מלאכת שלמה על בבא קמא ח
<< · מלאכת שלמה · על בבא קמא · ח · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
החובל וכו': נלע"ד דהא דלא קתני פירקי דהגוזל סמוך לפרק מרובה דמיירי בגונב דדמי ליה משום דהאי פירקא כוליה בדיני קנסות מיירי תנייה סמוך לפ' מרובה דתשלומי ד' וה' וכן נמי תשלומי כפל דיני קנסות הן ובתר הכי קתני פירקי דהגוזל דליתנהו דיני קנסות דאע"ג דתנן התם בפ' הגוזל קמא היכן פקדוני א"ל נגנב וכו' עד משלם תשלומי כפל דהוי קנס. ההיא נראה דלא תנייה התם אלא אגב דהיכן פקדוני א"ל נאבד דקתני ברישא. ועוד נלע"ד דהא דלא קתני החובל בחברו חייב חמשה דברים נזק צער וכו' בא לרמוז לנו הא דגרסי' בירושלמי דתניא החובל בחברו חמשה נותן לו חמשה ד' נותן לו ד' שלשה נותן לו שלשה שנים נותן לו שנים אחד נותן לו א' כיצד הכהו על ידו וקטעה נותן לו ה' נזק צער רפוי שבת ובשת. הכהו על ידו וצבתה נותן לו צער רפוי שבת ובושת הכהו על ראשו וצבתה נותן לו שלשה צער רפוי שבת. במקום שאינו נראה נותן לו שנים צער רפוי בטומוס שבידו נותן לו א' בושת ע"כ. ופי' בערוך טומוס קלף שעושין מן קליפה של עץ בלע"ז נקרא טומוס ע"כ. ומש"ה קתני משום חמשה כלומר לאו דוקא לעולם חמשה ובהא נמי מתיישב שפיר אמאי איצטריך למיתני מניינא אע"ג דהוה מצי למתני החובל בחברו חייב בנזק וכו' אלא אתא לאשמועי' אגב אורחיה דמשכחת דמתחייב החובל חמשה על הרוב ותו לא ומלת עליו דנראית יתירה וכפולה נראה דאתא תנא לרמוז לנו דאפילו בחובל בעצמו אע"ג דלא שייך בו חיוב איסורא מיהא איכא וכדתנן בסוף פירקין ותנא הכא ברמז קטן והדר מפרש לה:
נזק: היינו פגם שנפגם ממה שהיה שוה ופירש הרא"ש ז"ל רואין אותו כאלו הוא עבד כנעני נמכר בשוק והוא נמכר לעולם אבל עבד עברי אין לו שומא לימכר לעולם להפסיד לו בשומא הזאת שהרי היה יכול למכור את עצמו לשש ולאחר שיצא בשש ימכור את עצמו שנית וכן כל ימיו. בשבת ובבושת כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה: מלת ושמין אית דל"ג לה וכן בירוש' ג"כ ליתה. ופי' כמה היה יפה וכו' רוצה לומר כמה היה שוה וכמה הוא שוה. וכתב הרא"ש ז"ל ששמין הנזק לכל אדם כפי מלאכתו כגון אם היה עבד נוקב מרגליות ושיבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט. ואם קטע ידו הוא דבר מרובה ומיהו יראה דשומא זו שמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא כגון אם קטע ידו של עבד נוקב מרגליות אבל אם קטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד העומד לשימוש ולעשות מה שיצוהו רבו לפי שהעבד נוקב מרגליות אין רבו מקפיד כ"כ על חסרון רגלו שראוי הוא למלאכתו הראשונה ואדרבא יותר יהי' קבוע במלאכתו ישומו כאילו לא היה נוקב מרגליות דמסתבר שלא יפסיד באומנות שאם ירצה לא יעשה דבר זה ויהיה כשאר כל אדם הנמכר לכל מיני תשמיש ע"כ:
בצער כואו וכו': כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל בצער בבי"ת. ופי' רש"י ז"ל במסמר כאב המכה ע"כ. נלע"ד שר"ל דלא זו אף זו קתני לא מיבעיא בשפוד דכאבו גדול אם כואו בארכו של השפוד חם על בשרו אלא אפי' במסמר שהוא קטן או דומיא דמסמר דהיינו בראש השפוד חם אם כואו איכא צער ומיחייב. ובגמ' על צפרנו וכו' ש"מ דצער שלא במקום נזק כגון על צפרנו דלא אפחתיה משתלם מאן תנא ורבה אוקי לה דבן עזאי היא ולא רבי ורב פפא מוקי לה כרבי ולא כבן עזאי דלא עקרינן לה מרבי דהוא סדרה ועוד דהכי מסתבר טפי פי' פלוגתא דר' ובן עזאי דבברייתא דתניא רבי אומר כויה נאמרה תחלה בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחלה ודכ"ע כויה בין דאית בה חבורה בין דלית בה חבורה משמע ובכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמפלגי רבי סבר אין דנין אותו בכלל ופרט וה"נ כויה נאמרה תחלה כלל דכויה משמע בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה ואי הואי חבורה סמיך ליה הוי דרשי חבורה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט יש עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא השתא דכתיב פצע תחת פצע בנתים לא דיינינן וכי תימא חבורה לרבי למה לי לדמים יתרים. פירשו תוס' ז"ל שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם אע"פ שאין מצטער בזה יותר מבזה משלם יותר לפי שמתגנה מחמת הרושם. ובן עזאי סבר דנין אותו בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט והיינו דקאמר חבורה נאמרה תחלה כלומר כאילו נכתבה חבורה בצדה דכויה שהיא פירוש שלה. ובגמ' מפרש דכולהו ד' דברים משכחת להו שלא במקום נזק צער כדתנן על צפרנו וכו' רפוי כגון דהוה כאיב ליה מידי והיתה מתרפאת והולכת והביא זה סם חריף והפך את בשר מקום חבורה למראה צרעת שצריך לשום לו סם ולהחזיר את בשרו למראה הבשר. שבת כגון בהדקיה באינדרונא ובטליה. בושת דרק ליה באפיה:
אומרין: ברי"ש וי"ס בדלית:
כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול: מפר' בגמ' אומדים כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות לקוטעה לו בסייף ויקטענה לו השליח בסם והיינו ליטול דקתני במתני' פי' ליטול מן המזיק מת שנתן זה למלך כדי שיצוה שיקטענה לו השליח בסם:
רפוי: אמרינן בירושל' דיהיב ליה נמי תוס' מזונו כלומ' שמתחלה היה יכול לאכול ירקות ודגים ועתה אינו יכול לאכול אלא בצים ותרנגולים. ונלע"ד דאפשר לומר דהיינו נמי דדייק מתני' למיהדר למיתני רפוי הכהו חייב לרפאותו דנראה שהן מלות מיותרות ושינה לשונו למיתני הכהו ולא קתני חבל בו חייב לרפאותו לאשמועי' דאפי' על הכאה קלה שאין בה חבלה אי שייך בה רפוי חייב לרפאותו. עוד נלע"ד דאפשר לומר שרומז לנו התנא מאי דתניא בברייתא בגמ' והביאו הרמב"ם ז"ל שם בהלכות חובל ומזיק פ' שני וז"ל שם כיצד משערין הרפוי אומדין כמה ימים יחיה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד וכו' עד ואם היה מתגלגל בחליו והולך וארך בו החולי יותר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום וכן אם הבריא אין פוחתין לו ממה שאמדוהו בד"א כשרצה המזיק שזו תקנה היא לו אבל אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו דבר יום ביומו שומעין לו ע"כ. וכתוב שם במגיד משנה מהיכן יבא לו לרב ז"ל האי בד"א ומאי דקשה עליה ומה שתירץ עליו. והיינו נמי דקתני הכא תנא דמתני' רפוי הכהו חייב לרפאותו כלומ' לתת לו כל הימים שאמדוהו שיהיה שוכב על ערש דוי. ומאי דקתני בתר הכי חיתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו רמז לנו שאם אחר שנתן לו בבת אחת כל מה שאמדוהו אם נתגלגל בו החולי אינו מוסיף לו כלום או אפשר לומר דלאידך גיסא אתא לאשמועי' והוא מה שכתב הרב המגיד דדבר פשוט אצל הרב ז"ל דאם רצה המזיק לתת דבר יום ביומו ואם יתרפא קל מהרה ירויח ואם יאחר יפסיד ודאי שומעין לו שהרי אינו חייב אלא ברפואתו ושבתו והרי הוא נותן ונכון הוא עכ"ל ז"ל. והיינו דקתני הכא תנא דמתני' חיתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו כלומ' אפי' שהמזיק בחר שאם יתרפא קל מהרה ירויח ואם יאחר יפסיד ה"מ דאם יאחר יפסיד כשלא חיתה כל צרכה אבל אם חיתה כל צרכה אפי' שאיחר שוב אינו חייב באחריותו כך נלע"ד:
שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין: נראה שאם היה מלמד תינוקות לא אמרי' כאילו הוא שומר קשואי'. כן כתבו תוס' והרא"ש והרא"ה ז"ל נמקי יוסף ז"ל. בפי' רעז"ל אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים פי' שאינם חוזרין דהא כעין מיתה שאותו אבר מת. עוד בפי' רעז"ל בשת דכתי' וקצותה את כפה ממון וכן פי' רש"י ז"ל כאן אכן בפ' עשירי דסנהדרין דף ע"ו הביא ג"ש דספרי וז"ל נאמר כאן לא תחוס ונאמר בעדים זוממין לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון ע"כ. בפי' רעז"ל אבל בהמה שהזיקה אדם או אדם באדם אין דנין. אמר המלקט פי' דבהמה שהזיק האדם מילתא דלא שכיחא היא ואפי' אדם שהזיק אדם קרי ליה מילתא דלא שכיחא אע"ג דשכיח טפי מבהמה שהזיקה אדם. ודבר שיש בו חסרון כיס אתי למעוטי בושת דלית ביה חסרון כיס אע"ג דשכיח הוא:
שלא מחמת המכה: היינו אם פשע החולה בעצמו ועבר על דברי רופא וכו' כדפי' רעז"ל. ובגמ' ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שכיון ששנה הכתוב ברפוי אשבת נמי מיחייב דאתקש לרפוי שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ר' יהודה אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו רפוי ששנה עליו הכתוב מיחייב שבת שלא שנה עליו הכתוב לא מיחייב וחכמים אומרי' שבתו ורפואתו הקישן הכתוב זה לזה כל שחייב בשבת חייב ברפוי והואיל ואינו חייב בשבת כדברי ר' יהודה אינו חייב ברפוי ופטור משניהם דכפל דורפא ירפא איצטרך לאשמעינן דניתן רשות לרופא לרפאות ולא אמרינן רחמנא מחא ואיהו מסי. ומתני' נרא' דכפשטה אתיא כר' יהודה ואפי' כת"ק דהלכתא כותיה מציא אתיא ומאי אם מחמת המכה חייב דקתני חייב רפוי ושבת אבל בבא דחיתה ונסתרה ודאי לא מציא אתיא רק כר' יהודה בלבד. [הגה נלע"ד או נסתרה המכה קאמר והיינו בבא דחיתה ונסתרה וכו' דקתני במתני' דאי לא תימא הכי אמאי איצטרך למתנייה הא שייכא פלוגתייהו אפי' בחדא בבא או בעלו בו צמחים או בנסתרה המכה ע"כ]. ושם ביד בהלכות חובל ומזיק פ' שני סי' י"ט כתוב עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו ע"כ והשיגו הראב"ד ז"ל וגם הטור אבל המגיד משנה כתב שיש טעות סופר בדברי רבינו ושעיקר הנוסחא בדברי רבינו ז"ל שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ע"כ וכסף משנה נדחק לתקן הגרסא. ודע ששם בדברי מגיד משנה נפל טעות ונתחלפו דברי ר' יהודה לדברי רבנן בתראי וצריך להגיה שם ור' יהודה פליג בְשֶבֶת דמחמת מכה ואמר דפטור ורבנן בתראי אמרי באותה ברייתא דאפי' ברפוי דמחמת מכה פטור דוק. עוד תניא בגמ' מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו ת"ל רק שבתו יתן ורפא ירפא יכול אפי' שלא מחמת המכה כגון שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שמיני דבש וכל מיני מתיקה קשין למכה והעלתה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק. ר' יוסי ב"ר יהודא אומר אף מחמת המכה פטור איכא דאמרי אף מחמת המכה פטור לגמרי כרבנן בתראי ואיכא דאמרי אף מחמת המכה פטור משבת וחייב ברפוי כמאן כאבוה ר' יהודה דבברייתא קמייתא. [הגה"ה נלע"ד ר"ל או אכל דבש וכו' והיינו שהוצרך התנא הכא לפרש הטעם מפני שמיני דבש וכו' כלומר אלו אפי' בסתמא שלא הזהירו הרופא אם אכל פטור מלרפאותו דסתמן כפרושן כך נלע"ד]. לשון ס' הלבוש מועתק רובו מספרי הפוסקים וכיון שדבר זה שאין מחייבין אותו לתת לו דבר יום ביומו כל ימי משך חוליו אינו אלא לתקנת המזיק אם אמר המזיק אי אפשי בתקנה זו אלא אתן לו דמי שבתו ורפואתו דבר יום ביומו שומעין לו ואם אמר המזיק כן ושמעו לו ולא אמדוהו אלא נתן לו דבר יום ביומו ועלו בו צמחים מחמת המכה או שנסתרה המכה אחר שחיתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו עד שיתרפא גם מזה. עלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו דמיעט רחמנא וכתב גבי שבת רק שבתו וגו' למעט עלו בו צמחים שלא מחמת המכה שאינו צריך ליתן לו דמי שבתו וכיון דמיעט קרא שבת ה"ה לרפוי שאינו צריך ליתן לו כשעלו בו צמחים שלא מחמת המכה דשבת ורפוי הוקשו להדדי דכתיב רק שבתו יתן ורפא וגו' לומר כל מקום שיתן לו שבת נותן לו רפוי וכשאינו נותן לו שבת גם רפוי אינו נותן לו ע"כ:
שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו כו': שאע"פ שאם היה בריא היה עושה מלאכות שיש בהן ריוח ביותר אעפ"כ השתא מיהא לא לקתה מדת הדין שהוא כבר נתן דמי ידו ודמי רגלו ורואין אותו כאילו הוא שומר קשואים אבל אם לא חסרו אבר אלא שחלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה. וכתבו תוס' ז"ל ושומר קשואים לא קאי ארגל דברגלו קאמר בגמ' דרואין אותו כאילו הוא שומר הפתח דהא שוב אינו ראוי לשמור שצריך להלך סביב הגנה א"נ בגמ' איירי בשיבר שני רגליו דומיא דסימא את עיניו דבגמ' דאיירי בסימא שתי עיניו דאי עינו אחת עדיין היא ראוי לכל מה שהיה ראוי בתחלה ובתוספתא נמי קתני רואין אותו כאילו הוא חגר שומר קשואים משמע דחגר יכול לשמור:
בושת הכל לפי המבייש: בגמ' פליגי בה תנאי ר' מאיר אומר וכולן עניים ועשירים רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב ר' יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטון לפי קוטנו רש"א עשירים רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן ועניים כפחותין שבהן פי' כפחותין שבעניים להקל דכיון דעני יותר מדאי הוא בושתו קלה ושקיל וטרי בגמ' כמאן אתיא מתני' ומסקי' דלא אתיא אלא כר"ש דאי ר"מ מתני' קתני הכל לפי המבייש והמתבייש ור"מ כולהו בהדי הדדי נינהו ואי ר' יהודה סיפא דמתני' קתני המבייש את הסומא חייב ואילו ר' יהודא אומר סומא אין לו בושת וכך היה ר' יהודה פוטרו מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב"ד ומכל דינים ומצות שבתורה וכדיליף טעמא בגמ' וכי תימא כי אמר ר' יהודה סומא אין לו בושת למישקל מיניה אבל למיהב ליה יהבינן ליה והא מדקתני סיפא דסיפא דמתני' המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ולא קתני סומא שבייש פטור מכלל דל"ש הכי ול"ש הכי ס"ל לתנא דמתני' דחייב בין שביישוהו בין שבייש הוא את אחרים אלא מחוורתא דמתני' ר"ש היא וכתב הרא"ש ז"ל ולכאורה משמע דהלכה כר"ש מאחר דמוקי סתמא דמתני' כותיה ומה שלא הביא רב אלפס כל זה ויפסוק הלכה כר"ש סמך אמתני' דלקמן הכל לפי כבודו דמסקי' דלקולא קאמר ת"ק דמשמע שיעור זה לעשיר ולפחות לפי כבודו והלכתא כת"ק דר' עקיבא והיינו כר"ש ולכך לא חשש להביא פלוגתא דהני תנאי עכ"ל ז"ל:
המבייש את הערום: בברייתא דבגמ' קתני ביישו ערום חייב ובגמ' פריך ערום בר בושת הוא ופירשו תוס' ז"ל אמתני' לא פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רקק בו או סטרו אבל אלשון הברייתא פריך דמשמע ליה ביישו ערום שמביישו במה שמגלהו ומערימו ומשני רב פפא מאי ערום כגון דאתא זיקא כרכינהו למאניה ואתא איהו דלינהו טפי. וכתוב בספר אגודה המבייש את הערום שמגלהו אבל מכה את הערום פשיטא שחייב אף על הבושת ע"כ והוא מ"ש בשם תוס' ז"ל אבל דעת רש"י והרמב"ם ז"ל שהמהלך ערום דלא הוי בר בושת כלל אף רוקקין בו או מכין אותו:
וישן שבייש פטור: הא סומא שבייש חייב ומתני' דלא כר' יהודה דאמר סומא אין לו בושת ואם בייש חברו פטור ומודה ר' יהודה שהמבייש את הסומא חייב כן כתבו תוס' ז"ל ושכן משמע מתוך פי' רש"י ז"ל:
חייב על הנזק ופטור על הבושת: שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין כך צ"ל. ואם נתהפך בשעה שנפל חייב אף על הבושת שכל המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב אף על הבושת כמ"ש לעיל פ"ג סי' י':
אינו חייב על הבושת וכו': ס"פ כיצד הרגל ופי' נמוקי יוסף דמדכתיב במבושיו הכי משמע שמכוונת לו דאם כוונה להחזיק במבושיו של זה והחזיקה במבושיו של אחר פטורה על הבושת ע"כ:
זה חומר וכו': ומצאתי מוגה וחומר שוב באדם מבשור שהאדם משלם נזק צער וכו' אמנם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה ושוב חומר באדם מבשור שהאדם משלם את הנזק ומשלם דמי ולדות ושור אינו משלם וכו' כן מצאתי בכל הספרים ונ"ל דה"פ זה חומר באדם מבשור פי' זה שאמרנו למעלה שהחובל בחברו חייב בחמשה דברים ועוד חומר אחר יש באדם מבשור שהאדם משלם דמי ולדות וצ"ע למה הזכיר נזק עכ"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל אמרו זה חומר באדם מבשור סמוך על העיקר אשר קדם כה"ג מזו המסכת שורו שבייש פטור ע"כ. ושור אינו משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות אפי' הוא מועד. ולחדא אוקימתא דרבא דאיתא פ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ"ב) דס"ל דשור מועד חייב בדמי ולדות אליבא דר' יוסי הגלילי פירשו שם תוס' ז"ל דמתני' ר"ע היא דפליג עליה בברייתא דהתם. ועוד כתבו שם תוס' ז"ל דלאביי ורבא דהתם מתני' דפוטר שור מדמי ולדות דוקא כשלא נתכוין לאשה דומיא דאנשים דקרא ע"כ. ונלע"ד דבהכי ניחא דשייכא שפיר האי מתני' גבי מתני' דלעיל דאיידי דקתני במתני' דסליק מינה אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין תנא נמי שור אינו חייב בדמי ולדות אא"כ מתכוין. ומ"מ קשה לע"ד מאי זה חומר דקתני דמשמע דיש ג"כ חומר בשור מבאדם דהא לא אשכחן שום חומרא בשור מבאדם ותו מאי זה חומר דקתני דמשמע זה חומר ותו לא והא איכא תו טובא שהאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו' וגם בואם היא סימא את עין עבדו או הפיל את שנו עבד יוצא לחרות משא"כ אם סימא שורו את עין עבדו או הפיל את שנו שאין העבד יוצא בכך לחירות. ושמא אפשר לומר דכיון דאשכחן שאם הוא חבל באביו ובאמו פטור ושורו שחבל באביו ובאמו חייב וכן הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור ושורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב כדתנן בפ' המניח שייך למיתני זה חומר אע"ג דלא מיפטר איהו אלא משום דקלב"ם. והאי דקתני זה חומר דמשמע הני ותו לא לא קתני זה למעוטי מידי כדדייקי' בשאר דוכתי אלא משום דכבר תנא בריש פירקין החובל בחברו חייב משום חמשה דברים וכו' שייך למיתני זה כלומר זה שכבר נזכר ועוד דמי ולדות ועוד גוונא אחרינא אלא דנקט הכא נמי דמי ולדות אע"ג דכבר תנא ליה בפ' הפרה דלא תימא דוקא תם הוא דפטור מדמי ולדות אבל מועד חייב וכר' יוסי הגלילי קמ"ל מיתורא דהאי מתני' דאפי' מועד פטור דמתני' כר' עקיבא וכדכתיבנא לעיל בשם תוס' ז"ל א"נ הא דקתני זה משום דסליק למיתני אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין קתני זה כלומר וכיון שהודעתיך דבושת אין בה חיוב אלא בכונה משם תבין ותדע ותשכיל דשור פטור מן הבושת דהא לאו בר כונה הוא לבייש ונמצא שבבושת אין אנו צריכין לטעם איש בעמיתו ולא שור בעמיתו והיינו זה חומר כלומר אחת מן החומרות הללו כבר נתבאר דינו בטעמו ממילא כך נלע"ד:
ולא עשה בהן חבורה: מפר' בגמ' בפירקין דף פ"ה דמשכחת לה כגון שסכו סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא:
צער: כגון שיש לו בקעים וחטטים בראשו ומכאיבין לו מכח חוזק הסם וצריך רפוי לאותם החטטים:
שבת: כגון שהיתה מלאכתו לרקד בחנויות שצריך להראות נענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים דהשתא עד שיתרפאו הנך חטטים לא מצי מחוי ואע"פ שלא בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך. בושת אין לך בושת גדול מזה ע"כ. בפי' רעז"ל דבפירוש רבתה תורה חובל בחברו לתשלומין ולא למלקות מדכתיב יד ביד וכו'. אמר המלקט כן פירש הרמב"ם ז"ל שכך משמע שהוא ז"ל מפרש סוגיא דאיתא פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ב) אלא שבפ"ד דהלכות חובל ומזיק קאמר שהפי' בפירוש רבתה תורה חובל לתשלומין שנאמר רק שבתו יתן ע"כ. ועיין עוד במה שפלפל בתוס' יו"ט:
חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו: מלת בזמן דחוקה היא דפשיטא דאם חובל בו בשעה אחרונה של עבדות שהוא חייב בכולן ואפי' בשבת שהרי אינו עבדו אלא כשאר חברו ולא ה"ל למיתני אלא אם הוא שלו אע"ג דבכמה משניות שונה מלת בזמן במקום מלת אם:
חש"ו פגיעתן רעה: ואפי' נתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם שבשעה שחבלו בהן לא היו בני דעה:
העבד והאשה פגיעתן רעה: תוס' ס"פ י"נ ובתשובות הרשב"א ז"ל:
אבל משלמין לאחר זמן: פי' משום דבני דעה נינהו בשעת ההיזק אלא דאריא רביע עלייהו משא"כ בחש"ו. וכתב הרא"ש ז"ל ומיירי באשה שאין לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל דאילו היו לה כופין אותה למכרן בטובת הנאה אם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה ואותה טובת הנאה יתנו לנחבל אבל מנה ומאתים שלה לא אמרו חכמים שתמכור בטובת הנאה מפני שתחזור ותמחול אצל הבעל ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ועוד האריך ע"ש. והשתא אפשר לומר דמאי דקתני מתני' אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה וכו' ולא קתני אבל אם נתגרשה וכו' רמז לנו גם זה שאפי' קודם מיתת בעלה אפשר שתשלם כגון בכי ה"ג שאם נפלו לה נכסי מלוג או שהיו לה נכסי צאן ברזל כופין אותה למכרן בטובת הנאה ולשלם א"נ כגון שבאו לה נכסים מאחרים שחבלו בה דקיי"ל כר"י בן בתירא דאמר ר"פ מציאת האשה בזמן שהחבלה בסתר לה שני חלקים ולבעלה חלק אחד ובזמן שבגלוי בהפך ואם אח"כ חבלה היא באחרים משם תשלם א"נ כגון שנתנו לה נכסים ע"מ שאין לבעלה רשות בהן משם תשלם וכן העבד ג"כ משכחת לה כגון אם נתנו לו נכסים ע"מ שאין לרבו רשות בהן דקיי"ל כחכמים דבפ"ק דקדושין דיש קבין לעבד בלא רבו והיינו אבל משלם לאחר זמן דקתני וכ"ש אם נתגרשה האשה או אם נשתחרר העבד כנלע"ד. אכן בשלטי הגבורים כתוב דהרמב"ם ז"ל שסתם דבריו בפ"ד מהלכות חובל משמע שחולק על זה. וכתוב שם בב"י סוף סי' צ"ו בשם בעל התרומות זה שפסקנו שהעבד והאשה אין משלמין אלא לאחר זמן אם יש עדים שמעות עצמן של הלואה או מאי דאתי מחמתייהו קיים בודאי שאין בו ספק שנפרע מהן המלוה ע"כ:
החובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן: ואפי' מרפואתו והא דאמרי' בפ"ק דגיטין הקוטע יד עבדו של חבירו יתרון של רפואתו לרבו כגון אם אמדוהו בחמשה ואיתסי בתלתא יומי אבל בעיקר רפואתו משמע שנותן לעבד יש לחלק בין אחרים חבלו בו להרב עצמו חובל בו מתוס' ז"ל ועיין בדבריהם ז"ל בפ"ק דגיטין דף י"ב והר"ן ז"ל תירץ התם אי נמי דעבד ליה סמא חריפא ופטור מן המותר קאמר הכא ע"כ והוא ג"כ תירוץ תוס' ז"ל שם:
התוקע לחברו וכו': וגרסי' בר"פ המניח לרכובא שלש סלעים לבעיטה חמש לסנקורית שלש עשרה פי' אם בעטו בארכובתו נותן לו שלש סלעים ואם בעטו ברגלו נותן לו חמש ואם באוכף של חמור הכהו או שנשאו והשליכו לפי פי' הרמ"ה ז"ל נותן לו י"ג סלעים וכתב שם הרא"ש ז"ל כתב רב אלפס ז"ל דתשלומין הללו הם דמי בשתו וצערו ומייתי ראיה מעובדא דתנן בישא דלא חייביה אלא פלגא דזוזא כדתנן התוקע לחברו נותן לו סלע דהיינו חצי סלע אלמא סכום סלע הוא תשלום השנוי והוא בושת וצער דשני דברים הללו ישנן ברוב היזק שאדם עושה לחברו ואם יש נזק או שבת או רפוי או שנים מהם או שלשתם מיחייב לתת לו הכל לפי הענין בזה לא יוכלו חכמים ליתן קצבה ע"כ. אכן הרמב"ם ז"ל כתב מהלכות חובל ומזיק דכל אלו הכאות השנויות במשנתנו יש בהן בזוי וצער מעט ופסקו חכמים דמים קצובין ואותו הממון קצוב הוא דמי הצער והבושת והרפוי והשבת בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך כזה הוא משלם ע"כ. ומ"ש נ"י בשם הרא"ה ז"ל שם בר"פ המניח לרכובה שלש לפי שיש בה שלש פרקים לבעיטה חמש לפי שהכהו בחמש אצבעות לסנקורית והוא שהכהו מאחרי ידו י"ג לפי שיש בידו י"ג פרקים לבד מפרק הגודל שלא הכה בו וזה עם הפרק העליון ע"כ. קשה לע"ד דאי סנקורית פירושו לאחר ידו התנן הכא לאחר ידו נותן לו ד' מאות זוז ודוחק לחלק בין לאחר ידו למאחרי ידו וצ"ע לע"ד. ופי' רש"י ז"ל התוקע הכהו על אזנו לשון מורי ל"א תוקע ממש. והרמב"ם ז"ל פירש תוקע לחברו הוא מי שמכה חברו בפס ידו סגור בערפו ע"כ:
סלע: פי' של מדינה דהיינו חצי זוז הכי מפרש לה התם בקדושין גם בפ' ד' וה' וגם שם פ' יש בכור דהיינו בסלע של דבריהם דעבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא איסתירא פי' סלע:
מנה: צורי דהיינו כ"ה סלעים ק' זוז הכי מסיק בגמ'. וכתבו תוס' ונ"י ז"ל שאל ר"ת ז"ל היאך אפשר שיהא כ"כ בין ת"ק לר' יוסי ותירץ דת"ק מיירי בעני שבישראל ור' יוסי בעשיר שבישראל והריא"ף ז"ל פי' דמכולהו חמש דברים קאמר ר' יוסי מנה בעשיר שבישראל ואומר דלעולם בעני שבישראל אין פוחתין לו עד סלע ות"ק דאמר סלע בעני שבישראל אומר דלעולם לעשיר לא יהיב מנה צורי ע"כ. אמר המלקט פי' הריא"ף דקאמר אם הוא ברב אלפס ז"ל אולי הוא בשום תשובה. גם שם ר"פ ד' וה' כתבו התוס' ונראה לר"ת דלא פליגי אלא האי בעני והאי בעשיר ומיהו מדקאמר בהחובל הא אנא הא ר' יוסי הגלילי משמע קצת דפליגי מ"מ אע"ג דפליגי מצינו למימר דזה דבר בעשיר וזה דבר בעני כר"ת דא"א שאם בושתו של עני סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה ע"כ:
רקק והגיע בו הרוק: ובגמ' אמר רב פפא לא שנו אלא בו אבל בבגדו לא במערבא אמרי משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום דאם איתא דביישו בדברים חייב אפי' כי לא הגיע בו מחייב דנהווי כי ביישו בדברים:
זה הכלל הכל לפי וכו': מלו' זה הכלל ליתנהו ברב אלפס ולא בהרמב"ם והרא"ש ז"ל ולא בירוש' אכן ברש"י ז"ל איתנהו. הכל לפי כבודו לקולא קאמר וכדמפר' רעז"ל דאי ס"ד האי שיעורא דד' מאות את"ק אפחות שבעניים קאמר והכל לפי כבודו לחומרא קאמר למיהב טפי לעשירים וקא אתי ר' עקיבא למימר אפי' עני שבישראל יטול יותר מד' מאות זוז א"כ הוי מעשה לסתור דאמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיהב טפי אלא ודאי דת"ק לקולא קאמר דלעני לא יהבינן כולי האי וקאמר ליה ר"ע לעני נמי יהבינן הכי ות"ק דמתני' ס"ל כר"ש וכמ"ש לעיל ראש הפירקי' בשם הרא"ש ז"ל:
רואין אותן כאלו הן בני חורין: נראה דנקט בני חורין משום דלעיל גבי נזק תנן דשמין אותו כעבד אע"פ שהוא בן חורין וזילא ביה מילתא קמ"ל דהכא גבי בושת אין שמין אותו רק כבן חורין או אפשר להאי רואין אותן כאילו הן בני חורין ר"ל בני שרים וסגנים כמו ואת כל חורי יהודה וירושלם ואריבה את החורים. חוריה ואין שם מלוכה יקראו וכן ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל ועביד חורין רברבין בישראל. ודכותיה בני חורין דתני בסוף מסכת סוטה ועיין ג"כ במ"ש בפ' שני דמסכת יום טוב סי' ו' כך נלע"ד:
ומעשה באחד שפרע ראש האשה: ענייה היתה ואפי' הכי חייבו ר"ע ד' מאות זוז:
שִמְרָה: כך נקד הר"ר יהוסף ז"ל:
ושיבר את הפך: כצ"ל:
באיסר שמן: בבית צ"ל פי' שמן קנוי באיסר אמר לו רבי לזו אני נותן ד' מאות זוז כך צ"ל:
אע"פ שאינו רשאי פטור: תימא מאי חייב שייך ואי פטור ממלקות קאמר על כרחך הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור לאו היינו פטור ממלקות דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות ואזהרתיה מואותו לא תכרות כדאיתא בפ' בתרא דמכות וצריך לדחוק ולומר פטור אע"פ שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו אחרים שחבלו בו חייבין ואחרים שקצצו נטיעה חייבין צריך לאוקמה כר"מ דאמר לוקה ומשלם דלוקה משום לא תכרות א"נ בדלא אתרו בי' תוס' ז"ל. ונלע"ד שהיה צריך להיות כך וצריך לדחוק ולומר פטור אפי' מדיני שמים על עון שאין חס על גופו ואע"פ שאין בו צד חיוב אפי' בידי שמים אעפ"כ אחרים שחבלו בו חייבין. ובגמ' רמי והתניא א"ל ר"ע צללת במים אדירים והעלית חרס בידך דאדם רשאי לחבול בעצמו ותירץ רבא חבלה אינו רשאי אבל בושת רשאי ור"ע ה"ק ליה ל"מ בושת דהואיל ואדם רשאי לבייש בעצמו ודאי דאפי' אם בייש בעצמו אפ"ה אם ביישו בו אחרים ודאי דלא מפטרי בהכי אלא אפי' חבלה נמי דאין אדם רשאי לחבול אם חבל א"ע דאיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא ניחייבי אחריני אפ"ה אחרים שחבלו בו חייבין והדר פריך עלה ומסקי' דתרי תנאי אליבא דר"ע דתנא דמתני' ס"ל אליבא דר"ע דאדם רשאי לחבל בעצמו ור' אלעזר הקפר דאמר גבי קרא דמאשר חטא על הנפש ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה הוא תנא דמתני' דקאמר אליבא דר"ע דאין אדם רשאי לחבול בעצמו. וכתוב בטור שם בחו"מ סי' ת"ך כתב הרמ"ה שאינו הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו ע"כ. ולשון ספר הלבוש שם סעי' ל"א מי שדרכו שחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי אם אחרים חבלו בו חייבין ולא יפטרו בטענה שהרי דרכו של זה לחבול בעצמו ע"כ:
ואחרים שקצצו את נטיעותיו חייבין: כצ"ל. ובגמ' אמר רבינא אם מעולה בדמים לעצים ולקורות יותר משבח פירותיו מותר. ואחרים שקצצו את נטיעותיו חייבין בנטיעה בת שנתה שתי כסף כדאמרי' בהכונס צאן לדיר:
אינו נמחל לו: גמ' ת"ר כל אלו שאמרו סלע מנה מאתים ד' מאות דמי בושתיהן אבל צער שדואג על בושתו אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה שנא' וכו':
שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים: נראה דהכי מייתי ראיה דכיון דאשכחן דאברהם אפי' על צער בושת גדול כההוא עניינא לא די שמחל אלא שג"כ התפלל עליו ואפי' שהיה בן נח נקוט מיהא דלישראל שהוא אחיך לפחות מחיל לו ולא תהיה אכזרי עליו:
ומנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר וכו': כך צ"ל וכך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. בפי' רעז"ל ע"מ לפטור חייב אם שאלו חובל לנחבל ע"מ לפטור. אמר המלקט נראה דבהכי מצינן למידק דאתי שפיר הא דקתני מתני' סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי והדר תני ע"מ לפטור חייב ולא קתני שבר את רגלי ע"מ לפטור חייב לרמוז לנו שהמזיק הוא שאומר לו ע"מ לפטור והלה אומר הן ומש"ה חייב דדרך תמיהא קאמר ליה בודאי ולעולם בין ברישא גבי סמא את עיני וכו' בין בסיפא גבי קרע את כסותי שבר את כדי אי א"ל הן בניחותא חייב ואם בתמיהא פטור וכן בשניהם אם א"ל לאו בתמיה פטור ואם בניחותא חייב. וא"ת א"כ אין החלוק בין קטוע אברים או ממונא אלא אם הוא בניחותא או בתמיה ואמאי נקט במתני' חיובא גבי קטוע אברים ופטורא גבי ממונא וי"ל דאורחא דמילתא נקט דמחיל איניש ממוניה טפי מגופיה כך פי' רש"י ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו דנזקי גופו אפי' א"ל הן שדומה כאמר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר. ובנזקי ממונו אם א"ל לאו ודומה כאומר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר כיון שמתחלה א"ל קרע את כסותי ושבר את כדי ע"כ. ועוד כתוב בנ"י בשם הרא"ה ז"ל דמש"ה נקט חיובא בגופיה משום דלאו בהן שאמרו במתמיה איירי אלא בהן שאמרו בלאו במתמיה איירי ואפ"ה חייב כיון דמסתמא אין אדם מוחל על ראשי אברים ומצינו הן שהוא כלאו חוששין דילמא הן כמתמיה הוא וחייב אבל קרע את כסותי ואפי' הכני ופצעני דלא חמירי כראשי אברים לא אמרי' הכי כיון דלא בריר לו שאמר בתמיה ממש ולפיכך פטור ע"כ. וכתב רש"י ז"ל דברייתא דמייתי בגמ' דקתני הכני ופצעני ע"מ לפטור פטור בדאמר נחבל כולה מילתא הכני פצעני ע"מ לפטור דהא ודאי דוקא קאמר ליה:
סמא את עיני וכו': אפי' שא"ל ע"מ לפטור חייב בכל החמשה דברים. ובתוספתא ספ"ט האומר סמא את עיני שמזיקתני קטע את ידי שמזיקתני פטור:
קרע את כסותי: ובגמ' רמי עלה והא תניא כסף או כלים לשמור לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע דמשמע דפטור אפי' לא א"ל ע"מ לפטור ותירץ רבה דמתני' מיירי בדאתא לידיה מעיקרא בתורת שמירה והדר א"ל קרע ומש"ה חייב אי לא א"ל ע"מ לפטור אבל ברייתא בשהפקידו אצלו ע"מ לשבר או ע"מ לקרוע דלא קרינן ביה כלל לשמור הלכך פטור ואפי' פשע ואפי' אבדו בידים. ופשוט הוא שהאומר לחברו קרע כסותי ושבר את כדי שיכול לחזור בו ויתחייב חברו בהזקו אחר שחזר בו וכן הוא בספר הלבוש בח"מ ריש סי' קנ"ז: