משנה בבא קמא ה ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ה · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

בור של שני שותפיןכד, עבר עליו הראשון ולא כיסהו, והשני ולא כיסהו, השני חייב.

כיסהו הראשון, ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו, השני חייבכו.

כיסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור.

לא כיסהו כראויכח, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב.

נפל לפניו מקול הכרייה, חייב.

לאחריו מקול הכרייה, פטור.

נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים.

נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, חייב.

בן או בתלג, עבד או אמה, פטור.

נוסח הרמב"ם

בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כיסהו השני ולא כיסהו הראשון חייב כיסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו השני חייב כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור לא כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים נפל לתוכו שור חירש שוטה וקטן חייב בן או בת עבד או אמה פטור.

פירוש הרמב"ם

בור של שני שותפין עבר עליו הראשון כו': כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה כו': לפניו מקול הכריה הוא שיכשל בשפת הבור מקול החפירה שיחפור החופר בקרקע הבור ויפול בתוך הבור ואז יהיה בעל הבור חייב. אבל כשיפול לאחריו והוא שכבר עבר מן הבור וכשל וחזר לאחוריו ונפל לאחר הבור הוא פטור אא"כ נפל לבור ואז הוא חייב על איזה בשני הפנים שיהיה ורחמנא אמר ונפל שמה שור או חמור וקבלנו בפירוש זה הפסוק שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולא יהיה ג"כ חייב על הבהמה אלא כשתהיה חרשת או שוטה או קטן אבל שור שהוא גדול ופקח אינו חייב עליו כלום לפי שיכול לומר לו איבעי ליה לעיוני ומיזל:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

השני חייב - והוא שמסר לו ראשון לשני כשהלך כסוי כה הבור לכסותו ולא כסהו השני:

כסהו כראוי ונפל לתוכו - כגון שהתליע הכסוי כז:

נפל לפניו מקול הכריה חייב - שהיה חופר בבור כט ושמע השור קול פטיש ונבעת ונפל בבור ומת, חייב. ואף על גב דכיון דמשום גרמא דקול הכריה נפל הוה לן למימר דאסתלק חיובא דבור מיניה ורמיא אפשיעותא דקול הכריה וההוא גרמא בעלמא ופטור, אפילו הכי חייב הואיל ובתוך הבור נמצא הנזק ל:

לאחריו מקול הכריה פטור - אם נכשל השור מקול הכריה על שפת הבור ונפל לאחריו חוץ לבור ומת, פטור. שהרי לא נמצא הנזק בבור, וקול הכרייה גרמא בעלמא הוא ופטור:

ונשתברו, ונתקרעו - בכלי שור שייך שבירה, העול והמחרישה. בכלי חמור שייך קריעה, חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו:

ופטור על הכלים - דכתיב (שמות כא) ונפל שמה שור או חמור, שור ולא אדם, חמור ולא כלים לא:

שור חרש שוטה וקטן חייב - שור שהוא חרש ושהוא שוטה ושהוא קטן, חייב עליו אם נפל לבור. אבל שור שהוא פקח אינו חייב עליו, דאיבעי ליה לעיוני ומיזל לב:

פירוש תוספות יום טוב

בור של שני שותפים. משכחת לה בחצר של שניהם. ובור של שניהם. והפקירו רשותן ולא הפקירו בורן. גמרא. ואם הפקירו בורן ג"כ אין כאן חיוב כיון שברשות חפרו. ועכשיו אין לה בעלים כהסכמת הפוסקים:

השני חייב. כתב הר"ב והוא שמסר לו הראשון כסוי הבור. אבל הניחו משתמש לא. דכל אחד בשלו הוא משתמש דיש ברירה בשותפין כדפסקינן בריש פ"ה דנדרים. ושם מפורש הטעם. וכיון דבשלו הוא משתמש לא הוי שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו הלכך אם הזיק שניהם חייבין. אבל מסר לו את הכסוי. נעשה זה שומר שקבל עליו לכסות. כדפירש רש"י בגמרא:

כסהו הראשון וכו' השני חייב. עד שידע הראשון וישכור פועלים. ויכרות ארזים ויכסנו. כדאיתא בגמרא. וכל שימות בו אחר זמן זה שניהם חייבים. ועיין בטור סימן ת"י:

כסהו כראוי וכו' פטור. פירש הר"ב כגון שהתליע הכסוי. ומסקינן בגמרא דקמשמע לן שאע"פ שלא כסהו כראוי לגמלים אלא כראוי לשוורים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו דלא אמרינן מגו דהוי פושע לגמלים הוי פושע להתלעה כיון שלא בא האונס מחמת הפשיעה לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כמו שכתבתי במשנה ג' פ"ב. זו דעת הרמב"ם [הלכה ה']. ועיין מה שכתבתי במשנה ג' פ"ו דבבא מציעא. ויש אומרים דהכא בלא כסהו כראוי לגמלים היינו שאם יעברו עליו גמלים יפול הכסוי אל תוכו. ולא הוי פשיעה לגבי שור פקח עיין בטור סימן ת"י:

פטור שנאמר ולא יכסנו. הוא אם כסהו פטור. גמרא ריש פ' דלקמן. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק דלעיל:

לא כסהו כראוי וכו'. מסקינן בגמרא שאינו כראוי לגמלי' אע"ג דראוי הוא לשוורים. ושכיחי גמלים. ואתו גמלים וארעוהו ואתו שוורים ונפלו ביה. ופשיטא דחייב אלא איידי דנסיב רישא כסהו כראוי. נסיב סיפא נמי לא כסהו כראוי:

נפל לפניו מקול הכרייה. לשון הר"ב שהיה חופר בבור וזה לשון רש"י בור כרויה ונכנס כורה לתוכו להעמיק:

חייב. כתב הר"ב ואף על גב דכיון דמשום גרמא וכו' אפילו הכי חייב. הואיל ובתוך הבור נמצא הנזק. כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. גמרא [דף נ"ג]:

ופטור על הכלים. כתב הר"ב דכתיב ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים. גמרא. ופירש רש"י מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמא למעוטי אתי. ועיין בפירוש משנה דלקמן. והא דפטור על האדם היינו ממיתה. דקרא במיתה משתעי. דכתיב (שמות כ"א) והמת יהיה לו. אבל בנזקי אדם חייב בעל הבור. כדחזינן בפרק ג' דמחייב בנזקי אדם בתקלה שהוא תולדה דבור. אבל בכלים פטור מכל. דלא שייך בהו נזק דשבירתן זו היא מיתתן:

נפל לתוכו שור חרש וכו'. כתב הר"ב אבל שור פקח אינו חייב עליו דאיבעי ליה עיוני ומיזל. גמ'. והתנו בברייתא ומהלך ביום. [דף נ"ד ע"ב]. ועיין מ"ש בריש פרק ג':

בן או בת וכו'. כלומר אע"ג דקטנים הם. וליכא למימר איבעי ליה עיוני ומיזל אפילו הכי פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם. חמור ולא כלים רש"י. ודבריו בגמרא דף נ"ד ע"ב דממעט אפילו דלאו בן דעת בשור ולא אדם. ונראה לי דעבד ואמה איצטריך למתני דלא תימא כיון דמרבינן כל בהמה ועוף מכסף ישיב לבעליו. כל דאית ליה בעלים [כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן] ועבד ואמה ודאי דבעלים אית להו אימא דרבינהו נמי. קמשמע לן דלא. ונראה לי טעמא דאדון מקרי לעבד ואמה. ולא בעל:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כד) (על המשנה) שותפין. שהפקירו רשותן ולא הפקירו בורן. גמ'. ואם הפקירוהו. ג"כ אין כאן חיוב כיון שברשות חפרו ועכשיו אין לה בעלים. פוסקים:

(כה) (על הברטנורא) אבל הניחו משתמש, לא. דכל אחד בשלו הוא משתמש כו' ולא הוי שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו. הלכך אם הזיק, שניהם חייבין. אבל מסר לו את הכיסוי נעשה זה שומר שקבל עליו לכסות. רש"י:

(כו) (על המשנה) ומצאו כו' חייב. עד שידע הראשון וישכור פועלים ויכסנו. כל שימות בה אחר זמן זה, שניהם חייבים:

(כז) (על הברטנורא) וקמ"ל שאע"פ שלא כסהו כראוי לגמלים אלא כראוי לשוורים, ושכיחי גמלים, והתליע מתוכו, דלא אמרינן מגו דהוי פושע לגמלים הוי פושע להתלעה, דכיון שלא בא האונס מחמת הפשיעה לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. הר"מ ועתוי"ט:

(כח) (על המשנה) לא כו'. מסיק בגמרא, שאינו כראוי לגמלים אע"ג דראוי הוא לשוורים ושכיחי גמלים, ואתו גמלים וארעוהו, ואתו שוורים ונפלו ביה. ופשיטא דחייב. אלא איידי דנסיב רישא כסהו כראוי, נסיב סיפא נמי לא כסהו כראוי:

(כט) (על הברטנורא) לשון רש"י, בור כרויה ונכנס כורה לתוכו להעמיק:

(ל) (על הברטנורא) כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. גמרא:

(לא) (על הברטנורא) גמרא. מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמלא למעוטי אתי. והא דפטור על האדם, היינו ממיתה, דקרא במיתה משתעי, דכתיב והמת יהיה לו. אבל בנזקי אדם חייב בעל הבור כדחזינן בפ"ג דמחייב בנזקי אדם בתקלה שהוא תולדה דבור. אבל בכלים פטור מכל, דלא שייך בהו נזק, דשבירתן זו היא מיתתן:

(לב) (על הברטנורא) והתנו בברייתא, ומהלך ביום:

(לג) (על המשנה) בן כו. כלומר אע"ג דקטנים הם וליכא למימר איבעי להו לעיוני ומיזל, אפ"ה פטור מגזרת הכתוב שור ולא אדם כו'. רש"י. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בור של שני וכו':    ירושלמי היך אפשר לבור של שני שותפים א"ר ינאי תפתר שנתנו שניהם אבן באחרונה ולמה לא פתר לה בחפר זה עשרה וזה עשרה דו בעו מיפתריניה בבור של עשרה טפחים של שני שותפים ע"כ. וה"נ מפרש לה ר' יוחנן בבבלי כגון שעקרו שניהם בבת אחת חוליא מקרקעיתו של בור והשלימו לעשרה דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור. וכתבו תוס' ז"ל ג"כ ולא בעי למימר כגון שהפקירו רשותן ובורן דההוא פטור לכ"ע כדפרישית בפ' המניח ולא בעי למימר ג"כ כגון שחפר זה עשרה וזה עשרים דאמרינן לקמן בברייתא דכולן חייבין משום דאבור עשרה דמתני' קאי ע"כ:

עבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו השני חייב:    כתב הרא"ש ז"ל השני גרסת רש"י ז"ל ורב אלפס גורס הראשון חייב ואין חילוק בין שתי גירסות הללו דלפי' רש"י ז"ל השני חייב כשהניח לשני משתמש הא לאו הכי שניהם חייבין ולגירסת רב אלפס ז"ל הכי פירושו אף הראשון חייב דלא תימא שני שעבר עליו באחרונה חייב דכיון שעבר עליו לבדו עליה דידיה רמי לכסויי ובגמ' בעי מה יעשה הראשון שיפטר חד אמר משהניחו משתמש וחד אמר משמסר לו דליו והלכתא משימסור לו דליו דהכי סבר ר' אליעזר בן יעקב וגם בנדרים ראש פרק השותפים פסקי' דהלכתא כותיה דיש ברירה עכ"ל ז"ל. ובמה שכתב הרא"ש ז"ל דהרי"ף ז"ל גורס הראשון חייב אינו כן בספרים שבדפוס רק גם שם כתוב השני חייב וכתב שם המגיה לפירוש רש"י ז"ל אם לא הניח הראשון לשני משתמש ודולה או שלא מסר לו דלי שניהם חייבין בנזקי הבור הראשון והשני ומיימון פי"ב מהנ"מ פסק דאם לא הניח ראשון לשני משתמש ודולה הראשון לבדו חייב וכ"כ בגרסת רבינו לפנינו אכן הרא"ש ז"ל פי' דברי רבינו בענין דס"ל דאף הראשון חייב קאמר ואין צריך לומר השני נמצא דשניהם חייבין ע"כ. ואני בעיני ראיתי אח"כ בהרי"ף ז"ל בדפוס (שאלוניקי) [קושטאנטינא] הראשון חייב ובכל הדפוסין ראיתי ברב אלפס בבא אחת יתירה וזו היא הראשון חייב כסהו הראשון ובא השני וגלהו השני חייב כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה וכו'. וכן מצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב ובס"א גרסי' בבא דגלהו בסוף ובבא דמצאו בתחלה ונ"ל דטעות הוא דהוי זו ואצ"ל זו וצ"ע דהא אפי' לגרסא הראשונה לא הי' צ"ל דבגלהו חייב דהא אפי' אחר שאין לו בה שותפות חייב על הפתיחה דכתיב כי יפתח איש בור ע"כ. ופי' רש"י ז"ל מאי דבעי בגמ' וראשון מאימת מיפטר פי' דנטעון על השני היתה השמירה דפשיטא לן דהני עבר דקתני מתני' נשתמש קאמר דאי כדקתני מתני' שעברו עליו שניהם זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע ומשני רבה ורב יוסף חד אמר משמניחו משתמש וחד אמר משימסור לו דליו פי' שהראשון מסר לשני אותו כסוי הבור ע"כ. וכתוב בנ"י ז"ל שזה הזקיקו לרש"י ז"ל לפ' דליו כסוי דאילו דלי לדלות מים אכתי נימא האי מדידיה קממלא ושניהם חייבין אבל ר"ח ז"ל כתב דמשמסר לו הדלי הוברר הדבר שהבור הוא ברשותו ומשל עצמו הוא דולה ע"כ:

ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב:    אבל אם עבר שהות וזמן כדי שיודיעוהו לראשון שהוא מגולה וישכור פועלים ויכרות ארזים מן הלבנון ויכסנו גם הראשון חייב כר' יוחנן ויש בדבר לפעמים קולא כגון אם הם רחוקים מן היער או מן הלבנון ופעמים חומרא אם הם קרובים ליער או ללבנון:

ומת פטור:    דאנוס הוא ולא אמרי' איבעיא ליה למיזל ומנקש עליה בכח ברגליו לראות אם לא התליע:

נפל לפניו מקול הכרייה חייב:    (פי' רש"י ז"ל בור כרויה ונכנס כורה לתוכה להעמיק ע"כ). ובגמ' פריך ואמאי נימא כורה גריס ליה וכורה פטור דגרמא בעלמא הוא ואפילו הכורה בעל הבור איכא למיפטריה מהאי טעמא ללשון ראשון דרש"י ז"ל. ומוקמינן לה כר' נתן דאמר כל היכא דליכא אפשרות לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כדתניא שור תם שדחף את חברו לבור בעל הבור משלם מחצה ופלגא מפסיד ר' נתן אומר בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע דכיון דלא אפשר לאשתלומי מבעל השור יותר מרביע דהא תם בלא שותפות דבור משלם ח"נ ואי השתא נמי משלם ח"נ מאי אהני ליה שותפות דבור מש"ה משתלם ג' חלקים מבעל הבור והלכתא כותיה והכא נמי הואיל ואי אפשר לאשתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור שבתוכו נמצא הנזק אבל רבנן דס"ל דבתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד גבי מתני' נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין:

לאחריו מקול הכרייה פטור:    אם נכשל השור מקול הכרייה על שפת הבור ונפל לאחריו חוץ לבור ומת פטור עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט אם נפל לתוך הבור בין על פניו שמת מן ההבל בין על אחוריו שמת מן החבטה חייב כשמואל. וכתבו רש"י ונ"י ז"ל איידי דנקט ברישא לחיובא מקול הכרייה נקט בסיפא לפיטורא מקול הכרייה. והרי"ף ז"ל פסק כרב דאמר דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו משום דרב חנינא תני לסיועיה לרב דתניא ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו נפל על פניו לתוך הבור מקול הכרייה חייב פי' שההבל המיתו לאחריו לתוך הבור מקול הכרייה פטור פי' שהחבט המיתו. וכתוב בתוך פירושו של נמוקי יוסף ז"ל אמר המחבר וכן נ"ל שהיא דעת רש"י ז"ל לפסוק כרב שפירש במתני' דהא דנקט במתני' בסיפא מקול הכרייה גבי לאחוריו פטור הוא אגב רישא ולרב ודאי קושטא קאמר רש"י ז"ל דכיון דלא מחייב עד שיפול על פניו מדכתיב ונפל מה לי מקול הכרייה מה לי אם נפלה מעצמה כיון דלאחוריו נפל פטור אבל לשמואל אי אמרינן פטור ודאי דצריך טעמא דנפלה מקול הכרי' דאל"כ חייב בנתקל באבן ונפל לבור דבין לר' נתן בין לרבנן חייב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דהא כרייה דהכא דפטור לדעת שמואל הוא משום שנתקל בבור ונפל אחורי הבור ע"כ. ועיין עוד בפי' נמוקי יוסף במה שכתב וכן פירשו בתוס' והרא"ש ז"ל כתב שהדבר שקול וספק אצלו כמאן הלכתא. ור"ח והרשב"א ז"ל פסקו כשמואל ג"כ:

ופטור על הכלים:    דכתיב ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מדלא כתיב ונפל שמה הנופל ודלא כר' יהודה דמחייב על נזקי כלים דמרבי להו מאו ורבנן מיבעי להו או לחלק דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד ור' יהודה לחלק מונפל לשון יחיד ורבנן ונפל טובא משמע כמו ובא האות והמופת ובא הארי ואת הדוב:

נפל לתוכו שור חש"ו חייב:    וה"ה סומא או פקח ומהלך בלילה דחייב בעל הבור אבל פקח ומהלך ביום פטור דאיבעי ליה לעיוני ומיזל:

תפארת ישראל

יכין

בור של שני שותפין:    שהיה ברשותן, והפקירו הרשות ולא הבור, כלעיל ל"ב:

עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב:    מיירי שמסר הראשון להב' הכסוי לכסותו, דנעשה שני שומר עליו, דאל"כ הראשון חייב דמדהוא גילהו ולא כסהו כבר רמי חיובא עליה לבד, ולא פקע תו כשעבר עליו גם השני, וי"א דבכה"ג שניהן חייבין [שם]:

השני חייב:    עד שיודיע לראשון שהבור מגולה, וישהה בכדי שיכול ראשון לעשות כסוי כראוי, ואחר זמן כזה שניהן חייבין, וי"א דגם לשני נותנין זמן בכדי שיוכל לעשות כסוי כראוי, וקודם זמן זה שניהן פטורים, ויש אומרים דלשני אין נותנין זמן, מדפשע דהו"ל להושיב שם שומר עד שיביא הכסוי [שם]:

כסהו כראוי:    והתליע הכסוי מתוכו ועי"ז לא ידע:

ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור:    אפי' היה רק כסוי כראוי לשוורים ולא לגמלים, ושכיחי גמלים, לא אמרי' דהו"ל תחלתו בפשיעה לגבי גמלים, וסופו באונס, שע"י שהתליע נפל שם השור. דעכ"פ גם תחלתו בפשיעה וסופו באונס אינו חייב רק כשבא האונס מחמת הפשיעה [כלעיל פ"ד מ"ח] וי"א דגם בכה"ג דוקא באם היו עוברים הגמלים, היו נופלים עם הכסוי, דאז לא פשע כלל לגבי שוורים, דמאחר שיפול הכסוי, לא יעברו שם שוורים פקחים, אבל אם שכשיעברו גמלים, רק יתרועע הכסוי, וכשיעברו אח"כ השוורים יפלו, א"כ פשע גם לגבי שוורים [שם]:

לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב:    מיירי באינו ראוי לגמלים המצויין שם רק לשוורים, ואתו גמלים וארעוהו לכסוי, ואתו שוורים ונפלו בו, דכה"ג חייב, דפושע הוא, כשלא התרועע הכסוי ע"י התלעה מתוכו, ולי"א הנ"ל גם בכה"ג חייב:

נפל לפניו מקול הכרייה:    שהיה בור חפור כבר, ובא אדם לתוכו להעמיקו או להרחיבו, ונבעת השור מקול הכרייה ונפל לפניו לתוכו:

חייב:    ולא אמרינן לא ע"י בור נפל, רק מדנבעת, וזה גרמא בעלמא הוא, עכ"פ בבור נמצא הנזק:

לאחריו מקול הכרייה:    שנתבהל ונפל חוץ לבור ונ"ל דה"ה בנפל ע"י הקול לבור אחר שבצד זה הבור, עכ"פ ע"י גרמא נפל לתוכה:

פטור:    דגרמא הוא:

נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו:    העול והמחרישה:

חמור וכליו ונתקרעו:    המרדעת והמתג:

חייב על הבהמה ופטור על הכלים:    דכתיב ונפל שמה שור, למעוטי אדם, או חמור, למעוטי כלים או מאכלים [כפ"ה סי' ט"ו], ור"ל מדלא כתיב ונפל שמה דבר. מיהו באדם דוקא במת פטור, אבל בנזקיו חייב, אבל *) בכלים אע"ג ששבירתן זו היא מיתתן, אפ"ה פטור אפילו בהוזקו:

נפל לתוכו שור:    שהוא חרש וכו':

וקטן:    או שהוא סומא או מהלך בלילה:

חייב:    אבל שור פקח וביום, פטור, דהו"ל לעיוני:

בן או בת:    אף דלקטנים א"א לעיוני וכ"ש בנפל לשם גדול ומת:

עבד או אמה:    אף דדומה לחמור:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי נא א  רמב"ם הלכות נזקי ממון יב ז  שולחן ערוך חושן משפט תי כה בבלי נב א  רמב"ם הלכות נזקי ממון יב ד  שולחן ערוך חושן משפט תי כב בבלי נג א  רמב"ם הלכות נזקי ממון יב טז  שולחן ערוך חושן משפט תי יט