מהרש"ל על הש"ס/בבא קמא/פרק ג

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כז עמוד ב

תוס' בד"ה ואיכא נמי כו' שקול כדא בזוזך כו' כצ"ל ונ"ב פי' על המוכר קאי וה"ה שהלוקח יכול לומר שקול כדך בזוזי היכא שהוא מוחזק וק"ל:

דף כח עמוד א

רש"י בד"ה לפי שאין כו' באפילה ובקרן זוית כו' כצ"ל:

דף כח עמוד ב

תוס' בד"ה אמר רבה כו' דנשברה מאליה ועלה קאתי כו' כצ"ל:

דף כט עמוד א

רש"י בד"ה לזכות כו' חייב ובשאין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה פליגי כו' ואפי' לאחר נפילת פשיעה כו' נ"ב פי' דלא תימא דוקא בנתקל פליגי וחד טעמא הוא כדלקמן ואח"כ מפרשים התוספות אביי גופא אמאי לא מוקי בהכי ודו"ק וכן מצאתי בתוספות ארוכים נ"ל:

בא"ד דמודים חכמים לר"מ באבנו וסכינו כו' נ"ב דהשתא ומודים חכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה חייב היינו בשעת נפילה ולא הפקירן דסתם סכינו ומשאו אינו מפקיר דאי מיירי אחר נפילה והפקירם אמאי חייב לר' יהודה הלא פירשתי לעיל דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה נמי פטור מכח מתניתין ומודה ר"מ בקנקנים ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו פטור איירי לאחר נפילה והפקירו והזיקו דסתם קנקנים שנשברו אינן ראוין והפקירן ועוד אי לא הפקירן יהיה חייב אע"ג שנפלו באונס כיון שהיה לו שהות לסלקו דהיינו לאחר נפילה כדאמרי' בפרק הפרה בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור אלמא האי בור שכראו שור דעלמא בהאי חצר דהיינו אונס דבעל חצר חייב בנזקי הבור כיון דעליה למלויה כמאן דכרייה דמי ואי איירי הנך קנקנים שהזיקו בשעת נפילה ולא הפקירן מרישא שמעת מיניה דמודים באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה חייב הא באינה מצויה פטור דאיירי בשעת נפילה כדפרישית לעיל והשתא מודים קמא קאי על פלוגתא דשעת נפילה ומודים בתרא קאי על פלוגתא דלאחר נפילה כדפרישית ע"ש תוספות ארוכים [עיין במהרש"א]:

בד"ה מדמתני' בתרתי כו' אורחא דמילתא נקט כו' נ"ב תימה אף אם יהיה חד טעמא מ"מ פליגי בתרתי בשעת נפילה ולאחר נפילה וא"כ למאי צריכא לטעמא דאורחא דמילתא כו' הלא שפיר נקט ברישא אבנו סכינו כו' שאין דרכן להפקירן משום דאיירי פלוגתא בשעת נפילה וסיפא שפיר נקט קנקנים משום דאיירי באפקרינהו ולאחר נפילה ומה בכך דחד טעמא הוא ונראה בעיני היכא דחד טעמא הוא א"כ הנך תרתי הודאות דחד בשעת נפילה וחד לאחר נפילה לא צריכא לן אלא לאשמועינן בחד דוכתא או בשעת נפילה או לאחר נפילה דמודים חכמים לר' מאיר בפשיעה דחייב ור"מ מודה לחכמים באונס דפטור מאחר דחד טעמא הוא ועיקר פלוגתייהו בנתקל פושע הוא או אונס ואי מודים זה לזה בשעת נפילה ה"ה לאחר נפילה והוא הדין איפכא וק"ל. והוא הדין דהוי מצי למדחי דמברייתא ליכא למידק דאיכא למימר דפליג במפקיר נזקיו לאחר נפילה ומשום הכי מודים שפיר חכמים לר' מאיר באבנו סכינו ומשאו דחייב משום דהוי מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה וסיפא דקתני ומודים ר"מ לחכמים בקנקנים איירי בשעת נפילה כדפרישית לעיל בגליון אלא דלא צריכא לתוס' לאדחוקי בכך הלא אפי' הוה פליגי בתרתי מ"מ לא הוה שמעינן שפיר מברייתא בלי מתני' והוה אמינא דבחדא פליגי ודו"ק [עיין במהרש"א]:

דף כט עמוד ב

רש"י בד"ה אמר ליה צ"ל אלא הא קמ"ל כו':

תוס' בד"ה ור' יוחנן כו' אלא ומודה ר"מ כו' נ"ב לא קשה אדברי גליון דלעיל דמפרש דשפיר מצינו לאוקמי ומודים ר"מ לחכמים בקנקנים דאיירי בשעת נפילה כל היכא דלא מפרשינן האי ומודים דחכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו דפליגי בשעת נפילה ול"ק א"כ ליתני ומודה רבי מאיר לחכמים בשעת נפילה משום דנוכל לומר דשמא ר"מ לא ס"ל דנתקל אנוס הוא ופטור בשעת נפילה אלא פושע הוא אבל עיקר פלוגתייהו מיירי במפקיר נזקיו לאחר נפילה ויכול להיות דהיינו טעמא דמחייב רבי מאיר משום דמפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה או אפילו אחר נפילת אונס ומש"ה בעי לאשמועינן דמודה ר"מ בקנקנים שנפלו באונס בשעת נפילה דעד השתא לא הוה איירי ר"מ בהדיא במידי דאונס אבל אי אמרינן דבשעת נפילה כ"ע מודים דפטור בנתקל משום דהוי אונס א"כ בע"כ הא דפליג ר"מ בלאחר נפילה היינו דמחייב מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת אונס רק בשעת נפילה הוא דפטר ר"מ אונס א"כ לא ה"ל למימר אלא ומודה ר"מ לחכמים דפטור בשעת נפילה ודו"ק:

בד"ה כי פליגי כו' ורבי אליעזר במפקיר נזקיו דאונס כו' נ"ב וליכא לאקשויי הא מודה ר"מ באונס שהרי קתני בברייתא ומודה ר"מ לחכמים בקנקנים דפטור כו' ל"ק מידי משום דבע"כ מאן דחייב אליבייהו דרבנן מפקיר נזקיו אחר נפילה דעלמא בע"כ לא ס"ל דבתרתי פליגי לעיל דא"כ פטרי רבנן מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה ה"ה נמי אי פליגי אליבא דר"מ באחר נפילת אונס ס"ל נמי דפליגי בברייתא במפקיר נזקיו אחר נפילה וסיפא דקנקנים איירי בשעת נפילה דמודה ר"מ דפטור אבל לעולם מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס מחייב ר"מ כדברי הגליון וכדפרישית לעיל:

בד"ה תסתיים כו' ומיהו מר' יוחנן קשה כו' נ"ב ול"נ דלק"מ דבודאי סתמא דתלמודא מוקי לעיל דברי ר' אליעזר דפטרי רבנן מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה ור' יוחנן מחייב אליבא דרבנן כפי האמת דלקמן אבל האי סוגיא דבעי למימר תסתיים דר"א מחייב ור' יוחנן פוטר א"כ לא מוקי פלוגתייהו דר"א ור' יוחנן לעיל בכה"ג דפריך תלמודא אלא מפרש דברי ר"א דאמר בשעת נפילה מחלוקת כלומר דלא פליגי בתרתי בשעת נפילה ולאחר נפילה אלא פליגי בשעת נפילה אי נתקל פושע כו' וממילא אף לאחר נפילה והיינו בתרתי בחד טעמא כדלעיל ור' יוחנן סבר איפכא דפליג אף לאחר נפילה כלומר בפלוגתא אחריתא דמפקיר נזקיו אחר נפילה פטור אף בפשיעה והיינו בתרתי פליגי כדברי אביי ודו"ק [עיין במהרש"א]:

דף לא עמוד א

תוס' בד"ה אמר רבא כו' דק"ל דברייתא ורבא כו' נ"ב פי' דכולן חייבין על נזקי גופן כו':

דף לא עמוד ב

רש"י בד"ה ה"ג כו' הכלים ושני חייב כו' של שני אבל לא כו' הד"א:

תוס' בד"ה אמר רבא כו' ממונן בע"כ לאו על כו' כצ"ל:

דף לב עמוד א

תוס' בד"ה ואם עמד כו' כדפי' גבי כלב כו' נ"ב דיותר יש לו לאדם להזהר שלא יזיק אחרים ממה שלא יוזק מאחרים ע"ש:

בד"ה והא הכא כו' פרתו כדי להעמידו כו' כצ"ל:

דף לב עמוד ב

גמ' המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים ברה"ר והזיק ברשות היחיד ברה"י והזיק ברה"י אחר כו' כצ"ל:

דף לג עמוד א

רש"י בד"ה לפוטרו כו' לשלם נזק ולא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה איכא בינייהו כו' דכל זמן דלא כו' כצ"ל:

דף לג עמוד ב

בד"ה ש"מ בעל חוב כו' כי היכי דבקרקעות עדיף בעל חוב מאוחר משום נעילת דלת טפי מלוקח מאוחר ה"נ כו' כצ"ל ונ"ב וקשה א"כ הוי נעילת דלת לגבי ב"ח הראשון ותירצו התוס' בפרק מי שהיה נשוי הואיל ויכול לקדום ולגבות לא ימנע מלהלוות אבל אם מה שגבה לא גבה איכא נעילת דלת:

בא"ד דאית ליה קלא כו' נ"ב פי' כי התוס' סוברים ששור הנוגח דומה לקרקע מאחר דאית ליה קלא כדלקמן תורא נגחנא קרו ליה אבל אם היה השור כשאר מטלטלין אפילו בן ננס היה מדבר דוקא במטלטלין מה שגבה גבה מ"מ הוי דלא כבן ננס ולא היו צריכין התוס' לומר שלבן ננס אפילו בקרקעי עדיף בעל חוב מאוחר כו' אלא כדפרישית וזהו לחד שינויא דתוס' ריש פרק מי שהיה נשוי אבל לאידך תירוצא דתוס' שסוברים שבן ננס דוקא במטלטלין חולק וסובר מה שגבה כו' אבל בקרקעי ליכא שום תנא דסובר מה שגבה גבה וא"כ הכא שור שדומה לקרקע לא מתמה תלמודא בהאי ש"מ מה שגבה לא גבה מידי דהא אתיא אפי' כבן ננס אלא דינא בעי תלמודא למידק ש"מ מה שגבה לא גבה ודחי לא תידוק מכאן וק"ל כן מוכח מתוס' דר"י בפרק מי שהיה נשוי:

דף לד עמוד א

רש"י בד"ה כיחש כו' מתחילה בשעת הנזק כו' כצ"ל:

בד"ה פחת נבילה כו' עד שעת מכירה כו' נ"ב לאו דוקא אלא שעת העמדה בדין:

דף לה עמוד א

גמ' שור אחד והוזק זה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חובל כו' נהי דצורך מצוה כו' כצ"ל:

בד"ה מתני' בשוגג כו' אף הוא בשוגג ואפ"ה פטור כו' נ"ב ולפי דעתי שהתוס' לא גרסי לקמן דקא בעי לאפרו אלא הכי גרסי כיון דבמזיד נידון בנפשו השתא בשוגג נמי פטור ודו"ק. אחר כתבי עיינתי בס"א ומצאתי הגירסא כן:

בד"ה מכה כו' לנפש בהמה כו' מ"מ כו' כצ"ל:

דף לה עמוד ב

רש"י בד"ה אמר סומכוס כו' ואפי' היכא דנתבע טוען ברי כו' כצ"ל ונ"ב לדעת רש"י שסבר לקמן כל מה ששנה התנא במשנה המוציא מחבירו עליו הראיה בודאי פליג סומכוס עליה צ"ל דידע רבי אבא דשפיר איירי מתני' בברי וברי כמו שמסיק סתמא דתלמודא לקמן וממילא קאמר רבי חייא דבע"כ פליג סומכוס אפילו ברי וברי אלא שמתמה הוא על דבריו והיאך מסתברא לומר שיחלוק סומכוס אפילו כה"ג כו' והשיב לו אין כו' ודו"ק היטב:

תוס' בד"ה ממאי דמתני' כו' דילמא בברי ושמא כו' נ"ב פי' ניזק ברי ומזיק שמא ובכה"ג פליג סומכוס אבל בברי וברי לא איירי כלל פי' ומודה סומכוס וק"ל:

דף לו עמוד א

תוס' בד"ה ראוי ליטול כו' ומזיק ברי פליג סומכוס כו' נ"ב פי' היכא דאיכא הודאה במקצת כדפרישית לעיל אבל בלא הודאה כו' מודה סומכוס גבי ניזק שמא ומזיק ברי כדלעיל ומשום הכי תנא נמי במתני' לא כי דאיירי בברי וברי לאשמועינן דאפילו ברי וברי פליג סומכוס אף היכא דליכא הודאה ודו"ק [עיין במהרש"א]: