תפארת ישראל על בבא קמא ג

משנה בבא קמא, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על בבא קמא · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור:    דהאדם ע"י עסקיו, אינו מתבונן בדרך, ולהכי לא דמי לשור לקמן [פ"ה מ"ו]. מיהו בלא נתקל, חייב, אף שחבירו שינה להניח ברה"ר, עכ"פ הרי לא מילא כל רוחב הדרך, אבל במילאו, אז אפילו שברו בידים דרך הליכתו פטור [ונ"ל דבשברו במזיד שלא לצורך הליכתו, חייב כפ"א כ"ד] [ועי' ש"ס דכ"ח א']:

בעל החבית:    היינו כד היינו חבית קמ"ל, ונ"מ, דבמכר לו חבית, אף דרובא לא קרו לכד חבית, יוכל ליתן לו כד, דמדמיעוט קרו גם לכד חבית, אין הולכין בממון אחר רוב, היכא דאיכא מיעוט וחזקת ממון נגד הרוב, ומה"ט הולכין בדיינין אחר רוב, מדאין חזקת ממון כנגדו, דהרי כח בב"ד להוציא מחזקת ממון, וכ"כ במוצא מציאה הולכין אחר רוב עכו"ם או ישראל, דהתם נמי חזקת המוצא רק מספק ולא מהני [עי' תוס' ב"ב כ"ג ב']:

חייב בנזקו:    אף שהפקירה, דהמפקיר נזקיו במקום שאין לו רשות להניחן, חייב. ואע"ג דכל הנך דפרקן משום בור הוא, והרי בבור אתמעט ונפל שמה שור ולא אדם, היינו דבמת פטור בעל הבור מכופר, אבל בהוזק בה אדם חייב, רק כלים אפילו רק הוזקו פטור מדאתמעט חמור ולא כלים [ש"ס כ"ח ב' ונ"ג ב']:

נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב:    דס"ל נתקל פושע הוא ופליג אנתקל ושברה במשנה א' דאין לומר דלהכי חייב מדלא פינן, דהרי אף בהזיק בשעת נפילה מחייב ר"מ מדקתני תרתי הוחלק במים ולקה בחרסיה [ש"ס], ולא קיי"ל כן, אלא אפילו לא פינן והוזק בהן אחר אח"כ, הו"ל מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס, דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים [(שו"ע חו"מ, תיב)]:

רבי יהודה אומר במתכוין חייב:    במתכוון לזכות בחרסיה, חייב דהו"ל אז כבורו שבר"ה:

באינו מתכוין פטור:    מיהו בפשע בנפילת הכד, אפילו הפקיר החרסין חייב בנזקן, וקיי"ל כר"י [שם]:

משנה ב

השופך מים ברשות הרבים:    אפילו ברשות, כגון בימות הגשמים, שהרחובות בלא זה מטונפין ברפש והיינו דקמ"ל הך בבא אע"ג דדמי לרישא, דהרי כולהו תולדה דבור נינהו:

המצניע את הקוץ ואת הזכוכית:    בר"ה, וקמ"ל דחייב אע"ג שהצניע דבר המזיק:

ר והגודר את גדרו בקוצים:    והפריחן לר"ה, אבל בצמצמן לרשותו, פטור, דאין דרך בני אדם להתחכך בכותלים:

וגדר שנפל לרשות הרבים:    בכותל רעוע מיירי, שהתרו בו ב"ד לסתרו ולא סתרו:

והוזקו בהן אחרים חייב בנזקן:    וי"א דאפילו כותל בריא שנפל, אם היה לו פנאי לפנות, ולא פינה ולא הפקיר, חייב בנזקן [(שו"ע חו"מ, תטז)]:

משנה ג

המוציא את תבנו ואת קשו:    [עי' מ"ש רפ"ג דשבת]:

לרשות הרבים לזבלים:    שירקבו שם לזבל השדות:

וכל הקודם בהן זכה:    דקנסוהו, שלא יניחן שם ומה"ט נקט הך בבא נמי לאשמעינן הא. מיהו בשעת הוצאות זבלים לא קנסוהו, ואפ"ה חייב בנזקן [(שו"ע חו"מ, תיד)]:

חייבין לשלם:    אפילו בעושה ברשות:

וכל הקודם בהן זכה:    ולת"ק אין מורין כן:

ההופך את הגלל:    צואת בקר הפקר, הפכו ונתכוון לזכות בו, דאילו בהגביהו ג"ט, אפילו לא נתכוון לזכות, הו"ל כמפקיר נזקיו, וחייב בנזקן [וי"א דכל הגבהה אפילו בטפח א' סגי] [(שו"ע חו"מ, קצח)]:

ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו:    אבל לא יזכה בהן אחר, מדלא הושבחו בר"ה כזבל לעיל, וי"א דלאחר שהזיק הגלל, כל הקודם בו זכה [(שו"ע חו"מ, תיד)]:

משנה ד

שני קדרין:    [טעפפער]:

הראשון חייב בנזקי שני:    אף לר"י במשנה א' דאע"ג דנתקל לאו פושע, עכ"פ היה יכול לקום ולא קם, אבל בלא יכול, פטור, אף דלא הזהיר להאחר, טרוד בנפילתו היה. מיהו אנזקי כלים פטור בכל הנהו, דדינו כבור בר"ה [(שו"ע חו"מ, תיג)]:

משנה ה

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו:    ופגעו זב"ז:

נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה:    דלעולם מוטל על האחרון להשמר שלא יתקרב להראשון:

ואם עמד בעל הקורה:    שעמד לנוח, דלא הו"ל לנוח שם, אבל בעמד לתקן משאו, אורחא הוא ופטור. ואי"ל היה לו לומר לו שיעמוד. י"ל טרוד בתקון משאו היה:

חייב:    לאו משום בור, דהרי בבור פטור כלים, רק מדאזקיה בידים:

וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו:    קמ"ל אף דאש עלול טפי להזיק לפשתן, וסד"א מה"ט לחייב לעולם לבעל הנר, דאף דגם בעל הפשתן היה לו להזהר מהנר, עכ"פ הרי מחוייב האדם להשמר מלהזיק יותר מלהנזק. קמ"ל דאפ"ה בלא פשע פטור:

משנה ו

שניהם פטורין:    ודוקא בע"ש ביה"ש, דתלינן דרץ לצרכי שבת, אבל בידוע שרץ לעסקיו לגמרן קודם שבת, חייב, ולרמב"ם גם בזה פטור, וברץ בחול, לכ"ע הרץ חייב בנזקי מהלך, ובשניהן רצין או מהלכין בחול, והזיקו זא"ז, אז בידעו זמ"ז חייבין, ובלא ראו זא"ז. פטורים [(שו"ע חו"מ, שעח)]:

משנה ז

המבקע:    עצים:

ברשות היחיד:    שלו, אף שברשות מבקע שם:

והזיק ברשות הרבים:    שניתז בקעת או הברזל לשם:

ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד:    של אחרים אף דלא הו"ל לאסוקי דעתי' שיהיה אדם מצוי שם כבר"ה:

והזיק ברשות היחיד אחר:    אף דב' לטיבותא אדם מועד לעולם [(שו"ע חו"מ, תכא)]:

משנה ח

שני שוורים תמים שחבלו זה את זה משלמים במותר חצי נזק:    ר"ל במה שנזק הא' מרובה משל חבירו, ישלם רק החצי ואפילו נאבד א' [(שו"ע חו"מ, תב)] [ונ"ל דר"ל בנאבד אותו שנזקו בפחות, אף דתם רק מגופו משלם, אפ"ה ינכו היזיקו אף שאינו כאן, אבל בנאבד אותו שהזיק הרבה, פטור בעליו מהמותר]:

שניהם מועדים משלמים במותר נזק שלם:    מה שנזק זה יותר מזה, ישלם כולו:

מועד בתם:    ר"ל אם היזק המועד את התם, יותר ממה שהזיקו התם:

תם במועד משלם במותר חצי נזק:    ר"ל מה שהח"נ והנ"ש, אחד שוה יותר מחבירו, זה ישלם המחוייב ודוקא בהתחילו יחד, דבהתחיל הא', השני פטור כשהזיקו, דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, וי"ח [ת"ב ותכ"א]. מיהו בבהמה נ"ל דלכ"ע אין חילוק:

רבי עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם:    וקיי"ל דתם שחבל באדם משלם רק ח"נ [(שו"ע חו"מ, תה)]:

משנה ט

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום:    בשעת נגיחה:

אמר לו רבי יהודה וכן הלכה:    ר"ל ודאי כן הדין, אבל קרא לא מיירי בהכי, דקיימת וכו':

וזה נוטל חצי החי וחצי המת:    ולר"מ ה"ק קרא, וגם את המת יחצון. ר"ל פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, הא מה שפחתה או השביחה הנבילה אחר מיתה, כולה דניזק הוה. ור"י ס"ל דגם שבח שאחר מיתה, יחצון, וקיי"ל כר"י [(שו"ע חו"מ, תג)]:

משנה י

שורו שבייש פטור:    ה"ה שאר ג' דברים, רק נקט בושת, אף דפשוט טפי דפטור, דבושת בעי כוונה טפי, אפ"ה קמ"ל בושת, דהוא דומיא דשורו שמתכוון להזיק ולא לבייש, אף הוא במתכוון רק להזיק ולא לבייש, אפ"ה חייב בבושת, אבל בנזק גם בשור חייב:

שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור:    נ"ל דקמ"ל אפילו שסהו, שחייב בנזקו [(שו"ע חו"מ, שצה)]:

והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב:    לשחררו:

שורו שחבל באביו ואמו:    של בעל השור:

חייב:    בנזקן:

והוא שחבל באביו ואמו פטור:    דחייב מיתה, וקים לי' בדרבה מניה:

שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב:    בחצי נזק, דמשונה הוא, והיינו דקמ"ל דלא לבד חובל או"א דדאו' הוא, אלא גם מדליק, דהוה צרורות, והו"ל הלממ"ס נמי חייב, ואף שאין שייך לומר שהתכוון השור להדליק הגדיש, אבל חובל או"א הרי התכוון להזיק:

מפני שהוא מתחייב בנפשו:    ולהכי אף בשוגג פטור. ותנא ושייר עוד הרבה חלוקים שבין שור לאדם, הך [דפ"ה מ"ד ופ"ח מ"ב] וכ"כ לא חשיב צרורות וגרמי:

משנה יא

המוציא מחבירו עליו הראיה:    ואפילו ניזק טוען ברי ומזיק שמא, וגם רגלים לדבר שזה הזיקו. וקמ"ל נמי אפילו מודה שע"י רדיפתו נלקה בסלע, גרמא בנזקין פטור. מיהו בטוען ניזק אתה יודע ששורך הזיק, נשבע מזיק היסת, ודוקא במועד, אבל בתם פטור מהיסת, דהרי אפילו הודה, מודה בקנס פטור [(שו"ע חו"מ, ת)]:

היו שנים:    ב' שוורים של ב' אנשים:

זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין:    אפילו יש עדים שא' מהן הזיק:

אם היו שניהן של איש אחד שניהן חייבים:    ר"ל כששניהן כאן, חייב לשלם מגוף הפחות שבשניהן כששניהן תמין, ובנאבד א' מהן, אומר לו, הנאבד היזיק, והרי תם אינו משלם רק מגופו, וכשהן מועדין, אפילו נאבדו שניהן, משלם מביתו:

היה אחד גדול:    ששוה בכדי חצי הנזק:

ואחד קטן:    שאינו שוה כחצי הנזק, ושניהן של איש א':

והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק:    ודמיו תקח, ומותר חצי נזקך תפסיד:

המוציא מחברו עליו הראיה:    אף דרגלים לדבר דגדול או המועד היזקו, ואי לא מייתי ראיה פטור מכלום, דהו"ל טוענו חיטין והודה לו שעורין [ואילה"ק הא תינח בב' תמים, אבל בתם ומועד הרי הו"ל כטוענו שוה ומודה דוקא דפסקינן בח"מ פ"ח ס"ח דאינו כטוען חיטין והודה בשעורין. וטפי נראה לכאורה דאינו דוקא רק במחוייב ליתן לו הדבר ההוא בעצמו, משא"כ בתם אף דמשתלם רק מגופיה עכ"פ הרי מצי לסלק לי' בזוזי אפילו נימא שותפין נינהו, א"כ האיך קאמר בש"ס דה"ל טוענו חיטין והודה לו בשעורין. ונ"ל דכל שאומר גוף זה הזיק, והאחר אומר גוף אחר הזיק אף בשניהן מועדין, הו"ל כחטין ושעורין, דהרי כשיבורר שביום הנגיחה לא היה כאן השור שאומר הניזק, יפטור המזיק]. ובאומר לו ידעת שמועד או הגדול הזיק, הרי הודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא [וי"ח ש"ך שם וצ"ל דמיירי שעדים אומרים שראו א' מהן שנגח דאז לא הו"ל כמודה בקנס ואפ"ה מחשב בטוענו חטין והודה לו בשעורין דאמרינן מחל לו השעורין, מיהו לטעם משטה י"ל דאין עדים כאן, ואפ"ה לא מחשב מודה בקנס, דאזלא הך שיטה למ"ד פלגא ניזקא ממונא הוה]:

ומזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול:    ואף שאין הקטן שוה כחצי נזקך, לא תקח יותר:

המוציא מחברו עליו הראיה:    ובלא ראיה פטור מכלום, מדהו"ל טענו חטין והלב"ש. מיהו בתפס ניזק קודם בואו לב"ד, ואפילו יש עדים שתפס, נוטל עכ"פ כדברי המזיק [שם]: