוחק דודאי בידוע שהוא בעל אומנות נאמר בו כאילו הוא היה עושה אותה מלאכה אבל בסתם בני אדם שאין ידוע בו מה מלאכה הוא עושה ואפשר שהיה בטל מכל מלאכה לא נאמר בו אלא בפחותה שבמלאכות דשייך בו אי לא היה חולה דהיינו כאילו שומר קישואין:

תוס' בד"ה נהי דנזק וריפוי כו' ועוד דלעיל אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום נזק כו' עכ"ל לכאורה בכוונתם שהוא גם כן קושיא דלמה יפטר מריפוי וצער ובושת כיון דנותן דמי כולו דהיינו נזק דהא אשכחן דחייב בכולן שלא במקום נזק אבל אין כאן ראיה ללמוד במקום נזק משלא במקום נזק דהא איצטריך תלמודא לעיל קרא לכל חדא וחדא ונראה בכוונתם דר"ל ועוד דליכא ראיה מחובל בחרש דחייב דהיינו שלא במקום נזק דהא אשכחן דחייבה התורה ריפוי שלא במקום נזק וק"ל:

פו.

בד"ה פיחת אצל רבו כו' ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל יום ויום עכ"ל צ"ל לרבא דהוי לטעמיה דפלוגתא דהכא דנותן הכל לרב ולטעמיה דפלוגתא דלעיל דנותן לו שבתו שבכל יום ויום דלא שייך לרבא בצמת' ידו שבת גדולה ושבת קטנה ומש"ה כתבו דיש ליישב בדוחק דלא הוי מעין פלוגתא דהכא ודו"ק:

פו:

בד"ה ערום בר בושת כו' והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב אביישו ערום נמי כו' עכ"ל ר"ל דמשום האי טעמא נמי לא בעי למימר ביישו בבית המרחץ שסטרו או רקק משום דקתני אינו דומה ביישו ערום כו' ואי הוה סוטרו כולו כמו שכתבו התוספות לעיל וק"ל:

בד"ה סומא אין לו בושת כו' וכן משמע מתוך פירוש הקונטרס דפירש דדייק מתניתין דלא כר"י מדלא קתני כו' עכ"ל לכאורה לא מפרש"י אנו חיין אבל גמ' ערוכה היא לעיל דדייק לה דלא כר"י מדלא קתני סומא שבייש פטור כדקתני גבי ישן ולא דייק ליה מדקתני המבייש את הסומא חייב ואפשר לפרש דה"ק תלמודא לעיל מדשני בלישנא דר"י דקתני סומא אין לו בושת ולא קתני סומא שבייש פטור כדקתני במתניתין גבי ישן משמע דסומא אין לו בושת והמביישו נמי פטור ולכך לא דקדקו כך אלא מפירוש הקונטרס ודו"ק:

פז.

בד"ה וכן היה רבי יהודה כו' כשמצא דרשא לפוטרו ממיתה וגלות כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל דמעיקרא נמי הוה ידע דרשא לפוטרו ממיתה וגלות עד שמצא דרשא לפוטרו מכל דינים שבתורה וק"ל:

בד"ה בעבד כנעני שלו כו' ומיהו קשה מאי קמ"ל ר"י כו' ע"כ נראה שיש לחלק כו' שכבר זכה בכל עכ"ל הך קושיא ה"ל להקדים אבל נטרו עד הכא דבתירוצם זה ניחא נמי לגבי שבת דהכא כבר זכה במה שבידו וק"ל:

פז:

בד"ה והא מציאה כו' א"נ אפי' לשמואל בעי אמאי לא אמר כו' עכ"ל פירוש ומקטן לחוד פריך מיהו ק"ק דמשמע משום דאוקמא בסמוכים פריך ולשמואל אפילו בלא סמוכים ה"מ למפרך מקטן ודו"ק:

פח.

בפרש"י בד"ה תקשי לך גר שלידתו והורתו בקדושה כו' עכ"ל לפי מה שפירשו התוספות פירוש הקונטרס שאין לו אחוה היינו ביוצאי חלציו וגר אף שאין לידתו והורתו בקדושה יש לו אחוה ויש לו בושת לר' יהודה וכשר לעדות ה"מ לפרש נמי תקשי לך גר שהורתו ולידתו שלא בקדושה ואפשר דלרבותא נקט הכי דאפי' גר שלידתו והורתו בקדושה אינו כשר למלכות אא"כ אמו מישראל ודו"ק:

גמ' איידי דכתב לא יומתו אבות על בנים כו' ואפכא לא בעי למימר איידי מרישא דקרא לסיפא דקרא ועוד נראה דאי מיירי קרא דוקא בעבד ודייק ליה אבות על בנים דאין לו יחוס בנים שפיר דכתב נמי בנים על אבות דהא קושטא הוא דאין לו נמי יחוס אבות ואע"ג דלא איצטריך ליה מ"מ איידי דכתב שאין לו יחוס למטה כתב נמי שאין לו יחוס למעלה אבל אי הוה איירי קרא בגר ודייק ליה בנים על אבות שאין לו יחוסי אבות משום איידי לא ה"ל למכתב אבות על בנים כיון דקושטא הוא דיש לו יחוס בנים ודו"ק:

פט.

תוספות בד"ה פירא דפירא כו' ונראה דפירי כו' לא הוי כי האי דהכא דנהי דמשלם כפל כו' עכ"ל דהכא בטובת הנאה של כתובה דאין הבעל מפסיד כלום מסתבר למימר כיון דאתי מעלמא הוי כולו לאשה אבל בגונב ולד בהמת מלוג כל ההפסד היה לבעל ראוי הוא שהכפל ממנו אע"ג דאתי מעלמא לא עדיף מנכסי מלוג גופיה שהבעל אוכל מיהת הפירות ומזה שכתבו דנראה נמי דכ"ש גונב בהמת מלוג עצמו כו' דכיון דבגונב בהמת מלוג הוי הפסד ג"כ לאשה שהגוף שלה מכ"ש דמשלם הכפל דאתו מעלמא לאשה ודו"ק:

בד"ה כל לגבי בעלה כו' ומיהו מ"ל דא"ה לא תחוש ותמחול כו' מכל מקום חשיב ליה אטרוחי בי דינא כו' עכ"ל צריך עיון מאי אטרוחי בי דינא שייך הכא דהא דנחבל משתלם השתא מן הלוקח כתובתה והלוקח נמי לא אפסידיניה כיון דמשתלם יותר לכשתתאלמן מדינא דגרמי דעל דעת כן קנה הכתובה מעיקרא שישתלם לכשתתאלמן ואפי' לקמן בזבנה הכתובה לנחבל גופיה כיון דכשתתאלמן משתלם יותר מדמי החבלה דהיינו לפי טובת הנאה לא מקרי אטרוחי בי דינא בכדי אע"ג דהשתא לית לה מידי לשלומי שאם לא תאמר כן ל"ל למימר כלל כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי כו' הא בלאו הכי כיון דהשתא לא משלמא ליה מידי הוה אטרוחי בי דינא ויש ליישב בדוחק כיון דהך זבינא אינו כלום שהיא ודאי לא תחוש ותמחול מקרי אטרוחי בי דינא בכדי כיון דהשתא לא משלמא מידי דהך זבינא אינו כלום אע"ג דמשלמא הכל משום דינא דגרמי ודו"ק:

פט:

בד"ה ואפילו מחלה כו' וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל כו' עכ"ל גם כאן יש לדקדק כיון דכי נמי לא תמכור השתא לא משתלם מידי כי תמכור נמי ותמחול לבעלה הא ודאי דלא מפסיד מידי דצריכה לשלם לו משום דינא דגרמי כר"מ ויש ליישב דהא אכתי לא מסיק אדעתיה למימר דאתיא כר"מ עד דמסיק בההיא דהיא שחבלה בבעלה כו' הא ודאי ר"מ היא כו' ולעיל שכתבו א"נ הא מוקמי לה בסמוך כר"מ כו' ר"ל למסקנא ניחא וק"ל:

צ.

בד"ה הקדש חמץ כו' ולא איסור מכר עכ"ל לכאורה נראה להגיה ולא איסור קונמות ולא מכר דבמכר לא שייך לשון איסור גם השמיטו קונמות אבל נראה דגם להאי תירוצא קונמות בכלל הקדש הוא כמ"ש דהקדש אתמר מברייתא דקונמות ודו"ק:

בד"ה ר"מ אומר ראשון ישנו כו' אין יוצא לא לאיש ולא לאשה משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה כו' עכ"ל וק"ק לפי זה אמאי מוקי הך דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כו' והך מי שחציו עבד כו' כרבי אליעזר כיון דמצי אתיא נמי כר"מ כדמוקי נמי הך דלא לאיש ולא לאשה כר"מ מה"ט שכתבו להך גירסא ודו"ק:

צ:

בד"ה כגון שראוה כו' דה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה כו' עכ"ל ובראוה ביום דהדיינין בעצמם דנין ע"פ ראייתם לא שייך בזה עדות שאין אתה יכול להזימה דאין כאן עדות כלל וק"ל:

צא.

בד"ה לא משום דאמרינן כו' אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו כו' עכ"ל למאי דבעי למימר נמי דטעמא משום דיש אומדנא לנזקין נמי יש להקשות כן אמאי לא תני אפילו כנגד עינו ואזנו אם אחזו אלא דהשתא אכתי לא ידע הך ברייתא דאחזו וחירשו דחייב והוה סבר באחזו דליכא אומדנא לנזקין ודו"ק:

בד"ה חמשה דברים כו' וכן מוכיח בתוס' מדתני אמדוהו כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דכן מוכיח בעל התוספות מדתני בשמעתין אמדוהו והיה מתנונה כו' דמשמע לענין רפוי קמיירי וק"ל:

צא:

בד"ה אלא תנאי היא כו' והשתא ניחא כו' מאן תנא דמתניתין דאמר אליבא דרבי עקיבא כו' עכ"ל אבל אי הוה קאי הני שינויא דלעיל כאן בחבליה כאן בבושת ולא הוו תרי תנאי אליבא דר' עקיבא לא ה"ל למבעי מאן תנא דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו דהא ודאי ר' עקיבא הוא וק"ל:

בד"ה וחייבו ר"ג כו' ועוד פטרו ר"ת משום שיענה אמן כו' עכ"ל ואין להקשות השתא נמי ר"ג למה חייבו ליתן י' זהובים ולא פטרו מה"ט די"ל דהיה מברך בלחש בשעת כיסוי הדם משא"כ בקורא בתורה:

צב.

בפרש"י בד"ה אבל צער שדואג על בושתו כו' עכ"ל דצער של החבלה גופה כבר פרע לו בכלל ה' דברים שמשלם לו וק"ל:

צג.

גמרא בתר מרי נכסי ציבי משך כו' פי' שומן כמו הנוגע בציב היוצא ממנו בפרק העור והרוטב והוא ע"ד שאמרו קרב לגבי דיהנא ואידהן וק"ל:

שם קלל את שרה ונתקיים בזרעה כו' שיהיו לך בני כסויי עינים כו' אין זה מדוקדק דמאי קאמר קלל שרה ונתקיים בזרעה הא מעיקרא קלל זרעה שיהיו לה בנים כסויי עינים ובפ"ד דמגילה איתא הך סוגיא בע"א ותו לא מידי ע"ש:

בפרש"י בד"ה הכני ופצעני כו' וברייתא דלעיל כו' דאמר נחבל כולה מלתא כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאוקמא באומר הן בניחותא אך ק"ל לפירושו כיון דלא בעי תלמודא לתרוצי רישא איירי באומר לאו בניחותא וסיפא באומר הן בניחותא משום דהא מלתא דפשיטא הוא אבל קמ"ל דיש הן שהוא כלאו ולאו שהוא כהן במתמה אתמוה א"כ היאך מיתוקמא ברייתא בדאמר נחבל גופא דהא נמי מלתא דפשיטא הוא דלא גרע מאומר הן בניחותא אבל איכא לאוקמא ברייתא נמי באומר לאו שהוא כהן ודו"ק:

בד"ה לשמור כו' ע"מ לאבד או ע"מ לחלק כו' עכ"ל כתב מהרש"ל האי ע"מ דפרש"י לאו דוקא אלא כו' עכ"ל ואין צורך דמאי איכפת לן באומר ע"מ כיון דלא אמר על מנת לפטור ודו"ק: