תוספות רי"ד/בבא קמא/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פד עמוד אעריכה

טרפה שהרג את הנפש היכי קטלינן לי' ומעידין אנו את איש פלוני שהוא בן גרושה הרי אי אתה יכול להזימה שא"א לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וא"כ אל נקבל עדותם ויהי' כשר תשובה הטרפה שהרג הוא הגורם שלא תוכל להזימה מפני שאין חייבין עליו מיתה שהרי אף ההורג את הטריפה פטור אבל כשמעידין שהוא בן גרושה אין זה שמעידין עליו גורם שלא תוכל להזימה אלא מפני שא"א לעשותן בני גרושה ומש"ה עדותן קיימת:


דף פד עמוד בעריכה

והא אמר רבא אין מועד בבבל פי' משום דבעי' העדאה בפני ב"ד כדאמרן לעיל בפ' כיצד אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד וב"ד שבבבל אינו חשוב ב"ד דסמוכין בעינן והמורה שפי' הטעם מפני שאינו משלם בג' נגיחות הראשונות אינו נראה לי דהא אמר' לעיל בפ' שור שנגח ד' וה' שורים בשור חש"ו אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו אבל מעמידין להם אפוטרופוס לעשותן מועד לשלם מן העלי' בבבל נמי ניעבוד הכי אע"ג דפטור מג' נגיחות הראשונות ועשו אותו מועד לשלם מן העלי' א"ו טעמא משום דבעי' ב"ד הוא:


דף פה עמוד אעריכה

צער במקום נזק. היכי שיימי' זה שלא שאל על הבשת במקום נזק מפני שמופרד היא הבשת מן הנזק שהנזק אנו שמין בעבד והבשת בבן חורין ושמין יד עבד כמה שוה ושמין בן חורין בזה בכמה הי' פודה ידו מן המלכות שגזר לקוטעה בסם שאין שם אלא בשת ונזק ומה שעודפין בדמי יד בן חורין על דמי יד העבד הוא הבשת אבל הצער אינו מבורר שכך צער יש לעבד כמו שיש לבן חורין:


דף פה עמוד בעריכה

פיסקא שכת' רואין אותו כו' חרשו נותן לו דמי כולו פי' לא תימא דשמין אותו כעבד ותו לא דא"כ אין כאן אלא נזק בלבד ויותר מגיעים לו מחבלת ידו מנזק כל גופו א"ו גם בושת נותן לו ואע"פ שעכשיו אין לו דעת להכלם דשמין כמה היא בשתו של אדם כיוצא בזה להיות חרש וצער נותן לו שא"א שלא הרגיש בעת שהכהו ונצטער ושמין כמה יש לחרשו בין סם להכאה וריפוי נמי אע"ג דחרש לאו בר רפואה היא שיתרפא מחרשותו שאם הי' בר רפואה לא הי' נותן לו דמי כולו אפ"ה אם עשה בו חבלה שאם לא נתרפאת תבאיש מכתו ותסריח וימות חייב לרפאותה:

כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי לי' פי' ונ"מ לצע' ולבוש' שאם תעשנו אומד אחר כדאמרן חירשו נותן לו דמי כולו אין צער בחרש מרובה כצער הפקח שהחרש הרגיש באותה שעה כשחרשו אבל לאחר שחירשו אינו מרגיש בצער והפיקח מרגיש בצער עד שיתרפא וכן נמי בבושת החרש נתבייש לפי שעה כשחרשו אבל לאחר שנתחרש אינו משים אל לבו להכלם אבל הפקח היא נכלם תדיר והילכך בושתו מרובה ואי אמדי' ליה חד אומדנא כמו חרש מסתכר החובל ואם תאמוד כל אבר ואבר בפני עצמו פורע כל צערו וכל בשתו ומכחיש החובל


דף פו עמוד אעריכה

ורבא אמר אינו נותן לו אלא בשתו שבכל יום ויום אפי' את"ל שאומדים כל הימים שראוי להתבטל ונותן לו מיד אינו דומה אומד זה לאומד זה שכשאתה אומר כמה היה יפה וכמה הוא יפה י"ל שמי שקונה עבד בעבור צמיתת ידו אינו מזלזל בו כל כך כיון שהוא בוטח שסופו לחזור או י"ל כיון דלא חזי למלאכה עד זמן גדול מזלזל בו הרבה ואינו דומה אומד זה לאומד בטל מלאכתו שבכ' יום ויום:


