פני יהושע/בבא קמא/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
המניח פרק שלישי
המניח בפרש"י ואם הוזק בה הנתקל וכו' כוונתו לפרש שלא נפרש שהוזק בעל החבית בחרסים וחייב הנתקל שהיה לו לסלק השברים והא דנקט הוזק בעל החבית טפי מאינש דעלמא היינו לרבותא שאע"פ שהוא התחיל בנזקין לכך פרש"י דליתא להאי פירושא אלא אנתקל ופי' כן ע"פ סוגית הש"ס וז"ש בסמוך בעל החבית חייב מפרש בגמ' וק"ל:
בתוספות בד"ה ואיכא נמי דקרו כו' וא"ת וניחזי אי דמי כדא או דמי חביתא וכו' ושם אפרש בעז"ה דאפילו לרבנן דפליגי וכו' עכ"ל. יש כאן מקום עיון בדברי תוספות דהא שם פירשו להדיא דהא דאמרו רבנן אין הדמים ראיה היינו שאין הודעת הדמים מבטלין רובא וחזקה א"נ שאפילו חזקה לחודיה אינה מבטלת היכא דלא שייך רובא אבל במקום דשייך רובא וחזקה אלא שהרוב וחזקה סותרים זה את זה בהא אפילו רבנן מודו שהדמים מודיעין ואם הדמים מסייעין לרוב אזלינן בתר רוב ואם הדמים מסייעין לחזקה אזלינן בתר חזקה ובהכי מיתוקמא הסוגיא דריש פ' הפרה דהתם הרוב וחזקה סותרים זא"ז לכך מקשה בגמ' וניחזי אי דמי רדיא ע"ש בתוספות ובפ' המוכר א"כ מאי מקשו תוספ' כאן דהא מיתוקמא הסוגיא דהכא שפיר כגון שהדמים הם נגד המוחזק וע"ז קאמר בגמ' מ"ד ניזיל בתר רובא פי' דהא רובא מלתא היא וא"כ הרוב וחזקה סותרים זא"ז ואזלינן בתר רובא שהרי הדמים מסייעין לה קמ"ל דלא שייך הכא למיזל בתר רובא דדוקא גבי המוכר שור לחבירו שייך רובא כמ"ש ר"ת בסמוך אבל כאן לא שייך רובא וא"כ אין הדמים מודיעין לבטל החזקה דע"כ בכה"ג איירי הסוגיא דהכא ומיתוקמא שפיר אליבא דרבנן דפליגי אר"י ונ"ל ליישב דהיא גופיה קשיא להו לתוספ' ונקשר למה שכ' בסמוך דאפילו רב דס"ל בעלמא הולכים בממון אחר הרוב מודה הכא שיכול המוחזק וכו' וע"ז מקשו וניחזי אי דמי כדא כוונתם בזה שאם הדמים מסייעין לרובא ראוי לומר באמת שהולכין אחר הרוב דכיון דאמר רב דרובא לחודי' סגי לבטל החזקה אפי' במקום שאין הדמים מודיעין א"כ עכ"פ יאמר דברובא גרוע כגון הכא יועיל בדאיכא הודעת הדמים בהדה ואין נראה לתוס' לחלק בין רובא לרובא אלא במעלה א' ולא בשתים ודו"ק:
בא"ד א"נ ה"פ מ"ד וכו' עכ"ל. זה חוזר לתחילת דברי תוספות שכתבו דהסוגיא דהכא מיתוקמא אפילו אליבא דרב והיינו שיש חילוק בין רובא דהתם לרובא דהכא ע"ז כתבו א"נ דלעולם שאין חילוק בין רובא לרובא ואפ"ה מיתוקמא שפיר לרב דהא דאמר הכא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו שאין הרוב מבטל הודעת הדמים דאיכא בהדי חזקה אבל התם ליכא הודעת הדמים כלל כדמוקי ליה דאייקר בשרא כדמי רדיא לכך א"ר דרובא עדיף מחזקה גרידא וע"ז כ' דה"ה דהמ"ל איפכא קמ"ל דאין הולכין אחר חזקה לבטל הודעת הדמים דאיכא בהדי רובא וכמ"ש וק"ל:
בא"ד ולפ"ז א"ש טפי אליבא דרב מאליבא דשמואל מדשמעינן וכו' עכ"ל. פי' שהכוונה בזה דלפי פירושם עכשיו מיתוקמא הסוגיא דהכא טפי כרב דע"כ הסוגיא דהכא איירי שהדמים מסייעין למוחזק דא"ל דשמואל יפרש דאיירי שהדמים מסייעין לרובא ואפ"ה אינו מועיל לבטל החזקה דזה א"א דודאי אפילו שמואל מודה בהא ועד כאן לא קאמר שמואל בפ' הפרה דחזקה עדיף מרובא אלא ברובא גרידא וכן רבנן דאמרי אין הדמים מודיעין היינו דמים גרידא אבל בהדי רובא או חזקה ודאי מהני וכן נראה מדמקשה הש"ס פ' הפרה וניחזי אי דמי רדיא וכו' ומשמע דפריך בין לרב בין לשמואל והיינו ע"כ כמ"ש דכ"ע מודו בהא כמ"ש התוספות שם וא"ל ג"כ דשמואל יפרש הסוגיא דהכא דליכא הודעת הדמים כלל דזהו נמנע שלעולם דמי החבית גדול מרובה מדמי הכד הקטן א"ו דאיירי שהדמים מסייעין למוחזק וע"ז קאמר קמ"ל דלא אזלינן בתר רובא א"כ משמע דהיינו דוקא שהרוב לא יבטל החזקה שיש עמו הודעת דמים אבל בחזקה גרידא רובא עדיף וזה מוכרח דאל"כ לשמעינן האי מלתא במקום דלא שייך הודעת דמים כגון בהאי גוונא דשחיטה ורדיא וכדומה ומדאשמעינן הכא משמע דתרווייהו בעי חזקה והודעת דמים וזה כרב ולא כשמואל ודו"ק:
בפרש"י בד"ה אין הולכין וכו' וכגון המוכר שור לחבירו וכו' עכ"ל. והיינו שרש"י מפ' הסוגיא אליבא דשמואל ולא כרב וזה דלא כפי' התוספות ומה שפרש"י כן משום דסתמא קאמר קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב זה הלשון משמע דכללא כייל דלעולם לא מהני רובא בממונא וק"ל:
בתוספות בד"ה ושמואל אמר באפילה שנו והא דפליגי לקמן אי נתקל פושע הוא וכו' עכ"ל. כוונתם בזה דלשמואל ע"כ דסיפא איירי ג"כ באפילה דאל"כ לא הוי סבר ר"י דנתקל לאו פושע הוא דהא אמרינן איבעי ליה לעיוני ועוד דמסתמא סיפא איירי דומיא דרישא א"ו דאיירי באמת ג"כ באפילה ואפ"ה פליגי אי נתקל פושע הוא וא"כ איך משני שמואל סתמא באפילה שנו משמע דכ"ע מודו בהא ע"ז כ' תוספות דלא דמי דהתם כיון שנתקל מעצמו שייך איבעי ליה לעיוני אפילו באפילה משא"כ הכא שנתקל מחמת מכשול וכו' וק"ל:
בפרש"י בד"ה תנא רישא נמי נתקל עכ"ל. הוסיף תיבת נמי לתיקון הלשון:
בגמרא אלא רבא לימא כשמואל ס"ל. הא דנקט בלשון תימא אע"ג דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני הכא קים ליה לסתמא דתלמודא דהלכתא כדאמרי במערבא משמיה דר' עולא ולכך נקט בלישנא לימא כשמואל טפי מאינך אמוראי משום דמסברא כשמואל קי"ל וק"ל. ועי"ל דאיידי דנקט בשלמא שמואל כשמעתיה נקט נמי הכא לימא כשמואל ס"ל:
ע"ב בגמרא א"ה ואומר לו ואומרים לו מיבעי ליה וכו' וא"ל דמאי דקאמר ואמור לו היינו שיאמר לו כן בפני ב"ד דאטו באמירה דידיה תליא מילתא ולא מפיו אנו חיין אלא צריך לברר בעדים שהיא שלו א"כ לא שייך הל' ואמור לו אלא ואומרים שהב"ד יאמרו וק"ל:
שם בגמ' מאי לאו במועד דליכא פסידא. יש לדקדק דהא במועד גופא משכחת ליה דאיכא פסידא כגון שאין עדים רואין את הנגיחה וא"כ ירא לנפשו שמא יכפור בעל השור וא"ל דבכהאי גוונא לא מיקרי איכא פסידא דמאן לימא לן שיכפור שמא יודה דהא ודאי ליתא לפי הסכמת הפוסקים והובא בסמ"ע בסי' ד' דכל היכא שתופס שלא בעדים כדי שיהיה נאמן על טענתו במיגו רשאי לעשות כן משמע מזה שהטעם הוא שמקרי מקום דאיכא פסידא ולא אמרינן שמא יודה שכנגדו בלא תפיסה א"ו דלא אמרי כן וצ"ע:
שם בגמ' בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס וכו' נראה דעיקר הקושיא ממשבר ונכנס דמן היציאה לק"מ דודאי איכא פסידא מיקרי כיון שאינו יכול לילך לב"ד אבל ממשבר ונכנס קשה דאיירי שבעל החצר בחוץ וא"כ ילך תחילה לב"ד ויתרה בו וא"ל שטרוד בעסקיו ואין לו פנאי לילך לב"ד תחילה דא"כ לא משכחת לעולם לומר במקום דליכא פסידא שהרי יכול לשמוט ולומר שלא היה לו פנאי א"ו דבכה"ג לא מקרי איכא פסידא וק"ל:
בתוס' בד"ה טעמא דנתקל בה וכו' ולתרווייהו לא פריך וכו' עכ"ל. הוצרכו לפ' כן דאם נאמר דהקושיא היא באמת לתרווייהו תקשי אמאי מקשה הש"ס אפלוגתא דאמוראי ותיפוק ליה דקשיא מתניתין וברייתא אהדדי דלמאי דס"ד מעיקרא בלא פלוגתא דאמוראי דברייתא דמשבר ויוצא משבר ונכנס היינו בכל גווני א"כ תקשי מתני' אליבא דרב דמשמע מיניה דמשבר בידים חייב אף בממלא א"ו שא"א להקשות כן דודאי דלא דמי ר"ה לחצר כמ"ש התוס' וא"כ מה"ט גופא לא מקשי אתרווייהו:
בא"ד דלא דמי לחצר וכו' היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא דבכל גווני איירי אבל למאי דשנינן לעיל דלמ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה מפ' משבר ונכנס להביא זכיותיו א"כ בלא"ה לא קשה מידי וכוונת התוספות בזה כמ"ש בסמוך:
בא"ד שאדם יכול להקיף בר"ה וכו' אין להקשות דא"כ הדרא קושיא לדוכת' איבעי ליה לעיוני די"ל דלא אטרחוהו רבנן כולי האי אלא נותנין רשות לדרוס עליהם ואם נשברו נשברו אבל לשברם במתכוין אינו יכול למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה במקום דליכא פסידא והא דמקשה הש"ס בפשיטות לעיל לא דיקא מתני' כוותיה דרב היינו לפי המסקנא וקי"ל כר"נ אפי' היכא דליכא פסידא עביד איניש וכו':
בגמרא אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו. עיין מה שאכתוב בזה בסמוך בתוס' בד"ה ונשוף באבן:
בתוספות בד"ה אבל הוא עצמו פטור וכו' ובאפקריה לא מצי לאוקמי וכו' עכ"ל. הל' תמוה מאד דמה כוונתו בזה דמהיכי תיתי שיועיל לנו לאוקמי בדאפקריה ונ"ל ליישב הל' דכונתו שלא נפרש דהא דאמר רב הוא עצמו פטור מטעם קרקע עולם הזיקתו היינו דוקא למאי דאוקמי דאיירי דלא אפקריה וא"כ החיוב הוא משום ממונו ובזה דוקא פטר רב מטעם קרקע עולם אבל אפקריה שהחיוב הוא משום בורו יש לנו לחייבו שפיר אפילו על נזקי עצמו ואין לתמוה דאפקריה יהא חמור מדלא אפקריה דבור גופיה יוכיח דהיכא דמפקיר רשות חייב לרב ובדלא הפקיר פטור לפרש"י ונטעה בזה ממה שאמרו בסמוך ורב ה"מ היכא דאפקריה והנראה מזה לכאורה דבאפקריה מודה רב לשמואל דאדם חייב וכלים פטורים וא"כ תיקשי מאי דוחקיה דרב לאוקמי בדלא אפקריה בנזקי כלים ונוקמיה בדאפקריה ובנזקי גופו לכך כ' התוספות דלא מצינו לאוקמי בדאפקריה דא"כ לא מחייב על הכלים ולא על עצמו והכוונה דבכלים פטור דחמור ולא כלים ובנזקי עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו וכוונתו דבאמת אפי' בנזקי בורו שייך לומר קרקע עולם הזיקתו כמ"ש רש"י דרב לטעמיה דאמר בור שחייבו התורה להבלו ולא לחבטו וק"ל:
בגמרא ורב ה"מ היכא דאפקריה. פי' דבדאפקריה מודה רב דאדם חייב והיינו בהאי גוונא דאבנו וסכינו ומשאו שהם עצמם עושים הנזק אבל כה"ג דמתני' שאין המים עושין הנזק אלא גרמא בעלמא פטור וכמ"ש רש"י ותוספות בסמוך:
בתוספות בד"ה ה"מ היכא דאפקרינהו וכו' עד סוף הדיבור תדע דפ' הפרה דחקינן לאשכח בור של שני שותפין עכ"ל פי' דהתם מקשה בגמ' למ"ד בור ברשותו פטור בור של ב' שותפין היכי משכחת לה ומדלא משני דמשכחת לה בהפקיר רשותו והפקיר בורו מוכיחין התוס' דכ"ע מודו בהא דפטור אבל באמת אין לזה סתירה לפירש"י דרש"י אזיל לשיטתו שפירש סוף דף מ"ט ע"ב טעמא דמ"ד בור ברשותו פטור היינו משום דמצי אמר כי אפקרי רשות' לאשתמושי אבל לא לחייב אנא בהזיקו וא"כ מהאי טעמא גופא יש לפוטרו אף בהפקיר ג"כ את בורו וא"כ מקשי הש"ס שפיר למ"ד בור ברשותו פטור אבל למ"ד חייב לעולם אימא לך דבהפקיר רשותו ובורו נמי מיחייב וק"ל ועיין מ"ש בפ' הפרה בריש דף נ' בל' רש"י:
בד"ה ונשוף באבן וכו' ומיהו ודאי לרב קשה וכו' הכי נמי נימא בעל האבן וכו' עכ"ל. אין מזה שום קושיא לרב דהא דהניח אבן אינו לא במשנה ולא בברייתא אלא מימרא דרבא שם אלא כוונת התוספות דמימרא דרבא לא אתיא ודאי אליבא דרב ומהאי דשור שדחף חבירו לבור לא קשה לרב דהתם שאני דאפשר שהשור היה עושה כל הנזק אפילו בלא הבור וכן משמע להדיא משא"כ בסוגיא דרב ודאי שאין המים עושין כלל הנזק באדם אלא קרקע עולם לחודיה הזיקתו וכן משמע להדיא דבלא מימרא דרבא יש לומר כן בפ' הפרה שם וק"ל:
שם ונשוף באבן וכו' אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור עכ"ל. אבל הרמב"ן בס' מלחמות בפ' הפרה כתב בשם הירושלמי להדיא דאפילו נתקל באבן ונשוף בקרקע חייב ועיין במ"ש שם:
בד"ה אמר רבה במתכוין וכו' רבה לא בעי לאוקמא במתכוין לשבר כו'. ולא ידענא מאי קשיא להו דממ"נ אי ס"ל לרבה דהלכה כרבי יהודא א"כ בפשיטות מצו למימר דרבה סברא דנפשיה קאמר דפשיטא ליה טובא דיש לחייב אפילו בנתקל כי היכי דפשיטא ליה מסברא דרבי מאיר מחייב אפי' באונס ואפילו אי ס"ל דהלכה כר"מ לפי ששנה רבי לשונו במשנתינו בלשון חכמים א"כ כ"ש שיש לנו לומר דרבא מסברא דנפשיה קים ליה דיש לחייב אפילו בנפשרה וממילא מהאי טעמא גופיה פשיטא ליה דר' יהודה לא פליג אלא בנפשרה אבל בנתקל מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ודוחק לומר דעיקר קושית התוס' מההיא דפ' האומנין כיון דאכתי לא נחית להכי. ועוד דבלאו הכי בפשיטות מצו למימר דרבה לא מצי לאוקמא במתכוין לשבר דא"כ מאי קמ"ל והויא ליה למיתני סתמא ר' יהודא פוטר דבשלמא לאביי קמ"ל דפליגי נמי במפקיר נזקיו דר' יהודא פוטר ולא מחייב אלא מתכוון לזכות בחרסיה משא"כ לרבה ליכא למימר הכי דהא רבה קאמר לקמן בפ' הפרה דבור ברשות הרבים לכ"ע חייב ויליף ליה מקרא א"כ ממילא מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מיחייב א"כ ע"כ הוכרח לרבה לפ' דמתכוון דקאמר ר' יהודא היינו מחכוון להורידה והנראה בזה דעיקר כוונת התוס' ליישב לישנא דגמ' דקאמר ה"ד מתכוון ואמר רבה מתכוין להורידה וקשיא להו דאיפכא ה"ל למימר ה"ד שאין מתכוין דהא במתכוון איכא גווני טובא דמחייב ביה בין מתכוון לשוברה בין מתכוון להורידה וע"ז כתבו התוס' שפיר משום דר"י אמילתא דר"מ דקאמר נשברה קאי ומדייק הש"ס שפיר ה"ד מתכוון פי' דבנשברה היכי משכחת לה מתכוון דנשברה ממילא משמע ואהא קאמר רבה דמשכחת לה שפיר דהיינו מתכוין להורידה:
בא"ד וא"ת והא ר"י אית ליה בפ' האומנין דנתקל לאו פושע הוא כו' עכ"ל. ובהא נמי לא ידענא מאי קשיא להו דהא התוספות גופייהו כתבו בפ' האומנין דאפילו למ"ד נתקל לאו פושע הוא נמי לא דמי' לאונס אלא כעין גניבה ואבידה מיהו לענין נזקין פשיטא ליה להש"ס דאין לחייבו אלא בפושע גמור כדמוכח מברייתא דבסמוך דמודה ר"מ ברוח שאינה מצויה דפטור אף על גב דרוח שאינה מצויה הוה כעין גניבה ואבידה ע"ש בלשון התוספות באריכות א"כ לפ"ז בפשיטות מצינן למימר דרבה דשמעתין דלא אסיק אדעתיה מהך ברייתא דלקמן דהא איתותב מינה א"כ שפיר מצי סבר דר"י מחייב בניזקין בכל מידי דדמי לגניבה ואבידה כי היכי דמחייב ר"מ אפילו באונס גמור ולכאורה היה נ"ל ליישב דמשמע להו להתוס' מלישנא דרבה אליבא דר"מ דנפשרה גופיה לא הוי אלא כעין גניבה ואבידה מדמסיק רבה ואפילו אזנה בידו משמע דאזנה בידו הוא דהוי' אונס גמור משא"כ בנפשרה וא"כ דנפשרה הוי' כעין גניבה ע"כ דנתקל הוי פושע גמור והיינו דקשה להו מפ' האומנין כן נ"ל לכאורה אלא דמלשון התוס' לא משמע כן וצ"ע ועיין עוד בסמוך:
בד"ה ואונס רחמנא פטריה ומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור עכ"ל. כוונתם בזה דלמאי דקי"ל לפי האמת דאין לחלק בין קטלא לנזקין דבכל ענין יש לפטור אונס מקרא דולנערה א"כ ע"כ קרא דפצע תחת פצע לא איירי באונס גמור משא"כ לפי שקלא וטריא דשמעתין אליבא דרבה ע"כ דקרא דפצע תחת פצע איירי אפילו באונס גמור דהא אפילו בנזקין גרידא מחייב רבה אפילו באזנה בידו דהוי אונס גמור מכ"ש באדם המזיק ועיין בסמוך:
בגמרא וכ"ת ה"מ לענין קטלא אבל לענין ניזקין חייב. משמע לכאורה דבכל ניזקין סבר רבה אליבא דר"מ דחייב אפילו באונס גמור. ויש לתמוה טובא דא"כ קרא דפצע תחת פצע מאי עביד לר"מ ול"ל דמהאי קרא גופיה יליף ר"מ ולא שאני ליה לר"מ בין נזקי גופו לנזקי ממונו דהא ודאי ליתא דהא רבה גופיה מסיק בריש פ' הכונס דמודה ר"מ בשן ורגל דסגי בשמירה פחות' דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וכתבו התוספות והרא"ש בריש פירקין דמהכא פשיטא להו דבניזקין לא מחייב אלא בפושע גמור דומיא דש"ח וא"כ בשאר נזיקין נמי מאי חזית למילף מאדם המזיק לחומרא אדרבה נילף משן ורגל לקולא ועוד דהא אפילו בקרן גופיה שלא מיעטה התורה בשמירתו כמו בשן ורגל אפ"ה לא מצריך ר"מ אלא שמירה מעולה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דומיא דגניבה ואבידה כמ"ש התוספות והרא"ש אבל באונס גמור ע"כ אפילו בקרן ר"מ גופיה מודה דפטור תדע דהא בסוף פ' שור שנגח ד' וה' פליגי ר"מ ור"י ורבי אליעזר במועד דלר"י סגי בשמירה פחותה ור"מ בעיא שמירה מעולה ור"א פליג אתרווייהו וקאמר דאין לו שמירה אלא סכין והיינו דמחייב אפילו באונס מכלל דר"מ פוטר באונס דאל"כ היינו ר"מ וא"כ הדרא קושיא לדוכתא היאך קאמר רבה הכא דר"מ מחייב בניזקין אפילו באונס גמור. והנראה ליישב בא' משני צדדים או שנאמר דהא דמחייב רבה אליבא דר"מ באזנה בידו דהיינו אונס גמור לאו אמתני' קאי דאיירי שהזיק לאחר נפילה דה"ל נזקי ממונו אלא רבה שמעתתא בעלמא קאמר דהיכא שאזנה בידו והזיק בשעת נפילה ממש שפיר מחייב ר"מ דה"ל אדם המזיק א"כ לר"מ קרא דפצע תחת פצע איירי באונס גמור משא"כ במתני' דאיירי בהיזק דלאחר נפילה ולא בשעת נפילה ממש וא"כ לא מיקרי אדם המזיק אלא נזקי ממון בהא ודאי לא מחייב ר"מ באזנה בידו דהוי אונס אלא דלרבה מיתוקמא מתניתין דוקא בנפשרה דדמי לגניבה ואבידה כמ"ש בסמוך בכוונת התוס' ולפ"ז א"ש טובא דהא דפליגי ר"מ ור"י בנפשרה דאזדי לטעמייהו דלתרווייהו יש לדמות בור לנזקי קרן מועד כמו שנראה להדיא מלשון חידושי הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל וכמו שאבאר בסמוך ולפ"ז לר"מ דבמועד בעי' שמירה מעולה כדיליף מקרא וכבר כתבתי דשמירה מעולה לא הוי' אונס גמור אלא כעין גניבה ואבידה מש"ה בבור נמי מחייב בכהאי גוונא בנפשרה דדמי לגניבה ואבידה כדפרישית ור"י נמי לטעמיה דבמועד סגי ליה בשמירה פחותה ולא מחייב ליה אלא בפשיעה א"כ מהאי טעמא גופא פוטר בבור בנפשרה דלא הויא פשיעה משא"כ במתכוין להורידה דהיינו נתקל דה"ל פושע מודה דחייב דהא שמירה פחותה מיהא בעינן דומיא דקרן כנ"ל נכון לפי השיטה שכתבתי בסמוך מסברא דנפשאי. משא"כ לפמ"ש בסמוך דלשון תוספות לא משמע כן אלא כמו שנראה מצורת השמועה דנפשרה ואזנה בידו חדא מילתא היא לפ"ז ע"כ מחייב ר"מ בנזקי בור אפי' באונס גמור כמו באדם המזיק ולפ"ז ע"כ צריכין אנו לפ' בענין אחר דרבה אליבא דר"מ מחמיר בנזקי בור טפי מבכל נזקין ואפילו טפי מקרן דשור המועד דהתם מיהא בשמירה מעולה סגי והכא בבור מחייב אפילו באונס גמור ואפשר דהטעם בזה כיון דבור מעשה אדם גרמו לו ותחלת עשייתו לנזק מדמי לה ר"מ לאדם המזיק והא דפשיטא ליה לרבה אליבא דר"מ הך מלתא משום דעל כרחיך ממתניתין דייק ליה כיון דמתכוון דר"י לרבה ע"כ לא מיתוקמא אלא במתכוון להורידה דדמי לנתקל דהוי כעין גניבה ואבידה ושאינו מתכוון דקאמר ר"י ע"כ היינו בנפשרה דהוי אונס גמור מכלל דר"מ מחייב באונס גמור וע"כ היינו משום דמדמה לה לאדם ודוק היטב ועיין בסמוך:
שם והתניא נשברה כדו ולא סלקו כו' עד ומודה ר"מ במעלה קנקנים וכו'. לכאורה משמע דעיקר קושיתו על רבה היינו מהך בבא דמעלה קנקנים דשמעינן מינה דמודה ר"מ ברוח שאינה מצויה דפטור וכבר כתבנו דרוח שאינה מצויה לא הוי אונס גמור אלא כעין גניבה ואבדה כמ"ש תוספות והרא"ש וא"כ מקשה שפיר ממ"נ אהא דמחייב רבה אליבא דר"מ באזנה בידו דהוי ודאי אונס גמור:
אמנם לפי מאי שכתבתי בסמוך דע"כ רבה אליבא דר"מ לא מחייב אונס גמור אלא בבור דוקא ולא בשאר ניזקין וכן לשיטה ראשונה בגניבה ואבידה בבור וקרן א"כ מאי מקשה הכא ממעלה קנקנים דהא מצינן למימר דהא דקנקנים לא מיירי אלא בשעת נפילה ממש דהוי תולדה דאששפיר מודה ר"מ דפטור כדילפינן לקמן בריש פ' הכונס מקרא דאש בשמירה פחותה סגי דכתיב המבעיר עד דעביד כעין וביער וכדפשיטא לן נמי בכולה תלמודא דעל אש לא מחייב אלא ברוח מצויה ולהכי הוה א"ש טובא לישנא דברייתא דקתני רישא דפליגי ר"מ ור"י בנזקי בור ותולדתו ומחייב באונס גמור או במידי דדמי לאונס דנהי דבריש פ' הכונס משמע דבבור נמי איכא קרא דסגי ליה בשמירה פחותה מ"מ ע"כ לר"מ לית ליה הך דרשא וכי היכי דלא תימא דכמו שמחמיר ר"מ בשמירת הבור כמו כן יחמיר ג"כ בשמירת האש מש"ה קתני סיפא דבאש ותולדתה לא פליגי והיינו משום דר"מ נמי אית ליה קרא דהמבעיר דבעינן כעין מבעיר מיהו בהא מצינן למימר דלא משמע לתלמודא לאוקמי הך דקנקנים בשעת נפילה ממש דהוי תולדה דאש דא"כ תקשה הך ומודים דרישא דקתני מודים חכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה דחייב ואי ס"ד דאיירי בשעת נפילה ממש א"כ מאי קמ"ל פשיטא דחייב דה"ל תולדה דאש ממש אלא ע"כ דאיירי לאחר נפילה דה"ל תולדה דבור וא"כ ע"כ ומודים דסיפא נמי איירי לאחר נפילה לבתר דנייח דה"ל תולדה דבור ועוד דדומיא דרישא קתני דקתני ולא סילקה ולא העמידה משמע דלבתר דנייח איירי ועלה קתני סיפא ומודים בקנקנים וא"כ מקשה שפיר דאפ"ה פוטר ר"מ ודו"ק:
אלא דלאחר העיון היטב יראה דהקושיא עדיין במקומה עומדת דהא לקושטא דמילתא באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו והזיקו לבתר דנייח דחייב לאו משום דה"ל תולדה דבור ממש דהא איכא למיפרך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו ואין כח אחר מעורב בו אלא דאפילו הכי מחייבינן בהו משום דילפינן להו בהצד השוה מבור ואש כדאיתא בגמ' בפ"ק דף ו' וא"כ לא מיבעיא לשיטת הפוסקים דכל מילתא דאתי מצד השוה יש ליתן קולת שניהם א"כ אין מקום לקושית הגמ' דהא איכא למימר דהא דפוטר ר"מ בקנקנים אפילו בתר דנייחי היינו בענין שלא היה פנאי לסלקו כיון דלא הוי תולדה דבור ממש אלא דאש ובור יהבינן להו קולת אש דפטור ברוח שאינה מצויה אלא דאפילו לשיטת הפוסקים דכל מלתא דאתי מצד השוה יש להם דין בור מכל מקום נראה ברור דלא שייך הא מלתא בגוונא דידן דעיקר דברי הרא"ש וסיעתו היינו בבור שנעשה ע"י רוח מצויה דאש אבל ברוח שאינה מצוי' כיון שמיעטה התורה בשמירת האש והתירו לו להניח אבנו סכינו ומשאו ברוח שאינה מצויה ואם הזיק אפי' בשעת נפילה פטור מכ"ש לאחר נפילה בעוד שלא היה פנאי לסלקו שאין שום צד סברא להחמיר בזה יותר מבזה ומכ"ש לפמ"ש בסמוך דהא דמחמיר ר"מ טפי בבור מבשאר נזקין היינו משום מעשיו גרמו לו ודמי לאדם המזיק וא"כ הכא הרי לא מעשיו גרמו לו אלא כח אחר מעורב בו ואפי' כח אחר נמי לא הוי שנפלו ברוח שאינם מצויה:
ונלע"ד ליישב דהא דאיתותב רבה מהך ברייתא לאו מהך בבא דסיפא דקנקנים לחוד איתותב אלא מרישא דברייתא והיינו לפי אותו השיט' שמשמע מצורת השמוע' דנפשרה הוי אונס גמור ובהא מלתא לחודי' הוא דפליגי ר"מ ור"י וא"כ מקשה שפיר מהך ברייתא דפליגי נמי ר"מ ור"י בנשברה ואי ס"ד דהך נשברה היינו נפשרה א"כ אמאי מחייב ר"מ בדיני שמים הא אנוס הוא וליכא למימר דמחייב משום דהיה לו פנאי לסלקה א"כ בדיני אדם נמי לחייב ובדאפקרינהו ליכא לאוקמי דהא בנפילת גמלו קתני וסתם גמל לא מפקר ליה ונהי דלקמן מוקמינן לגמלו נמי בדאפקריה היינו דזימנין דמשכחת לה בכה"ג אבל פשטא דברייתא משמע דאיירי בסתם גמלו דלא מפקר ליה וכן נראה מדשני ר"מ ור"י דברייתא מלישנא דמתני' ולא נקט להנך תרתי גבי מים וחרסית אע"כ כדפרישית וא"כ מקשה שפיר דע"כ הא דקתני ולא סילקו ולא העמידה היינו בדליכא פנאי לסלק והא דנקיט בכה"ג ולא נקיט שעת נפילה ממש היינו משום דא"כ בכדו הוי אדם המזיק ובגמלו לא משכחת לה שפיר מש"ה קתני ולא סילקו ולא העמידו ולעולם בדליכא פנאי ואפ"ה חייב ואי ס"ד דאיירי באונס גמור כדמוקי רבה א"כ אמאי מחייב ר' יהודא בדיני שמים אלא ע"כ דנשברה דקאמר ר"מ היינו נפשרה דהוי כעין גניבה ואבידה ומש"ה מחייב ר"י מיהא בדיני שמים ואע"ג דמלשון התו' דלקמן בשמעתין משמע דבמידי דהוי כעין גניבה ואבידה נמי לא שייך לחייב בדיני שמים מ"מ אין זה מוכרח דלקמן בפ' הכונס דף נ"ו כתבו התו' להדיא בד"ה כסויי כסיתי דבכה"ג שייך לחייב בדיני שמים כן נ"ל לפרש בשיטת המקשה דמבבא דרישא קשיא ליה והא דמייתי מסיפא דברייתא דקתני ומודים חכמים כו' ומודה ר"מ כו' היינו משום דמהכא בעי למידק שאין הכרח לאוקמי מתני' במתכוון להורידה אלא במתכוין לזכות בחרסיה כדמסיק אביי לקמן וכמ"ש התו' אבל א"א לפרש קושית המקשה בהא מלתא לחודא דא"כ לא שייכא הך קושיא כלל אהא דקאמר וכ"ת ה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב אלא ע"כ כדפרישית ודוק היטיב:
ומכל שכן דאתי שפיר טפי לפי השיטה ראשונה שכתבתי לחלק בין נפשרה ובין אזנה בידו ולפ"ז מקשה מבבא דרישא אהא דקאמר רבה דנשברה היינו אפי' אזנה בידו דהוי אונס גמור וא"כ אמאי מחייב ר"י בדיני שמים דהא ר"י מסתמ' אנשברה דר"מ קאי ומהך בבא דסיפא מייתי לדחות אוקימתא דרבה בפירוש מתכוון דמתניתין דאיכ' לאוקמי שפיר לאחר נפיל' ובגוונא דברייתא גופ' ודו"ק ועיין עוד בסמוך:
בתוס' בד"ה והתניא נשברה כדו כו' וא"ת ומאי פריך מולנערה כו' מ"מ אח"כ היה לו לסלק כו' עד סוף הדיבור. ונרא' דקושייתם בזה נמשך לדבריהם הקודמים שכתבו דמתני' לא איירי בשעת נפילה ממש ולפ"ז קשיא להו מאי מקשה בגמ' מולנערה דלמא הא דמחייב ר"מ היינו לאחר נפילה ובשהיה לו פנאי לסלק ואע"ג דאי הוה מוקמינן מתני' בהכי הוה קשיא לן לאידך גיסא א"כ מאי טעמא דר"י דהא בכה"ג לכ"ע חייב כמ"ש התו' בד"ה פליגי ומייתי ראיה מסוגיא דפ' הפרה אפ"ה קשיא להו שפיר על לישנא דגמ' דמקשה עליה דרבי מאיר מקרא דולנערה ומאי פשיטותיה דר' מאיר איירי מאונס דשעת נפילה ועוד דהך ראיה דמייתי התוספות בסמוך מסוגיא דפרק הפרה אינה מוכרחת כל כך דאפשר דהך סוגיא כר"מ אתיא ועוד דהתם מימרא דרבא היא וא"כ שפיר מצינן למימר דרבה דשמעתין לית ליה דרבא וסובר דר"מ ור"י בהכי פליגי כן נ"ל בכוונת קושית התוספות:
בא"ד וי"ל דר"מ מחייב בכל ענין אע"פ שלא היה לו פנאי לסלק עכ"ל. נ"ל בכוונתם דכיון דנשברה דקאמר ר"מ אליבא דרב' איירי בתרי גווני בין בנתקל ובין בנפשרה וכיון דבנתקל מחייב ר"מ אע"פ שלא היה לו פנאי דהא הוי ליה פושע בשעת נפילה גופיה א"כ ה"ה לנשברה ע"י נפשרה כן נ"ל ועיין במה שאכתוב עוד בזה בסמוך:
אלא אמר אביי בתרתי פליגי פליגי בשעת נפילה כו' ולכאור' יש לתמוה בהך סוגיא דנהי דאביי מדייק מילתיה שפיר דפליגי בתרתי מדוקיא דמתני' וברייתא אפ"ה לא שייך שפיר לישנא אלא אמר אביי דהא מהך קושיא דהקשה עליה דרבה דאין לפ' מתכוין דמתני' במתכוין להורידה לא הוה צריך אביי לכל אריכות הזה אלא לפ' מתכוין דמתני' במתכוין לשבר או במתכוין לזכות בחרסי' ומזה לא הוזכר כלום א"כ העיקר חסר מן הספר ומכ"ש דקשה טפי לשיטת התוס' שכתבו לעיל דרבה לא בעי לאוקמי במתכוין לשבר משום דמשמע ליה דר' יהודה אנשברה דר"מ קאי ואביי על כרחך לא איכפת ליה בהך דוקיא א"כ כ"ש דעיקר התירוץ חסר. אמנם כן למאי דפרישית לעיל בלשון התוס' דהא דקאמר רבה ה"ד מתכוין היינו משום דהוי קשיא ליה דליתני סתמא ר"י פוטר וממילא שמעינן דאנשברה דר"מ קאי ובמתכוין לשבר פשיטא דחייב והשתא א"ש דעיקר שינויא דאביי דהא דלא קתני סתמא ר"י פוטר היינו משום דפליגי בתרתי וכיון דר"מ איירי בתרי מיני חיובי הוצרך ר"י לומר במתכוין חייב פירוש דבין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה לעולם אי אפשר לחייב אלא במתכוין דבשעת נפילה לא מחייב אלא במתכוין לשבר ולאחר נפילה לא מחייב אלא במתכוין לזכות בחרסי' והיינו לפי שיטת התוספות בד"ה פליגי בשעת נפילה אמנם לשיטת הרי"ף ז"ל א"ש טפי לפי מה שמפרש דהנך תרתי דהיינו חדא דאית ביה תרתי וא"כ עיקר שינוייא דאביי היינו במאי דמסיק דמתכווין היינו מתכווין לזכות וממתכוין לשבר לא איירי כלל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך:
בפרש"י אלא אמר אביי בתרתי פליגי במתני' כשהזיק הכד בשעת נפילה וכו' עכ"ל. הא דלא נקט כלישנא דגמר' והיינו שהוחלק במים בשעת נפילה משום דעיקר לשון שעת נפילה שייך יותר בכד דשם נעשה הנזק תיכף בשעת נפילה קודם שהגיע לארץ משא"כ גבי והוחלק א' במים א"א שהיה זה בשעת נפילה ממש אלא לבתר דנייחי אבל באמת ג"ז מיקרי בשעת נפילה כגון שלא היה לו פנאי כדמשמע בגמ' בסמוך אלא דרש"י עיקרא דמלתא נקט וק"ל:
בתוספות בד"ה פליגי בשעת נפילה וכו' כל כמה דלא הו"ל פנאי וכו' והיינו מדנקט והוחלק במים בשעת נפילה כמ"ש בסמוך:
בא"ד ולאחר נפילה פליגי במפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה כו' ועוד דקאמר לקמן כו' האיכא לפרש במתכווין לשבר כו' עכ"ל. כתבו כן לפי שיטת רש"י דלאביי מתכווין דר"י היינו מתכווין לשבר וכדפרישית בלשון הגמרא וכבר כתבתי דלשיטת הרי"ף ז"ל לא פליגי כלל במפקיר דלאחר פשיעה כ"א במפקיר לאחר שנתקל וא"כ לא תיקשי מהא דקאמר בגמרא מפקיר נזקיו מאי מתכווין איכא דהא להרי"ף ז"ל לא משמע כלל לאוקמי מתכווין דר"י במתכווין לשבר דהא אנשברה דר"מ קאי כמ"ש התוס' אליבא דרבה ומה שלא הכריחו התוס' עיקר פירושם דפליג ר"י אפי' במפקיר דלאחר פשיעה מהא דקתני ברישא דברייתא אבנו סכינו ומשאו ובסיפא נקיט קנקנים כמ"ש בסמוך לפרש הדיבור הנך תרי ומודים בכה"ג דע"כ אין זו ראיה מוכרחת דהא ר"י לקמן בשמעתין מוקי לפלוגתייהו בחדא דאית ביה תרתי א"כ ע"כ לא משמע ליה האי דיוקא דקנקנים ולפ"ז מצינן למימר דאביי נמי לא נחית להאי דיוקא לכך הוכרחו התוס' להוכיח מלישנא דגמרא גופא דע"כ היינו סברא דאביי דאפי' אחר נפילת פשיעה פליג ר"י אבל אי קשיא לי הא קשיא לי למה לא הכריחו התוס' פירושם ממימרא דאביי גופיה דדייק ממתני' דבתרתי פליגי מדקתני תרתי וא"כ ע"כ אפי' אחר נפילת פשיעה פליגי דאל"כ לא הוה צריך למיתני תרתי כמ"ש תוס' בסמוך בד"ה מדקתני תרתי ומה שנראה לע"ד ליישב בזה יבואר בסמוך בלשון התוס' בד"ה מדקתני תרתי:
בא"ד וכן משמע לישנא וכו' משמע דבכל מפקיר נזקיו פליגי אפי' לאחר נפילת פשיעה וכו' עכ"ל. אין הכוונה בזה דפליגי במכ"ש בלאחר נפילת אונס דהא ודאי ליתא אלא לאחר נפילת אונס אפילו ר"מ מודה דפטור כמ"ש תוס' בסוף הדיבור וכן הוא בהדיא בברייתא אלא כוונת התוס' דלא תימא דדוקא במפקיר נזקיו דהכא פליגי והיינו משום דר"מ סבר דמקרי לאחר נפילת פשיעה ורי"ס דמיקרי לאחר נפילת אונס וא"כ במלתא דהוא ודאי פשיעה יודה ר"י דחייב לאחר נפילה לכך כתבו התוס' דליתא להאי פירושא אלא אפילו בודאי פשיעה פליגי וק"ל:
בא"ד ועוד דקאמר לקמן מפקיר נזקיו מאי מתכווין איכא האיכא לפ' במתכווין ושבר וכו' עכ"ל. הכוונה בזה שאם נאמר דהא דפליגי ר"מ ור"י בשעת נפילה ופליגי נמי לאחר נפילה כולה חדא פלוגתא היא דלר"מ דס"ל נתקל פושע לעולם חייב ור"י ס"ל נתקל לאו פושע לכך ס"ל דפטור לעולם בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה אבל בודאי פשיעה מודה ר"י דלעולם חייב וא"כ לפ"ז יש לפ' שפיר דהא דקאמר ר"י במתכווין חייב קאי אכולי מילתא דאם היתה השבירה בכוונה חייב בכל בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה ובשאין מתכווין היינו שהשבירה לא היתה בכוונה פטור מכל וא"כ מאי מקשה הש"ס מאי מתכווין איכא א"ו דס"ל להש"ס דפלוגתא לאחר נפילה לא תליא בכוונה דשעת נפילה דאפילו היכא שנתכווין לשבר בידים דהוי פושע אפילו הכי פטרו ר"י לאחר נפילה כשהפקיר נזקיו והיינו כמ"ש תוס' וק"ל:
בא"ד ולא היה זה בתרתי אלא בחד דחד טעמא הוא עכ"ל. הכוונה בזה דבאמת מוכח דבתרתי טעמי פליגי כמ"ש בדיבור הסמוך וק"ל:
בגמרא וממאי מדקתני תרתי כו' לפי השיטה שכתבתי לעיל דהא דאיתותב רבה ע"כ היינו מרישא דברייתא למאי דלא אסיק אדעתיה דאיירי במפקיר נזקיו כיון דלרבה בור ברה"ר לכ"ע חייב ואם כן לפ"ז יש להקשות כיון דהשתא לאביי פליגי בתרתי בשעת נפילה ולאחר נפילה והיינו במפקיר נזקיו אכתי מצינן למימר דלרבה נמי פליגי בתרתי דנהי דלרבה בור ברה"ר לכ"ע חייב אפילו הכי משכחת שפיר דפליגי בתרתי דלר"מ דתחילת בור חייב אפילו כשנעשה באונס ממילא מפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת אונס נמי חייב מהאי טעמא גופיה דבור ברה"ר מפקיר ליה ואפ"ה מחייב באונס משא"כ לר"י דתחילת בור כשנעשה באונס פטור ולא מחייב בבור ברה"ר אלא כשקרוב לפשיעה ממילא דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס נמי פטור דמהי תיתי חייב והשתא א"ש לרבה דהא דקתני ברישא דברייתא חייב בידי שמים היינו כיון שהיה לו פנאי לסלק והא דקאמר בסיפא מודה בקנקנים ברוח שאינה מצויה דפטור היינו כדפרישית דשאני התם דלא הוי בור גמור כיון שהניחם בראש גגו דלא אתיא לחיובא אלא במה הצד מאש ומבור כמו שהארכתי בזה:
בד"ה מדקתני תרתי וא"ת והיכי דייק אביי וכו' איצטריך למיתני תרתי שלא תאמר דוקא בשעת נפילה מחייב ר"מ וכו' עכ"ל. יש לדקדק דהא איכא לאקשויי נמי איפכא דאיצטריך למיתני תרתי שלא תאמר הא דפטר ר"י בשאינו מתכווין היינו דוקא בשעת נפילה משום דס"ל דנתקל לאו פושע הוא אבל לאחר נפילה אפי' ר"י מודה דחייב דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס נמי חייב כיון שבידו לסלקו וע"ז לא הוי משני התוספות מידי ונ"ל ליישב דודאי לא ס"ד דמתני' בא להשמיענו הדין דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור משום דמלתא דפשיטא היא דאלת"ה אלא שהמשנה רוצה לגלות דבר זה א"כ עכשיו נמי דקתני תרי בבי דאשמעינן מיניה דר"י פוטר באונס אפילו לאחר נפילה אכתי לר"מ לא ידעינן מה אומר בזה די"ל דר"מ מחייב אפילו לאחר נפילת אונס והאמת דאפי' ר"מ פוטר בה כדמצינן בברייתא גבי ומודים דקנקנים דרוח שאינו מצויה ומדלא השמיענו במשנה לר"מ משמע דמלתא דפשיטא היא ואם כן מכ"ש לר"י אבל באמת אין זה תירוץ מספיק דלעולם אימא לן שהמשנה בא לגלות דין זה ומדר"י נשמע לר"מ דכיון דר"י ודאי פוטר בה מהיכי תיתי נוציא מלבנו פלוגתא חדשה לכך נ"ל ליישב בדרך אחר והוא זה שהרי לעולם יקשה לנו אי איתא דלא פליגי אלא בנתקל פושע ול"ל למיתני תרתי בבי לא ליתני אלא והוחלק א' במים לחוד וע"כ נוכיח מזה דר"י פוטר אפי' לאחר נפילה שהרי והוחלק במים א"א לפ' דאיירי בשעת נפילה ממש כמ"ש התוספות לעיל א"ו דאיירי לבתר דנייחי וא"כ אי איתא דהא דפטר ר"י באינו מתכווין היינו דוקא כשלא היה לו פנאי אבל כשיש לו פנאי ולא סלקה מודה דחייב לא הו"ל לסתום אלא לפרש דכיון דוהוחלק אחד במים משמע לאחר נפילה לא נראה מסתמא דלישנא לחלק וא"כ היה לר"י לפרש דבריו א"ו מדנקט סתמא באינו מתכווין פטור משמע דלעולם פטור אפי' לזמן מרובה כיון דתחילתו לא הוי בפשיעה וא"כ לא שייך להקשות כן לכך מקשין תוס' להיפך דאיצטריך למיתני תרתי שלא תאמר דוקא בשעת נפילה מחייב ר"מ אבל לאחר נפילה מודה דפטור וכו' וכאן לא שייך לומר מדנקט והוחלק אחד במים לחוד נוכיח כל זה דאי איתא דר"מ פוטר לאחר נפילה לא הו"ל לסתום אלא לפרש דלעולם אימא לך דהא דמחייב ר"מ היינו משום דלא איירי מהפקיר נזקיו אלא כשלא הפקירן איירי לכך סתם ונקט דלעולם חייב בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה אבל כשהפקיר נזקיו אפשר דסובר רבי מאיר דפטור לכך איצטריך תרי בבי לאשמעינן דאפ"ה פטור ודוק היטב:
בתוספות בד"ה מדמתני' בתרתי וא"ת מברייתא נמי יש להוכיח וכו' דאי מודים ברוח מצויה דחייב ושאינו מצויה דפטור א"כ ל"פ כלל וכו' עכ"ל. והכוונה בזה דאם נאמר דכ"ע ס"ל דנתקל פושע הוא אלא דפליגי במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה א"כ אמאי נקט ומודים באבנו סכינו ומשאו דרוח מצויה דא"ל דאיירי בדלא אפקרינהו דא"כ אפילו ברוח שאינו מצויה נמי חייב כמו שהוכיחו התוס' לעיל מההיא דמהפך בגלל ואי איירי בדאפקרינהו היאך נקיט ומודים דאי מודים בהא במאי פליגי דהא עיקר הפלוגתא הוא בזה במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה אבל א"א דפליגי בתרתי א"כ דההיא דאבנו וסכינו ומשאו דרוח מצויה איירי כשלא הפקירן ונקט רוח מצויה משום שעת נפילה כמ"ש התוספות לעיל ועמ"ש בסמוך:
בא"ד וי"ל וכו' דאיכא למימר דפליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה ובחד טעמא וכו' עכ"ל. פי' דעיקר פלוגתא הוא אי נתקל פושע הוא והקשה מהר"ם דא"כ אכתי תקשי ל"ל להש"ס לומר מדמתני' בתרתי ואז מקשי גמלו היכי משכחת ליה תיפוק ליה דמברייתא גופא מוכח דפליגי עכ"פ אי נתקל פושע הוא וא"כ ליקשו גמלו ה"ד עכ"ל מהר"ם. ונ"ל ליישב דבאמת יש לתרץ קושית התוספות בענין אחר ולומר דלא מוכח מברייתא כלל דפליגי בנתקל פושע אלא דאיירי בענין דהוא ודאי פושע דכל נתקל פושע היא ובגמל איירי שהעבירה במקום שיש לחוש שתפול אלא עיקר הפלוגתא הוא במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה והא דנקט ומודים באבנו סכינו ומשאו דרוח מצויה היינו משום דהנך סתמא לא מפקר להו כמ"ש התוס' לעיל וא"כ איירי בדלא אפקרינהו ואי משום דתקשי אי בדלא אפקרינהו מאי איריא רוח מצויה אפילו שאינו מצויה נמי י"ל דהא דנקט רוח מצויה היינו משום דמלתא דפסיקא היא דבזה חייב לעולם בין כשהיה לו פנאי לסלקו ובין לא היה לו פנאי לסלקו אבל אי הוה נקט רוח שאינו מצויה היה צריך לחלק בכך דכשלא היה לו פנאי ודאי פטור דהוא אונס גמור ועוד דמסתמא אין הבעלים אצלם בשעת הנפילה וא"כ היה צריך התנא דברייתא להאריך ולומר דבעינן שידע דוקא בנפילה ויש לו פנאי לכך נקט בקיצור דברוח מצויה בכל ענין חייב וא"כ ליכא למידק מברייתא כלום והא דלא משני התוס' כן היינו משום דעדיפא מיניה משני לפי האמת שפירוש זה מרווח לפי סוגיא דשמעתין אבל בלא השקלא וטריא ודאי הוי מפרשינן הברייתא כמ"ש כי היכי דלא תקשי גמלו ה"ד אם כן נתיישב קושית מהר"ם ובזה נתיישב ג"כ לשיטת רש"י אליבא דרבא בסוגיא דקדרים שפירש שם דס"ל לכ"ע נתקל פושע:
בפרש"י ד"ה אלא בשעת נפילה וכו' איכא למימר איבעי ליה לעיוני ומיזל וכו' עכ"ל. ואע"ג דאסקינן לעיל אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים היינו אליבא דר"י דקי"ל הלכתא כוותיה והכא אליבא דר"מ קיימינן:
גמרא אבל בשעת נפילה מאי וכו' לכאורה יש לדקדק מנ"ל להש"ס לדקדק כן דלמא הא דקאמר ר"י לאחר נפילה מחלוקת היינו אף לאחר נפילת פשיעה וקמ"ל כדאביי וא"ל דא"כ היינו ר"א שהרי כתבו התוס' בסמוך בד"ה אלא מאי שלולי דברי ר"י היינו מפרשים דהא דקאמר ר"א בשעת נפילה מחלוקת בא למעט דלא פליגי באחר נפילת פשיעה אלא דתקשי א"כ היינו ר"י וא"כ למה לא נפרש באמת הפלוגתא להיפך אלא שיש ליישב לפי שאין זה בכלל דברי ר"י דסתמא קאמר לאחר נפילה מחלוקת ובזה לא חידש שום דבר שזהו מפורש בברייתא דקתני ולא סלקה ולא העמידה אלא שעיקר חידושיה דפליגי אפילו לאחר נפילת פשיעה וא"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפרש כיון שזה אין מפורש בברייתא אלא דלפ"ז לא היו התוס' צריכים לעיל לומר דהא דלא מפרשינן דברי ר"א שבא למעט לאחר נפילת פשיעה דא"כ היינו ר"י אלא דבלא"ה א"א לפרש כן דברי רבי אליעזר שאין זה בכלל דבריו ולא הו"ל לסתום וכו' ויש ליישב וק"ל:
תוספות בד"ה תסתיים דר"א אמר וכו' והא דלא פריך מהאי דר"א דלעיל וכו' ומיהו מרבי יוחנן קשה וכו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך יתיישב יותר שאין להוכיח כלל מהאי דלעיל לפי שיש לדחות דפליגי להיפך אף שהלשון דחוק קצת וק"ל:
בפרש"י בד"ה בור בר"ה אלמא ס"ל לר"א דחיובא דבור בר"ה היא עכ"ל. הכוונה בזה מבואר בפרש"י באריכות דמאן דמחייב בבור בר"ה מחייב ג"כ במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה דדא ודא א' היא וכ"כ רש"י עוד בסמוך ע"ש:
בד"ה פטור ואע"ג דכרה בור וכו' וה"ה למפקיר נזקיו דהא מאן דמחייב מבור בר"ה יליף וכו' עכ"ל. כוונתם ליישב הש"ס דלא תקשי מנ"ל באמת למקשה להוכיח מכאן דס"ל דמפקיר נזקיו פטור דלמא שאני הכא שלא היה שלו מעולם משא"כ במפקיר נזקיו שלא הפקירו אלא לאחר התקלה לכך הוצרך להאריך ולכתוב דהא בהא תליא כיון דע"כ בבור בר"ה תליא מילתא וק"ל:
בד"ה אבל צמצמן לתוך שלו דהו"ל בור ברשותו ואע"ג דהפקיר רשותו פטור עכ"ל. כוונתו מבואר דאי לאו הכי לא הוי מקשה הש"ס מידי דדילמא ס"ל לר"י בור בר"ה פטור וברשותו הוא דחייביה רחמנא והיינו כשהפקיר רשותו אבל במאי דפטר במצמצם היינו כשלא הפקיר רשותו דמצי אמר ליה ברשותי מאי בעית לכך כתב רש"י ואף ע"ג דהפקיר רשותו פטר ר"י וע"כ דהכי הוא ודאי דבלא הפקיר רשותו מאי קמ"ל פשיטא דפטור כיון דלא הפקיר רשותו ע"כ שלא הפקיר ג"כ בורו דהא המצניע קתני וכן הגודר גדרו ומהיכי תיתי יתחייב בזה א"ו דאיירי כשהפקיר רשותו וק"ל:
בגמרא ותרתי ל"ל. אמתני' דלעיל לא שייך לומר שהיא מיותרת דהא איצטריך לאשמעינן פלוגתא דר"מ ור"י כדאוקמינן לעיל בנתקל פושע אלא עיקר הקושיא דמתני' דהכא מיותרת דהשופך משמע במתכוון ובהא כ"ע מודו דחייב וק"ל:
שם בגמרא ובפרש"י ותרתי ל"ל לאשמעינן במתני' טינוף כלים וכו' הנראה מזה שזו הקושיא אינו אלא אליבא דרב דלדידיה דוקא קשה תרתי קמ"ל במתני' וצריך ביאור אמאי לא מקשה כן אגופא דמתני' אף אליבא דשמואל ויש ליישב דלשמואל איצטריך מתני' דהכא דנקט והוזק אחד במים שמשמע שהוזק בגוף המים לגלויי עלה דמתני' דלעיל דנקט והוחלק אח' במים דמשמע אע"ג שלא הוזק בגוף המים אלא שהוחלק בהם והוזק בקרקע וקמ"ל דאפ"ה מחייב ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו אבל לרב ודאי קשיא ועיין במה שאכתוב בסמוך בתוס':
בתוספות בד"ה בדתמו מיא וכו' ואי הוי גרסי' איפכא וכו' עכ"ל. הנראה מלשון הרמב"ם שזו גירסתו וכשיטת הראב"ד ע"ש בפ"ג מהלכות נזקי ממון ומשמע דגרסינן נמי אח"ז ותרתי בדלא תמו ל"ל ולפ"ז א"ש הא דהמתין הש"ס להקשות דוקא על דברי רב דמעיקרא הוי ס"ד דמתני' דהכא איירי בדתמו מיא וקמ"ל דאע"ג שנבלעו גוף המים בקרקע ואינם בעין אפ"ה חייב בעל המים כיון שהקרקע נעשה חלקה ע"י ועל ידי זה הוזק אבל עכשיו דמוקמינן דאיירי בדלא תמו מיהא מקשי שפיר ותרתי ל"ל וכנ"ל מלשון הרמב"ם ע"ש:
שם בגמרא כל אלו שאמרו וכו' אם הזיקו חייב לשלם עכ"ל. כל הנך דחשיב כאן איירי בדברים שוודאי הפקירן וא"כ למ"ד לעיל דרבנן פטרו במפקיר נזקיו אפי' לאחר נפילת פשיעה צ"ל האי ברייתא ר"מ היא א"נ דאיירי בשעת נפילה ודברי הכל:
בתוספות בד"ה אפי' תימא ר"י וא"ת וכו' וי"ל דכל הקודם בהם לאחר ל' יום זכה עכ"ל. לכאורה יש לדקדק דא"כ למה לא נפרש ג"כ דהא דקתני במתני' חייב בנזקיו איירי ג"כ לאחר למ"ד ונראה ליישב דלא נראה לו לזה התרצן לפרש כן דא"כ תקשי מאי קמ"ל דכבר אשמעינן בתרתי מתני' דרישא דכל תקלה שנעשה שלא ברשות חייב בעל התקלה ואפי' בדאפקריה איירי לכמה אמוראי ומכ"ש במתני' דהכא דאיירי בדלא אפקריה אבל במה דקתני כל הקודם זכה לא שייך להקשות מאי קמ"ל ועיין מ"ש בסמוך בדברי תוספות וק"ל:
בא"ד ותימא למאי דס"ד וכו' אין הכוונה בזה על דברי המקשה דשם לא שייך להקשות כן שהרי לסברת המקשה סובר התנא דמתני' שלא נתנו חכמים רשות כלל להוצאת זבלים א"כ לא קשה אדרשב"ג אבל הכוונה במה שכתב למאי דס"ד היינו לדברי המתרץ אפי' תימא ר"י וק"ל:
בגמרא ת"ש כל אלו שאמרו וכו' ובפרש"י בד"ה מותרין לקלקל כגון פותחין ביבותיהן וכו' עכ"ל. וקשה דלפ"ז מאי מקשה הש"ס דהא אסקינן לעיל דר"י ס"ל מפקיר נזקיו פטור וא"כ נוכל לומר דהא דפטר ר"י היינו לאחר נפילה דע"כ בהכי איירי דבשעת נפילה ליכא מאן דפטר וא"כ אזדי לטעמייהו דרבנן דמחייבי ס"ל מפקיר נזקיו חייב ור"י ס"ל פטור ולפי' רש"י ודאי הכי הוא דפותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהן דרכן להפקירן והברייתא איירי בהכי כדמשמע לעיל בכמה דוכתי אבל מתני' דהכא דזבלו דע"כ איירי בדלא אפקריה אפי' ר"י מודה והניחא למ"ד לעיל דר"י פוטר במפקיר נזקיו אפי' לאחר פשיעה ע"כ א"א לפרש כן דא"כ אמאי נקט דוקא כל אלו שאמרו מותרין לקלקל דהא אפי' בלא"ה פוטר ר"י אבל למאי דמסקינן דר"י ס"ל אליבא דר"י דדוקא במפקיר נזקיו דלאו פשיעה פוטר ר"י אבל בפשיעה מחייב והכי קי"ל וא"כ תקשי ויותר יש להקשות כן בסוגיא דהבית והעליה דף קי"ז דשם מסיק מחמת האי ברייתא דמתני' דהתם אתיא דלא כר"י ויש ליישב בדוחק וצ"ע:
שם בגמ' א"ר נחמן מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ור"י היא. ויש לדקדק דא"כ תקשי על מתניתין מאי קמ"ל דכבר אשמעינן כה"ג בתרתי מתני' דלעיל ונראה ליישב שדקדק ר"נ בלשונו לומר ור"י היא ולא קאמר וד"ה היא אבל לפי זה א"ש דאליבא דחכמים מאי קמ"ל אבל לר"י א"ש לפי דקאמר ר"י לעיל דלאחר נפילת אונס פטור קמ"ל הכא דהיינו כשהפקירן דכשלא הפקיר נזקיו חייב אפי' לאחר נפילת אונס דהא דקאמר ר"נ שלא בשעת הוצאת זבלים היינו אפילו הניחן בשעת הוצאת זבלים ונתקיימו עד לאחר שלשים יום ואז נעשו שלא בשעת הוצאה וקמ"ל דאע"ג דתחילת הנחה היה ברשות אפ"ה מחייב לאחר זמן כיון שהיה לו פנאי לסלקו וק"ל:
שם ור"י היא. יש לדקדק האיך דחיק לאוקמי מתני' כר"י דהא ברישא דמתני' סתם לן תנא דלא כר"י דדייקינן לעיל בסמוך ותרתי למה לי ומסיק חדא בימות הגשמים כדתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וכו' אם הזיק חייב לשלם ע"כ וזהו בהדיא דלא כר"י דפוטר בהא ולפמ"ש לעיל דהא דדייק הש"ס ותרתי ל"ל היינו דוקא אליבא דרב אבל אליבא דשמואל דקי"ל כוותיה לא איצטריך לאוקמי הכי א"כ ר"נ מצי סבר כשמואל וק"ל:
בתוס' בד"ה מתני' שלא בשעת וכו' ולר"י משמע דלא משלם מדקאמר וכו' ועוד מדלא קתני עכ"ל. הא דלא מייתי מהאי ברייתא גופא היינו משום דדברי התוספות עכשיו הם על המקשה הראשון כפי' מהרש"א ע"ש ותוכן דבריו דלפי פירושם דמשמע ליה למקשה דהא דקתני המוציא מוציא מקרי ברשות ב"ד ואפ"ה משלם א"כ מאי מקשה מעיקרא מדר"י טפי מדרבנן דלר"י כל שלשים יום הוי כמו שעת הוצאה לדרבנן א"ו דהמקשה סבר דר"י ודאי פוטר מדקתני שע"מ כן ועוד מדלא נקט בהדיא אחר שהשיב לו המתרץ מודה ר"י שאם הזיק משלם ולא חייש לדיוקא של המקשה הוסיף המקשה להקשות אברייתא דתני בהדיא ר"י פוטר כל העושין ברשות וא"כ קשיא מתני' דחייב מיהו עכ"פ אשעת הוצאה אע"פ שהיה ברשות וזה ודאי דלא כר"י כדמסיק התם וק"ל:
בגמרא הא תני עלה אסורין משום גזל וכו' והא דלא קתני הכא וכו' עכ"ל. מעיקרא ניחא לתלמודא להקשות מאות' ברייתא דתני עלה דקאי אפירושא דמתני' ומקשה לרב דקאי ג"כ לפרש המשנה ולאחר שדחה המתרץ מייתי מאידך ברייתא וק"ל:
שם לימא כתנאי. מה שהפסיק הש"ס בדברי האיבעיא להו היינו משום דאיבעיא לא שייך אלא לדברי ר"נ בר"י כדמסיק לכך סמכו הש"ס לדבריו ועוד נראה משום דבעי למימר נימא כהני תנאי וזה תליא בדברי האיבעיא כמו שאכתוב בסמוך:
בתוספות בד"ה וחכ"א גובה וכו' ואי אין ניכר בשטר שיש בו ריבית נמי לגזור שמא יגבה הריבית במקום הקרן וכו'. פי' דניחוש שמא יגבה הריבית מן הלקוחות במקום קרן דלקוחות לא מסקי אדעתייהו שיש כאן ריבית אבל בלוה גופא לא שייך לומר שהלוה יכול לברר שיש כאן ריבית דע"כ בהכי איירי הסוגיא ומה שיש לדקדק עי' בפ' איזהו נשך אי"ה:
בגמרא לימא כתנאי וכו' לרב מי לימא תנאי היא וכו' עכ"ל. וה"ה דהוי מצי למדחי דכ"ע ס"ל קנסו גופו משום שבחא אלא דפליגי אי לאלתר קנסינן אי לכי מייתי שבחא קנסינן דרשב"ג שהוסיף לומר כל המקלקלים היינו לאלתר קנסינן ואף לפ"ז אין לפשוט האיבעיא ולומר דאתי כתנאי דהא איכא למידחי נמי להיפך ולומר דפליגי אי קנסו גופו משום שבחא וזיל הכא קא מדחי ליה וכו' אלא הא דלא קאמר הש"ס הכי היינו שרוצה לומר שאף אם נפשוט האיבעיא ונאמר דכ"ע לכי מייתי שבחא קנסינן אפ"ה לא אתיא מלתא דרב כתנאי וק"ל:
בגמרא א"ר יוחנן לא תימא וכו' אלא אפילו למ"ד נתקל אנוס הוא ופטור הכא חייב וכו'. פי' דלפ"ז מ"ש במשנה הראשון חייב בנזקי שני היינו כשהוזק השני בגופו של ראשון א"נ אפי' כשהוזק בממונו של ראשון ובדלא אפקרי' הראשון שאז חייב אפילו לאחר נפילת אונס כמ"ש התוס' לעיל גבי נשברה כדו וכמ"ש בסמוך:
שם בגמרא הא קמ"ל דאע"ג שעמד לפוש כי אמר לו לבעל חבית עמוד פטור. רבים תמהו בזו הסוגיא דמאי רבותא היא דכיון דא"ל עמוד פשיט' דפטור וכי לכתחילה ישבר חביתו כדי שיפרענו זה וכן ל' הרא"ש ע"ש שהשיג בזה על הרי"ף. ולא ידענא מאי פשיטא דלכאורה נראה אדרבא להיפך למאי דאוקמינן לקמן דההיא דאם עמד בעל הקורה איירי דרמי כשלדא וא"כ הרי זה דומה לגמרי לממלא כל הרה"ר חביות דאמרינן לעיל בריש פירקין דמשבר בידים וא"כ ה"נ ברמיא כשלדא רשות לבעל החבית לשבר קורתו של זה בידים כיון שהלה עושה שלא ברשות ולא מטרחינן ליה לעמוד דאל"כ כל אדם יניח תקלותיו בר"ה ואומר לכל העוברים עמודו א"ו דלא שייך לומר כן שאין רשות לאדם למנוע העוברים ושבים לילך כדרכם וכיון שכן הוא שרשות לבעל חבית לשבר הקורה בידים מכ"ש שרשאי לילך כדרכו ואם יוזק ישלם הלה שיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק וא"כ כאן שרשאי להזיק מכ"ש שא"צ לחוש אם יוזק ואין לו לחוש במה שאמר לו עמוד כיון שאין לו רשות בזה. ואף אם נאמר דבאמת יש לחלק דההיא דרמיא כשלדא לא הוי פשיעותא כל כך כמו ממלא ר"ה חביות דשאני הכא שאינו אלא לשעה מועטת ועוד דלכתף אורחא בכך אף לרמיא כשלדא וא"כ אף לפוש לא הוי פשיעותא כל כך מ"מ א"ש דלא תקשי מאי קמ"ל דהיא גופא קמ"ל כדכתיבנא ודו"ק. וכן בסמוך דקאמר הא קמ"ל אע"ג דהיה להם לעמוד כי הזהירו זא"ז פטורים היינו משום דקאי ג"כ על מ"ש ואם מחמת הראשון נפלו דאיירי כשלדא וקמ"ל דאפ"ה פטור:
בגמרא אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני וכו' עד סוף הסוגיא זאת הסוגיא רבו בה פירושים בסברות ובחלופי נוסחאות עיין ברא"ש וברי"ף ובעל המאור ובספר מלחמות שכל אחד לקח לו דרך אחר בזה לכך לא רציתי להאריך בפלפול הסוגיא רק מה שהוא לצורך ביאור ברש"י ותוספות:
בפרש"י בד"ה ה"ג ראשון ודאי וכו' וממונו בתורת בור וכו' ופטור על כליו אם הוזק ממון בממון וכו' עכ"ל. והיינו לפי המסקנא דהוזקו כלים בכלים אפי' הראשון פטור ולא דמי לאם עמד בעל הקורה שחייב בדמי החבית אע"ג דהוי ממון בממון דשאני התם שהקורה עודנו עליו וכגופו דמי והרי זה דומה לאדם ששיבר במקל שבידו כלי של חבירו דמחייב ועוד דאפילו חמור שהזיק במשאו חשבינן כגופו ומשלם מכ"ש באדם גופא אבל כאן גבי קדרין דאיירי שהקדירות הנשברים הזיקו לאחר שמוטלים על הארץ וא"כ אין לחושבם כגופו אלא כממונו או כבורו ועוד יש לחלק בין ההיא דקורה לההיא דהכא כמו שאכתוב אי"ה בדברי התוספות וק"ל:
בפרש"י בד"ה ושני חייב בנזקי שלישי כדין מזיק היכא דהוזק בגופו של שני עכ"ל. וכוונתו דמשום שהיה לו לעמוד חשבינן לו מזיק בידים ולפ"ז חייב גוף שני אפי' על ממון שלישי ומה שלא נראה לרש"י לפ' דהא דחייב שני בנזקי גופו היינו מדין בור דמטעם שלא היה לו לעמוד לא חשבינן ליה כמזיק בידים אלא כדין בור וא"כ פטור גוף השני על ממון שלישי היינו דרש"י אזיל לשיטתו כמ"ש בסמוך דלפי סברת רבא עכשיו לא שייך כלל בגוף אדם דין בור. ועוד נראה דלישנא דברייתא דקאמר בנזקי שני וכן בנזקי שלישי משמע ליה לרש"י אליבא דסוגיא דרבא עכשיו דזה הלשון בא להורות שכל הניזקין המגיעין לב' וכן לג' בין בגופם בין בממונם הכל משתלם וא"כ צ"ל דחשבינן לשניהם אדם המזיק ועמ"ש בסמוך:
בד"ה ראשון ודאי פושע וכו' וקסבר רבא דרבנן לא פליגי עליה דר"מ בנתקל פושע וכו' עכ"ל. כוונתו בזה מדקאמר רבא שממון הראשון חייב בגוף השני ע"כ משום דנתקל פושע הוא דאלת"ה הוי ליה מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס וא"ל דהא דחייב רבא ממון הראשון בגוף השני היינו בדלא אפקריה דא"כ ממון של שני נמי יתחייב בגוף השלישי משום דה"ל לעמוד ולסלק הזיקו אע"כ דבדאפקרי' איירי והחיוב הוא משום דנתקל פושע וה"ל מפקיר נזקיו אנ"פ דחייב. אבל עכ"ז לא יצאנו ידי חובת הביאור בדברי רש"י מה כוונתו בזה במ"ש דרבא סובר דכו"ע ס"ל הכי דא"ל שכוונת רש"י שדברי רבא יהיו אליבא דכ"ע זה א"א דכיון שכתב תיכף אלא במפקיר נזקיו לחוד הוא דפליגי וע"כ היינו במפקיר נזקיו דפשיעה וסובר ר"י דאפ"ה פטור וא"כ רבא דאמ' שממון ראשון חייב בגוף השני אע"ג דאפקרי' ע"כ לא אתי' אליבא דר"מ וא"כ דלמא סובר רבא כאביי דבתרתי פליגי אלא דפסיק בתרווייהו כר"מ וא"ל נמי דרש"י דייק לישנא דגמרא דקאמר ראשון ודאי פושע הוא דלשון ודאי משמע דכ"ע מודו בהא דלכאורה זה אינו מדברי רבא אלא סתמא דתלמודא מפרש הכי וא"כ אם נאמר שהכוונה במאי שאמרו ודאי פושע לומר דכ"ע הכי ס"ל תקשי באמת מנ"ל לש"ס להוציא כן מדברי רבא כיון שגוף הדין אינו אלא אליבא דר"מ. והנלע"ד בענין זה דכוונת רש"י ליישב סוגיא דרבא לפי המסקנא וליישב ג"כ הלשון ודאי פושע הוא כמו שכתבנו לפי דקשיא לן בעיקר הסוגיא מנ"ל לרבא לפ' דברי הברייתא שיש חילוק בין תשלומי נזקי הראשון לשני כיון דפשטא דברייתא לא משמע כן ומכ"ש שאמרה בפי' וכולם חייבים על נזקי גופן ופטורים על נזקי ממונם דמשמע מיניה דאפי' ממון הראשון פטור ומה שמפרש רבא דאיירי שהוזקו כלים בכלים נראה דוחק ומאי דוחקיה לאוקמי הכי כיון דמפרשא ברווחא לומר שהראשון ושני לעולם שווין. וא"ל דמה שהוכיח רבא מן הברייתא דס"ל נתקל פושע היינו ממה שאמרה חייבים בנזקי שני ושלישי דמשמע מזה הל' שאפי' ממון שני שהוזק חייב הראשון וכן שני בשלישי והיינו ע"כ משום שנתקל פושע דהא ודאי ליתא דאף אם נאמר דנתקל לאו פושע הוא חייב הראשון בממון השני משום דהו"ל לעמוד וה"ל כמזיק בידים שהרי מטעם זה חייב השני בממון השלישי אע"ג דשני לאו פושע וכדאוקימנא וכן הקשה הרא"ש על לשון התוס' ע"ש. א"ו מכל זה נראה דרבא סברא דנפשיה קאמר שהוא סובר כן להלכה דנתקל פושע וס"ל ג"כ מפקיר נזקיו לאח"נ פשיעה חייב. אלא שאף לפ"ז מדקאמר רבא ממש לשון הברייתא צריכין אנו לומר ולפ' שלא יהיה לשון הברייתא מתנגדת לדברי רבא לפחות והיינו כמו שפרש"י דרבא מפרש דגוף הברייתא אתיא אליבא דכו"ע לפי דכ"ע מודו דנתקל פושע וא"כ ע"כ דברייתא איירי כאן כשמין הניזק הוא דבר ממון שהרי גוף הראשון ודאי חייב בממון השני כיון דפושע הוא וא"כ הא דקאמר נמי השני חייב בנזקי שלישי היינו בממון של שלישי וא"כ לפ"ז הברייתא לא איירי אלא שהמין המזיק הוא גוף ומין הניזק הוא ממון וכמו שסיים וכולם חייבים על נזקי גופו ומיתוקמא אליבא דאביי ככ"ע אלא שרבא הוסיף מסברא דנפשיה לפי מאי דס"ל כמ"ד מפקיר נזקיו לאנ"פ חייב דלפ"ז הראשון חייב אף בממונו שהזיק גוף השני והא דלא הזכירו כן בברייתא היינו משום דברייתא לא איירי כלל כשמין הניזק הוא גוף אלא ממון ועוד משום דברייתא לא איירי אלא במאי דכ"ע מודו בה אבל זה תלוי בפלוגתא. וכל זה מוכרח לפרש"י דרבא ס"ל בלא"ה דכ"ע מודו דנתקל פושע וא"כ איירי הברייתא ע"כ כשמין הניזק הוא ממון וככ"ע כדפרישית אבל אם נאמר דרבא מודה דהא דנתקל פושע תליא בפלוגתא אין לנו שום הכרח לפרש דברי הברייתא דאיירי כשמין הניזק הוא ממון אלא ראוי יותר לפרש דאיירי הכל מגוף בגוף ואתיא ברווחא ככ"ע וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי דוחקיה דרבא לפרש כן דברי הברייתא אלא אי ס"ל מסברא דנפשיה כר"מ דנתקל פושע וכן במפקיר נזקיו לאנ"פ חייב הו"ל למימר הכי בהדיא הלכה כר"מ ולא הוה ליה לומר לשון הברייתא כיון דמלשון הברייתא אדרבא לכאורה משמע להיפך אבל לפרש"י א"ש כיון דס"ל לרבא בלא"ה דכ"ע נתקל פושע וא"כ איירי הברייתא בשמין הניזק הוא ממון וא"כ אין כאן שום סתירה על דברי רבא וכן הא דמסקינן שהוזקו כלים בכלים אין זה מצד הדוחק אלא דפשטא דברייתא איירי הכל בענין זה שמין הניזק הוא ממון כדפרישית ובזה נתיישב נמי הא דקאמר הש"ס ראשון ודאי פושע הוא והיינו משום דכ"ע מודו בזה לרבא כנ"ל ודו"ק:
ולפ"ז צ"ל דרש"י לא נחית לאותן הדיוקים שזכרנו דלשון בנזקי שני ונזקי שלישי משמע שמין הניזק הוא ממון אלא לסברת רש"י הא דמפרשינן הברייתא שמין הניזק הוא ממון הכל מחמת הסברא דנתקל פושע שהוא מוכרח לכ"ע אליבא דרב. ומה שהקשה מהרש"א על דברי רש"י דאם כן דכ"ע מודו דנתקל פושע אמאי מודו חכמים באבנו וסכינו ומשאו וכו' עכ"ל. אבל כבר פירשתי שיחתי שם בתוס' ד' כ"ט בד"ה מדמתני' בתרתי וכתבתי שם בישוב קושית מהר"ם דאפשר לפרש דהא דמודו חכמים באבנו סכינו ומשאו דחייב היינו כשלא הפקירן ועי' באריכות ונתיישב ג"כ כאן ודו"ק. ומכ"ש דאתי שפיר לפי המסקנא דמפרשינן דמאי דקאמר בברייתא ופטורים על נזקי ממונם היינו שהוזקו כלים בכלים דהיינו ממון בממון וא"כ ע"כ ממילא שמעית דמאי דקאמר חייבים על נזקי גופן היינו שגופן חייבים אפי' בכלים דאידך נמצא מוכח שגוף השני חייב נמי בממון השלישי ודו"ק:
בפרש"י בד"ה אלא אמר רבא ע"כ רבא לא חייב הראשון בנ"מ דלאו פושע הוא וכו' עכ"ל. לכאורה יש לדקדק דלפי שיטת רש"י לעיל דקסבר רבא דכ"ע ס"ל נתקל פושע ובמפקיר נזקיו לחוד הוא דפליגי א"כ היה לו לפ' כאן ברווחא דרבא עומד בשיטתו דראשון פושע הוא לכך חייב גופו בממון דשני ושני לאו פושע הוא כדלעיל לכך פטור בממון שלישי ואי משום דבברייתא פוטר בממון ראשון בגוף שני היינו משום דס"ל מפקיר נזקיו לאנ"פ פטור והיינו כר"י דס"ל נתקל פושע לפי שיטת רש"י דלעיל ואפ"ה פוטר לא"נ ויש ליישב דניחא ליה לרש"י לפרש עכשיו הסוגיא אליבא דהלכתא דפסיק ר"י לעיל דנתקל לאו פושע ומ"נ לאח"נ חייב ונ"ל דוחק לפ' בשניהם להיפך אבל בסוגיא דלעיל וכן בסמוך לפי מסקנא לא איכפת לן בזה כיון דא"א לפ' בוכמ"ש באריכות ודו"ק:
בד"ה תרגמא רב אדא וכו' וא"נ לא אפקריה שורו הוא וטפח באפיה וכו' עכ"ל. לכאורה נ"ל דהיינו דוקא אליבא דרב אבל לשמואל ודאי מחייב בכה"ג דלא אפקריה אפילו אח"נ אונס וכן מוכח להדיא בש"ס גבי ההוא דנתכוון לזכות בחרסית ובשאר דוכתי ועי"ל בתוס' בסוגיא דנתקל וק"ל:
בתוספות בד"ה אמר רבא וכו' דקי"ל דברייתא ורבא לפרש הסוגיא דקדרין וזגגין קאתי וכו' עכ"ל. עיין מ"ש הרא"ש בזה והאריך בשם התוספות השייכין כאן ומה שהקשו שם וכמ"ש בסמוך בלשון רש"י באריכות:
בא"ד וקשה כיון דפושע הוא אמאי פטור וכו' ואע"פ שאין מזיק בידים וכו' דהתנן ואם עמד בעל הקורה חייב עכ"ל. ולענ"ד יש כאן מקום עיון בדבריהם דלכאורה דברי רבינו חננאל עולים יפה דלא דמי ההיא דהכא לאם עמד בעל הקורה למאי דמסקינן דאיירי דרמי כשלדא וא"כ בעל הקורה הוי פושע גמור שהטיל עצמו בר"ה כשלדא ובפשיעתו הוא עושה ממש הנזק שבני ר"ה נתקלין בו לכך חשבינן לו שפיר כמזיק בידים שהרי ההטלה כשלדא הוא עושה לדעת ויודע שבני רשות הרבים יוכשלו ע"י זה אבל כאן אע"ג דאמרינן נתקל פושע היינו שבתחילת הנפילה הוא כפושע שלא שמר עצמו כראוי אבל לא שייך לחשבו מחמת פשיעה כמזיק בידים כיון שעיקר הנפילה לא נעשה מרצונו וכיון שנפל נסתלקה הפשיעה ומה שחבירו נתקל בו היינו אונס גמור שהרי לא נתכוון לדבר זה כלל כנ"ל ליישב דברי ר"ח וראיה לזה שנדון דידן דומה ממש למי שהניח אבנו וסכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שזהו פשיעה גמורה ואם הזיקו בשעת נפילה הוי אש וכשהזיקו לאחר נפילה נשתנה הדין מאש לבור והטעם כמו שכתבנו כיון שאין עיקר הנזק מחמת הפשיעה שהרי הפשיעה אינו אלא גרם לנזק מחמת שלא שמר כראוי נפל מן הגג וכשכבר נסתלק הפשיעה אינו חייב אלא משום בור גרידא דה"ל לסלק ואם הפקיר פטור וא"כ ה"ה כאן. והמעיין היטב יראה שדברים ברורים הם דההיא דבעל קורה הוי כמזיק גמור שהרי לדעתו עושה תקלה בידים בשעת הנזק אבל הנתקל ונפל אינו עושה שום נזק לדעתו אלא שהפשיעה היא הסיבה ראשונה ודי לנו לחושבו כבור אף שלא נעשה לרצונו אבל לא כמזיק בידים וצ"ע ודו"ק:
בגמרא לימא מסייעא ליה וכו' ותסברא הא סיועי בעי וכו'. פי' דמלתא דפשיטא היא וא"צ שום סיוע וכן פרש"י לכאורה יש לדקדק באמת דמאי קמ"ל ר"ל בזה דרבוצה במהלכת חייבת וכי משום דשינתה ורבצה בר"ה איתגורי איתגר שיהא לה רשות להזיק וכן יש לתמוה מה ס"ד להביא סיוע לזה והיה נ"ל לפרש דהא דקאמר ר"ל בעטה רבוצה במהלכת חייבת היינו שבעטה היא בשעה שחברתה דורסת עליה דרך הלוכה קמ"ל דאע"ג דעבדה הכי לאצולא נפשה אפ"ה חייב כיון שמהלכת ברשות קעבדה ורבוצה היא דקגרמא להזיק ע"י ששינתה מעיקרא לרבוץ בר"ה וע"ז מייתי שפיר לימא מסייע ליה ואם עמד בעל הקורה חייב נמצא שאע"ג שבעל החבית איהו דאזיק אנפשיה ובעל הקורה לא קעביד שום נזק בידים אפ"ה חייב וע"כ משום שהנזק נעשה ע"י גרמא שלו ששינה מעיקרא לעמוד א"כ כ"ש כאן שרבוצה שינתה מעיקרא וקעביד נמי מעשה שיש לחייבה על הפשיעה הראשונה שהיא השינוי שלה כן נ"ל אבל מלשון הפוסקים לא משמע כן דמדלא הביאו כלל ההיא דרבוצה במהלכת משמע דמלתא דפשיטא הוא לפי שמפרשים כפשוטו וצ"ע:
שם בגמרא והא מתני' דממילא וקתני חייב מתני' דפסקא לאורחא כשלדא הכא וכו' איבעי לה לסגויי באידך גיסא וכו' משמע דפשיטא ליה להש"ס לפטור בהוזקה ממילא מטעם דאיבעי לסגויי. ויש להקשות לכאורה דהא לעיל במשנה בריש פרקין איתא להדיא המניח כדו בר"ה והוזק בה חבירו חייב בנזקו ולא אמרינן איבעי לסגויי באידך גיסא ואם נאמר דדוקא גבי אדם לא שייך איבעי לסגויי וכו' כיון שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והיינו כמ"ש התוס' לעיל דאדם עיניו למעלה אבל בבהמה שעיניה למטה אמרינן שפיר איבעי לסגויי א"כ קשיא מאי דוחקיה דגמ' לאוקמי מתני' כשלדא ותיפוק ליה דאפילו בלא שלדא יש לחלק שפיר בין אדם לבהמה וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר לחלק בין תקלה שהיה למטה מרגליו ובין תקלה למעלה ממנו אבל זה נראה דוחק גדול ולענ"ד נראה דבלא"ה לק"מ דהא דאמר לעיל אין דרכן וכו' היינו משום הא גופא דכיון שאין רשות לשום אדם להניח דבר תקלה בר"ה ממילא לא הטריחוהו לבני אדם לעיין בדרכים ולשמור עצמו מתקלה כיון דלא שכיחא אבל הכא שייך שפיר איבעי לסגויי אפי' באדם כיון שרשות לבני אדם לילך בר"ה עם משאם ולפעמים שעומדים לכתף א"כ יש להם לעיין תמיד במי שהולך לפניהם ולילך באידך גיסא כשרואה שעומד לכך מוקי לה דרמי כשלדא דלא ברשות הוא וא"ש ודו"ק. נמצא לפ"ז דפרה הרבוצה בר"ה והוזק בה אדם ממילא דרך הליכתו חייב בעל הפרה לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולא גרע מכד וצ"ע:
בתוספות בד"ה ואם עמד וכו' בגמ' מוקי וכו'. ונראה לר"י וכו' ומיירי מתני' בין ברישא ובין בסיפא שהקורה כשלדא עכ"ל. והקשה המהרש"א דא"כ דסיפא איירי כשלדא מאי קאמר בגמ' אלא סיפא דמתני' ודאי מסייע ליה הא איכא לפלוגי וכו' עכ"ל. ונראה דלק"מ שהרי התוס' בעצמם כתבו בד"ה והא הכא דעיקר הסייעתא למאי דס"ד מעיקרא להוכיח שאין לו לבעל הפרה ליזהר כי היכי דאמרינן דבעל קורה פטור מהאי טעמא וכו' וא"כ א"ש אפי' אי איירי כשלדא דאיך נתנו לו רשות לילך כשלדא שמא יעמוד הלה אלא ע"כ שאין עליו ליזהר במה שהלה גורם לעצמו אם כן ה"נ פטור הוא שאין עליו ליזהר וא"כ מייתי שפיר סייעתא ודו"ק ועי' במה שנכתוב שם בסמוך:
בד"ה איבעי ליה לסגויי וא"ת וכו' וי"ל משום דהוי רגל בר"ה. ואע"ג דאפי' אדם יש לו רשות לדרוס על בהמה ובאדם לא שייך לפטרו בר"ה שאני אדם שאין דרכו להתבונן אבל בלא"ה כל זה מיותר בדברי התוס' דבטעמא דכל המשנה לחוד סגי ודו"ק:
בד"ה והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמי ותימא מאי ס"ד וכו' דבאדם לא שייך כל המשנה וכו' עכ"ל. וקשה למאי שפירשו התוס' לעיל דסיפא איירי ג"כ שהחבית כשלדא א"כ אדרבא נראה פשוט שרשאי לשבר אף בידים כמו בממלא ר"ה חביות ואע"ג דבאדם לא שייך כל המשנה היינו היכא דשייך איבעי לסגויי אבל בשלדא לא אמרינן הכי והיה נראה לכאורה לפרש דהתוס' מקשו מכח ממ"נ והיינו דעיקר הקושיא כאן אם נפרש דסיפא דמתניתין לא איירי כשלדא כמו שכתבו לעיל בתחילת דבריהם ואם נאמר דאיירי ג"כ כשלדא כ"ש דקשיא וע"ז תירצו דהסיוע הוא להוכיח טעמא שאין לבעל הפרה ליזהר ובזה מתרצים שני הקושיות כמ"ש לעיל אבל א"א לפ' כן שאם נאמר דבכשלדא רשאי לשבר בידים לא שייך תירוצי התוס' דמנ"ל דטעמא דפטור בעל הקורה הוא משום שאין לו ליזהר ותיפוק ליה דפטור כיון שרשאי לשבר בידים. מאי סייעתא מייתי מדפטר בעל הקורה דלמא שאני הכא שבעל החבית עמד כשלדא. לכך נ"ל ליישב ע"פ מ"ש לעיל בריש סוגיא דקדרין דגבי שלדא אין לו רשות לשבר בידים דלא דמי לממלא חביות בר"ה דשאני הכא בשלדא כיון שהבעלים עומדים על גבם ואינו אלא לשעה מועטת לא הוי כל כך פשיעותא שיהיה לו רשות לשבר בידים ועוד דלכתף אורחא הוא משא"כ בממלא ר"ה חביות וק"ל:
בגמרא אמר ר"י בר חנינא וכו' לפי שאינו דומה ליער וכו' עד אלא אמר רבא מאי פטור מגלות וכו' והיינו טעמא דריב"ח דה"ל שוגג קרוב למזיד עכ"ל. ונ"ל דהא דאמרינן דשוגג קרוב למזיד לא סגי בגלות היינו ג"כ לפי שאינו דומה ליער דיער כל א' לדעתו נכנס אבל זה לדעת חבירו נכנס וה"ל שוגג קרוב למזיד אלא דרבא בא לתקן הל' של פטור מגלות וזה מוכרח מצד הלשון דהא דאמרינן לעיל פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער שכל זה הוא מדברי ריב"ח דאל"כ הול"ל מ"ט לפי שאינו דומה א"ו דריב"ח קאמר הכי וכאן משמע נמי דרבא לא בא לחלוק אדריב"ח דקאמר בהדיא והיינו טעמא דריב"ח א"ו דחד טעמא הוא כמ"ש וכ"נ להדיא מסוף הסוגיא כמ"ש בסמוך וכנ"ל מלשון התוס' בד"ה מיתיבי הזורק ועיין מ"ש שם וק"ל וא"ש דה"ל שוגג קרוב למזיד ולא סגי ליה בגלות והיינו שאינו גולה כי היכי דלא ליהוי ליה כפרה ומ"מ אינו נהרג כמו שמצינו כמה פעמים במסכת מכות כמו גבי שונא וכיוצא בו נמצא דלפ"ז דברי ריב"ח במלתיה קאי דפטור מגלות וק"ל:
בפרש"י חייב בד' דברים וכו' ורישא דשלא ברשות פטור מד' דברים וכו' עכ"ל. זה מוכרח מדקתני ואם הזיק ברשות חייב והיינו ד' דברים לחוד א"כ משמע להדיא דדוקא ברשות הוא דחייב אבל שלא ברשות פטור ועיין מ"ש בסמוך בזה בשם גדולי המפרשים שכתבו להיפך ואין להקשות לפרש"י אמאי קתני ברישא ומת פטור דמשמע פטור מגלות ולא אשמעינן דאפילו הזיק פטור מד' דברים דלכאורה נראה דרש"י ז"ל גריס ומת כגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל די"ל דרבותא קמ"ל דאי אשמעינן הזיק ה"א דטעמא משום דאנוס הוא אבל במת חייב בגלות כמו בהכיר בה ושכחה וכמ"ש התוס' בד"ה מאן דמתני לכך נקט דאפי' מגלות פטור והיינו לפי שאינו דומה ליער אבל מד' דברים פשיטא דפטור מטעם דאנוס הוא וכן אין להקשות אמאי אשמעינן פטור דגלות גבי שלא ברשות ות"ל דאפי' ברשות פטור היינו משום שאין הפטורים שווין דבסיפא שהיא ברשות הפטור דגלות הוא משום חומרא דלא סגי ליה דליהוי כפרה בגלות לכך נקט שלא ברשות דפטור לגמרי משום קולא ודוק היטב:
בתוספות בד"ה מיתיבי הזורק וכו' בריש אלו הן הגולין דרש בשגגה פרט למזיד ומוקי לה פרט לאומר מותר וכו' עכ"ל. שם בגמ' פריך אומר מותר אנוס הוא ומשני שאני אומר האומר מותר קרוב למזיד הוא וא"כ יש לדקדק אמאי דחיק באמת לאוקמי דוקא באומר מותר ואמאי לא מוקי לה בשוגג קרוב למזיד בכה"ג דהכא וא"ל דמסתברא טפי לאוקמי באומר מותר יותר מההיא דהכא כמ"ש התוספות בזה הדיבור דא"כ תקשי להיפך מנ"ל ההיא דהכא אבל לפמ"ש א"ש דהכא ילפינן לפי שאינו דומה ליער וא"כ אייתר לה בשגגה ומוקמינן לה בע"כ באומר מותר ומאומר מותר נמי לא ילפינן ההיא דהכא כסברת התוס' לכך איצטריך נמי למילף מיער ותרווייהו צריכי וק"ל:
בא"ד והא דפריך וכו' ולא אתיא האי כמאן דמתני דריב"ח ארישא. ונראה דזה מוכרח ג"כ ממסקנא דשמעתין דקאמרינן ומאן דמתני ארישא אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות נמצא משמע להדיא דמאן דמתני ארישא לא חייש כלל במאי דהוי שוגג קרוב למזיד דאפ"ה חייב גלות ועפ"ז יש להקשות על דברי הרמב"ם ושאר פוסקים שפסקו להדיא כלישנא בתרא דשלא ברשות חייב בד' דברים ופטור מגלות וברשות חייב נמי גלות א"כ משמע דלא חיישינן לשוגג קרוב למזיד ואילו בזורק אבן לר"ה פסק הרמב"ם להדיא דלא סגי ליה בגלות מטעמא דשוגג קרוב למזיד ונ"ל ליישב שהרמב"ם מפרש דהא דאמרינן אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות אין הכוונה דלא איכפת לן במה שהוא שוגג קרוב למזיד אלא עיקר הכוונה דע"כ מאן דמתני לה ארישא דפטור דנקט בשלא ברשות היינו מגלות א"כ מוכרח לומר דברשות חייב גלות והטעם בזה לפי שאין ראוי לקרותו שוגג קרוב למזיד דאע"ג שהוא ברשות לא דמי לזורק אבן לר"ה דהוי שוגג קרוב למזיד לפי שזורק בכוונה למקום דשכיחי אינשי אבל כאן גבי נגר דבעבידתיה טריד והבקעת נתזה שלא בכוונה לא שייך לקרותו קרוב למזיד ומכ"ש אם נפרש דאיירי שלא ראהו אבל לעיל גבי מאן דמתני אסיפא דס"ל דאפי' בכה"ג הוי שוגג קרוב למזיד פריך שפיר מההיא דהזורק אבן שהוא יותר קרוב למזיד ואפ"ה גולה ומשני דההיא דהזורק בלא"ה איירי בסותר בלילה כיון שהוא קרוב ממש למזיד כנ"ל ליישב בדברי הרמב"ם וש"פ וזה דלא כדברי תוס' דהכא ודו"ק:
בגמרא מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא. סוגיא זו קשה להולמה לפי פשוטו שפירש רש"י דלענין פטור מגלות איירי וא"כ קשיא טובא חדא דאיך שייך ל' מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא דמשמע מזה דפטור' דגלות שלא ברשות אי' במכ"ש מדברי ריב"ח והא בברייתא מפורש בהדיא גבי שלא ברשות ומת פטור והאי פטור ע"כ היינו מגלות ועוד היאך אתיא במכ"ש כיון דאסקינן דטעמא דברשות פטור מגלות היינו משום דה"ל שוגג קרוב למזיד וזה לא שייך גבי שלא ברשות ומ"ש רש"י בד"ה מאן דמתני וכו' שאינו דומה ליער קשה יותר דהא האי טעמא אידחי לגמרי ועוד אמאי קאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא ומאן דמתני ארישא אבל אסיפא חייב גלות ואמאי לא קאמר נמי להיפך לענין ד' דברים דמאן דמתני ארישא דחייב בד' דברים כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא אבל ברישא פטור לגמרי וכן קאמר בסמוך דף ל"ג גבי רב זביד מתני לה וכו'. והנה הרא"ש הרגיש בזה וכתב דלא קאמר הכי משום דברייתא לענין גלות מיתני' וזה דוחק. ועוד כתב שם הרא"ש בתחילת דבריו והיינו במכ"ש דליכא נפקותא בין הנהו תרתי לישני אלא לענין גלות דהא דקאמרינן מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא קאי אכולי מלתא דריב"ח בין לענין חיוב ד' דברים ובין לענין פטור גלות וכן משמע באמת מדברי הרי"ף וש"פ ובזה מתורץ קושיא הראשונה והשלישית אבל אלה הדברים נפלאים הם ממני ולא אוכל להבין בהם כמ"ש בזה בדיבור תוס' ולכאורה היה נ"ל דמ"ש הרא"ש ז"ל בתחילת דבריו דליכא נ"מ לענין ד' דברים היינו דללישנא קמא איירי בשלא ראהו וללישנא בתרא איירי בשראהו אלא דמסתימת לשון הרא"ש ז"ל לא משמע כן והנלע"ד ליישב עפ"י מה שכתבתי בתחילת הסוגיא דהא דקאמרינן והיינו טעמא דריב"ח משום דה"ל שוגג קרוב למזיד אין הכוונה לדחות הטעם שאינו דומה ליער דנראה שזו לשון ריב"ח עצמו אלא הא בהא תליא מילתא והיא היא דממעטינן שוגג קרוב למזיד כה"ג היינו משום שאינו דומה ליער דשוגג דיער הוא שוגג גמור שאינו יודע בכניסת חבירו לשם משא"כ כאן שברשותו נכנס וא"כ לפ"ז הא דקאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא אין הכוונה על גוף הדין דפטור גלות שזה מפורש בברייתא אלא הכוונה לענין הטעם שמפ' ריב"ח דבסיפא פטור מגלות דה"ל שוגג קרוב למזיד והיינו לפי שאינו דומה ליער ע"ז אמר כ"ש ארישא פי' דכ"ש דשייכא טעמא דריב"ח אפטורא דרישא שפטור מגלות מזה הטעם שאינו דומה לגמרי ליער דיער זה לרשותו נכנס וכו' וזה לרשות חבירו נכנס ובזה נתיישבו שני קושיות הראשונים ולזה נתכוון רש"י בד"ה מאן דמתני לה אסיפא פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער כ"ש ארישא עכ"ל. ראה גם ראה שזה הלשון מורה ממש למ"ש שכוונתו לפ' דמאן דמתני אסיפא זה הל' פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער כ"ש דשייך כל זה הל' ארישא והיינו לענין הטעם לחוד. ועפ"ז נתיישב ג"כ קושיא השלישית דהא דלא קאמר הש"ס להיפוך מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא וכו' היינו משום דבזה לא היה משמיענו שום חידוש דבמה שיאמר כ"ש אסיפא דחייב בד' דברים זה אפי' תינוקות של ב"ר יודעין כיון דחייב בד' דברים אפי' שלא ברשות מהיכא תיתי שיפטור ברשות וכו'. וכן במה שיאמר דמאן דמתני דריב"ח אסיפא שחייב בד' דברים אבל ברישא פטור מלתא דפשיטא היא דכיון דקאמרינן דהא דנקט בסיפא חייב לא קאי אגלות אלא אד' דברים וכו' וע"ז קאמר אם הזיק ברשות חייב משמע שלא ברשות פטור אבל עכשיו דקאמר להיפן א"ש דקאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא וקמ"ל בזה דחד טעמא לתרווייהו כמ"ש ולא תימא טעמא דשוגג קרוב למזיד מלתא אחריתא הוא וכן במאי דקאמר ומאן דמתני ארישא אבל בסיפא חייב גלות קמ"ל לאפוקי ממאי דס"ד דבסיפא לא סגי ליה בגלות משום דה"ל שוגג קרוב למזיד והא דנקט פטור מגלות גבי שלא ברשות דוקא היינו משום שאין הפטורים שווין כמ"ש לעיל דברשות הוא משום חומרא ושלא ברשות משום קולא וקמ"ל דלא אמרי' הכי אלא בסיפא חייב גלות משום דלא אמרינן עכשיו דה"ל שוגג קרוב למזיד ודוק היטב וזה ברור בעזה"י:
בתוס' בד"ה מאן דמתני לה וכו' ותימא אי מטעם אונס וכו' כ"ש שהיה לו לפטור מד' דברים וכו' עכ"ל. לכאורה נראה מדברי התוס' דהא דקאמר כ"ש ארישא קאי ג"כ אחיובא דד' דברים וע"ז מקשו שהיה לו לפטור וכו' והיינו שמפרשים הסוגיא כמ"ש בשם גדולי המפרשים ואני בער ולא אבין איך אפשר לומר כן דאף לפירוש התוס' דשלא ברשות נמי לא מיקרי אונס א"כ יש לחייבו בד' דברים עכ"פ לא שייך לומר שנלמד במכ"ש מברשות ואף שיש לדחוק ולומר דעיקר הכ"ש היינו לענין גלות לחוד ומה שחייב בד' דברים היינו מסברא כיון שאין טעם לפוטרו מ"מ קשה דאיך שייך לומר שהדין שוה לגמרי ברשות ושלא ברשות דבשניהם פטור מגלות וחייב בד' דברים דא"כ אמאי פלגינהו לתרתי בברייתא ועוד עכ"פ יותר היה ראוי לתנא דברייתא לשנות החיוב דד' דברים ברישא גבי שלא ברשות ממה ששנאו גבי ברשות ועוד מדקאמר ואם הזיק ברשות חייב משמע להדיא דשלא ברשות פטור מזה החיוב שהוא ד' דברים. ובר מן דין שעכ"פ א"א לומר כן שהתוס' מפרשים דמאן דמתני אסיפא יאמר דברישא חייב ג"כ בד' דברים שהרי לעיל בסמוך בד"ה זה שלדעת חבירו וכו' כתבו התוס' להדיא דהא דקתני ארישא פטור היינו מד' דברים ולאידך תירוצא שכתבו משמע דאפי' מנזק פטור ומכ"ש מד' דברים ונ"ל ליישב דבאמת התוס' מפרשים דמאן דמתני אסיפא סובר דברישא פטור אף מד' דברים אלא דקושייתם הוא בענין זה דהא לפי המובן עכשיו דמה שאמרו כ"ש ארישא היינו לפי שהוא יותר קרוב לאונס וכו' א"כ צ"ל שזהו הסברא פשוטה ומוכרח' אליבא דכ"ע שהוא קרוב לאונס גמור דאו"כ קשה מנ"ל לסתמא דתלמודא לומר כ"ש ארישא דלמא שאני סיפא שהוא קרוב למזיד משא"כ ברישא שאינו קרוב למזיד ואונס נמי לא הוי ויש לחייבו גלות א"ו שזו סברא מוכרחת דברישא הוא קרוב לאונס וע"ז מקשו ותימא וכו' דא"כ כ"ש שהיה לו לפטור מד' דברים פי' דלפ"ז ראוי לומר שהסברא מוכרחת שהוא פטור מד' דברים כ"ע מודו בזה וכוונת הקושיא דהא חזינן דליתא להאי סברא שהרי לפנינו דמאן דמתני לה ארישא חייב בד' דברים וע"כ שהוא סובר דשלא ברשות לא הוי קרוב לאונס וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דכיון דמצינו דאין סברא זו מוכרחת איך שייך לומר כ"ש ארישא דלמא מאן דמתני אסיפא נמי סובר דברישא לא הוי קרוב לאונס לחייב גלות כנ"ל ליישב דברי התוס' אלא דבכל זה לא נתישבה דעתי דהא מצינו למימר דלעולם סברא פשוטה דרישא הוי קרוב לאונס והא דמחייבין ליה מאן דמתני ארישא בד' דברים אין זו קושי' דהא מאן דמתני לריב"ח אברייתא דממציא את עצמו אין לך קרוב לאונס יותר מזה ואפ"ה חייב בד' דברים וה"נ ס"ל למאן דמתני ארישא ועוד קשה דמצינן למימר דהא דקאמר כ"ש ארישא דפטור מגלות היינו דסמיך אברייתא דנפח דממ"נ ס"ל דשלא ברשות מיהא פטור מגלות ע"כ דברי התוס' צריכין עיון גדול ודוק היטיב:
בא"ד וי"ל דלאו מטעם אונס וכו' אלא לפי שאינו דומה ליער וכו' עכ"ל. לפי מ"ש בסמוך צ"ל דמאי דקאמר לפי שאינו דומה ליער היינו לענין שיפטור מגלות אבל הא דפטור מד' דברים שלא ברשות היינו משום דלענין פטור ד' דברים מקרי שפיר אונס דבאונס כל דהו סגי כמו בהכיר בה ושכחה וזה מוכרח דמאן דמתני אסיפא חייב לענין ד' דברים לחוד וע"ז נקט אם הזיק ברשות חייב משמע שלא ברשות פטור מזה החיוב והיינו כמ"ש ודו"ק:
שם בא"ד הא דקאמר כ"ש ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער עכ"ל. לפי מ"ש לעיל דטעמא דשוגג קרוב למזיד היינו ג"כ לפי שאינו דומה ליער א"ש ואם נאמר שהתו' לא נחתי לזו הסברא יש לפ' בדהכ"ש הוא שאם הועיל הטעם דשוגג קרוב למזיד לפטור מגלות כ"ש שיועיל הטעם שאינו דומה ליער לפטרו מגלות שזה הטעם נראה להש"ס יותר פשוט מאידך טעמא ודו"ק:
בגמרא ומי חייב גלות והתניא הנכנס לחנותו וכו' יש לדקדק לפרש"י ותוספות בד"ה לדעת חבירו נכנס דמשמע מפירושם דסוגיא דשמעתין למאן דמחייב גלות כשנכנס ברשותו היינו כגון שראהו נכנס א"כ מאי מקשה מנפח דלמא הא דפטר בנפח היינו שלא ראהו וכענין זה הביאו התוס' בד"ה חייב בד' דברים בשם הירושלמי ונראה לי דהש"ס מדקדק מדנקט בברייתא דנפח שני בבות דקתני בתחילה הנכנס לחנותו של נפח וכו' פטור והדר קתני ואפי' נכנס ברשות ואיפכא מיבעיא ליה למיתני הנכנס וכו' אפי' ברשות פטור אלא ודאי דקתני סיפא לגלויי על הרישא דהא דקתני פטור היינו שלא ברשות וא"כ ע"כ דפטור אפי' כשראהו דהא בברייתא דנגר פטורים שלא ברשות וכשראהו איירי וע"ז קתני לבתר הכי ואפי' נכנס ברשות משמע להדיא דהכוונה להשוות לגמרי נכנס ברשות לשלא ברשות לענין גלות דשניהם פטור בין ראהו ובין לא ראהו א"כ מקשי שפיר אבל בירושלמי דליכא אלא חד בבא משני שפיר ודו"ק. ויותר נראה דמאן דקתני ארישא אבל בסיפא חייב גלות מוקי לכולה מלתא כשלא ראהו דאי כשראהו לא שייך לחייב גלות דהא ה"ל שוגג קרוב למזיד ודוקא מאן דמתני אסיפא מוכרח לפרש כשראהו וא"כ מקשי שפיר דוקא למאן דמתני ארישא לפ"ז נתישב היטב דברי הרמב"ם ודו"ק:
שם בגמר' אי הכי אחר נמי וכו' ולא ידענא מאי קושיא ואמאי לא מוקי באמת לברייתא אפי' באחר כגון שמסרהב בו לצאת ונראה דלק"מ דהקושיא באמת אינו אלא אסוגיא דשמעתין שהוא התרצן הראשון דתירץ בשוליא דנגרא משמע דאחר חייב ומה שהתרצן הראשון השיב כן היינו משום דס"ל באמת מצד סברא דאחר חייב אפי' כשמסרהב וכמסקנא דשמעתין ואין לתמוה ע"ז הסוגיא שכהנה רבות בש"ס וק"ל:
לעיל בתוספות בד"ה חייב בד' דברים וכו' מידי דהוה אמסרהב בו כו' אחר דלא הוי שולי' דנגרא וכו' עכ"ל. והיינו שהוכיחו כן מסוגיא דשמעתין מדמוקי לה בשולי' דנגרא ולא מוקי לה באחר וכגון שמסרהב א"ו דס"ל לתלמודא שהסברא פשוטה דאחר חייב לפי המסקנא וא"כ מקשו שפיר וכמ"ש בסמוך:
בא"ד וכי דחי בירושלמי וכו' צ"ל כשלא ראהו דלא תקשי דנפח וכו' עכ"ל. פי' דאי לא מוקי לה כשלא ראהו הדרא קושית התוס' לדוכתיה דכיון שהוא ברשות יש לחייבו גלות מידי דהוי אאחר שמסרהב בו לצאת דמשמע מסוגיא דשמעתין שהסברא פשוטה דחייב גלות ומהרש"א הקשה שהרי מה דדחי בירושלמי כשאומר לו הכנס היינו כמאן דמתני אסיפא ואליבא דהאי לישנא לא צריך לאוקמי ברייתא דנפח בשוליא דנגרא אלא אפי' באחר פטור וכו' עכ"ל. ע"ש באריכות הלשון. ולי נראה במחילת כבודו דלא דק דלפי הבנתו תקש' יותר שהרי אפי' למאן דמתני ארישא אבל בסיפא חייב גלות מיתרצא הברייתא שפיר אפי' באחר כגון שמסרהב בו כמ"ש בגמ' א"ו דלא מוקי הכי משום דס"ל לסתמא דתלמודא דבאחר כ"ע מודו דחייב אפי' במסרהב וא"כ זו בעצמו כוונת התוס' דהיאך אמרינן שהסברא פשוטה דבאחר חייב אפי' במסרהב כיון דלמאי דדחי בירושלמי שאפי' נכנס ברשות פטור מגלות א"כ כ"ש באחר שמסרהב נמצא כיון דאיכא מ"ד דפטור הדרא קושיא לדוכתיה אמאי דחק לאוקמי בשוליא דנגרא לוקמי באחר שמסרהב ואע"ג דמאן דמתני אסיפא ס"ל דברשות חייב דלמא במסרהב מודו דפטור לכך כתב דלמאי דדחה לה בירושלמי דאפי' ברשות פטור מגלות היינו כשלא ראהו אבל כשראהו לעולם אימא לך שהסברא פשוטה דחייב באחר אפי' מסרהב אליבא דכ"ע ולכך מוקי האי דנפח בשולי' דנגרא לפי המסקנא. אמנם מה שהביאו התוספות למאי דדחי בירושלמי דאפי' כשאומר לו הכנס פטור מגלות צ"ל כשלא ראהו ולא כ"כ אתלמוד שלנו דמאן דמתני אסיפא דפטור מגלות אפי' ברשות היינו כשלא ראהו היינו משום דבירושלמי איתא כן להדיא דאיירי כשלא ראהו ושאמר לו הכנס אלא שכוונת התוס' לפ' דהא דהוצרכו הירוש' לפרש כשלא ראהו ולא משני סתמא דריב"ח חייב בארבע דברים כשאמר לו הכנס וע"ז כ' שהוכרח לפ' כן דאי לאו דאיירי כשלא ראהו לא היה אפשר לומר דאיירי כשאמר לו הכנס דא"כ תקשי אמאי פטור מגלות דס"ל להירושלמי ג"כ שאין שום סברא לחייב גלות אפילו באחר המסרהב אם ראהו נכנס וכ"ש כשנכנס תחילה ברשות לכך מוקי לה הירושלמי כשלא ראהו וא"ש. ועוד נ"ל דבלא"ה לא שייך לפרש כן אתלמודא שלנו דאף למאן דמתני בסיפא פטור מגלות היינו לפי דה"ל שוגג קרוב למזיד וא"כ אדרבא יותר יש לפטור כשראהו ואפ"ה לא תקשי מנפח דאחר המסרהב י"ל דלא הוי שק"ל כיון שכבר יצא אבל בירושלמי לא משמע כן דפטור מטעם דשק"ל שהרי לאוקימתא ראשונה לא הוי טעמא משום הכי וא"כ למה דדחי ה"ל לפ' ועוד דלפי האמת חזינן דמוקי לה בירושלמי כשלא ראהו ואי טעמא משום שק"ל יותר יש לפטור כשראהו ודו"ק שזהו נכון יותר. ומ"ש התוס' בסוף דבריהם על מה שהוא פטור מגלות לא קאי אנפח אלא אברייתא דריב"ח והכוונה דלא תיקשי מהאי דנפח דמשמע דבאחר חייב ותקשי על מה שפוטר מגלות בברייתא דריב"ח כמ"ש באריכות ודוק היטב באלו הדברים כי נכונים וברורים הם למבין בעז"ה וכן מ"ש בכל הסוגיא מרישא וע"כ וה' יאיר עינינו בתוספות:
בגמרא רב זביד משמיה דרבא מתני לה אהא ומצא פרט לממציא כו' מכאן אמר ראב"י מי שיצתה כו'. אף על גב דהא מילתא דראב"י מתניתין היא בפ"ק דמכות אפ"ה לא מתני רבא למימרא דויב"ח אמתניתין משום דהתם רישא דמתני' איירי בזורק אבן לרה"ר א"כ בלא"ה יש לחייבו בד' דברים אפי' בממציא א"ע דאכתי הוי ליה תחילתו בפשיעה דברה"ר שכיחי אינשי טובא משא"כ הכא בברייתא דאקרא קאי דכתיב ומצא את רעהו ביער ולגבי יער לא הוי תחילתו בפשיעה גמורה אלא קרוב לפשיעה וסופו באונס למי שממציא א"ע וקמ"ל ריב"ח דאפילו הכי חייב בד' דברים ואהא מסיק שפיר בגמ' דמאן דמתני אקמייתא בהא פטור לגמרי משא"כ אי הוה איירי בר"ה כה"ג נראה דלכ"ע חייב מיהו למסקנא דפ"ק דמכות דמוקמינן למתניתין בזורק לאשפה אפשר דאין לחלק והשתא א"ש הא דאיצטריך לאוקמי למתניתין בזורק לאשפה אפילו למאן דמתני לדריב"ח ארישא והיינו משום מלתא דראב"י כדפרישית ובחנם נדחקו התוספות לעיל בד"ה מיתיבי דסוגיא דמכות לא אתיא כמאן דמתני ארישא ודוק היטב:
בגמרא רב זביד מתני וכו' מאן דמתני אהא כ"ש אקמייתא ובפרש"י מאן דמתני אהא חייב בד' דברים וכו' עכ"ל. הא דלא קאמר הש"ס נמי להיפוך מאן דמתני אקמייתא פטור מגלות כ"ש אהא וכו' לפי דפטור מגלות אינו מדברי ריב"ח אלא בברייתא עצמה מפ' שפטור מגלות וא"כ לא שייך כלל לומר מאן דמתני לענין גלות ולענין הטעם לא שייך לומר כן כמ"ש לעיל דהא בברייתא יליף בהדיא הטעם מומצא וא"כ ע"כ דלא סיים ריב"ח בהאי לישנא שאינו דומה ליער אלא לעיקר החידוש לענין החיוב בד' דברים לכך מפ' מאן דמתני לענין ד' דברים ודו"ק:
בגמרא דאי דשכיח בבית מ"ט דת"ק. אפילו מאן דמתני להא דריב"ח אסיפא דאפילו ברשות פטור מגלות מקשה הכא שפיר דהתם הטעם משום דה"ל שוגג קרוב למזיד אבל הכא דלענין כופר איירי לא שייך האי טעמא וק"ל:
בתוס' בד"ה שני שוורים וכו' וא"ת דכולה מתני' שא"צ היא וכו'. עי' מ"ש הרא"ש בזה אליבא דרש"י ועיין בנ"י באורך:
בד"ה ה"א צער לחודא וא"ת מהיכא תיתי וכו' מה לאדם שמשלם צער עכ"ל. וכ' מהרש"א ויש לדקדק דהא לעיל בסוף פ' כיצד הרגל כ' התוספות דליכא למיפרך מה לאדם שכן מועד מתחילתו משום דנזקין מנזקין יליף ומה"ט נמי ליכא למיפרך הכא מה לאדם שמשלם צער עכ"ל וכוונתו שהרי מצי שפיר ללמוד הק"ו הכא נזקין מנזקין מה נזק כופר שאינו משלם באדם חייב בשור ד' דברים שחייב באדם אינו דין שחייב בשור דאזיק אדם זהו תורף כוונת מהרש"א ודבריו נפלאים בעיני שהרי בדרך זה אדרבה יותר איכא למפרך אסוף הדין ונאמר צער יוכיח שחייב באדם ואפ"ה פטור בשור משא"כ לעיל סוף פ' כיצד הרגל דפרכת שכן מועד מתחילתו לא שייך בל' יוכיח כתבו התוספות שפיר ודו"ק וזה ברור:
בד"ה איכא בינייהו וכו' באותו הדיבור ונראה דאף על גב דלר"ע ק"ל ברשותו משעת הנזק קודם שהעמידו בדין וכו' אף על גב דקי"ל פלגא נזקא קנסא מ"מ אם העידו וכו'. עכ"ל כוונתם בזה נמשך למה שכתבו קודם לזה דאפילו ר' ישמעאל מודה שאם גבאו לבסוף קדוש למפרע א"כ ע"כ דלר"ע קדוש אפילו אם לא גבאו כלל והיינו משום דכגבאו דמי וע"ז כ' ואף על גב דקי"ל פלגא נזקא קנסא פי' וא"כ יש לתמוה היאך אמרינן דכגבוי דמי דהא אי מודה ביה מיפטר אפ"ה ס"ל לר"ע דלא אכפת לן בזה וא"כ היה מהראוי לומר דמה"ט גופא יסבור ר"ע דלענין עדים זוממין נמי לא איכפת לן בהאי סברא דאי מודה בה מיפטר ע"ז כ' תוספות דאי מודה ר"ע לזה דלענין אם העידו עדים וכו' אמרינן שפיר בעידנא דמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא וכו' והיינו דשמא הוי מודה ומיפטר וע"ז כתבו דמוכח כן במרובה וכו' וק"ל:
בא"ד כדמוכח במרובה וכו' כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו וכו' עכ"ל. פי' דמהאי קרא ילפינן שאם סימא את עינו והפיל את שינו חייב לשלם לו דמי שינו וע"כ דאמרינן דאף על גב שלא עמד עדיין בדין זכה העבד בשחרורו דאלת"ה אמאי משלם לו דמי השן כיון שעדיין עבדו הוא נמצא מוכח מזה דלא חיישינן לטעמא דשמא יודה ויפטר אלא אפ"ה אמרינן שזוכה העבד לאלתר וא"כ תיקשי אמאי אמרינן במרובה גבי עדים זוממין דמי כוליה עבד בעי לשלומי דאכתי לא מחייב גברא והיינו ע"כ מטעם שמא הוי מודה ומיפטר דהא אמרינן דלא חיישינן להאי טעמא א"ו דלענין עדים זוממין כ"ע מודים דחיישינן לשמא הוי מודו וא"כ הכריחו תוס' מזה דה"ה הכא ודו"ק:
בתוספות בד"ה משום דר' אבהו וכו' עיין במהרש"א שדברי תוספות הם על משום דר' אבהו שנזכר בגמ' שנית על הברייתא דשור תם והוא אליבא דר' ישמעאל כמ"ש תוס' לעיל דלר"ע אפילו לרדיא אינו מכור ועי' מה שאכתוב בסמוך. לעיל בגמרא והתניא מכור אין זה מדברי רבא דא"כ מעיקרא מאי קמיבעיא ליה אלא סתמ' דתלמודא דפריך הכי:
בגמרא שחטו ונתנו במתנה מה שעשוי עשוי כו' ליתי ולשתלם מבשריה ובפרש"י בד"ה נתנו במתנה מה שעשוי עשוי לרדיא כמכירה אלא שחטו קס"ד וכו' עכ"ל. רש"י פי' כן לפי סוגית הש"ס אבל באמת יש לדקדק דמאי דוחקיה לפרושי הכי ולמה לא נאמר דהא דקתני שחטו ונתנו במתנה חדא מילתא היא ופירושו שאחר ששחטו נתן הבשר במתנה ולכך אמרינן מה שעשה עשוי דלוה ונתן מטלטלים אין ב"ד גובין לו מהם ודוקא כשהשור חי שייך לומר דתורא נגחנא קלא אית ליה וכמאן דעשאו אפותיקי דמי כמו עבד אבל כששחטו ודאי דלא שייך לומר קלא אית לה בבשרא דתורא דנגחנא שזו אינו סברא כלל וא"כ הוי כמו עשה שורו אפותיקי שאין ב"ח גובה הימנו ובהכי מיתוקמא הברייתא שפיר דנקט שחטו קודם ונתנו במתנה ולפרש"י ונתנו במתנה ה"ל למיתני גבי מכרו והקדיש ואף על גב שאפשר לומר באמת דגירסת רש"י היתה כך כמו שנראה מפירושו אלא שזהו דוחק ועוד דא"כ הל"ל ונתנו במתנה נתון כמו שאמר מכרו מכור הקדישו מוקדש ומדנקט רש"י ג"כ בלישנא מה שעשה עשוי משמע דגריס כמו שהגירס' לפנינו. וא"ל דאם נאמר דחד קתני תקשי אמאי נקט שחטו ונתנו במתנה ולא נקט שחטו ומכרו די"ל דלא שייך לומר גבי ומכרו מה שעשה עשוי דא"כ נשקול הניזק דמי המכירה לכך נקט ונתנו במתנה שהניזק מפסיד לגמרי והיינו כמ"ש. ולענ"ד היה נראה לפ' דלרש"י הא דקאמר אמר מר מכרו מכור לרדיא וכן כל הסוגיא מתיישב ג"כ אליבא דר"ע דאפילו ר"ע מודה שמכור לרדיא קודם שהועמד בדין וכן משמע באמת שאם נאמר דכל הסוגיא לא מפרשי אלא אליבא דר' ישמעאל הו"ל לתלמודא לפרש הכי כיון דקי"ל הלכה כר"ע ועוד דעכ"פ לא הוי שתיק רש"י לפ' הכי א"ו דהסוגיא מיירי אליבא דכ"ע וכדקאמרינן בהדיא בסמוך על הברייתא ראשונה דמיתוקמא אליבא דכ"ע וא"כ ה"ה כאן וא"כ לפ"ז מקשי הש"ס שפיר ליתי ונשקול מבשריה וא"ל דאנתנו במתנה קאי וכדכתיבנא דא"כ לא מיתוקמא אליבא דר"ע דהא דקאמרינן לעיל ש"מ לוה ומכר מטלטלין וכו' היינו דוקא אליבא דר"י דס"ל דיכול לסלקו בזוזי וא"כ דמיא שפיר להלואה אבל לר"ע דס"ל הוחלט השור היינו דמשעה ראשונה הוא ברשות הניזק שהרי יכול להקדישו אף על גב דקי"ל שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אפילו היכא דיכול להוציאו בדיינים א"ו דהכא שאני דחשיב כאילו ברשותו לגמרי א"כ כ"ש שאפילו אם שחטו המזיק ונתן הבשר במתנה שיגבה מהם הניזק כיון שגוף השור שלו אלא לענין רדיא לחוד מודה ר"ע שאם מכרו המזיק מכור וא"צ הלוקח ליתן דמי החרישה כיון שלא לקחו הניזק תיכף לרשותו כנ"ל אבל מדברי התוספות וכן מל' מהרש"א לא משמע כן אלא שהם מפרשים הסוגיא אליבא דר"י דוקא ומצאתי בת"ח שכ' ג"כ דהסוגיא מיתוקמא אליבא דכ"ע וכ' שכן נראה מל' הרמב"ם והנלע"ד כתבתי ולפי' תוספ' צ"ע:
בגמרא כיחש כשעת העמדה בדין כיחש מחמת מאי וכו' הא דהמתין הש"ס עד הכא ולפי סדר הברייתא מעיקרא ה"ל לדקדק כיחש מחמת מאי ארישא דברייתא היינו משום דפשיטא ליה להש"ס דאיכא לפרושי בכיחש מחמת מכה אלא לפי שמפרש בתחילה דסיפא דברייתא איירי כשפיטמו וכן הרישא דרישא מפרש דמשכחת לה בין בשבח דממילא ובין כשפיטמו לכך משמע ליה להש"ס דהא דקאמר בסיפא דרישא כיחש כשעת העמדה בדין איירי נמי בין כיחש דממילא שהוא מחמת מכה ובין כיחש מחמת מלאכה שהוא ע"י מעשה הניזק דומיא דפיטמו וע"ז מתמה בכיחש מחמת מלאכה לימא את מכחשת וק"ל:
בתוספות בד"ה הב"ע כשפטמו וכו' מ"מ מה שאדם רוצה וכו' והמותר יש לו להיות לניזק עכ"ל. פי' שהמותר ראוי שיחלקו הניזק עם המזיק וק"ל:
בגמרא אלא מה אני מקיים ואת המת יחצון פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי. נ"ל דל' מחצין לא קאי על החי דהא זימנין דמשכחת ליה שנוטל כל החי אם אינו שוה אלא כשיעור חצי הנזק כדאיתא בהדיא במשנה דף ל"ג אלא לשון מחצין קאי על הפחת דמה שעולה חצי הפחת משערין בכל החי והא דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו ומשמע שהמזיק אינו נותן רק חצי שור המזיק היינו משום דלר"מ סתמא דקרא איירי בשוורים השווין ואיירי נמי שהנבילה אינה שוה כלום דהכי סתמא דמלתא כדכתיב לכלב תשליכון אותו וא"כ בזה אינו מקיים וחצו את כספו. אמנם כדי שלא נטעה ונאמר שאף בשוורים שאינן שווים הדין כן דלעולם ניתן לניזק חצי החי בין שיעלה יותר מחצי נזקו ובין פחות לכך גילה הכתוב תיכף אח"ז ואמר וגם את המת יחצון והכוונה כאילו אמר דמה שאמרתי לך וחצו את כספו היינו באופן שיגיע לחצי דמי הפחת של שור הניזק לא פחות ולא יותר אלו תורף הדברים בלשון פחת שפיחת' מיתה מחצין בחי וכמ"ש התוס' וכן בהא דמסקינן דאית ליה לר"י ג"כ פחת שפיחתו וכו' הכוונה ג"כ לזה שכתבנו כמו שיתבאר בעז"ה וק"ל:
שם בגמרא ר"מ סבר פחת נבילה דניזק הוי וכו' וכן במסקנא דאמרינן דשבח נבילה לר"מ דניזק הוי לאו מקרא יליף הכי אלא כיון דלדידיה לא מייתרי קראי דעיקר קרא דוגם את המת יחצון היינו לפחת שפיחתו מיתה וכמו שכתבתי א"כ מסברא לא אמרינן שיהא למזיק שום חלק בפחת או בשבח הניזק דמהיכא תיתי לומר כן. ועוד נ"ל דר"מ יליף הכי מל' דקרא דוחצו את כספו מיותר דלא ה"ל למכתב אלא ומכרו את השור החי ואת המת יחצון והוה משמע שפי' דפחת שפיחתו מיתה מחצין בחי א"ו דמוחצו את כספו ילפינן שפיר שכל חצי היזק המגיע לניזק יקח הכל מן חצי כספו של זה השור המזיק החי אבל אין לנו שום חשבון לחצות את כספו של שור הניזק הן לפחת הן לשבח ואף דאם נאמר דקרא לא מייתר' דמיבעיא ליה לדרשה אחרינא מ"מ גופא דקרא הכי משמע שיטול כל חצי הניזק מן השור החי ולא משבח של שור המת. ולר"י משמע לישנא דקרא להיפוך וחצו את כספו וגם את המת יחצון פי' שכמו שיש להם שותפות בשור החי כך יש להם שותפות ג"כ בשור הניזק וק"ל:
בתוס' בד"ה דרבי מאיר סבר וכו' ואף על גב דבפ"ק נפקא לן מוהמת יהיה לו וכו' עכ"ל. הכוונה דלכאורה היה נראה דר"מ יליף הכי מקרא דואת המת יחצון דמשמע דבתר שעת מיתה אזלינן וא"כ פחת נבילה דניזק ובענין זה היינו מפרשים הל' דפחת שפיחתו מיתה ע"ז כ' תוס' דליתא להאי פירושא דהא בפ"ק ילפינן מוהמת יהיה לו דפחת נבילה דניזק הוי אלא מה שאמר ר"מ פחת נבילה שפיחתו מיתה מפרשים תוספות דהיינו לאשמעינן דלא משלם אלא חצי נזק וכמ"ש ביאור הל' וא"כ לפ"ז מוכח דאף לפי המסקנא דאמרינן שבח נבילה דניזק הוי לאו מואת המת יחצון יליף לה דהא מיבעי ליה לח"נ אלא מסברא אמרינן הכי אלא דלפ"ז תקשה והמת יהיה לו ל"ל כיון דידעינן מסברא א"ו דלא ידעינן מסברא א"כ תקשי באמת מנ"ל לר"מ לענין שבח. ונ"ל ליישב דודאי אי לאו קרא דוהמת יהיה לו ודאי לא הוי ידעינן מסברא דאזלינן בתר שעת מיתה אלא ה"א דבתר שעת העמדה בדין אזלינן בין בתם בין במועד אבל מדגילה לן הקרא והמת יהיה לו דבמועד אזלינן בתר שעת מיתה א"כ כ"ש בתם לענין פחת דלא יהא תם חמור ממועד ור"מ ס"ל דאפילו לענין שבח לא מחלקינן בין תם למועד דמסברא לא נחלק ביניהם דמהיכא תיתי. ואי משום קרא דואת המת יחצון ר"מ לא דריש לה אלא לענין ח"נ כמו שנתבאר וא"כ מוקמינן לה אסברא דתם ומועד שווין הם ודו"ק. ונראה לכאורה ברור דמועד אפי' ר"י מודה שאין למזיק חלק בשבח כיון דגילה קרא דלבתר שעת מיתה אזלינן ודוקא גבי תם ס"ל דחולקין מדכתיב וגם את המת יחצון אבל לא במועד אלא דמל' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נזיקין משמע דאפי' במועד חולקין בשבח והביא קרא דואת המת יחצון ולא ידעתי מאין הוציא כן וכן הטור בסי' ת"ג כ' כדברי הרמב"ם וצ"ע:
ר"י' אומר יכול שור שוה מנה וכו' אמרת מועד למה יצא וכו'. ואף על גב דלמאי דמסקינן אית ליה לר"י נמי דרשה דפחת שפחתו מיתה וכו' וא"כ היאך ס"ל שיטול הניזק יותר מנזק שלם כיון שאפילו יותר מח"נ אינו יכול ליטול מ"מ אי לאו סברא דמועד למה יצא לא הוי מפקינן קרא דוחצו את כספו ממשמעותו ולא הוי דרשינן וגם את המת יחצון לפחת שפחתו מיתה כיון דפשטא דקרא דוחצו את כספו משמע דלעולם נוטל חצי החי וא"כ ה"א דקרא כדכתיב שלעולם נוטל כל א' חצי החי וחצי המת אבל לבתר דקים ליה לר"י מסברא דמועד למה יצא שא"א לומר שלעולם צוה הכתוב לניזק ליטול חצי החי וחצי המת דא"כ מצינו לפעמים שהניזק יטול יותר מנ"ש וזה א"א להחמיר בתם מבמועד א"ו דקרא לאו דוקא קאמר וחצו את כספו וא"כ יליף ר"י שפיר מוגם את המת יחצון שלא יעלה חצי החי ג"כ יותר מחצי נזק ומוקי לקרא דוחצו את כספו בע"כ דבשווין איירי כיון דבלא"ה א"א לומר דקרא קמא דוקא וק"ל:
שם בגמרא השתא דאמרינן חס רחמנא וכו' יכול שור שוה ה' סלעים וכו' אמרת וכי מזיק נשכר וכו' עכ"ל. גם כאן יש להקשות למאי דמסקינן דאית ליה לר"י פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי ולעיל כתבנו דמוכח דהאי דרשה דפחת שפחתו מיתה היינו שלעולם נוטל הניזק חצי נזק לא יותר ולא פחות ובלבד שיהא מגוף השור החי ולא מעלייה וזה מוכרח אפילו לר"י כמו שיתבאר וא"כ תיקשי האיך ס"ד לומר יכול שור שוה ה' סלעים וכו' שכל א' יטול חצי חי וחצי מת וא"כ יהא המזיק נשכר והניזק יפסיד כל חצי נזקו ויתן עוד מכיסו ממה שנשאר בידו והיאך אפשר לומר כן דכיון דילפינן מואת המת יחצון שיטול הניזק עכ"פ חצי הפחת שפחתו מיתה שהוא ח"נ מכ"ש שלא יפסיד מכיסו יותר מנ"ש וכאן לא שייך לתרץ כדלעיל דאי לאו דדחי ר"י בסברת דוכי מזיק נשכר לא הוי מפקינן קרא דואת המת יחצון ממשמעותו כיון דפשטי' דקרא דואת המת יחצון משמע דלעולם נוטל הניזק חצי המת וא"כ לא הוי דרשינן ליה לפחת שפיחתתו מיתה אבל עכשיו דקים ליה לר"י מסברא דוכי מזיק נשכר שא"א לומר דקרא ואת המת יחצון דוקא לכך מוקי לה לפחת שפיחתו מיתה דכאן לא שייך לומר כן דהא קרא דואת המת יחצון קאי אדלעיל מיניה על מה שאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו וא"כ אי איתא דפשטיה דקרא דואת המת יחצון היינו שיטול המזיק לעולם חצי הנבילה אמאי דחי ר"י ומפיק לקרא ממשמעותו בשביל סברת דוכי מזיק נשכר כיון שדבר זה אינו אפילו במשמעות הכתוב שיוכל המזיק להיות נשכר דדוקא אם רוצה הניזק ליטול חצי החי אז הטיל בו הכתוב תנאי שמחויב ליתן למזיק חצי המת אבל כשרואה הניזק שלא ירוויח אם יקיים חצי החי וחצי המת ודאי שלא יכול המזיק לכופו על כך דלא מצינו בשום מקום שלא יוכל הניזק למחול על הזיקו וא"כ שזה אינו במשמעות הקרא אכתי תקשי לר"י למה לא נאמר דקרא ואת המת יחצון דוקא כפשוטו דקרא שלעולם א"צ המזיק ליתן לניזק אפילו חצי החי אם לא שיתן לו הניזק חצי המת ויד הניזק יהיה על עליונה אם יגיע לו איזה ריוח על ידי זה אפילו חד זוזא אם נקיים שכל א' יטול חצי החי וחצי המת אז יטפל עמו ואם לא יהיה לניזק שום ריוח ומכ"ש אם יפסיד מכיסו יאמר איני נוטל ואיני נותן אבל שיטול הניזק כל חצי הנזק שלו מן החצי חי ואם אין החצי מספקת לו על חצי נזקו נוטל עד דמי כל החי והמזיק אינו נוטל כלום מן המת כאותה ששנינו דף ל"ג במשנה שור שוה ק' שנגח שור שוה ר' וכו' נוטל כל השור ולא אשכחן דפליג שום תנא על זה וכן הלכה מורווחת וא"כ מנ"ל לר"י הא אי ס"ל דפשטיה דקרא דואת המת יחצון היינו שיטול המזיק חצי הנבילה א"ו דפשטי' דקרא ואת המת יחצון משמע ליה לר"י לפחת שפיחתתו מיתה והיינו שיטול הניזק לעולם ח"נ והא דקאמר חצי החי וחצי המת לאו מפשטא דקרא יליף לה אלא מדרשא דוגם כדמסיק והיינו לענין שנוטל חצי המת מן השבח ולא מן הגוף בשוורים שווין וקושטא דמלתא הוא שנוטל כל א' חצי חי וחצי מת וזה לא ילפינן משום לימוד אלא ממילא החשבון עולה כך וא"כ לפ"ז הדרא קושי' לדוכתא אמאי קאמר ר"י יכול שור שוה ה' סלעים וכו' דהא ילפינן מפחת שפיחתו מיתה שלעולם יטול הניזק תחילה ח"נ ומכ"ש שלא יפסיד מכיסו. וע"ק דאף לפי המסקנא קשה בין לר"י ובין לר"מ מנ"ל שנוטל הניזק יותר מחצי החי אם אין החצי עולה לו לחצי נזקו כההיא דמתני' דף ל"ג דהא פשטא דקרא דכתיב וחצו את כספו משמע דיותר מחציו לא יתן ואי משום דדרשי' ואת המת יחצון לפחת שפיחתו מיתה מחצין בחי לא מוכח מידי דאדרבא שייך יותר לקיים שני המקראות ונאמר דפחת שפחתו מחצין בחצי החי והיינו שיד הניזק על התחתונה שלעולם אינו נוטל יותר מחצי הנזק ואף חצי אינו נוטל אלא מגופו של חצי החי ולא מכולו אבל אם נאמר שנוטל חצי נזק אפילו מכל החי מפקינן קרא דוחצו את כספו לגמרי ממשמעותו וזו קושיא עצומה לדעתי ומכ"ש דקשה לר"י דאמר דחס רחמנא עליה דמזיק שנוטל בשבח ואינו חולק בפחת וא"כ איך שייך כאן להיפך דקרא וחצו את כספו הוא לגריעותא דמזיק כל זה יתיישב במה שאכתוב בסמוך בעז"ה:
לעיל בגמרא א"כ מצינו לר"י תם חמור ממועד. וקשיא לי דילמא לר"י אין ה"נ דבמועד נמי פחת נבילה דמזיק הוי והא דכתיב והמת יהיה לו מוקי לה ר"י לשור פסולי המוקדשין כדמקשה הש"ס לקמן פ' הפרה איפוך אנא דוהמת יהיה לו דבור היינו לפחת נבילה ודשור לענין פסולי המוקדשין והא דמשני התם מסתברא דבור לפטור' שכן פטר בו את הכלים ליתא אליבא דר"י דמחייב על נזקי כלים ואף אם נאמר דלר"י נמי איכא סברא לומר מסתברא שכן פטר בו את האדם כמ"ש לעיל דף יו"ד מ"מ השתא דאתינן להכי דלר"י קרא דואת המת יחצון משמע דאפי' בתם פחת נבילה דמזיק הוי ממילא דע"כ והמת יהיה לו דכ' גבי מועד לא אתי לפחת נבילה דא"כ תם חמור ממועד אע"כ והמת יהיה לו דמועד לשור פסולי המוקדשין והמת יהיה לו דבור לבעלים מטפלין בנבילה וצריך עיון ויש ליישב:
בפרש"י בד"ה אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד כלום וכו' עכ"ל. ולכאורה יפלא מאד למה הוציא רש"י דברי הש"ס מפשטן דמל' הש"ס משמע דהקפידא הוא דוקא דלא נמטייה רווחא למזיק אבל במאי שאינו מפסיד לא איכפת לן וכ"נ מדקאמר יכול שור שוה ה' סלעים והנבילה יפה חמשים זוז ולא קאמר והנבילה יפה ה' סלעים כמו שור המזיק א"ו משמע דבכה"ג לא הוי שייך לומר וכי מזיק נשכר כיון דבאמת אינו נשכר אלא שאינו מפסיד וע"ק דלפרש"י דקפדינן נמי שהמזיק יפסיד דוקא א"כ בסמוך נמי דקאמרינן לענין שבחא היכא דליכא פסידא לניזק כגון שור שוה ה' סלעים וכו' והנבילה יפה שלשים יכול דשקיל מזיק בשבחא ת"ל שלם ישלם כו' ואין הבעלים נוטלין עכ"ל הש"ס וא"כ נאמר בזה ג"כ דהא דקאמר ואין הבעלים נוטלין נמי לאו דוקא אלא דבעינן דוקא דלמטיי' פסידא למזיק וזו דבר תימא דא"כ היכא דאתרמי באמת כי האי מלתא דלית ליה למזיק לא פסידא ולא רווחא ומכ"ש היכא דאית ליה רווחא כגון שור שוה ה' סלעים שנגח שור שוה ה"ס והנבילה יפה ג' סלעים ואח"כ הוקרה והשביחה עד ששוה ה' סלעים מלבד חלק השבח של הניזק א"כ היאך נדייניה לההוא דינא אם נאמר שהמזיק פטור לגמרי הא אי אפשר לפרש"י שהרי לפירושו גזירת הכתוב הוא שהבעלים משלמין וקפדינן על זה שהמזיק בע"כ יפסיד ואם נאמר שמאחר שאם ניתן למזיק חלק בשבחו לא יפסיד כלום ויתבטל מאמר הכתוב שלם ישלם לכך לא יהבינן ליה כלל בשבחו וצריך לשלם ח"נ שלם כדמעיקרא קודם שהשביחה זה דבר שאין הדעת סובלתו דבתחילה כשהשביחה הנבילה מג' ועד ד' לא היה צריך המזיק ליתן אלא חצי סלע וכשהוקרה אח"כ ועמדה על ה' סלעים ויותר עד עשרה ועד מאה שנמצא שהניזק משתכר הרבה וכי הדעת יתן בזה שיצטרך המזיק ליתן לו סלע שלם והוי כחוכא ואיטלולא ואם נאמר שאין מגלגלין עליו את הראשונה אלא לעולם נוטל המזיק חלק בשבח עד כדי שיגיע עליו מ"מ איזה הפסד מכיסו ומכאן ואילך אף אם יעלה השבח לסך רב אינו נוטל המזיק אלא עד כדי שיפסיד שזו יותר תימה ומי כהחכם יודע פשר ולבדות מלבו כמה יהא אותו הפסד אם סלעים או זוזים או ח"נ או רביע נזק ולא בא הכתוב לסתום אלא לפ' א"ו דמה שאמרה תורה בעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין עיקר הקפידא שלא יהא נשכר אבל במאי שאינו מפסיד לא איכפת לן וכדמשמע מפשטא דלישנא דנקט והנבילה יפה שלשים זוז ולא נקט יפה ה"ס וא"כ לפ"ז א"ל דלעולם נוטל המזיק בשבח עד כדי הדמים שמגיע ממנו לדמי ח"נ ומכאן ואילך אף אם יעלה השבח לסך רב אינו נוטל ואינו נותן כלום כדי שלא יהא נשכר אבל במה שאינו מפסיד לא אכפת לן וכ"נ לשון הרמב"ם והטור והש"ע בסי' ת"ג וכן פי' הסמ"ע שם ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעתו הרמה. אבל מל' הע"ש משמע דאם הגיע השבח עד כדי שיהא המזיק נשכר אז אינו נוטל המזיק שום חלק בשבח ומשלם כדמעיקרא וכבר כתבתי שא"א לומר כן ומ"מ במה שכתבתי קשה לדברי רש"י שכתב דבעינן שיפסיד המזיק וא"כ קשיא. ומהרש"א בחדושיו כתב והוסיף על לשון רש"י וז"ל וכי מצינו מזיק נשכר במקום שאינו מפסיד עכ"ל ולא ידעתי מה כוונתו בזה ומה שנלע"ד בכוונתו אין מהצורך להאריך כיון שלא נתיישב בדבריו כל מה שהקשיתי. אמנם נלפע"ד דדברי רש"י כאן מיוסדים על אדני פז ואדרבא ביאר לנו בלשונו הצח לשון קצרה ליישב כל מה שהקשיתי בזו הסוגיא ונחזור על הראשונות דקשה לרש"י דברי ר"י במה שאמר יכול שור שוה ה"ס וכו' דמהיכא תיתי לומר כן דבשלמא ברייתא הראשונה שאמר יכול שור שוה מנה וכו' דס"ד שנוטל הניזק יותר מנ"ש אין זו כל כך תימא דמצינו כמה פעמים שהניזק נוטל יותר מנ"ש כגון כפל וד' וה' וכן במה שהחמיר בתם יותר מבמועד מצינו לענין שמירה אלא דמ"מ מדלא גילה הכתוב דבר זה בפירוש נראה לר"י לומר דקרא וחצו את כספו לאו דוקא שהניזק יטול לעולם חצי חי אלא כדפרישית לעיל אבל שירוויח המזיק מכיס הניזק לא שמענו בשום מקום כמ"ש באריכות שאף אם נאמר דקרא ואת המת יחצון דוקא אין בכלל זה שהמזיק ירוויח אבל בדעת הניזק תליא מלתא וע"ק דבמה שהשיב ר"י וכי מזיק נשכר לא נתיישב עדיין דמ"מ נאמר שהתורה הקפידה שלא יהא נשכר אבל במקום שאינו נשכר יטול כל א' חצי חי וחצי מת אף אם לא יפסיד המזיק בזה ומכ"ש אם יפסיד המזיק בזה אף שלא יעלה לח"נ לא נחוש לזה ובאמת לא ס"ל לר"י הכי לפי המסקנא כמ"ש באריכות א"ו מכל זה נראה לרש"י דעיקר כוונת ר"י בזו הברייתא להוכיח דקרא דואת המת יחצון לאו דוקא שלא בא להורות שיטול המזיק בגוף חצי המת אלא בשבחו לחוד ופשטיה דקרא דואת המת יחצון היינו לפחת שפחתו מיתה וכו' אלא דאף לפ"ז קשה דבמה שאמר ר"י וכי מזיק נשכר לא מוכח מידי שנדחק בשביל זה לומר דקרא ואת המת יחצון לאו דוקא כיון שדבר זה אינו בכלל משמעות המקרא וא"כ נאמר כל היכא שאין המזיק נשכר לקיים הקרא כדכתיב שכל אחד יטול חצי חי וחצי מת לכך פי' רש"י וכי מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד כלום וכוונתו דבאמת גם על זה התמי' קיימת היאך מצינו מזיק שאינו מפסיד והא דנקט ר"י בלישני' מזיק נשכר וכן בתחילת דבריו אמר והנבילה יפה חמשים זוז ולא נקט ה"ס היינו משום דכיון דסברת שאינו מפסיד היא דחויה לר"י כמו סברת מזיק נשכר נקט בלישנא היותר תימא וכמפליג בדבר ועיקר דברי ר"י להוכיח מזה שקרא ואת המת יחצון היינו לפחת שפחתו מיתה שלעולם יטול הניזק ח"נ ולא בא להורות שיטול כ"א חצי חי וחצי המת בגוף הנבילה אלא בשבחא מרבוייא דוגם כל זה מוכח שפיר לפרש לפרש"י כיון דאמרינן שלא מצינו מזיק שאינו מפסיד אלא בעינן דנמטייה פסידא א"כ א"א לומר דקרא כדכתיב שיטול כ"א חצי החי וחצי מת דא"כ הדרא קושיא שלי לדוכתא דאם יזדמן באמת שדמי הנבילה יהיה כמו דמי החי מכ"ש אם יעלה דמי הנבילה יותר מדמי החי היאך נדייניה להאי דינא ואם נאמר שיטול כ"א חצי חי וחצי מת א"כ יהיה מזיק נשכר ולפחות בשווין דמי הנבילה לדמי החי לא יפסיד המזיק כלום ואנן בעינן שיפסיד ואם נאמר שיפסיד המזיק בע"כ לא ידענו כמה יפסיד שהרי אם ירדו לחלוקה לא יפסיד ואם נאמר מאחר שאם ירדו לחלוק חצי חי וחצי מת לא יפסיד לכך לא נקיים בזה ואת המת יחצון אלא נקיים וחצו את כספו על החי לחוד א"כ לקתה מדת הדין שכשהחי שוה מאה והמת צ"ט ודאי חולקין כיון שהמזיק יפסיד חצי זוז וכשיהיה המת שוה ג"כ מאה יפסיד המזיק חמשים והוי כחוכא ואיטלולא א"ו דקרא ואת המת יחצון לא בא להורות כלל שיטול המזיק בחצי גוף הניזק אלא לפחת שפחתו מיתה וכדמסקינן שלעולם נוטל הניזק חצי נזקו ואין למזיק שום חלק בגוף המת אלא מיתורא דוגם ילפינן שיש לו חלק בשבח אלא מ"מ כיון דמשמע לר"י פשטא דקרא נמי שחולקין חצי המת לכך קאמר דבשוורים שוין איירי והנבילה יפה נ' וא"כ ממילא נתקיים כל הדברים כך נ"ל נכון בזו הסוגיא נמצא שכל זה במה שפרש"י דלא מצינו מזיק שאינו מפסיד מזה יצא לנו הקושיא דהיכי נדייניה ומשום הכי מפקינן לגמרי דרשה דחצי החי וחצי המת מגופו ודרשי' לפחת שפחתו המיתה אבל אם נאמר שאין התמי' קיימא אלא שלא יהא המזיק נשכר לא שייך כלל לומר היכי נדייניה דלעולם אם יעלה חצי המת יותר מח"נ נאמר שאין המזיק נוטל ואינו נותן אבל מדאמרינן שצריך שיפסיד א"ש נמצא לפ"ז כל זה היינו בסוגיא דהכא דקאמר ר"י מצד הסברא וכי מצינו מזיק נשכר מפ' רש"י דהתמי' היא ג"כ במה שאינו מפסיד אבל בסמוך בסוגיא דשבח דשם לא שייך התמיה דמזיק נשכר כמ"ש בגמרא ובתוספות והטעם בזה דודאי ברישא דמלתא שהמזיק רוצה להיות נשכר תיכף בשעת הנזק מכיס הניזק שייך שפיר התמיה דוכי מזיק נשכר אבל גבי שבחא דמעלמא קאתי שאין הניזק נפסד בכך ובשעת הנזק קודם שהשביח ודאי נעשה המזיק שותף ונחית לפסידא כיון שלא מחל לו הניזק בודאי וא"כ הדעת נוטה שיחלק המזיק בשבח כיון דחס רחמנא עליה וסד"א שאפילו אם נשכר לא איכפת לן אלא דילפינן מגזירת הכתוב דבעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין וא"כ דיינו אם נאמר דגזירת הכתוב הוא להורות שהבעלים אינן נוטלים בשום פעם אפילו בשבח דמעלמא אבל במה שאינו מפסיד לא איכפת לן כיון דמעלמא אתיא ומשמיא הוא דחייס עליה שלא יפסיד ועדיין נשאר הקושיא האחרונה דמנ"ל דהיכא שאין חצי החי מספיק לח"נ שנוטל יותר עד דמי כל השור החי כאותה ששנינו דף ל"ג ולפי מ"ש אתי שפיר דכיון שזכינו דבין לר"מ ובין לר"י פשטא דקרא דואת המת יחצון היינו שיטול הניזק ח"נ שפחתו מיתה וא"כ אף אם נאמר דקרא קמא דוחצו את כספו היינו ג"כ פשטא דקרא שהמזיק יתן חצי החי נמצא שאלו המקראות אינן מתקיימים כאחד אלא בשוורים השווין אבל בשאין שווין ע"כ חד מינייהו דוקא וחד לאו דוקא שאם החי שוה יותר אין צריך המזיק ליתן חצי השור אלא פחות ואם פחת המת שוה יותר קרא בתרא לאו דוקא שאין הניזק יכול ליטול כל חצי הנזק כיון שנאמר שאין המזיק צריך ליתן לעולם אלא חצי השור וא"כ ע"כ צריכין אנו להכריע הי מינייהו דוקא והי לאו דוקא ועתה נכריע דבקרא קמא בלא"ה א"א לומר שהוא דוקא והיינו שלעולם חוצין את כספו לא פחות ולא יותר דע"כ א"א לומר כן שהרי אם יעלה חצי החי יותר על כל דמי המת ע"כ שאין נותנין לניזק חצי החי דא"כ תחמיר בתם יותר ממועד א"ו דלאו דוקא החצי אלא לפעמים אף פחות מחצי א"כ כמו שאנו אומרים דלפעמים פחות כך נאמר דלפעמים נותן המזיק יותר מחציו אפי' עד כולו ובלבד שיעלה לח"נ. אבל אם נאמר דקרא בתרא דוקא א"ש שלעולם נוטל הניזק חצי הפחת לא פחות ולא יותר ואי משום שלפעמים נוטל פחות מחציו והיינו כגון שאין השור החי שוה כדמי ח"נ זה אינו מצד הדין אלא כיון דבתם גברא לאו בר תשלומין הוא אלא השור וא"א להשתלם מן השור יותר מדמי שוויו והרי זה ככל התשלומין שאם אין לו למזיק מפסיד הניזק וא"כ ודאי קרא בתרא מיתוקמא דוקא לא פחות ולא יותר ובקרא קמא א"א לומר כן אזלינן בתר בתרא שבו הקפידה התורה שזהו היסוד בל ימוט שהניזק יטול ח"נ לעולם מגופו אמנם לשון הכתוב מ"ש וחצו את כספו היינו בשווין ואיצטריך ג"כ לכמה דרשות ודוק באלו הדברים היטב כל מה שכ' בסוגיא זו נכון בעז"ה. ולפי מה שהארכתי בזה הריני מפ' כוונת רש"י בל' קצר במ"ש וכי מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד וכוונתו בזה דלא שייך שום ה"א שיהיה המזיק נשכר דמהיכא תיתי דמלתא דפשיטא שיוכל הניזק למחול על נזקו כדי שלא יפסיד אלא הא דקאמר ר"י יכול שור שוה ה"ס יטול חצי החי וכו' רצה בזה שיש ה"א לומר דכיון דלא שייך שיטול המזיק חצי המת א"כ א"צ ליתן לניזק כלום מן החי ע"ז משני שפיר דא"כ מצינו מזיק שאינו נפסד והתורה הקפידה שיפסיד אלא ע"כ דאע"ג דלא שייך המזיק בחצי המת אעפ"כ צריך ליתן מן החי דהיינו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי כדפרישית באריכות:
שם בגמרא אבל היכא דלית ליה פסידא לניזק וכו' והנבילה יפה ל' זוז שקיל נמי מזיק בשבחא וכו'. ומשכחת ליה דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא דאלת"ה לימא ליה כיון שהבשר עכשיו ביוקר אילו לא אזקתן היה שוה יותר מל' זוז כיון דהוי חזי לבשרא ולרדיא א"ו כדפרישית ובזה תבין במאי שאמרו בכל הסוגיא שהמזיק נוטל בשבח ולעיל אמרו שבח כשעת הנזק ואוקימנא אפילו בשבחא ממילא דהתם איירי שהבהמה עצמה שיבחה וא"כ יכול לומר אילו לא אזקתן שכן דרך הבהמה שכל זמן שהיא יותר בבריאתה משבחת יותר אבל הכא איירי ביוקרא וזולא לא שייך לומר כן וצ"ל נמי דהפחת שפחתו מיתה מעיקרא היה מחמת שאינו ראוי לרדיא אבל לא מחמת שנפחת הבשר דאם לא כן הדרא קושי' לדוכתא דאם נתייקר הבשר אח"כ יאמר הניזק אילו לא אזקתן היה הבשר שוה עכשיו יותר אלא שהבשר הוא כבראשונה והפחת היה מרדיא ועכשיו אייקר בשרא כרדיא:
בתוס' בד"ה והתורה אמרה וכו' לאו משום דלישתמע וכו'. לכאורה היה נראה לפרש דכיון דבאמת וחצו את כספו אין לו שום מובן במשמעות המקרא בין לר"מ בין לר"י אלא בשווין ואף בזה הוא ללא צורך כיון דממילא הכי הוא והיה נראה לפרש לומר דוחצו את כספו לא קאי על השור החי אלא ה"פ דקרא שימכרו השור החי וחצו בו כספו של המת וע"ז מקשה ר' אחא דא"כ קשיא קראי אהדדי דכיון דמשמע דחצי נזק הוא דמשלם ולר"י משלם יותר כיון דס"ד דס"ל דחצי המת וחצי החי לר"י דווקא מקרא דואת המת יחצון וא"כ מצינו שמשלם יותר וע"ז משני דואת המת יחצון לא קאי על גוף המת אלא לפחת שפחתו וק"ל:
בפרש"י בד"ה וחוץ מחובל וכו' מדאיצטריך קרא למישרי מילה עכ"ל. במס' שבת מפורש יותר בפרש"י דלר' אבהו חובל דמילה קרי ליה מקלקל דאף על גב שמתקן תיקון המצוה מ"מ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופא ואתיא כר"ש ומשום הכי לא מיתוקמא לה חובל ומבעיר בצריך לכלבו ולאפרו כיון שגם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה א"ו שעיקר החיוב הוא על החבלה ועל הבערה גופה ונ"ל שבענין זה מקרי שפיר צריך לגופו כיון שהוא צריך לעשות מצות הכתוב ורוצה לעשות החבלה וההבערה וכן חובל ומבעיר ששנוי בברייתא לר' אבהו היינו שחובל בבהמה ובעוף ומחייב בזה שפיר משום נטילת נשמה כיון שהוא צריך לזה ובכוונה גמורה הוא עושה החבלה וכן במבעיר ויתבאר באריכות בדברי התוספות אבל ר"י דאמר פוק תני לברא סובר דמקלקל פטור אפילו בחובל ומבעיר והא דאיצטריך קרא למשרי מילה היינו משום דמילה מתקן הוא בשביל תיקון המצוה וכן בהבערה דבת כהן ועי' מ"ש בתוספות ודו"ק. אלו הדברים צריכין חיפוש בכמה מקומות בש"ס ואין כאן מקומם להאריך ואכתבם במס' שבת אי"ה:
בתוספות בד"ה חובל וצריך לכלבו וכו' ע"כ נראה דר"א ור"י אליבא דר"ש פליגי וכו' וא"ת אמאי מחייב וכו' ואור"י דכל הנך סוגיות כר"י וכו' עכ"ל. למאי שפירשו התוספות בסמוך דר"י סבר דר"ש גופא בעי תיקון קצת קשה דהיאך יתכן לומר דהסוגיא דהנחנקין אתיא כר"י דא"כ מאי מקשה התם לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב אמאי התירו לטלטל בשבת מחט כדי ליטול בה הקוץ דלמא עביד חבורה וה"ל שגגת סקילה ומאי קושיא כיון דאמרינן דר"ש גופא לא מחייב בחובל אלא דוקא בצריך לכלבו וכיוצא דהוי תיקון קצת וגבי מחט לא צריך כלל לדם ואפשר דבאמת תירוץ זה של תוספות היינו לפי' רבינו שמואל שכתבו התוספות בתחילת הדיבור וכן פרש"י אבל לפי' הע"כ נראה לא שייך לומר כן ולכך לא הביאו התוספות זה התירוץ ברוב המקומות:
בא"ד דכל הני סוגיות כר"י וכו' פי' אבל לר' אבהו אליבא דר"ש אמרינן דכמו מקלקל בחבורה חייב אע"ג דפטור בשאר מלאכות כמו כן מלאכה שאינה צריכה לגופה אע"ג דפטור בשאר מלאכות אפ"ה חייב בחובל ומבעיר ונראה דלפ"ז צ"ל הטעם דהא בהא תליא דר' אבהו אליבא דר"ש סובר דתיקון דמצוה לא חשיב מתקן וא"כ ה"ה דצורך מצוה לא חשיב צריך לגופיה א"כ אמאי איצטריך למישרי מילה ולמיסר הבערה ות"ל דפטור משני טעמים חדא דמקלקל הוא ועוד דמלאכה שאינה צריכה היא א"ו דבחובל ומבעיר תרווייהו מחייבי ור"י סבר דצורך מצוה חשיב מתקן וא"כ כ"ש דחשיב צריך לגופו מהאי טעמא אבל במקלקל דחובל ומבעיר שאינו צורך מצוה כ"ע מודו דפטור כמו בשאר איסורים וכן במלאכה שאינו צריך לגופו הוי חובל ומבעיר כמו שאר מלאכות דלר"י חייב ולר"ש פטור וכל זה לפי' רבינו שמואל דלעיל או לפי' הע"כ נראה והיינו לכל חד כדאית ליה אבל לפי' רש"י במסכת שבת והבאתיו בסמוך לא יתכן לומר כן דלפירושו אדרבא הוי איפכא דהא דסובר ר"ש דמקלקל בחבורה חייב היינו משום דס"ל מלאכה שאין צריך לגופה פטור ע"ש באריכות והארכתי לכתוב כל זה ליישב דברי התוס' ממה שהקשה מהרש"א כמו שיבואר בסמוך ודו"ק:
בא"ד וההיא דספק אכל ופרק כל כתבי דהוי ברייתא איכא למימר דההוא תנא סבר כר"י בחדא וכר"ש בחדא עכ"ל. עיין במהרש"א שנדחק מאד בישוב דברי תוספ' אלו ומה שנראה מפירושו דהא דס"ל לר' אבהו אליבא דר"ש דמלאכה שאצ"ל חייב בחובל ומבעיר היינו דוקא כשהוא מקלקל אבל במתקן פטור אפי' בחובל ומבעיר במלאכה שאצ"ל וזה דבר תימא דיציבא בארעא וכו' ולא ידעתי מאין הוציא כן ועוד דסוף סוף הסוגיא דס"פ ספק אכל לא מתיישב כמ"ש הוא בעצמו אבל למ"ש בסמוך דבתירוצם זה סברי התוספ' דמקלקל בחובל ומבעיר ומלאכה שא"צ הא בהא תליא דמאן דסובר דמקלקל חייב והיינו משום דס"ל דמילה והבערת בת כהן לא חשיבי תיקון א"כ צ"ל נמי דמלאכה שא"צ חייב בהנך מה"ט גופא מדאיצטריך מילה והבערת בת כהן דהוי מלאכה שא"צ לגופה דצורך מצוה לא חשיבא נמי צריך לגופו וזה סברת ר"א וא"כ קושיית התוספת היא דאיך אפשר שר"א יאמר כן דא"כ תקשי ליה ברייתא דס"פ ספק אכל ודפ' כל כתבי דמשמע שם להדיא דמלאכה שאצ"ל פטור אפי' בחובל ומבעיר וא"כ הא מני לא ר' יודא דמחייב אפילו בשאר איסורים ולא ר"ש דמחייב מיהא בחובל ומבעיר ומחייב נמי מקלקל בהנך וכדפרישית וע"ז מתרצים התוספות שפיר דר"א אמר לך דהאי תנא סבר כר"י בחדא והיינו לענין מקלקל דפטור אפי' בחובל ומבעיר מיהו הריגת מזיקין לא מיקרי מקלקל אלא מתקן הוא אלא דיש לפוטרו מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה. והיינו ע"כ משום דס"ל דמילה והבערת בת כהן חשיב מתקן וא"כ מכ"ש דחשיב צריכה לגופה ובההיא לחוד סבר כרבי יהודה ולענין הדין דמלאכה שאצ"ל סובר כר"ש דפטור אלא דר"ש מחייב מיהא במלאכה שא"צ בחובל ומבעיר והיינו משום דס"ל דמילה והבערת בת כהן לא חשיב צריך לגופה כמו דלא חשיבא ליה לקרותן מתקן אבל האי תנא סבר דמילה והבערת בת כהן חשיבא צריך לגופה וחשיבא מתקן וא"כ לעולם אימא לך דמלאכה שא"צ פטור אפי' בחובל ומבעיר והיינו משום דחובל ומבעיר שוים בכל מילי לשאר איסורים ואין שום חילוק ביניהם וא"כ זהו ממש חדא כר"י שאין לחלק בין הנך לשאר איסורים מקלקל פטור בשניהם אלא דר"י מחייב במלאכה שא"צ בחובל ומבעיר כיון דמחייב בשאר איסורים והאי תנא סבר בהא כר"ש דבשאר איסורים פטור מלאכה שא"צ וא"כ לדידיה פטור נמי בחובל ומבעיר דמאי דשני לר"ש בין הני לשאר איסורים היינו מדאיצטריך מילה ובת כהן והוא סובר דלא מוכח מידי כדפרישית וזה ברור בדברי תוספ' ובחנם נדחק מהרש"א ודו"ק. אמנם מה שהקשו תוספות מפ' כל כתבי דהוי ברייתא ומשמע דברייתא גופא קשיא לר' אבהו ובאמת לפי תוספ' בפ' כל כתבי דלפי המסקנא מיתוקמא הברייתא דה' מזיקין נהרגין בשבת היינו דוקא ברצין אחריו ודברי הכל א"כ לק"מ לר"א עיין שם ושניהם הם פי' ר"י אבל הנראה דפי' ר"י דהכא לרווחא דמלתא דאפילו אם נפרש הסוגיא דהתם כרש"י דמשמע דברצין אחריו אפי' שאר מזיקין מותר ומדנקט הברייתא ה' מזיקין היינו ע"כ כשאין רצין אחריו וא"כ לא מיתוקמא הברייתא אלא כר"ש ותקשי לר"א ע"ז כ' דאפ"ה לק"מ וכדפרישית וק"ל:
בא"ד ועי"ל דאפילו במקלקל גמור וכו' שסבור שיכול ליהנות עכ"ל. פי' דלענין מלאכה שאצ"ל ודאי בתר מחשבתו אזלינן דעיקר הטעם הוא משום שאין מחשבתו לזו המלאכה אלא לדבר אחר אבל לענין מקלקל לא שייך לקרותו מתקן בשביל מחשבתו שסבור שיכול ליהנות דכיון דבאמת אסור בהנאה הוי מקלקל מצד המעשה:
בא"ד ור' אבהו נהי דצורך מצוה וכו' היינו לתירוץ ועי"ל אבל לתירוץ ר"י הוי איפכא כמ"ש וק"ל ויתר הדברים בזו הסוגיא יבוארו במס' שבת אי"ה כי שם מקומו:
בד"ה נתכוון וכו' דל"ל להשמיענו עי' במהרש"א שהגיה ועוד דל"ל וזה הנכון וק"ל:
בגמרא הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק לימא תיהוי תיובתא דרבה בר"נ וכו' ובביאורי להפוסקים הארכתי בזה מאד בכל הסוגיא שלפנינו בדיני השוורים וכן בדיני חיטין ושעורים שנזכר כמה פעמים בפוסקים וביחוד בסי' פ"ח ובסי' ת' וביותר הארכתי ליישב דברי הרמב"ם בפ"ט מהל' נזקי ממון שהם סתומים מאד וכל המפרשים נלאו למצוא הפתח ואין כאן מקומו להאריך בזה אפס קצהו תראה ממה שנוגע לסוגיית הש"ס דהכא. לימא תיהוי תיובתא דרבה ב"נ אף למה שהעליתי בראיות ברורות דבכה"ג דבבא דרישא שאין הספק אלא בשור המזיק לבד לא דמי כלל לחיטין ושעורים שיהא פטור מן השעורים אלא לדמי חיטין ושעורים דמיא שהדין פשוט דחייב בדמי שעורים וה"ה הכא כיון דשניהם מודים שזהו שור המזיק שעיקר החיוב בא עבורו וזו היא גוף התביעה של הניזק אלא שהכחשה היא באיזה ענין יהיה הפרעון שהניזק רוצה שהפרעון יהיה בגוף שור הגדול והמזיק אומר שרוצה לפרוע בגוף הקטן שזהו הפרעון המוטל עליו מגזירת הכתוב לפי דבריו וכן לענין תם ומועד א"כ איך נוכל לומר שיפטור אף מדמי הקטן מטעמא דאחולי מחיל גביה ועינינו הרואות שאינו מוחל לו הנזק של שור הניזק שלו אלא צווח ככרוכיא שישלם לו וכי בשביל שמוכחשים מאיזה שור יהיה הפרעון נאמר שיפטור לגמרי ואיזה מחילה שייך הכא כיון שאינו מוחל לו עיקר התביעה שהיה על שור הניזק ששניהם מודים בו בגוף א' והרי זה דומה למי שנתן לחבירו מנה ע"מ שיתן לו עבורם עשרה כור חיטין והמוכר מודה שקיבל המנה אלא שאמר שקבלם ע"מ שיתן לו עשרה כור שעורים וכי הדעת נותן בזה שיפטור המוכר לגמרי וטעמא דמחילה ודאי לא שייך הכא כיון שאין מוחל לו המנה ששניהם מודים בה וא"כ יאמר התובע כיון שאתה מכחיש אותי ואינך רוצה ליתן לי חיטין תחזיר לי עכ"פ המנה שאתה מודה בה מלבד שהארכתי שם דטעמא דמחילה וטעמא דהודאת בע"ד כולה חדא מילתא הוא כמו שיתבאר וכ"כ הסמ"ע סי' פ"ח וכן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי לא שייך הכא דמה לנו בזה שהודה התובע שלא נתחייב לפרוע לו שעורים כיון שעכ"פ עיקר התביעה במקומה עומדת שהיא המנה א"ו דבאמת כה"ג אינו פטור מדמי שעורים ואין זה בכלל טענו חיטים והודה לו בשעורים אלא דמי חיטים ודמי שעורים מקרי וכן משמע להדיא בפרק השואל דף ק' גבי עבד גדול לקחתי והמוכר אומר קטן ישבע המוכר ואקשינן עליה מה שטענו לא הודה לו וכו' ומוקמינן לה בדמי עבד גדול ודמי עבד קטן והיינו כמ"ש שראובן נתן לשמעון מנה ע"מ שיקח בהם עבד גדול ושמעון משיב לו לא נתת לי אלא נ' ע"מ שאמכור לך עבד קטן דבכה"ג לא דמי לחיטין ושעורים אלא ישבע ש"ד ויתן לו עכ"פ עבד קטן והיינו כיון ששניהם מודים בעיקר א' שהוא קבלת המעות לא דמי לחיטין ושעורים וכמו שיתבאר בחדושינו שם אי"ה באריכות וא"כ ה"ה הכא גבי שוורים כיון שגוף א' של שור הניזק לא שייך לדמותו לחיטין ושעורים באמת אלא דמ"מ מקשה הש"ס שפיר דלמאי דס"ד דמתני איירי בברי וברי א"כ ע"כ צריך לומר דבכה"ג הוי חיטים ושעורים דאל"כ אמאי קאמר במתני' המע"ה ולא קאמר שמחויב המזיק לישבע ש"ד כדין מודה במקצת א"ו דתנא דמתני' חשיב ליה חיטין ושעורים ואפ"ה מחייב ליה עכ"פ כדקאמר מזיק וע"ז מקשה לימא תיהוי תיובתא דרבה ב"נ. ובזה מדוקדק הא דקאמר כאן בל' שלילה לימא תיהוי תיובתא ובסמוך גבי היו ניזקין שנים מקשה בפשיטות ואמאי חיטים ושעורים. אבל למ"ש א"ש דכאן אין הקושיא אלא לסברת המקשה אבל באמת לפי המסקנא לא דמי כלל לחיטין ושעורים אלא לדמי חיטין אבל בסמוך גבי היו ניזקין שנים שהוא ממש דין חיטין ושעורים כמו שיתבאר בסמוך מקשה שפיר ועפ"ז נתישבו דברי הרמב"ם שכ' בפ"ט מהל' נזקי ממון שאם המזיקין שנים זה אומר גדול הזיק בודאי וז"א הקטן הזיק משלם הקטן וישבע המזיק שבועת התורה ולכאורה הוא נגד המשנה שאמרה המע"ה ומכ"ש שהוא נגד הש"ס שמדמה אותן לחיטין ושעורים וא"כ שבועת התורה מאי עבידתיה אבל לפמ"ש א"ש דלמאי דמסקינן דמתניתין איירי בניזק שמא ומזיק ברי לכן אמרו המע"ה אבל בברי וברי ודאי דחייב ש"ד כיון שכתבתי דמאי דמדמה אותן הש"ס לחיטין ושעורים אינו אלא לפי סברת המקשה עפ"י הוכחתו למאי דס"ד דאיירי בברי וברי או במזיק שמא וניזק ברי כמו שיתבאר אבל למסקנא ודאי לא הוי חיטין ושעורים אלא דמי חיטין לכך ישבע ש"ד וכמו שכתבתי. אבל בסמוך גבי היו הניזקין שנים כתב הרמב"ם שדומה לחיטין ושעורים. מלבד מה שאכתוב בסמוך דאף אם נאמר שהמקשן לא דימה אותן ג"כ לחיטין ושעורים אפ"ה מקשה שפיר אלא שהאמת יורה דרכו דלפי מאי דס"ד דמתני' בברי וברי או בניזק ברי ומזיק שמא היינו מוכרחים לומר דהוי חיטין ושעורים מדנקט המע"ה ודו"ק:
בגמרא דקאמר ניזק ברי וקאמר מזיק שמא אכתי לימא תיהוי תיובתא וכו' והיינו ג"כ על הדרך שכתבתי דאף על גב דבאמת לפי המסקנא לא דמי לחיטין ושעורים אבל למאי דס"ד עכשיו דאיירי בניזק ברי ומזיק שמא ע"כ צריך לומר דתנא גופא מדמיהו לחיטין ושעורים דאל"כ איך קאמר המע"ה ות"ל כיון שהניזק תובע ברי בגוף הגדול ששוה מנה והמזיק משיב איני יודע אם הגדול או הקטן הרי זה דומה למי שתובע לחבירו מנה והלה משיב נ' ידענא ונ' לא ידענא שהדין פשוט בזה דה"ל מחויב שבועה דאורייתא וכיון שאינו יכול לישבע שהרי הדבר ספק בעיניו משלם כל המנה וא"כ ה"נ דכוותיה אמאי אמרינן המע"ה ולא אמרינן דה"ל משואי"ל ומשלם הגדול א"ו דחשיב חיטים ושעורים וא"כ לא ה"ל מחויב ש"ד מעולם שנא' משואי"ל ומשלם אלא משלם מן הקטן לכך מקשה שפיר לימא תיהוי תיובתא אמנם בעיקר דברי המקשה שאמר אכתי לימא תיהוי תיובתא דרבה בר"נ דמשמע מזה דאפילו בכה"ג שזה טענו חיטים והלה משיב איני יודע אם חיטים או שעורים אפ"ה פטור מכלום וזה דבר תימה דמנ"ל לסתמא דתלמודא דרבה ב"נ פוטר בכה"ג וכבר נתחבטו בו גדולי הפוסקים ובאמת פסק הרמב"ם להדיא כמה פעמים בפ"ה מהל' שאלה ובפ"א מהלכות טוען וכהנה רבות דבכה"ג נשבע הנתבע היסת ומשלם השעורים וכן כתבו הטור וב"י בש"ע סי' פ"ח והרבה מקדמונים השיגו ע"ז מסוגיא דשמעתין מדמקשה הש"ס בפשיטות ובאמת שאף לפ"ד המשיגים קשה מנ"ל לסתמא דתלמודא הכי להקשות בפשיטות כיון דרב"נ סתמא קאמר והיינו בברי וברי אבל בכה"ג מנ"ל וע"פ הסברא ודאי דלא דמי וכמו זר יחשב דכיון שהנתבע יודע שחייב לו אלא שאינו יודע אם חיטים אם שעורים והתובע אמר בברי שהם חיטים איך יאכל הלה וחדי ויפטר לגמרי וטעמא דמחילה והודאה לא שייכי הכא כלל וכן מתמיה הש"ך ע"ש באריכות לשון בסי' פ"ח ומכ"ש שיש לתמוה כן בנדון השעורים שלפנינו אלא שהנ"י הכריע מחמת זה כדברי הרמ"ה דטעמא דרב"נ גבי חיטים ושעורים שפטור אף משעורים היינו בשחוזר מהודאתו וטוען משטה אני בך ואף על גב דבתבעו והודה לא שייך משטה היינו כשהודה ממש לדברי התובע אבל הכא כיון שזה תבעו חיטים וזה הודה שעורים יכול לטעון משטה וכן כשהשיב איני יודע אם חיטים וכו' שלא הודה ממש לדברי התובע יכול לטעון משטה אבל כשעומד בהודאתו חייב בדמי שעורים אבל מסוגיא דשמעתין לא משמע הכי דהא קי"ל כמ"ד פ"נ קנסא וא"כ ע"כ דכל הסוגיא איירי שיש כאן עידי נגיחה אלא שאינם יודעים איזה שור נגח דאלת"ה אלא שאין כאן עדים כלל ה"ל המזיק מודה בקנס ופטור מכלום א"ו בדאיכא עדים וא"כ לא שייך הכא טענת משטה כלל וכן הקשה הרא"ש ע"ש וגדולי המפרשים כתבו דסוגיין למ"ד פ"נ ממונא וזה דוחק וכמ"ש באריכות בל' הפוסקים ועוד דמ"מ תקשי מאי מקשה בפשיטות לימא תיהוי תיובתא ודחיק לאוקמי מתני' בברי ושמא אמאי לא מוקי לה בברי וברי וכשעומד עדיין בטענתו ואין טוען משטה וא"ל דא"כ מאי קמ"ל דשקיל כדקאמר מזיק פשיטא הא ליתא דהא מאי דשקיל כדקאמר מזיק לא איתמר בהדיא אלא מדיוקא שמעינן לה ועל דיוקא לא שייך להקשות פשיטא וכ"ז יתיישב במ"ש בסמוך בל' רש"י:
בפרש"י בד"ה שקיל כדקאמר מזיק וגובה מן התם עכ"ל. לכאורה זה הל' תמוה מאד דהאי לישנא לא משמע אלא אסיפא דמלתא דא' תם וא' מועד ואמאי לא נקט ארישא דמלתא ולומר וגובה מן הקטן ועוד שרוב המפרשים הסכימו דבסיפא לא שייך לדמותו לחיטי' ושעורים דכיון שהניזק אומר מועד הזיק שדינו לשלם מעליה שבנכסיו ואף שור התם בכלל וא"כ כשאומר המזיק תם הזיק הוי הודאה ממין הטענה ולפ"ז קשה יותר לרש"י דטפי הל"ל וגובה מן הקטן ובאמת כל הסוגיא שייכא יותר ארישא דמלתא כמ"ש בל' הפוסקים באריכות ואם נאמר שלא כיון רש"י אסיפא דמלתא דוקא א"כ צ"ע מה כוונתו בזה הל' וכן בסמוך:
רש"י בד"ה דקאמר ניזק ברי לי ואפ"ה שקיל מן התם כ"ש דהוי תיובתא דרב"נ עכ"ל. יש לדקדק כדלעיל אמאי נקט ואפ"ה שקיל מן התם ומה כוונתו בזה וכל שכן מ"ש רש"י כ"ש דהוי תיובתא לכאורה אינו מובן כלל איך הוי כ"ש שהרי גוף הסוגיא תמוה אמאי פשיטא ליה להש"ס דרב"נ פוטר בכה"ג כמ"ש באריכות ואיך שיהיה עכ"פ לא שייך לומר שהוא כ"ש והתמי' על מפרשי רש"י שלא השגיחו בזה. והנלע"ד בזה שרש"י הרגיש בזו הסברא שכתבתי דהאי בבא דרישא דהיו המזיקין שנים לא דמי כלל לחיטים ושעורים אלא לדמי חיטים וכמ"ש ולא ניחא ליה לרש"י לפ' ג"כ שהמקשה הקשה למאי דס"ד עכשיו והוכיח מל' המשנה מדלא נקט שישבע שבועת התורה וכמ"ש בסמוך אליבא דהרמב"ם כ"ז אפשר דלא ניחא ליה לרש"י מסתימת לשון הסוגיא ועוד שהרגיש בזו הקושיא שכתבתי דאיך שייך לומר דכשאמר הניזק ברי גדול הזיק והמזיק אמר א"י אם הקטן או גדול שיפטר לגמרי ומאן לימא לן דרב"נ פטר בהא כיון שהוא דבר תימא מצד הסברא לכך נראה שרש"י מפרש הסוגיא בענין אחר דהא דקמתמה תלמודא הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק אין הכוונה שראוי לנו לומר שיפטור לגמרי אלא עיקר הדיוק הוא מדנקט המע"ה משמע לפי שהניזק הוא המוציא אינו נאמן אלא המזיק נאמן בכל מה שאמר לפי שהוא המוחזק וא"כ טענתו עדיף ואזלינן בתרה ולפ"ז בסיפא דמלתא דא' תם וא' מועד אזלינן בתר טענת המזיק ואמרינן שהתם הזיק ונ"מ שאינו יכול לסלק את הניזק בזוזי אלא דוקא מגופו וזה כונת הל' מאי דקאמר הש"ס שקיל כדקאמר מזיק כתב עליו רש"י וגובה מן התם דייקא שגובה דוקא מגופו ואף על גב דקאמר ניזק ברי לי שזה לא הזיקני וא"כ איך יכול לכופו שיתן לו מגופו ולא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכיון שהודה הניזק שזה הגוף לא הזיקו אף שהמזיק אמר ברי לי שזה הגוף הזיק הוי כאילו מחל לו הניזק על תביעת זה הגוף ואף ע"ג שאינו מוחל לו עיקר הנזק שהרי אומר מועד הזיק מ"מ כיון שהמזיק מכחישו והוא מוחזק יש לנו לומר שישלם לו עכ"פ כשיעור דמי התם מן העליה שבזה מחויב לפי דברי שניהם אבל עכ"פ לא נכוף את המזיק ליתן מגופו שלפ"ד הניזק לא נתחייב בכך ומדלא אמרינן הכי אלא שצריך ליתן לו מגופו ע"כ הטעם בזה דאדרבה נגד המזיק אמרינן כאן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי הודה שחייב לו חצי גוף השור הזה ואף על גב שהניזק ג"כ הודה שלא נתחייב זה הגוף לא שייך ביה לומר הודאת בע"ד וכו' וכאילו מחל לו שהרי עינינו רואות שלא מחל לו וכן הודאתו לא חשיבא בזה כיון שאדרבא תובע יותר כ"ז דקדק הש"ס מל' המע"ה שהוא יתור דמרישא שמעינן לה אע"כ דאדלעיל מיניה קאי דקתני היו שניהם של איש א' שניהם חייבים ומוקמינן לה לקמן בדאיתנהו לתרווייהו דוקא משא"כ היכא דנאבד אחד מהם מפסיד הניזק לגמרי ואפשר דאף שהמזיק טען מעיקרא ברי שזה השור שנשאר הזיק אפ"ה מצי מדחי לפי שאין אדם מקפיד בשוורים השוים ואהא קתני סיפא היה א' גדול ואחד קטן כו' המע"ה ומדקא פסיק ותני המע"ה משמע להדיא דאף על גב שנאבד א' מהם ונשאר אותו שהודה המזיק חייב כדדייק לישנא דהמע"ה וכן בתם ומועד לענין דלא מצי לסלוקיה בזוזי כדפרישית וע"ז מקשה שפיר לימא תיהוי תיובתא דרב"נ דאמר טענו בחיטים וכו' פטור אף מדמי שעורים ופרש"י פטור אף משעורים דהא אמר ליה תובע לאו שעורים יהבי לך ואחולי מחיל גביה עכ"ל וכיון בזה למ"ש בשם הסמ"ע שהרי א"א לפ' טענת מחילה כפשוטו שהרי כתב דאמר תובע לאו שעורים יהבי לך וכיון שלא נתן לו לא שייך ל' מחילה א"ו שכיון בזה דעיקר הטעם הוא הודאת בע"ד כמאה עדים אלא דלא תקשי למה לא אמרינן להיפך גבי הנתבע הודאת בע"ד כמאה עדים ע"ז כתב אחולי מחיל פי' דודאי לגבי תובע שייך יותר הודאת וכו' דאף שהדבר ברור שחייב ה"ל כאילו מחל לו בפירוש משא"כ בנתבע זה נ"ל ברור בכוונת רש"י וכמ"ש בל' הפוסקים באריכות. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר דהוי תיובתא דרב"נ דלפי מה שהוכחנו מל' המע"ה דשקיל כדקאמר מזיק מוכח להיפך דאדרבה לענין הנתבע אמרינן יותר הודאת בע"ד וכו' והיינו משום דהודאת התובע אינו אלא לפי שתובע יותר לכך חשיב יותר הודאת הנתבע וא"כ אמאי אמר רבה ב"נ פטור מדמי שעורים ולא אמרינן הודאת הנתבע בשעורים כמאה עדים דמי ויתחייב בשעורים ומה שהודה התובע שאינן חייב לו שעורים לא נחשוב להודאה ולומר אחולי מחיל כיון שאדרבא תובע יותר ולפ"ז א"ש נמי דקאמר בסמוך אלא בברי ושמא וכו' אי נימא דקאמר ניזק ברי וכו' ופרש"י ואפ"ה שקיל מן התם כ"ש דהוי תיובתא דרב"נ וכו' עכ"ל והכוונה בזה שכיון שהניזק אומר ברי שהתם לא הזיקו והמזיק אומר איני יודע אם תם או מועד וא"כ קשה איך נכוף את המזיק ליתן לו מגוף התם ולא אמרינן שישלם לו מן עלייה כשיעור דמי התם שזה החיוב הוא לפי שניהם משא"כ החיוב של מגופו הודה הניזק בפי' וכאילו מחל לו ואף אצל המזיק הוא שמא א"ו מדאמרינן דאף בזה שקיל כדקאמר המזיק ע"כ היינו דטענת המזיק חשיבא לן עיקר ולא הודאת הניזק כיון שרוצה יותר וא"כ צריך המזיק ליתן כפי שהודה שהוא א' משניהם או כל דמי הנזק של המועד או מגוף התם כשיעור נזק אלא כיון דמספיקא לא מפקינן ממונא צריך ליתן עכ"פ הפחות שהוא גוף התם וא"כ מקשה שפיר דכ"ש דהוי תיובתא דכיון דאפילו בכה"ג שהודאת הנתבע אינו ברורה וטענת התובע ברורה שגוף התם לא נתחייב אפילו הכי צריך ליתן לו מגופו דלא אזלינן בתר הודאתו כיון שתובע יותר אלא בתר הודאת הנתבע אזלינן אם כן כ"ש בההיא דרב"נ שהודאת הנתבע היא ברי שחייב לו שעורים שיש לילך אחריו יותר ולחייבו בשעורים עכ"פ והודאת התובע אין לנו לחושבו כמאה עדים כיון שתובע יותר ולא שייך לומר דמחל כן נראה לי ברור בל' רש"י ודוק היטב. ודע שאף שכתבתי בזה הדרך שהדקדוק הוא מסיפא דמילתא דא' תם וא' מועד היינו משום שדקדוק הל' רש"י מורה יותר על זה אבל באמת שייך כ"ז הדקדוק אפי' ארישא דמלתא דא' גדול וא' קטן ודייקי' דשקיל כדקאמר מזיק דטענתו היא עיקר ונ"מ שאפילו אם נאבד הגדול אח"כ אפ"ה גובה מן הקטן ולא אמרינן כיון שהודה הניזק שהקטן לא הזיק אלא הגדול וזה נאבד לא שקיל מידי אלא אפ"ה שקיל כדקאמר מזיק לפי שהודאת המזיק היא כמאה עדים ואזלינן בתרא ולא איכפת לן בהודאת הניזק כיון שהודאתו אינו אלא לתבוע יותר וא"כ מקשה אדרב"נ וכדפרישית וכן בסמוך דקאמר מזיק אומר שמא הגדול ושמא הקטן והניזק אומר ברי שהגדול הזיק וגם בזה אמרינן דשקיל כדקאמר מזיק ואף אם נאבד הגדול גובה מן הקטן והטעם כיון דאזלינן בתר טענת המזיק והוא הודה בתחלת הודאתו שאינו יודע אם הגדול או הקטן וא"כ ודאי אנן סהדי שהוא רוצה לחייב את הקטן ושוב לא יכול לפטור אותו ואפי' בכה"ג לא אזלינן בתר הודאת התובע וכדפרישית וא"כ כ"ש דהוי תיובתא דרב"נ ואין להקשות ע"ז דהא מרישא דמתנית' משמע שאינו גובה אלא א"כ דאיתנהו לתרווייהו וכדמסקי' במסקנא בשמעתין שמפני זה דקדק לומר שניהם חייבים ע"כ דלק"מ דהא דאמרי' שניהם חייבים היינו דוקא בשמא ושמא דהתם איירי כששניהם שווין אבל האי בבא דא' גדול וא' קטן דאיירי שכבר הודה כ"א בב"ד בברי וברי או בברי ושמא א"כ לא בעינן דאיתנהו לתרווייהו אלא בתר טענת המזיק אזלינן ותדע דהא לפי המסקנא דאוקמינא בניזק שמא ומזיק ברי א"כ ודאי לא שייך לומר דאי ליתנהו לתרווייהו אומר המזיק אייתי ראיה דהאי תורא אזקך והיאך יאמר כן כיון שכבר הודה וה"ל כאומר לחבירו חייב אני לך מנה והלה אומר איני יודע שחייב א"ו כדכתיבנא ודו"ק:
במשנה שור שהיה רודף וכו' וזה אומר בסלע לקה המע"ה. וקשיא לי למאי דקי"ל כמ"ד פ"נ קנסא היכי משכחת להאי דינא דמתניתין דכיון דע"כ בדליכא עדים איירי מדטעין המזיק לא כי אלא בסלע לקה וא"כ מאי איריא דטעין בסלע לקה אפילו מודה לו ששורו הזיקו אפ"ה פטור מטעם דמודה בקנס פטור וכ"ש כיון דכפר מסתמא קושטא קאמר דאל"כ היה לו להודות ומה"ט גופא קשה אהא דקאמר בשמעתין חלוקין עליו חביריו על סומכוס משמע דלסומכוס בכה"ג הוי ממון המוטל מספק וחולקין והיכי משכחת לה דאטו בשופטני עסקינן שיכפור כדי להתחייב ויותר נוח לו להודות ולפטור ועוד דלישנא דמתניתין גופא קשיא דתני טעמא דהמע"ה וא"כ משמע להדיא דהיכא שהניזק מוחזק כגון שתפס שלא בעדים נאמן בטענתו ונוטל כל חצי נזקו דהמזיק מיקרי מוציא ועליו הראיה דהכי משמע לישנא דהמע"ה בכולה תלמודא והכא ודאי לא שייך לומר כן דאף שהניזק מוחזק אפ"ה אינו גובה מזה המזיק כיון שאין לו עדים ואף אם המזיק מודה פטור מטעם מודה בקנס וכדפרישית ודוחק לומר לאוקמי האי בבא במועד דבשילהי שמעתין אסקינן להדיא דכולה מתני' בתמין איירי ומכ"ש דקשה יותר לשיטת מהרש"ל ביש"ש שכתב להדי' דבמועד שהיה רודף והניזק טוען ברי ומזיק שמא כ"ע מודו דחייב כיון שהוא מועד ליגח וטוען ברי תו לא תלינן בסלע מטענת ספק ומייתי ראיה מסוגיא דפ' המוכר את הפירות וא"כ הדק"ל כיון דע"כ בתמין איירי דהא מסקינן דהאי בבא איירי בברי ושמא דומיא דסיפא וא"כ במועד פטור ולא מתוקמא אלא בתם וא"כ ת"ל דפטור משום שלא גרע הכפירה מהודאה וכמ"ש התוס' ג"כ להדיא בר"פ הפרה ובעיקר דברי מהרש"ל אף דנראין לכאורה תמוהין וכבר השיג עליו הש"ך בסי' ת' מיהו בסוף הסוגיא אביא סמוכין לדבריו לעיקר דבריו וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדיקו את הצדיק. הדרינן למילתא דמתוך קושיא זו היה נ"ל בפשיטות דאף על גב דקי"ל מודה בקנס פטור אפ"ה היכא דתפס מקמי הודאתו של זה תו לא מיקרי מודה בקנס דלא קרינן בכה"ג פרט למרשיע את עצמו דהא לאו מחמת הרשעת עצמו והודאת פיו מחייבינן ליה שהרי אף אם כפר נתחייב משום שהלה נאמן בטענתו מחמת שתפוס ועומד וזה שהודה אח"כ בע"כ עונה אמן ולא מסתברא למיפטריה כה"ג כן היה נ"ל ברור ובהכי הוי אתי שפיר מיהא הא דקפסיק ותני המע"ה ליישב קושיא השניה. אלא דאחר העיון ראיתי שדבר זה מחלוקת ישנה היה בין הקדמונים ונחלקו בה הראב"ד והרמב"ן ז"ל הביאם הרא"ש בסוף פ"ק שהראב"ד כתב ואפי' תפס מקמי הודאה ואח"כ הודה מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא מדא"ל רבן גמליאל לר"י אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות וכו' והרי טבי כתופס מקמי הודאה הוי שהרי גופו אצלו הוא ואפ"ה לא יצא לחירות וכו' והקשה עליו הרמב"ן דהודאה בב"ד דוקא בעינן כו' והאידנא ליכא כו' הלכך אי תפס מפקינן מיניה בין תפס מקמי הודאה ובין תפס לאחר הודאה עכ"ל הרי לפנינו דמדברי שניהם נלמד דבהודאה גמורה בב"ד מומחין אפילו תפס מקמי הודאה מפקינן מיניה ומשמע לכאורה מלשון הראב"ד דאיירי אפילו בתפיסה שלא בעדים מדכתב ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא אבל אחר העיון יראה לי דע"כ מתפיסה בעדים איירי דאי שלא בעדים א"כ מאי מייתי הראב"ד מההיא דטבי דנהי שהעבד מוחזק בעצמו מ"מ הוי כתפיסה בעדים דאי לאו הודאת ר"ג שיצא לחירות לא הוי העבד מוחזק בעצמו דברשותו דמרי' קאי אלא ע"כ דמתפיסה בעדים איירי ואפ"ה משמע ליה מעיקרא דתפיסה כעדים דמי כיון שעדיין לא בא לכלל כפירת בעל דינו ומש"ה דחי שפיר מההיא דטבי אבל היכא דתפס שלא בעדים נראה לכאורה שאין שום טעם לפוטרו בהודאתו כיון שהלה מוחזק ועומד ונאמן בתפיסתו על טענתו במגו דלקוח תו לא מיקרי מרשיע עצמו כנ"ל ברור. אמנם בני התורני המופלא מוה"ר בעריש זצ"ל הקשה לי מדאמרינן לקמן בפ' שור שנגח ד' וה' דף מ"א ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ומקשה ר"ע והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך א"ל ר"א וכי כך אני בעיניך אין דיני אלא כשהרג ע"פ עד א' או ע"פ בעלים ומקשה הש"ס מודה בקנס הוא ואי ס"ד בתפס שלא בעדים מקמי הודאה תו לא מיפטר אח"כ בהודאתו א"כ שפיר הוי מצי לאוקמי נקי מח"כ בכה"ג גופא אפילו תפס שלא בעדים מיהו בהא דדלי חספא אשכחנא מרגניתא ונ"ל ליישב בטוב טעם לפי שמצאתי און לי בדברי ה"ה שכתב בפ"ט מהל' נזקי ממון בשיטת הרמב"ם דאף על גב דמודה בקנס פטור כבר כ' הר"א בפירושיו דפלגא נזקא שאני משארי קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו עכ"ל אלא שלא ביאר טעם הדבר ומהיכן למד כן ועוד שלא גילה בדעתו אי איירי מתפיסה דקמי הודאה או לאחר הודאה ואי בתפיסה בעדים או שלא בעדים ואם הר"א שהזכיר הוא הראב"ד ע"כ דאיירי מתפיסה שלא בעדים כי היכי דלא תקשי דברי הראב"ד אהדדי במה שהביא הרא"ש בשמו וכמ"ש לעיל אלא דמל' היש"ש נראה דגריס בל' ה"ה כבר כתב הרא"ה זצ"ל וא"כ הוא ר' אהרן הלוי ומ"מ נ"ל ברור דאיירי דווקא מתפיסה שלא בעדים ומטעמא דפרישית דלא מיקרי מרשיע את עצמו ובהכי ניחא לחלק בין קנס דח"נ ובין שאר קנסות דבשאר קנסות נראה דלא מהני התפיסה כלל כיון שאין לו זכיה בגוף החפץ אלא שרוצה לתפסו במשכון על הקנס שלו וכיון דמדינא אין לו שום זכיה בדמי הקנס שלא בעדים קודם התפיסה א"כ אף הוא אינו יכול לתפוס שום דבר בתורת משכון דהא קי"ל כל היכא דמנה אין כאן משכון אין כאן משא"כ בקנס דח"נ כיון שזוכה בגוף השור דקי"ל כר"ע דאמר שותפים נינהו מש"ה מהני ליה תפיסתו שלא בעדים שזוכה בתחילה ותו לא מיגרע מחמת הודאה שאח"כ כיון דלא מקרי מרשיע את עצמו כדפרישית אלא דעדיין קשה אפי' בקנס דח"נ היכי משכחת לה שזוכה בגוף השור ע"י תפיסתו שלא בעדים לענין שהוא תפוס ועומד ונאמן לומר שהזיקו במגו דלקוח ואמאי הא קי"ל דהגודרות אין להם חזקה בהני עיזי דאכלי חושלא אמנם כבר הרגישו תוספות בכיוצא בזה בסוגיא דהמחליף פרה בחמור בפ' השואל ותירצו שם דכל היכא דאיכא דררא דממונא בלא טענותיהם והתופס טוען ברי אפי' בגודרות יש לו חזקה וא"כ לפ"ז א"ש הא דקתני בשמעתין דהכא המע"ה שאם הניזק מוחזק על המזיק להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה מהימן הניזק בתפיסתו והודאת המזיק אינו מגרע כחו כדפרישית וכהאי גונא גופא איירי הרמב"ם כהני בבי דמתני' דבכולהו איכא דררא דממונא כמ"ש תוספות בשמעתין וא"כ לפ"ז יפה כתב ה"ה בשם הר"א שאם תפס בגוף השור אין מוציאין מידו וז"ש דפ"נ שאני דבשאר קנסות לעולם לא משכחת זה דכיון שאין לו זכיה בגופו אין יכול לתפסו בתורת משכון משום דמנה אין כאן משכון אין כאן ובזה נתיישב מה שהקשה בני זצ"ל דלקמן דמיירי לענין ח"כ דמוקי הש"ס ע"פ הבעלים וא"כ לולי הודאת בעלים אלא שהיו כופרין לגמרי תו לא הוי דררא דממונא וממילא דאפי' תפס בגוף השור ל"מ דגודרות אין להם חזקה ואם תפס ממון אחר שלא בעדים נמי ל"מ משום דמנה אין כאן משכון אין כאן וליכא לאוקמי פשטא דקרא בגווני דאיכא דררא דממונא כהני בבי דמתני' דהכא ובתפס שלא בעדים דקרא סתמא כתיב כנ"ל נכון ליישב לישנא דהמע"ה במתניתין אבל עיקר הקושיא במקומה עומדת דפשטא דמתני' מסתמא איירי שהמזיק בא להוציא כדמשמע בשמעתין וא"כ מאי קמ"ל פשיטא דפטור דמהיכי תיתי לחייב בכפירתו יותר מבהודאה ומכ"ש דקשה אליבא דסומכוס ויתבאר בסמוך על נכון ודוק היטב:
בגמ' אמר ר"ח בר אבא חלוקין עליו חביריו על סומכוס כו' כבר כ' שיש לתמוה דמשמע דלסומכוס בכה"ג נמי לית ליה המע"ה והניזק נוטל רביע נזק והיאך אפשר לומר כן דהא קי"ל פ"נ קנסא וכיון דע"כ מתני' בדליכא עדים איירי והיאך אפשר לומר כן דאטו מי גרע כפירה מהודאה ואטו בשופטני עסקינן ומתוך כך היה נראה לכאורה דר' חייא בר אבא ס"ל כמ"ד פ"נ ממונא ומתוך כך עלה בלבי ליישב מה שהקשה הרא"ש בשמעתין על שיטת הרמ"ה ז"ל שמפרש טעמא דרבה בר נתן דטענו חיטים והודה בשעורים פטור אף משעורים היינו בטוען משטה הייתי בך וא"כ מאי מתקיף ר"פ ממתני' דהא ע"כ בדאיכא עדים שא' מהם נגח דאל"כ מיפטר לגמרי משום מודה בקנס וכיון דאיכא עדים תו לא שייך טענת משטה כ"ז דקדק הרא"ש ולמאי דפרישית א"ש דהא ר"פ מרא דאתקפתא כשיטתו השיבו דאית ליה פ"נ ממונא והא דאתקיף בפשיטות אהנהו דשקלי וטרי במימרא דרחב"א היינו משום דכל השקלא וטרי' ע"כ לא קאי אלא למ"ד פ"נ ממונא כדפרישית אלא דעכ"ז קשה בעיני הדבר לאוקמי כל הסוגיא דשמעתין דרחב"א ור"א בר ממל וסתמא דתלמודא הכל דלא כהלכתא. אמנם בלא"ה כיון דמלתא דסומכוס גופא היינו בריש פרק הפרה והתם גופא ע"כ דליכא עדים על נגיחת הוולד ואפ"ה סובר סומכוס דחולקין ותקשי למ"ד פ"נ קנסא היכי משכחת לה אטו מי עדיף כפירה מהודאה כמ"ש שם התוס' ואף שכתבו שם תירוצים אחרים מ"מ גוף הסברא לא נדחת ממקומה אלא ע"כ כדפרישית שם בחדושי דלסומכוס לא שייך לפטור בקנס מטעם הודאתו אלא במאי דמיפטר היכא דכופר והיינו באידך ח"נ אבל באותה החצי דמחייב לסומכוס בכל גווני היכא דכפר א"כ אפילו אי מודה נמי לא מיפטר דתו לא מקרי מרשיע את עצמו ולפ"ז ממילא רווחא שמעתין נמי בסוגיא דידן אלא דקשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס וממאי דמתני' בברי וברי ומקשי עלה דר' אבא בר ממל ומאי קושיא דהא לסברתינו אפי' אי לא איירי מתני' בברי וברי אפ"ה דייק ר"א שפיר ממימרא דרחב"א גופא דע"כ אמר סומכוס אפי' בברי וברי דאלת"ה אפילו אי איירי מתני' בברי ושמא או בשמא ושמא אפ"ה לא מיתוקמא כלל מלתא דרחב"א דלסומכוס חולקין דכיון דמצי למיפטר נפשיה בטענת ברי א"כ היכא דמודה נמי פטור דמקרי מרשיע את עצמו וא"כ היכא דטעין שמא אמאי חייב אטו מי גרע מהודאה אע"כ דלסומכוס חולקין בכל ענין וממילא דבהודאה נמי מחייב דלא מיקרי מרשיע את עצמו כיון שאינו יכול לפטור את עצמו בשום ענין והא דלא קשיא ליה לר' אבא בר ממל אמתני' דשור שנגח את הפרה ולדייק מיניה דאמר סומכוס אפילו בברי וברי דאל"כ אמאי קאמר שם במשנה שהם דברי סומכוס דחולקין הא אי מודה נמי מיפטר דמיקרי מרשיע את עצמו אע"כ דאפילו בברי וברי מחייב וה"ה בהודאה כדפרישית א"ל דמתני' דהתם לא מוכח מידי דהתם ודאי בכל ענין אמר סומכוס דחולקין כיון שהוא מודה במקצת כמ"ש התוספות בשמעתין בד"ה מדסיפא דאפילו בשמא וברי בכה"ג ס"ל דחולקין כ"ש בברי וברי אבל מדר' חייא בר אבא דייק שפיר דבכל ענין מחייב סומכוס בברי וברי א"כ מאי מקשה וממאי דמתניתין בברי וברי. ולכאורה היה נראה ליישב דמקשה שפיר דלעולם בברי וברי לא אמר סומכוס אלא מלתא דרחב"א היינו דמשמע ליה מתני' בברי ושמא או בשמא ושמא ולא תקשי אטו מי גרע כפירה מהודאה דאיכא למימר דרחב"א גופא הכי דייק מדקתני במתני' המע"ה ולא קתני פטור אע"כ דאתי לאשמעינן דהיכא דהניזק מוחזק נוטל ח"נ ועל המזיק להביא ראיה וכמ"ש בלשון המשנה באריכות ועלה קאמר רחב"א דבכה"ג שהניזק מוחזק אפ"ה אינו נוטל אלא רביע:
בגמרא לימא תיהוי תיובתא דרבה בר נתן כו' הרא"ש בשם הרמ"ה כתב דטעמא דרבה בר"נ דפטור אף מדמי שעורים היינו היכא דטוען משטה הייתי בך והקשה עליו א"כ מאי מקשינן עליה ממתני' הא מתני' על כרחך בדאיכא עדים איירי למ"ד פ"נ קנסא וכיון דאיכא עדים לא שייך משטה בך ותירצתי דסוגיין כמ"ד פ"נ ממונא וכבר הארכתי בזה דבלא"ה סוגיין כמ"ד פ"נ ממונא אלא דאכתי הקושיא במקומה מנ"ל להקשות ממתני' אדרבה בר נתן דלמא איירי מתני' בדאיכא סהדי. ונלע"ד ליישב דע"כ איירי מתני' בדליכא סהדי משום דקשיא לן הא דקתני מתני' המע"ה ואמאי לא קתני ישבע דהא מודה במקצת ונהי דבשניהם תמין פטור משבועה דהו"ל טענו חיטין והודה בשעורים ופטור משבועה כמ"ש במהדור' קמא באריכות אלא דאכתי בבבא דתם ומועד הו"ל למיתני שישבע דהו"ל מודה במקצת לשיטת הסוברים דבתם ומועד הו"ל ממין הטענה כיון דמועד משלם מעליה אלא דנלע"ד דבלא"ה לא שייך כלל האי דינא דמודה במקצת במתני' למאי דאיתא לקמן בפרק הגוזל דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע ולא מהימנינן ליה במגו דאי בעי כפר בכל מפני שאין אדם מעיז ואסקינן התם דדוקא במלוה אינו מעיז אבל בפקדון מעיז ופירש"י שם דבפקדון שלא עשה לו טובה מעיז ובתוס' שם בשם ריב"א פירשו דוקא כופר בכל דמלוה דהיינו להד"מ אינו מעיז שחבירו מכיר בשקרו משא"כ טענת נאנסו דשייך בפקדון לא שייך אין אדם מעיז שהלה אינו מכיר בשקרו נמצא לפ"ז דבנזקין דאיירי מתני' לכל הפירושים לא שייך אין אדם מעיז שלא עשה לו טובה ועוד שאין הלה מכיר בשקרו ואי בעי הוי טעין שלא הוזק כלל ע"י שור שלו אלא בסלע לקה וכיוצא בזה וא"כ אית ליה מגו ומש"ה אי מודה במקצת ואומר שהתם הזיק פטור משבועה דמודה במקצת ומהימן במגו אלא דאכתי הוי אשכחן שבועה דמודה במקצת אי איכא עדים שאחד מהם הזיק ואינן יודעים איזהו דתו לא שייך מגו שלא היה יכול לכפור לגמרי שהרי העדים יודעים שאחד מהן נגח וא"כ לישתבע בכה"ג מדרבי חייא קמייתא בריש פ"ק דמציעא שלא תהא העדאת פיו גדולה מהעדאת עדים אע"כ דמתני' איירי בדליכא עדים וצדקו דברי הרמ"ה ז"ל ודו"ק:
בתוס' ד"ה לימא תיהוי תיובתא כו' וכ"ת דרבה ב"נ סבר דמהאי טעמא כו' הא ליתא כו' עכ"ל. כוונתם בזה מבואר דבלאו הוכחתם היה אפשר לומר דהא דס"ל לרבה ב"נ פטור אף משעורים היינו אליבא דרבנן מדחזינן דפטרי משבועה ע"כ היינו משום דלא חשיבא הודאה כלל ומהאי טעמא פטור נמי משעורים אבל למה שהוכיחו התוס' שא"א לומר כן דהא בתבעו חטים ושעורים חשיב הודאה ואפ"ה פטרי רבנן משבועה והיינו ע"כ מגזירת הכתוב דבעינן הודאה ממין הטענה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מנ"ל לרבה ב"נ דרבנן פטרי משעורים דילמא לעולם חשיבא הודאה ופטור משבועה מגזירת הכתוב אע"כ דהא דפטר רבה ב"נ משעורים היינו מצד הסברא גופא שהיא מוכרחת דהו"ל מחילה ה"ה אליבא דרב מצי למימר הכי ובחנם תמה מהרש"א על דברי התוס' אלו וק"ל:
בתוספות בד"ה מדסיפא ניזק שמא כו' וא"ת דנימא ברי ושמא ברי עדיף כו' עכ"ל הכוונה בזה מבואר דמקשה למאי דס"ד השתא דרישא איירי בניזק שמא ומזיק ברי א"כ על כרחך אפילו סומכוס מודה דאע"ג דלית ליה לסומכוס המע"ה מ"מ מודה הכא שהמוחזק טוען ג"כ טענת ברי והמוציא טוען שמא וברי ושמא ברי עדיף כדאמר ר' יהודה וע"כ לא פליגי עליה ר"נ ור' יוחנן אלא היכא שהמוציא טוען ברי והמוחזק שמא דס"ל דאפ"ה זהו כלל גדול בדין כדאיתא להדיא ריש פרק הפרה אבל בכה"ג דהכא שהמוחזק טוען ברי דהויא תרתי לטיבותא כ"ע מודו ובזה נתיישב דלא שייכא קושית התוס' דנימא כדר"י כיון דקיי"ל כר' יוחנן דלית ליה בכה"ג ברי עדיף וליכא להקשות אדר' יהודה ממתני' די"ל דר' יהודה מוקי למתני' בברי וברי ולית ליה דרבה ב"נ א"נ דאית ליה ומפרש למתניתין ראוי ליטול כו' ובזה נסתלקה קושית מהרש"א וזה ברור ודוק היטב:
בגמרא אי מהתם ה"א פטור מדמי חיטים וחייב בדמי שעורים כו' יש לדקדק אמאי שני הש"ס בלישנא דמי חיטים ודמי שעורים והכי הו"ל למימר פטור מחיטים וחייב בשעורים ועוד הא בדמי חיטים ודמי שעורים באמת רבה ב"נ גופא מודה דחייב בשעורים כמבואר בכמה דוכתי ונ"ל מכאן ראיה לדברי למה שכתבתי בלשון הפוסקים אע"ג דעיקר חיטים ושעורים דרבה ב"נ היינו שתובעו חיטים של פקדון או שהלווהו חיטים ע"מ שישלם לו חיטים אחרים והלה מודה לו בענין זה בשעורים שזהו עיקר הדין אבל מ"מ בכלל זה ג"כ כשהמוכר תובע ללוקח מכרתי לך חיטין ותן לי דמיהם והלה משיב שחייב לו מעות עבור שעורים שלקח אצלו אפילו בכה"ג פטור מדמי השעורים דמה לי הן ומה לי דמיהן וחד טעמא לכולהו דכיון שאין לנו לתלות הדבר בטעות דודאי בין חיטים לשעורים לא טעו אינשי והיינו בכה"ג שחיטים ושעורים היו בעין בשעת המכירה וניתנו מיד ליד והעינים שולטין בהן ובודאי אדם יודע מה שמוכר וכן הלוקח וכיון שהמינים אינם דומין זה לזה א"א לתלות בטעות ולומר שנתכוונו לדבר א' א"ו שהענינים נפרדים הם א"כ אמרינן שפיר מדלא תבעו שעורים הודאת בע"ד כו' ומטעמא דמחילה כדפרישית והא דאמרינן בעלמא דבדמי חיטים ודמי שעורים חייב היינו להיפך שהלוקח תובע למוכר נתתי לך דמים על חיטים וזה אומר נתת לי על שעורים דבכה"ג לא שייך כלל טענת הודאה או מחילה כיון ששניהם מודים בעיקר הדבר במין אחד דהיינו שעת הנתינה אלא שמחולקים במה יהיה הפרעון ובודאי דבכי הא נוכל לתלות בטעות כיון שהחיטים ושעורים לא שלטו בהן העינים עדיין אלא חילוק הוא מצד הדיבור זה אומר התנית עמי שתתן לי חיטים וזה אומר התנאי היה על שעורים זה עבידי אינשי דטעו ואינו דומה שמיעה לראיה אבל מחילה לא שייכא כלל כיון שאינו מוחל לו גוף הדבר ועכ"פ יאמר לו תחזיר לי הדמים שאתה מודה בהם וא"כ לפ"ז א"ש הא דקאמר פטור מדמי חיטים וחייב בדמי שעורים והכוונה למ"ש כגון שטענו מכרתי לך חיטים ותן לי דמיהן והלה מודה שחייב לו דמים עבור שעורים וה"א דחייב קמ"ל דאפ"ה פטורים אפי' מדמי שעורים ודו"ק ובביאור לשון הפוסקים הארכתי בזה מאד ויותר בדברי הנמוקי יוסף בסוגיא דשמעתין וסוף דבריו אינם מושווים עם תחילת דבריו בענין זה וגם ראיותיו אינם מובנים לי כמו שהארכתי שם אפס אין כאן מקומו להאריך בזה ועיין מ"ש בזה בפ' השואל דף ק' בסוגיא דעבד גדול אי"ה ועיין בסמוך:
שם בגמרא תנן היו הניזקין שנים כו' ואמאי חיטים ושעורים נינהו כו'. ע"פ מ"ש לעיל בסמוך נתבאר דבכה"ג שהחילוק הוא בין השוורים הניזקין הוי שפיר חיטים ושעורים ממש שהרי עיקר החביעה היא עבור שור הניזק שנחשב כמו שעת הלוואה שעליה באין התשלומין אבל החילוק בין המזיק הוא הפרעון שכן גזירת הכתוב לשלם דוקא מגופו גבי תם וחידוש הוא שהרי בכל הניזקין אף אם שור קטן בן יומו שוה דינר אחד הזיק ברגל שור גדול שוה מאה דינרין יתחייב בכל המאה דינרין ולא איכפת לן בשוויא של דבר המזיק א"כ חזינן שעיקר התביעה הוא הדבר הניזק ועוד שהחילוק בין שוורים הניזקין שזה אומר הגדול הוזק וז"א הקטן הוזק וכן להיפוך החילוק הוא בשני תביעות נפרדים שאם נאמר ששניהם הוזקו יתחייב המזיק בשניהם אף אם המזיק הוא א' א"כ אמרינן שפיר כשזה אומר הגדול הוזק הרי הודה שהקטן שהוא גוף אחר לא הוזק מזה שור המזיק מדלא תבעו ג"כ עליו וא"כ הודאת בע"ד כמאה עדים כו' ומטעמא דמחילה כדפרישית וכן כשאומר אח"כ הקטן הזיק הרי הודה שהקטן לא הזיק הגדול והו"ל כאילו מחל ולא נוכל לתלות ג"כ בטעות דבמיני הניזקין לא שייך לטעות שדבר הנראה לעינים הוא בשעת ההיזק ובודאי ששניהם מביטים היטב בשור הניזק לידע לכמה יעלה סך הנזק משא"כ כשהחילוק הוא בין המזיקין לא שייך לומר כן שהרי בין שתי המזיקים אין כאן אלא תביעה אחת שאם מאה שוורים הזיקו לשור א' אינם משלמין אלא חצי נזק בתמין ונ"ש במועדי' נמצא דלא שייך לומר הודאת בע"ד כיון שעיקר התביעה הוא א' ושניהם מודים בה ומכ"ש דטעמא דמחילה לא שייך הכא כיון שאינו מוחל גוף התביעה שהוא שור הניזק ועוד שנוכל לתלות שפיר דחד מינייהו טעה כיון דלא רמיא עליה מעיקרא לדקדק מי המזיק שלרוב הפעמים אין נפקותא בדבר שאם גוף הקטן מספיק לחצי נזק אף אם יהיה השור הגדול כפלי כפלים ליכא שום נפקותא אבל עיקר הענין הוא בשור הניזק שהתשלומין תלויים בדמי שויו לעולם כל זה נ"ל פשוט וברור. ואע"ג דמלשון המשנה משמע שעל מה שאומר התובע גדול הזיק הגדול משיב הנתבע קטן הזיק את הגדול ואם כן השנוי הוא ממזיק ע"כ דלאו הכי הוא אלא כמ"ש שהשינוי הוא מניזק לניזק וכן נראה להדיא מלשון הרא"ש שנשמטו מפרק השואל ונדפסו בסוף מסכת בבא מציעא עי"ש וכן נראה מלשון הנימוקי יוסף ושאר פוסקים והארכתי בזה בלשון הפוסקים. ובזה נתיישבו היטב דברי הרמב"ם בפרק תשיעי מהלכות נזיקין דגבי בבא דרישא שהיו המזיקין שנים כ' שישבע הניזק ש"ד ונוטל הקטן ולא הביא כלל הדין של חיטים ושעורים אבל בבבא דסיפא שהיו הניזקין שנים כ' שדומה לחיטים ושעורים ופטור מכלום והיינו ממש כמ"ש וכן נראה מלשון הרי"ף שהביא ההיא דרבה ב"נ וכ' עליו וז"ל ואקשינן עליה מההיא דתנן היו הניזקין שנים כו' וכל השקלא וטריא מבבא דסיפא ולא כתב השקלא וטריא מבבא דרישא ונ"מ גם כן לדינא לענין שאף אם אומר הנתבע איני יודע אם חיטים אם שעורים אפ"ה פטור אפי' משעורים כדמוכח מסוגיא דשמעתין לכאורה. אבל לפמ"ש א"ש דלפי המסקנא ניחא כל זה דבבא דרישא לא דמי כלל לחיטים ושעורים אלא למאי דס"ד מעיקרא היה רוצה הש"ס לדמות וכמ"ש לעיל ודוק היטב והרבה דברים יש לי לכתוב עוד בענין זה רק שאין להאריך כאן להביא לשון הפוסקים ועיקר הדברים ליישב כמה לשונות הרמב"ם בדינים הללו ואין כאן מקומם וכתבתים בביאורי להפוסקים עי"ש וקצת יתבאר עוד בפרק השואל ובשאר מקומות אי"ה:
בגמרא התם דתפס. הא דלא משני הכי לעיל עיין בהרא"ש והש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"א כתב בזה שני דרכים והשני נ"ל נכון מאד עי"ש:
שם בגמרא ור"ע היא דאמר שותפים נינהו כו' ובפי' רש"י אבל לר"י כו' עי מ"ש הת"ח בזה:
שם וטעמא דאיתנהו לתרווייהו כו' כבר כתבתי דלפ"ז צ"ל דהאי בבא דהיו של איש אחד שניהם חייבים היא בבא בפני עצמה ואיירי בשמא ושמא אבל למאי דמסקינן דאידך בבא איירי במזיק ברי וניזק שמא לא שייך לומר דאי ליתנהו לתרווייהו מצי אמר אייתי ראיה דהאי תורא אזיק דכיון שהמזיק אומר ברי שזה שנשאר הזיק אע"ג שהניזק אינו יודע הו"ל כאומר לחבירו אני חייב לך מנה והלה אינו יודע דחייב כן משמע בשו"ע סי' ע"ה סעיף י"א וכמ"ש הסמ"ע סעיף קטן י"ז והוא פשוט:
הדרן עלך המניח