משנה בבא קמא ג ט

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ג · משנה ט | >>

שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבלה יפה כלום, נוטל את השורכט.

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבלה יפה כלום, אמר רבי מאיר, על זה נאמר (שמות כא לה) ומכרו את השור החי וחצו את כספו.

אמר לו רבי יהודה, וכן הלכה. קיימת ומכרו את השור החי וחצו את כספו, ולא קיימת ל וגם את המת יחצון, ואיזה? זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבלה יפה חמישים זוז, שזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת.

שׁוֹר שְׁוֵה מָנֶה שֶׁנָּגַח שׁוֹר שְׁוֵה מָאתַיִם,

וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם,
נוֹטֵל אֶת הַשּׁוֹר.
שׁוֹר שְׁוֵה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שְׁוֵה מָאתַיִם,
וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם,
אָמַר רַבִּי מֵאִיר,
עַל זֶה נֶאֱמַר:
"וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ" (שמות כא, לה).
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה:
וְכֵן הֲלָכָה.
קִיַּמְתָּ "וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ",
וְלֹא קִיַּמְתָּ "וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן";
וְאֵיזֶה?
זֶה שׁוֹר שְׁוֵה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שְׁוֵה מָאתַיִם,
וְהַנְּבֵלָה יָפָה חֲמִשִּׁים זוּז,
שֶׁזֶּה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת,
וְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת:

שור שוה מנה - שנגח לשור שוה מאתים,

ואין הנבילה יפה כלום - נוטל את השור.
שור שוה מאתים - שנגח לשור שוה מאתים,
ואין הנבילה יפה כלום -
אמר רבי מאיר:
על זה נאמר: "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו" (שמות כא לה).
אמר לו רבי יהודה:
וכן הלכה,
קיימת - "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו",
ולא קיימת - "וגם את המת יחצון" (שם),
ואיזה?
זה שור שוה מאתים, שנגח לשור שוה מאתים - והנבילה יפה חמישים זוז,
זה נוטל - חצי החי וחצי המת,
וזה נוטל - חצי החי וחצי המת.

מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר בשבח נבלה. וזה לפי שעיקר בידינו נבלה לבעליה כלומר לניזק, וישומו אותה לו בשוויה, והוא מה שאמר הכתוב "והמת יהיה לו"(שמות כא, לד), וישלם לו עליו חצי נזק אם היה תם, או נזק שלם אם הוא מועד.

כי מה שאמר יתברך "וחצו את כספו"(שמות כא, לה), רוצה לומר שיתחייב הניזק במחצית החציין לבד, וזהו מה שאמרו פחת שפחתתו מיתה חולקין והוא הנראה למעיין. ומה שנאמר "ומכרו את השור החי"(שמות כא, לה) רצונו לומר שהתם משלם חצי נזק מגופו כמו שקדם. ואין בכל העקרים האלו מחלוקת.

אבל מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה כשהנבלה שווה סמוך למיתתה על דרך המשל דינר, והוסיפו דמיה והיא שווה קודם שיעמדו בדין שני דינרין. רבי יהודה אומר, "וגם את המת יחצון" יחושב לו בדינר וחצי, וישלם לו לתשלום חצי נזק כי הדינר שהותיר חולקין אותו. ורבי מאיר אומר, לא יחשב לו אלא הדינר שהוא היה שווה בשעת מיתה, כמו שנאמר "והמת יהיה לו" כלומר כל מה שהותיר המת במותו לניזק.

וכמו כן כשהנבלה אינה יפה כלום בשום פנים בשעת מיתה, ואחר כך היא שוה כסף. רבי מאיר אומר, לא יחשב באותן הדמים אלא יתן לו חצי נזק, וזהו שאמר על זה נאמר "ומכרו את השור החי וחצו את כספו". ורבי יהודה אומר, יחשב לו בחצי מה ששווה הנבילה לפי שדמיה כולן שבח הוא, כי לא היתה שווה שום דבר בשעת מיתתה. והוא מה שאמר רבי יהודה לחלוק עליו, קיימת ומכרו את השור החי, ולא קיימת וגם את המת יחצון.

והלכה כרבי יהודה:


וכן הלכה - ודאי כן הלכה דמנה נותן לו דהיינו חצי נזק. אבל אין זה שור האמור בתורה, דקיימת ומכרו את השור החי וגו'. ופלוגתא דר"מ ורבי יהודה הוא בשבח נבלה, כגון שבשעת מיתה לא היתה שוה כלום ונתייקרה אחר כך והיא שוה להאכילה לכלבים או למכרה לנכרי, ר"מ סבר שבח נבלה דניזק הוי, ולא שקיל בה מזיק כלום אלא נותן לו חצי נזקו, והיינו דקאמר ר"מ על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו, כלומר, שצריך ליתן לו דמי חצי נזקו מדמי שור החי ואינו מנכה לו כלום בעבור השבח שהשביחה הנבלה. ור' יהודה סבר דחצי שבח נבלה דמזיק הוי, וכשבא מזיק לשלם לניזק דמי חצי נזקו, מנכה לו חצי שבח שהשביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, והיינו דקאמר ר' יהודה לרבי מאיר קיימת ומכרו את השור החי ולא קיימת וגם את המת יחצון, שצריך לחלק השבח שהשביח המת ושקל ליה מזיק פלגא. והלכה כרבי יהודה:

נוטל את השור. קמ"ל דהוחלט השור כר"ע ודלא כרבי ישמעאל דאמר יושם השור. דמזיק בעל חוב דניזק הוא ויתן לו המזיק דמי השור. גמרא. ועיין מה שכתבתי במשנה י"א וריש פרק דלקמן [דבור המתחיל ר"ש אומר]:

ולא קיימת וגם את המת יחצון. ור"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. שאם פחתה משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין. פחת דניזק. ורבי יהודה אי למחצין בחי לחוד קאתי א"כ נכתוב ואת המת יחצון מאי וגם. שמע מיניה תרתי דשתפיה רחמנא בשבחא. גמרא. והא דלא דריש איפכא ששיתף בהפסד ולא בשבח כתב נ"י דסברא הוא דרחמנא חס עליה דמזיק למשקל פלגא דשבחא וכי היכי ) דחייביה לאטפולי בה בהדי דניזק ולאשלומי ליה דמי חצי מן החי. ע"כ. ומיהו לא אמר רבי יהודה דפליג בשבחא ליטול שאם השביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין עד שיעלה השבח יותר מהזיקו לא אמרינן דפליג בשבחא שנאמר שלם ישלם [במועד כתיב וכתב שני תשלומין חד לתם וחד למועד] בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין. גמרא:

(כט) (על המשנה) השור. קמ"ל דהוחלט השור כר"ע. ודלא כר' ישמעאל דאמר יושם השור דמזיק בעל חוב דניזק הוא ויתן לו המזיק דמי השור. גמרא:

(ל) (על המשנה) ולא קיימת כו'. ור"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, שאם פחתה משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין, פחת דניזק. ור"י אי למחצין בחי לחוד קאתי א"כ נכתוב ואת, מאי וגם, ש"מ תרתי, דשתפיה רחמנא בשבחא. ומיהו אם עלה השבח יותר מהזיקו לא פליג בשבחא דבעלים משלמין ואין בעלים נוטלין. גמרא ועתוי"ט:

שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור:    משום דשור תם משלם מגופו וכיון דלית ביה בכוליה טפי משיעור מחצי נזק שקיל ליה כוליה ואילו הנבלה היתה שוה כלום לא היה צריך כל השור שהוא מנה דכל הנזק עכשיו לא הוי מאתים נמוקי יוסף ז"ל. ובגמ' מתני' ר' עקיבא היא דתניא גבי האי דינא יושם השור בב"ד ויתן לו מזיק מעות דמי השור שהוא חצי נזקו דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר הוחלט השור ויקחנו לו ובגמ' מפרש טעמייהו דר' ישמעאל סבר בעל חוב היא דהוי הניזק וזוזי הוא דמסיק ליה ור' עקיבא סבר שותפין נינהו פי' בההוא שור דמשתעי ביה קרא שוינהו רחמנא שותפין וקרא משתעי בשור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים כדתנן במתני' דבסמוך ובברייתא קתני נמי זהו שור האמור בתורה הלכך הכא דמזיק אינו שוה אלא מנה נוטל את השור וקמיפלגי בהאי קרא ומכרו את השור החי וחצו את כספו ר' ישמעאל סבר לבי דינא קמזהר רחמנא ור' עקיבא סבר לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא מאי בינייהו הקדישו ניזק איכא בינייהו לר' ישמעאל לא קדיש ליה לר' עקיבא קדיש:

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום א"ר מאיר על זה נאמר ומכרו וכו':    מדלא קתני ואין הנבילה יפה כלום ע"ז נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו דברי ר"מ ש"מ דר' יהודה דבר בראשונה וכדאיתיה בברייתא בגמ' דברי ר' יהודה ר"מ אומר וכו'. ובין ר"מ ובין ר' יהודה תרוייהו ס"ל דשור האמור בתורה בשוה מזיק לניזק וז"ל הברייתא במכלתא בשוין הכתוב מדבר או יכול בשוין ובשאינם שוין אמרת מה דרך המזיקין נשכרין או מפסידין מה דרך הניזקין נוטלין נזקן או יותר על נזקן ר' עקיבא אומר נאמר חציה בחי ונאמר חציה במת הא בשוין הכתוב מדבר ע"כ אבל קשה לע"ד דהא איצטריך יחצון לכדר' יוחנן בפ' כיצד הרגל דף כ"ו דאין חצי נזק דקרן חלוק לא בר"ה ולא ברה"י ושמא מדלא כתיב יחצו בלתי נון וכתב נון יתרה שמעת מינה תרתי:

ואין הנבילה יפה כלום:    נלע"ד לפי מאי דמסיק ר' יוחנן בגמ' דשבח נבלה איכא בינייהו דר' מאיר ה"ק מה שאינו שוה כלום בשעת מיתה חזינן והיינו דקאמר ע"ז נאמר כלומר ודאי קרא בסתם נבילה הנמכרת בשעת מיתה איירי דכיון דהשתא לא שויא מידי אפי' שאירע שלא נמכרה עד שהשביחה אין למזיק בשבת כלום והיינו דקאמר על זה כל מר על זה שבשעת מיתה וגם בברייתא קאמר ר' מאיר לר' יהודה אין זה שור האמור בתורה אלא שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום ע"ז נאמר וכו' הרי דקאמר ליה בלשון שלילה והנחה מטעמא דכתיבנא דסתם נבלה בשעת מיתה מיד נמכרת אם שוה כלום ואפי' אירע שלא נמכרה ולא האכילה לכלבים עד שהשביחה אין למזיק בשבח כלום ור' יהודה סבר מה שנתייקרה אח"כ חמשים זוז או פחות או יותר חזינן כדי לקיים ואת המת יחצון כנלע"ד. ובבריית' קאמר ר"מ אלא במה אני מקיים וגם את המת יחצון לפחת שפחתתו מיתה מחצ:ין בחי פי' הרי"ף ז"ל כגון שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים כמה פחתתו מיתה מאה וחמשים הלכך משלם ליה שבעין וחמש וחמשין דנבלה הא מאה ועשרין וחמשה ואסיקנא בגמרא דבהא מודה נמי ר' יהודה דפחת שפחתתו מיתה מחצין בחי מכח קרא ומ"מ לא קנה מיד בגוף הנבלה לר' יהודה כמו לר"מ אלא דס"ל לר' יהודה א"כ דקרא לא אתא אלא לפחת שפחתה מיתה מחצין בחי לחוד לכתוב ואת המת יחצון מאי וגם ש"מ דשתפיה רחמנא למזיק בשבחא מיהא פי' אבל לא בגוף כדכתבי' וזה מטל חצי החי וחצי המת וכן זה. ומפי' נמוקי יוסף ז"ל משמע דממלת יחצון מפיק ליה וז"ל ונפקא ליה לר' יהודה דמחצין בחי מקרא דוגם את המת יחצון שכשמת יחצון הפחת ואע"ג דכבר דריש ליה לזה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' וכדאמרינן הכא קרא דריש דלא ה"ל למיכתב אלא ומכרו וכו' וחצו וכו' וגם את המת למה לי למיכתב תו יחצון אלא ודאי להכי אתא עכ"ל ז"ל וקשה לע"ד דהא מלת יחצון אפיק ליה ר' יוחנן לעיל פ' כיצד הרגל דף כ"ו למימר דאין ח"נ דקרן חלוק לא בר"ה ולא ברה"י וכמו שהקשתי לעיל אברייתא דמכלתא ולע"ד צ"ע אם אין טעות דהא בריש מילתיה כתב ומיתור נמי דכתיב וגם דלא הל"ל אלא ואת ומדכתי' ום ש"מ רחמנא שתפיה בשבחא ע"כ וכמו שהוא בגמ'. [הגהה אחר זמן רב בא לידי ספר [חסר [הלבוש] וראיתי שהרגיש זה בח"מ סי' שפ"ט ובסי' ת"ג וז"ל שם סי' ת"ג ואע"ג דלעיל סי' שפ"ט סי"א מפקי' ממלת יחוצן לרבות ר"ה היינו משום דמלת יחצון יתירה היא דדיוקא דהכא מוחצו את השור החי וגם אז המת נמי הוה שמעי' ליה בלא מלת יחצון נ"ל עכ"ל ז"ל]. ועדיין לא נתקררה דעתי שכבר היה עולה לתרץ כן לולי שכבר איצטריך ג"כ מלת יחצון למה שכתבתי בשם נמוקי יוסף. ונלע"ד דבדין היה דה"ל למיתני האי בבא דפלוגתא דר"מ ור' יהודה דהוא עיקר שור האמור בתורה וכדכתבינן ובתר הכי בבא דשור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים נוטל את השור דסתמא כר' עקיבא כדכתבינן דפלוגתייהו דר' עקיבא ור' ישמעאל תלויה בשור האמור בתורה דלר"ע רחמנא שוינהי שותפים ולר' ישמעאל ניזק ב"ח בעלמא הוא וכדכתבי' וא"כ ה"ל למיתני ברישא דכתיבא בהדיא ובתר הכי דין הוא למיתני דלא כתיבא ולמתלייה בדכתיבא אלא משום דתנא ברישא שני שורים תמין שחבלו זה בזה מן הטעם שכתבנו לעיל וכפשטה משנה שאינה צריכה היא כמו שכתבתי בשם תוס' ז"ל סמך ענין דשור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים דנוטל את השור לדעת ר"ע או יושם השור אליבא דר"י דלתרוייהו איצטריכא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כמ"ש לעיל בשם תוס' ז"ל ולרמוז רבותא דכולה מתני' דשני שורים תמים שהיא בין לר"ע בין לר' ישמעאל סמך ענין וכיון דתנא בבא דנוטל את השור אליבא דר"ע דהוי משום לתא דשותפות אליבא דר"ע דהלכתא כותיה תנא נמי השתא שור האמור בתורה דלר' יהודה דהלכתא כותיה מזיק נוטל חלק בשבח דהוי נמי משום טעמא דשותפות דרחמנא שתפיה בשבח כדכתבינן א"נ דראוי להקדים דברי הרב לדברי התלמידים דר"ע רבם של ר"מ ור' יהודה כך נלע"ד:

זה נוטל חצי החי וחצי המת:    האי לישנא לאו דוקא ולא אתי למימר אלא שמקבל עליו חצי הפחת לרבא ולפי המסקנא שקיל בשבחא תוס' ז"ל ביד שם פ"ז סי' ח' ט' י':

יכין

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום:    בשעת נגיחה:

אמר לו רבי יהודה וכן הלכה:    ר"ל ודאי כן הדין, אבל קרא לא מיירי בהכי, דקיימת וכו':

וזה נוטל חצי החי וחצי המת:    ולר"מ ה"ק קרא, וגם את המת יחצון. ר"ל פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, הא מה שפחתה או השביחה הנבילה אחר מיתה, כולה דניזק הוה. ור"י ס"ל דגם שבח שאחר מיתה, יחצון, וקיי"ל כר"י [(שו"ע חו"מ, תג)]:

בועז

פירושים נוספים