דף פט עמוד בעריכה

סברוהו דכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מאי לאו בהא קמיפלגי דמר אית ליה תקנת אושא ומר לית ליה תקנת אושא פי' מאן דתנא יוצאין לאשה אבל לא לאיש לית לי' תקנת אושא וכיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי יוצאין לאשה אי קשיא ואמאי יוצאין לאשה ומפסיד הבעל פירותיו והא אפי' למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אי מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב ולא מצי הבן לאפקועי אכילה פירות דאב. והכא היכי מציא אשה לאפקועי פירות דבעל ומסתחרר מיד תשובה כיון דמציא לזבוני גופא דעבד. ומשום ה"ט דחייל זבוני על גופא דעבד חייל נמי שיחרור אגופא והפירות של בעל ממילא הופקעו דכיון דחייל עלי' שיחרורא והוי בר חורין איתסר ליה לבעל לאישתעבודי בי' ולא דמי לזיבונא דזה קנה הגוף וזה אוכל פירות כל ימי חייו. ואין לתלות הטעם דמש"ה הפסיד בעל הפירות העבד משום דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין עצמו מידי שיעבוד שטעם זה לא יאמר אלא לקמי' כדבעינן למימר איתא לתקנת אושא. וגם גופ' של עבד הוא משועבד לבעל ומש"ה אין האשה יכולה לשחררו התם ודאי שייך למימר דשיחרור מפקיעו מידי שיעבוד מפני שאין הגוף קנוי לו ממש לבעל מיד אלא שיעבודא בעלמא הוא דאיכא עלו' שלא תוכל אשתו למוכרו לאחרים אבל אינו חלוט לו שיוכל הבעל למכור הגוף מש"ה אפי' שיחררו מפקע לי'. אבל הפירות שהן חלוטין לבעל ויכול למוכרם מעכשיו אין לומר עליהם שהשיחרור יפקיעם ומ"ה כי אמרי' לקמן איבעית אימא אידי ואידי קודם תקנה. ובקנין פירות קא מיפלגי ומש"ה אין יוצאין לאשה דקנין פירות דבעל מעכבת' דהוי כקנין הגוף לא אמרי' שהשיחרור יפקיענו. מפני שאותו הקנין של פירו' הוא חלוט לבעל מיד. ואין השיחרור יכול להפקיעו שאין השיחרור מפקיע אלא שעבו' בעלמא שאין חלוט לו. אבל דבר שהוא חלו' לו אינו יכול להפקיע:


דף צ עמוד בעריכה

פיסקא חש"ו פגיעתן רעה וכו' כמאן אזל' הא דתניא מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אינן יוצאין בשן ועין. הא מני ר' אלעזר היא כו' פי' לא אמר ר"א דבר זה על כל שותפות בעלמא שלא יוכל הא' למכור חלקו. וגם לא יוכלו שניהם למכור שאם קנו שדה או בהמה בשותפות יכול הא' למכור חלקו או שניהן למכור ביחד מפני שיכולין לחלק שדה ביניהם. וגם הבהמה יכולין לחלק מלאכתה וכיון דשייך בהו דין חלוקה יכול כל א' למכור חלקו ולא אמר ר"א דבר זה אלא בדבר שהוא לשני ב"א ואין בו דין חלוקה כגון נכסי מלוג שהגוף לאשה והפירות לבעל ואין בהם דין חלוקה שלא תוכל לחלק ולומר זה יהא חלק האשה וזה יהא חלק האיש הילכך ס"ל שאף שניהם אינן יכולין למכור עד שיתייחדו כל הנכסים לא' מהן. וכן המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו למ"ד יום. כל אותן ל' יום הוא בין שניהם שלזה יש גוף ולזה פירותו לאו בר חלוקה הוא. והלכך שניהן אינן בדין יום או יומים. וכן אם מכרוהו שניהם בתוך אותן למ"ד יום אינו מכור עד שיעברו ל' יום ויתייחד לשני והוא יכול למוכרו וכן נמי עבד של שני שותפין אינו בר חלוקה שהעבד יש עליו שני קנינין קנין דמים וקנין איסור. קנין דמים שמלאכת ידו לרבו וקנין איסו' שאסו' בבת חורין. וקנין דמים שלו יש בו דין חלוקה שעובד את זה יום א' ואת זה יום א' אבל קנין האיסור שיש לשניהן על' אין בו דין חלוקה וכיון שאין בו דין חלוקה מש"ה אין יוצאין בשן ועין לא לזה ולא לזה וגם לא לשניהם עד שיתייחד העבד לא' מהם. ובודאי שאם רוצים שניהם למכרו או הא' למכור רשאים מפני שקנין שבו יש לו דין חלוקה וקנין האיסור נמשך אחר קנין הדמי'. תדע שכשמוכר ראובן את עבדו לשמעון נפקע ראובן מעליו משני קנינין וקנאו שמעון בין בקנין דמי' בין בקנין איסור שאם רוצה שמעון יכול לשחררו ומותר בבת חורין וראובן שהי' רבו ראשון אינו מעכב על ידו וכן נמי ישראל שקנה עבד מן הגוי אע"פ שהגוי אין לו על העבד אלא קנין דמי' ולא קנין הגוף כדאמרי' אתם קונין מה' ולא קונין זה מזה ואם ברח עבדו של גוי ונתגייר מות' בישראלית מפני שאין לרבו עליו קנין הגוף שהוא קנין איסור אלא קנין דמי' בלבד. אבל עבדו של ישראל אינו יכול להתגייר מפני קנין איסור שיש לרבו עליו והו' אוסרו בבת חורין. וכיון שקנין האיסור נמשך אחר קנין הדמים מש"ה עבד של שני שותפין יכול הא' למכור חלקו לחבירו או ליתן לו במתנה וכן נמי יכול לשחרר את חלקו שמה לי להקנותו לחבירו מה לי להקנותו לעצמו של עבד. ומתוך כך ימצא עבד. שחציו בן חורין. אבל כשיוצא בשן ועין אע"פ שאינו מקבל דמי' עליו ואינו נתנו הוא במתנה גזירת מלך הוא להפקיע קנין איסור מעליו. ומתוך שקנין האיסור פקע מעליו פקע נמי קנין דמים שכיון שהוא בן חורין אסור לשעבדו. וכיון ששן ועין באין להפקיע קנין האיסור סבירא ליה לרבי אליעזר שאם העבד מיוחד לרב א' שקנין האיסור מיוחד לו לבדו. אז הוא נפקע אבל אם הוא של שני שותפין כיון שקנין האיסור אינו מיוחד לא' ואינו דבר שיש בו חלוקה אינו נפקע לעולם עד שיתייחד לאחד. וכן נמי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דמה לי אם הוא שותף עבד. העבד עצמו. מה לי אם הוא שותף עם אחר:


דף צב עמוד אעריכה

יכול אפי' מעול' בדמים ת"ל רק. פי' האי דאמרי' דאילן סרק קודם לקוצו לאילן מאכל. אם הי' אילן סרק חשוב כגון שהיה א' ממיני ארזים שבמקום שעומדין שניהם מחוברין לקרקע הסרק והמאכל שוה הסרק לימכר יותר מפני שהי' קטן עדיין והיה עתיד להאריך ולהתעבות ואע"פ שאילן המאכל עושה פירות בכל שנה יותר שוה אילן סרק למכור בעודו נטוע מאילן מאכל יכול נקוץ הסרק קודם כדי שלא נשחית פירותיו של זה ת"ל רק שקודם נקוץ אילן מאכל שאין בו השחתת דמים כל כך ממה שנקוץ אילן סרק שיש בו השחתת דמים שלא הקפידה תורה על השחתת פירות אלא על השחתת דמים דהאי דקאמר דעץ סרק קודם לקוצו משום דסתמא דמילתא עץ מאכל חשיב מעץ סרק אבל אם היה הסרק חשוב כגון שהי' א' ממיני ארזים עץ מאכל קוד' לקציצה וה"ה נמי אם עץ מאכל שוה קורתו אם תקצינו יותר ממה ששוה למכור נטוע ופירותיו מותר לקוצו ואין שם בל תשחית שאע"פ שמפסיד פירותיו משביח הוא בדמים ואדמים קפדה רחמנא טפי מאכילת פירות ופתרון המורה אינו נראה לי:

שתים באשה שכבת זרע ולידה. פי' כמו שהאיש מזריע גם האשה מזרעת כדאמר מר איש מזריע לבן אשה מזרעת אדום ואמרי' נמי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ואם היתה נבעלת של בית אבימלך לאחרים האיש הי' מזריע וגומר תאותו והיא לא הית' יכולה להזריע ולגמור תאותה:

אלו הנכפלין בשמות. פי' שבעה הוכפלו שמותן עם יוסף והסר יהודה מהם ישארו חמשה. והמורה כתב בפרשה מפי בראשי' רב' שאותן שלא הוכפלו היו חלשים ופליג אתלמודן ואני חפשתי בבראשית רבה וכתבו כך ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים אמר ר' יהושע בר נחמי' אותו המפרשים במשנה תורה ויש לומר שעל הכפולין הוא אומר כמפורש בספרי ולא פליגי: