עיקר תוי"ט על בבא קמא ח

משנה בבא קמא, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) עבד כו' דהא מה שהוא חשוב יותר ונתננזה מחמת חשיבותו זה בכלל בשת. סמ"ע:

(ב) (על המשנה) כמה כו'. פירוש עבד הנמכר בשוק כמה היה יפה עם האבר, וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל, דלמדין מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה, במ"ב פ"ו. הרא"ש:

(ג) (על המשנה) במסמר. כאב המכה. רש"י. ונ"ל שר"ל שאינו חוזר על כואו אלא שתחב לו מסמר שאינו חם. ותרי גווני נקט. ועד. יין קשה תרתי למ"ל:

(ד) (על המשנה) ואפילו כו'. דכויה, בין אית בה חבורה בין אין בה חבורה משמע. וכ"ת חבורה למ"ל, לדמי יתירי. גמרא. ופירשו התוספ' שמשלם יותר לפי מה שמתגנה מחמת הרושם. ואני תמה על זה דזה בכלל בושת הוא. והנ"י כתב בשם הרמ"ה דלדמי יתירי ה"פ, שאם חבל זה בזה ושל זה. מרובה משל זה, דשמין, ולא אמרינן יצא זה בזה, והכי משמע קרא, חבורה תחת חבורה, ולא כויה תחת חבורה, ואע"ג דתרויהו מקרי כויה כו', וה"ה לב' חבורות ששמין ומשלם המותר. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) ליטול. אין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולהצטער, דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו, ואין ערך לשומא זו. אלא שמין מי שנתחייב למלכות לכוות בשפוד על צפורנו כמה היה נותן שלא יעשה לו צער זה. ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקרן ממון ולקבל צער. והיינו כשומא שכתב הר"ב בצער דבמקום נזק כו'. ובגמרא פריך האי ליטול, ליתן מיבעי ליה. ומשנינן ליטול זה מזה מה שנתן זה:

(ו) (על הברטנורא) דמיירי בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו משערין כפי המלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) מסיים בגמרא שאינן חוזרין. כלומר והוי כעין מיתה שאותו אבר מת:

(ח) (על הברטנורא) היינו אם עלו בו צמחים מחמת מכה דתנן במתניתין. וילפינן לה מכפל לשון, ורפא ירפא:

(ט) (על הברטנורא) היינו נמי שלא מחמת מכה דתנן. וה"א דעבר על דברי רופא לאו שלא מחמת מבה הוא, דהא מ"מ ע"י המכה בא לו זה, שאלו לא הוכה לא היה צריך להזהר בדברי הרופא, קמ"ל דלא. ויליף ליה מדכתיב רק:

(י) (על הברטנורא) ובספרי יליף ג"ש דתחוס תתוס. ופירש"י נאמר כאן לא תחוס. ונאמר בעדים זוממין לא תתוס, מה להלן ממון אף באן ממון. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) בגמרא, לא אמרו אלא הודאות והלואות. ופירש"י, הודאות, הבא לדון בעדי הודאה שאומרים בפנינו הודה לו. והלואות. שבא לדון בעדי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו. ע"כ. וכפירות, היינו מודה במקצת וכופר הכל. והקנאות. היינו שהקנה לו במתנה. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) דאי בקרן קיי"ל פלגא נזקא קנסא ואין גובין קנסא בחו"ל. וכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא, היכי מייעד. ליה. מאי אמרת דאייעוד התם ואייתיה להכא, דבר שאינו מצוי תוא, כדאיתא בגמרא:

(יג) (על המשנה) הערום. אם רקק בו או סטרו. דכך מתבייש ברקיקה וסטירה כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש. תוספ', ועתוי"ט:

(יד) (על המשנה) הישן. ובשהקיץ והרגיש בזה שביישו כו'. אבל אי לא הרגיש אחר שהקיץ, שנסתלקה הבושה קודם שהקיץ, הוא בכלל בעיא דבגמרא. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) ושלחה כו'. מושלחה ידה דייק. והר"מ לא העתיק והחזיקה במבושיו. ותנא שנאו לומר דקרא בבושת איירי:

(ב)

(טז) (על הברטנורא) וקשיא לי, דהא מהך קרא שהוא בפרשת אמור לא ילפינן מיניה לשום אחד מד' דברים, כדפירש הר"ב בריש פרקין. ונ"ל מדכתיב בהך קרא דהכא עין תחת עין שן כו' וה"נ כתיב בפ' משפטים ושם נאמר פצע כו' דמניה ילפינן לצער, הלכך שפיר דייקינן נמי לכל הד' דברים. ועתוי"ט:

(ג)

(יז) (על המשנה) אביו כו'. אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה. סנהדרין דף פ"ה. רש"י:

(יח) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ולא סגי בדרשא דולא תקחו כופר דנסבי בריש פרק. ן, דאימא הני מילי היכא דלא אתרו ביה, אבל היכא דאתרו ביה מלקי לקי. אבל תימה, דנסבי תרי קראי דלא כתיבי בהדדי כו'. ובכתובות דף ל"ב מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו, כן ינתן בו למה לי, דבר שיש בו נתינה, ומאי ניהו ממון. וזו הדרשא תוי להו לכתוב. ועתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) ומהאי קרא נפיק לן בושת, כמ"ש במ"א:

(כ) (על הברטנורא) פירש"י עם הקהל, שאין בא בקהל כו'. והתוספ' פירשו שאין לו אחוה, שאין יוצאי חלציו קרוים אחים משא"כ בגר. ובגמרא ורבנן אחיו הוא במצות. כלומר בכל המצות שאשה חייבת בה:

(ד)

(כא) (על הברטנורא) כלומר משא"כ חש"ו דמתחלה לא היו חייבים לפי שאינן בני עונשין בשעת הזיקן הלכך אפילו לאחר זמן פטורין. הרא"ש:

(כב) (על הברטנורא) ולא אמרינן דתמכור בטובת הנאה כלומר שאם ימות הבעל בחייה שיהיו לקונה אותם. משום דכל לגבי בעלה ודאי מחלה. וקיי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ועתוי"ט:

(ה)

(כג) (על הברטנורא) כלומר משא"כ בחובל בבהמה וחיה דריש פרק י"ד דשבת שאינו חייב אלא בצריך לדם:

(ו)

(כד) (על המשנה) התוקע כו'. כל אלו ההכאות השנויים במשנתינו יש בהם ביזוי וצער מעט ואין בהם נזק. ופסקו חכמים דמים קצובים. ואותו הממון קצוב הוא, דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך, כזה הוא משלם. הר"מ. והטור בשם הרי"ף כתב דריפוי ושבת אינם בכלל זה, והכל לפי הענין:

(כה) (על המשנה) סלע. סלע מדינה תנן. גמרא:

(כו) (על המשנה) מנה. צורי קאמר. ותימה שחלוקין כ"כ זה מזה דמדינה אחד ממאתים בשל צורי. ונראה, דזה דבר בענ. וזה בעשיר, ומ"מ פליגי קצת. ועתוי"ט:

(כז) (על המשנה) לאחר ידו. שהכהו באחר ידו, והוא קלון. ותר. הר"מ:

(כח) (על המשנה) בו. דאלו בבגדו, לא. מאי אמרת נהוי כי ביישו בדברים, זאת אומרת ביישו כדברים פטור. גמרא. וטעמא נ"ל. משום דכתיב והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בושת גופו כו'. הרא"ש:

(כט) (על המשנה) כאלו כו'. כי יש עשירים שאינן מתביישים יותר מבני חורין שיר. ד. ו. וכן עניים. ואין יכולין לדקדק עליהם כל כך איזה מהן מתבייש כאלו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות. וכיוצא בזה בהעביר טליתו ופרע. דאין מדקדק בדבר אם היו שם ב"א חשובים או לא. אלא שוים לשומא אחת. תוספ':

(ל) (על הברטנורא) וכ"ה חבלה דבגופו דאין לך חבלה דבגופו שלא יחסר לו ממון ריפוי ושבת. ועתוי"ט:

(לא) (על המשנה) מטפחת כו'. כלומר היתה מאספת השמן בטפח שלה והניחה ידה על ראשה לסוך:

(לב) (על הברטנורא) כלומר שאע"פ שזה השמן אם ילך לאיבוד אינו שוה אלא איסר, והיתה יכולה לקנות בכאיסר ותסוך בה בצנעא. ועתוי"ט:

(לג) (על המשנה) אע"פ כו'. כדתניא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין. וכו' ואפילו בנזיר טהור, מידי דהוה אתענית חלום בשבת דצריך למיתב תענית לתעניתו. תוס'. ועתוי"ט:

(לד) (על המשנה) פטור. אע"פ שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו. אחרים שחבלו בו חייבין, תוספ':

(לה) (על המשנה) שאינו רשאי. דעבר על בל תשחית. רש"י. ועתוי"ט:

(לו) (על המשנה) חייבים. בדלא אתרו ביה שאינו לוקה. תוספ':

(ז)

(לז) (על המשנה) אע"פ כו'. סתמא היא, ולא ר"ע קאמר לה. רש"י:

(לח) (על המשנה) אין כו'. צער שדואג על בשתו. רש"י:

(לט) (על המשנה) השב וגו' ויתפלל בעדך. וממילא שיפייסנו כדי שיתפלל. כי מי פתי יסור הנה לבקש מאדם שיתפלל עליו שלא ימות על חטאו אשר חטא נגד זה האדם עצמו ולא יפייסנו תחלה. ועתוי"ט:

(מ) (על הברטנורא) ולפיכך סמא את עיני לאו דוקא, אלא אפילו הכאה ופציעה בלא חסרון ראשי אברים נמי. וכן בסיפא לא נקט אלא נזקי ממונו דבהכי פטור, ונקט סמא ללמדנו דאם אמר בפירוש על מנת לפטור דפטור אפילו בהני. ועתוי"ט:

(מא) (על המשנה) פטור. מתניתין דאתי לידיה בתורת שמירה. והדר א"ל שבר כו'. ומש"ה אי לאו דא"ל ע"מ לפטור הוה חייב, דשבר ע"מ לשלם קאמר, דמתחייב כבר בשמירה. אבל אי לא אתי לידיה מעולם בתורת שמירה, אלא עכשיו א"ל שבר, פטור, אפילו כי לא אמר על מנת לפטור. בגמרא. ועתוי"ט:

(מב) (על המשנה) חייב. אפילו אמר ליה ע"מ שאני אשלם, חייב. דאין שליח לדבר עבירה. ודומיא דרישא נקט. ועתוי"ט: