רמב"ם על בבא קמא ג
<< · רמב"ם · על בבא קמא · ג · >>
בבא קמא פרק ג
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה בבא קמא ג רמבם
עיקר הוא אצלנו, אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, ולפיכך אם בא אדם ונתקל בה פטור, ולא נאמר היה לך להתבונן היאך אתה הולך.
ומה שאמר נשברה כדו והוחלק אחד מהם במים חייב - שעניינו כי כשיזיק אדם בעת נפילתו או שבר שום דבר, שחייב הנכשל לשלם מה שהזיק, הוא דעת רבי מאיר שאומר נתקל פושע הוא. אבל חכמים אומרים, כי הוא אנוס בעת נופלו ואינו חייב כלום.
ודעת (דברי) רבי יהודה, שאומר דנתקל פושע הוא אם נתכוין לקחת החרסים, לפי שהוא אנוס כמו שבארנו, וכאילו לא היה [לו] מעולם באותן החרסים רשות.
והלכה כרבי יהודה, ולא כרבי מאיר:
מה שאמר המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים והוזק בהן אחר חייב - זהו כשהוציאו לרשות הרבים, אבל אם עשה זה בסוף מצרו אינו חייב כלום, לפי שעיקר הוא אצלנו אין דרכן של בני אדם להתחכך בכותלים:
זה שאמרנו כל הקודם בהם זכה בהם - קנס.
וגלל - צואת הבקר. ואפילו בשעת הוצאת זבלים, אם הזיק חייב:
זהו כשיהיה יכול הנופל לקום ולא קם, אלא שעמד מושכב עד שנכשל בו זולתו, ולכן הוא חייב. אבל אם לא היה יכול לקום ונכשל בו זולתו לא יתחייב כמו שבארנו, נתקל אנוס הוא:
כל זה מבואר:
עיקר הוא אצלנו כי מי שהוא רץ משנה הוא, ואם הזיק שום אדם בעת מרוצתו חייב, אלא אם כן אותה שעה הוא ערבי שבתות או ערבי ימים טובים לפי שבני אדם נחפזים ללכת בדבר מצוה.
ומשנה זו חסרה וראוי לומר כן הוא, היה אחד רץ ואחד מהלך בערבי שבתות וימים טובים, או שהיו שניהם רצים בשאר ימות השנה, והזיקו זה את זה, פטורין:
הודיענו כי המבקע כשהזיק חייב, בין שהוא ברשותו בין שהוא שלא ברשותו, ובין שהזיק במקום שהרבים מצויין בו והוא רשות הרבים, או במקום שאין הרבים מצויין בו והוא רשות היחיד:
משלמין במותר - הוא שישום כמה יתחייב זה במה שהזיק וכמה יתחייב השני גם כן, ואם נשתוו הנזקין יצא האחד באחד. ואם הותיר נזק האחד, שהיה ראוי לשלם האחד מהם יותר ממה שראוי לשלם האחר, ישלם מי שהזיקו יותר שיעור המותר. ובזה אין צריך למשול משל לפי שהוא מבואר.
ומה שאמר הכתוב "או בן יגח או בת יגח, כמשפט הזה יעשה לו"(שמות כא, לא), מחלוקת רבי עקיבא וחכמים בפירוש זה הפסוק. חכמים אומרים, כמשפט שור בשור כך משפט [שור] באדם, כלומר שהתם חייב חצי נזק והמועד נזק שלם. וכבר קדם לנו שהכל מסכימין אדם מועד לעולם. ורבי עקיבא אומר, "כמשפט הזה" שהוא שור המועד לפי שבו הכתוב הזה מדבר, כך יהיה לעולם דין שור שחבל באדם בין שהוא מועד בין שהוא תם.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר בשבח נבלה. וזה לפי שעיקר בידינו נבלה לבעליה כלומר לניזק, וישומו אותה לו בשוויה, והוא מה שאמר הכתוב "והמת יהיה לו"(שמות כא, לד), וישלם לו עליו חצי נזק אם היה תם, או נזק שלם אם הוא מועד.
כי מה שאמר יתברך "וחצו את כספו"(שמות כא, לה), רוצה לומר שיתחייב הניזק במחצית החציין לבד, וזהו מה שאמרו פחת שפחתתו מיתה חולקין והוא הנראה למעיין. ומה שנאמר "ומכרו את השור החי"(שמות כא, לה) רצונו לומר שהתם משלם חצי נזק מגופו כמו שקדם. ואין בכל העקרים האלו מחלוקת.
אבל מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה כשהנבלה שווה סמוך למיתתה על דרך המשל דינר, והוסיפו דמיה והיא שווה קודם שיעמדו בדין שני דינרין. רבי יהודה אומר, "וגם את המת יחצון" יחושב לו בדינר וחצי, וישלם לו לתשלום חצי נזק כי הדינר שהותיר חולקין אותו. ורבי מאיר אומר, לא יחשב לו אלא הדינר שהוא היה שווה בשעת מיתה, כמו שנאמר "והמת יהיה לו" כלומר כל מה שהותיר המת במותו לניזק.
וכמו כן כשהנבלה אינה יפה כלום בשום פנים בשעת מיתה, ואחר כך היא שוה כסף. רבי מאיר אומר, לא יחשב באותן הדמים אלא יתן לו חצי נזק, וזהו שאמר על זה נאמר "ומכרו את השור החי וחצו את כספו". ורבי יהודה אומר, יחשב לו בחצי מה ששווה הנבילה לפי שדמיה כולן שבח הוא, כי לא היתה שווה שום דבר בשעת מיתתה. והוא מה שאמר רבי יהודה לחלוק עליו, קיימת ומכרו את השור החי, ולא קיימת וגם את המת יחצון.
והלכה כרבי יהודה:
עוד יתבאר לך כי המבייש ואפילו הוא אדם, לא יחוייב בדין הבושת עד שיהיה מתכוין, כל שכן כשביישו שורו שהוא פטור.
וכבר ידעת כי מן העיקרים שלנו אין אדם מת ומשלם, ובארנו זה בשלישי ממסכת כתובות.
ומה שאמרו הוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב - רוצה לומר שיצא העבד בן חורין כמו שפירש הכתוב, זו היא החובה שנתחייב בה:
כל זה מבואר וברור.
ומה שאמר המוציא מחברו עליו הראיה - אם לא יביא ראיה אין לו כלום.
ואפילו הדבר שהודה בו המזיק אין לו, באמרו תם הזיק או קטן הזיק, לפי שעיקר הוא בידינו בדינים טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים. אבל אם תפש הניזק שיעור מה שהודה לו המזיק, זכה בו ואין מוציאים אותו מידו. וכמו כן אם בא ברשות הטוען חטים, שיעור מה שהודה לו מן השעורים, אין מוציאין מידו:
משנה בבא קמא, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב