משנה בבא קמא ג א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ג · משנה א | >>

[עריכה]

המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה, פטור.

ואם הוזק בה, בעל החבית ^ב חייב בנזקו.

נשברה ^ג כדו ברשות הרבים, והוחלק אחד במים, או שלקה בחרסיה, חייב.

רבי יהודה אומר, במתכוין, חייב.

באינו מתכוין, פטור.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ,

פָּטוּר;

וְאִם הֻזַּק בָּהּ,

בַּעַל הֶחָבִית חַיָּב בְּנִזְקוֹ.

נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

וְהֻחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם,

אוֹ שֶׁלָּקָה בַּחֲרָסֶיהָ,

חַיָּב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

בְּמִתְכַּוֵּן, חַיָּב;

בְּאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, פָּטוּר:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

המניח את הכד - ברשות הרבים,

ובא אחר, ונתקל בה -

ושיברה - פטור,

ואם הוזק בה - בעל החבית חייב בנזקו.

נשברה כדו - ברשות הרבים,

והוחלק אחר במים, או שלקה בחרסיה - חייב.

רבי יהודה אומר:

במתכוון - חייב,

ושאינו מתכוון - פטור.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

עיקר הוא אצלנו, אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, ולפיכך אם בא אדם ונתקל בה פטור, ולא נאמר היה לך להתבונן היאך אתה הולך.

ומה שאמר נשברה כדו והוחלק אחד מהם במים חייב - שעניינו כי כשיזיק אדם בעת נפילתו או שבר שום דבר, שחייב הנכשל לשלם מה שהזיק, הוא דעת רבי מאיר שאומר נתקל פושע הוא. אבל חכמים אומרים, כי הוא אנוס בעת נופלו ואינו חייב כלום.

ודעת (דברי) רבי יהודה, שאומר דנתקל פושע הוא אם נתכוין לקחת החרסים, לפי שהוא אנוס כמו שבארנו, וכאילו לא היה [לו] מעולם באותן החרסים רשות.

והלכה כרבי יהודה, ולא כרבי מאיר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

המניח את הכד וכו' ושברה פטור - לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ^א:

ואם הוזק בה בעל החבית חייב - ואפילו הפקירה, שכל המפקיר נזקיו שלא היה לו רשות מתחלה לעשותן, כאילו לא הפקירן:

או שלקה בחרסיה חייב - דסבר נתקל פושע הוא ^ד ולאו אונס הוא, ולכך חייב:

במתכוין חייב - אם נתכוין לזכות בחרסיה ^ה ובמים אחר שנשברה כדו, חייב בהזיקן, דהוי ליה בורו שהזיק. ואם לא נתכוין לזכות בהן, הואיל ועיקרו אנוס הוא, דסבר נתקל לאו פושע הוא, הרי החרסים והמים הפקר ^ו לאחר שנאנס, ולפיכך פטור. והלכה כר' יהודה דנתקל לאו פושע הוא. ומאחר דאנוס הוא ולא נתכוין לזכות בחרסים ובמים, הוי כאילו לא היו מעולם שלו ופטור על נזקיהם:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ונתקל בה ושברה פטור. כתב הר"ב לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. גמרא. ופירש נ"י משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דלביה לאו אורחיה לעיוני ומיזל ע"כ. ותוספות כתב דשאני משור פקח דאמרינן איבעי ליה עיוני ומיזל [כמו שכתב הר"ב במשנה ו' פ"ה] דשור עיניו למטה טפי מאדם. וכתב עוד נ"י שמעינן מהא דדוקא נתקל שלא עיין. הוא דאמר דפטור. וכפשטיה דמתניתין. הא ידע ושבר חייב אע"ג דחבירו הניח כדו שלא ברשות. וכגון שלא מלא רוחב הדרך וכדאמרינן בסמוך [בגמרא] שהרי יש לו מקום לעבור ואין צריך לשבר כדו של חבירו. ע"כ. כלומר שאדם הוא בר דעת יעבור לו למקום אחר. וליכא למימר כל המשנה ובא אחר ושינה פטור. כדאמרינן בשור הבא ושינה. כמ"ש פרק דלעיל במ"ב:

בעל החבית חייב. גמרא פתח בכד וסיים בחבית. וה"נ במתניתין ה' דפרקין. והכי נמי במתני' ד' דפרק בתרא [ולי עוד בסוף דמאי כמ"ש שם. וכן במ"ז פ"ג דמעילה קרי כד לחבית דספ"ד דסוכה] [משנה ו'] לומר לך היינו כד היינו חבית למאי נ"מ למקח וממכר. ובאתרא דרובא קרי לכדא כדא ולחביתא חביתא. ואיכא נמי דקרי לכדא חביתא ולחביתא כדא. מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר תן לי חבית דקרי לחביתא כדא [לפי שהוא מוחזק]. ואם היה התנאי לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים יכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד דקרי לכדא חביתא. והקשו בתוספות דהא הולכין בדיני ממון אחר רוב הדיינין. וכדתנן במ"ו פ"ג דסנהדרין. ותירצו דגבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו. וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה. אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה. לא אזלינן בתר רובא. ע"כ. והא דתנינן לה בכמה דוכתי. וכן ברפ"ו דב"ב תנן נמי דאין הולכין בממון אחר רוב כמ"ש הר"ב שם. כבר כתבתי בריש ברכות בשם התוספות דכן רגילות וכו'. [ועיין במ"ג פ"ד דאהלות]:

נשברה כדו. שלא הניח אלא נתקל ונשברה והיינו דהר"ב קרי ליה נתקל למזיק בכדו שנשבר:

והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה. כתב הר"ב דסבר נתקל פושע הוא וכו'. כלומר ובלאחר נפילה [פליגי] דהא בדר' יהודה מפרש במתכוין. אם נתכוין לזכות בחרסי' וכו' היינו אחר הנפילה. דאי בשעת נפילה לא שייך לומר נתכוון לזכות בחרסיה אלא מתכוין לשוברה כדפירש"י [דף כ"ט ד"ה מפקיר]. ונ"י פירש במתכוין להשליכו בשעת נפילתו כי היכי דלא ליתזק בה. ואע"ג דמחמת אונס נפילה קא עביד. כיון דבכונה קא עביד חייב דאפילו תימא כל לאצולי נפשיה ברשות קא עביד לא עדיף מכל מאן דעביד ברשות דכי אזיק חייב [כדלקמן במתניתין]. ע"כ. ש"מ דבאחר נפילה פלוגתא דמתניתין. וסבר ר"מ דנתקל פושע. ואפילו כי אמרת דמסתמא אפקרינהו הוי הפקר דלאחר פשיעה ולאו כל כמיניה להפקיר נזקיו. מידי דהויא בור ברה"ר דחייב. כדתנן במ"ה פ"ה. ור"י סבר נתקל לאו פושע הוא וכו'. והרי החרסים והמים הפקר וכו'. והכי אית ליה לרבי יוחנן דאמר לאחר נפילה מחלוקת. אלא מיהת מסקי' בגמרא דלאו למימרא דבשעת נפילה אין ביניהם מחלוקת דכי היכי דפליגי בלאחר נפילה ה"נ קמיפלגי בשעת נפילה. ורבי יוחנן הכי קאמר דפלוגתייהו דהפקר נזקיו ליתא אלא בלאחר נפילה. דשייך ביה דלאו פושע הוא. אבל מפקיר נזקיו דעלמא לכולי עלמא חייב. וסובר הר"ב דלר"י מתניתין לא אתיא לאשמועינן [כלום בשעת נפילה] ולא קמיירי אלא בלאחר נפילה. והא אתיא מתניתין לאשמועינן דדוקא לאחר נפילה פוטר ר' יהודה למפקיר נזקיו אבל לא דעלמא. ואילו בשעת נפילה לא מיירי בה מתניתין אי פליגי אי לא פליגי. זו היא דעת הר"ב שלא פירש למשנתינו אלא בלאחר נפילה. ואי הכי תקשה הוחלק במים ולקה בחרסיה תרתי ל"ל דבגמרא דייק לה אביי דמש"ה תני תרתי. חדא לשעת נפילה. וחדא לאחר נפילה. ולר' יוחנן במסקנא דמלתא דלא אתא אלא למימר דבהפקיר נזקיו דעלמא ר' יהודה נמי מחייב. א"כ מתניתין מיירי נמי בין לאחר נפילה בין בשעת נפילה. ולהכי תני תרתי. ועיין מ"ש במ"ג פ"ה א):

במתכוין חייב. כתב הר"ב אם נתכוין לזכות בחרסיה וכו'. גמרא. וכתב נ"י דמתכוין להשליכה ממש ליכא למימר דא"כ היה משמע דבכגון האי הוא דמחייב רבי יהודה. אבל אם לא כיון להשליכה אע"ג דהוי פושע לגבי נפילה פטור. וליתא. דע"כ לאפטרי רבנן [דר"י כותייהו ס"ל]. אלא במפקיר נזקיו דנתקל [כו']. ע"כ. ומ"ש הר"ב דסבר נתקל לאו פושע הוא הרי החרסים והמים הפקר. ל' הרי"ף הוי ליה הנך מים וחרסים כהפקר דאתי ממילא. ומ"ש הר"ב והלכה כרבי יהודה משום דבגמרא מוקמינן לרישא כר"מ דברייתא. ור' יהודה כחכמים דברייתא. עיין בסוף פ' ששי דב"מ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דלביה לאו אורחא לעיוני ומיזל. נ"י ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) החבית. פתדן בכד וסיים בחבית לומר לך היינו כד היינו חבית. למאי נ"מ למקח וממכר. עיין בגמרא:

(ג) (על המשנה) נשברה. שלא הניח אלא נתקל ונשברה. והיינו דהר"ב קרי ליה נתקל למזיק בכדו שנשבר:

(ד) (על הברטנורא) כלומר ובלאחר נפילה פליגי. דהא בדר"י מפרש במתכוין, אם נתכוין לזכות בחרסיה, היינו אחר הנפילה, דאי בשעת נפילה לא שייך לומר נתכוין לזכות בחרסיה אלא מתכוין לשוברה כפירש"י. וקשה דא"כ תרתי למ"ל, מים וחרסים. ובגמרא חדא לשעת נפילה (דביה נמי פליגי), וחדא לאחר נפילה, ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) דמתכוין להשליכה ממש ליכא למימר, דא"כ הוה משמע דבכגון האי הוא דמחייב ר"י, אבל אם לא כיון להשליכה אע"ג דהוי פושע לגבי נפילה פטור. וליתא, דע"כ לא פטרי רבנן דר"מ אלא במפקיר נזקיו דנתקל:

(ו) (על הברטנורא) הו"ל כהפקר דאתי ממילא. הרי"ף:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

המגיח את הכד: גמ' פתח בכד וסיים בחבית כו'. ופי' נמקי יוסף ז"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא אלא כיון דאיכא מיעוטא דקרו לכד חבית נמי המע"ה דיכול מוכר למימר אנא ממעוטא דקרו לכד חבית הוינא וליקח בעי לאתויי ראיה דאחבית גדולה הוא דיהיב ליה דמי ואי לא מייתי ראיה משתבע מוכר היסת דסתמא אמר ליה ופטור דאע"ג דאיכא כפירת טענה שתי כסף והודאה פרוטה דהאי קטעין לים חבית ואידך קא מודה ליה בכד לא שייכא ביה שביעה דאורייתא דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו כן כתב הרמ"ה ז"ל וכיון דאסיקנא דהמע"ה כשהביא לו המוכר כד שנתחייב לתת לו בקנין יכול הלוקח לומר שלא יתן דמיו עד שיתן לו חבית שהמוכר הוא המוציא וההפך אם קבל המוכר כבר הדמים שיכול לתת לו כד ולא מצינן למימר להוי הדמים ראיה ונחזי אי דמי כד יהיב אי דמי חבית יהיב דהא קיימא לן כרבנן דאמרי התם פ' המוכר את הספינה אין הדמים ראיה ולהכי נקט ומיעוטא קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא דתרוייהו צריכי כדפרישית עכ"ל ז"ל. ועיין בתוס' ז"ל:

ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו: ירושלמי דאין דרך בני אדם להניחם בר"ה רב אמר בממלא את כל ר"ה שמואל אמר או בממלא את כל ר"ה או עד שתהא נתונה על קרן זוית ע"כ. ובבבלי אמר שמואל אמר באפלה שנו ר' יוחנן אמר בקרן זוית פי' שהניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה במערבא אמרי לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים:

ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו: הכא לא פריך בגמ' אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבעיא ליה לעיוני משום טעמא שכתבו התוס' ז"ל לעיל פ' כיצד הרגל דף כ"ג דיותר יש לו לאדם ליזהר בעצמו שלא יזיק יותר משלא יוזק ולא שייך כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור דגבי אדם לא אמרינן הכי משום דבן דעת הוא מתוס' ומנמקי יוסף ז"ל:

נשברה כדו: פי' שהיה מהלך טעון הכד ונתקל ונשברה החבית בין שנפלה מידו ע"י שנתקל בין שלא נפלה מידו אלא שנגעה בכותל או בסלע מחמת שנתקל הוא:

והוחלק אחר במים: שמואל דהלכתא כותיה בדיני מוקי למתני' בהיזק הגוף וכיון שהוזק במקום נפילת המים אע"ג שקרקע עולם הזיקתו חייב דשמואל לטעמיה דבור שחייבה תורה להבלו וכ"ש לחבטו הלכך כי חייביה תנא דמתני' על נזקי הגוף חייביה ולא על הכלים דהיזק דכלים בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו ס"ל לשמואל דהוי בור שפטורין בו היזק דכלים מדכתי' שור ולא אדם חמור ולא כלים. והגיה ה"ר יהוסף ז"ל והחליק אחד במים וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע"כ. בסוף פי' רעז"ל והלכה כר' יהודה דנתקל לאו פושע היא. אמר המלקט ודלא כר"מ דס"ל נתקל פושע הוא והוא ת"ק דמתני' וקאמר אביי דבתרתי פליגי ר"מ ור' יהודה פליגי כשהזיק הכד בשעת נפילה דהיינו כל כמה דלא הוי ליה פנאי לסלק ופליגי כשהוזק בחרסיה לאחר נפילה פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע ר"מ סבר נתקל פושע הוא כלומר נתקל דלא ידע לאיזדהורי אנפשיה פושע הוא ולפיכך אם הזיק ממונו בשעת נפילה חייב דפשיעותא גרמה ליה ור' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ואע"ג דלא אניס ממש אונס גמור כיון דלא פשע פטור וה"ק ר' יהודה בנתכוין לשברה והזיק בנפילה חייב בשאין מתכוין אלא להורידה למטה מכתפו ונתקל ונשברה פטור דנתקל לאו פושע הוא ופליגי בהיזק דלאחר נפילה במפקיר נזקיו כגון זה דמסתמא מפקיר לחרסיו ר"מ סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה בבור בר"ה דהפקר הוא שחייבה ור' יהודה דפטר סבר דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה ובפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא דבברייתא וה"ק ר' יהודה במתכוין לזכות בחרסיה חייב בשאינו מתכוין לזכות בחרסיה פטור וכדפי' רעז"ל. וממאי דבתרתי פליגי מדקתני במתני' תרתי הוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה דהיינו הך פי' דהוחלק אחד במים שנפלו כבר משמע אלא לאו ה"ק הוחלק אחד במים בשעת נפילה פי' בשעת נפילה מיקרי כל כמה דלית ליה פנאי לסלק דבצעריה מיטריד ולא יכול לסלוקי נזקיו או שלקה בחרסיה לאחר נפילה ש"מ והכי נמי בברייתא מפ' בגמ' דבתרתי נמי פליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה. וכתב הרא"ש ז"ל שכתב הרי"ף ז"ל דהני תרתי דפליגי בהו מחד טעמא נינהו דהא דפטר ר' יהודה במפקיר נזקיו ר' יהודה לטעמיה דאית ליה נתקל אנוס היא וה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אבל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מודה דחייב ואביי סבר כר' יוחנן ור"י פי' דפליגי במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ואף בזה פוטר ר' יהודה וכל הסוגיא מוכחא כפירושו. מיהו לענין פסק הלכה אין נפקותא בחלוק הפירושים דאע"ג דלאביי דהוא בתראה סבר ר' יהודה דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור לית הלכתא בהא כר' יהודה דהוי מחלוקת ואח"כ סתם לקמן בפ' הפרה החופר בור בר"ה חייב ור' יוחנן נמי סבר לה הכי. ובס"פ האומנים ר' אלעזר בן פדת ס"ל דתרי תנאי אליבא דר"מ דההוא דאמר התם דהמעביר חבית ממקום למקום ונתקל ושברה בין ש"ח בין ש"ש ישבע שלא פשע ויפטר דברי ר"מ ס"ל אליבא דר"מ דנתקל אונס הוא הלכך ש"ש נמי פטור מלשלם אבל ר' חייא ב"ר אבא תריץ התם דלעולם כולהו תנאי ס"ל אליבא דר"מ דנתקל פושע הוא והתם תקנת חכמים שאם אי אתה אומר כן לפוטרם מן התשלומין אין לך אדם מעביר חבית לחברו וביד פי"ג דהלכות נזקי ממון סי' ה' ז' ובטור ח"מ סי' תי"ב:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור: דהאדם ע"י עסקיו, אינו מתבונן בדרך, ולהכי לא דמי לשור לקמן [פ"ה מ"ו]. מיהו בלא נתקל, חייב, אף שחבירו שינה להניח ברה"ר, עכ"פ הרי לא מילא כל רוחב הדרך, אבל במילאו, אז אפילו שברו בידים דרך הליכתו פטור [ונ"ל דבשברו במזיד שלא לצורך הליכתו, חייב כפ"א כ"ד] [ועי' ש"ס דכ"ח א']:

בעל החבית: היינו כד היינו חבית קמ"ל, ונ"מ, דבמכר לו חבית, אף דרובא לא קרו לכד חבית, יוכל ליתן לו כד, דמדמיעוט קרו גם לכד חבית, אין הולכין בממון אחר רוב, היכא דאיכא מיעוט וחזקת ממון נגד הרוב, ומה"ט הולכין בדיינין אחר רוב, מדאין חזקת ממון כנגדו, דהרי כח בב"ד להוציא מחזקת ממון, וכ"כ במוצא מציאה הולכין אחר רוב עכו"ם או ישראל, דהתם נמי חזקת המוצא רק מספק ולא מהני [עי' תוס' ב"ב כ"ג ב']:

חייב בנזקו: אף שהפקירה, דהמפקיר נזקיו במקום שאין לו רשות להניחן, חייב. ואע"ג דכל הנך דפרקן משום בור הוא, והרי בבור אתמעט ונפל שמה שור ולא אדם, היינו דבמת פטור בעל הבור מכופר, אבל בהוזק בה אדם חייב, רק כלים אפילו רק הוזקו פטור מדאתמעט חמור ולא כלים [ש"ס כ"ח ב' ונ"ג ב']:

נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב: דס"ל נתקל פושע הוא ופליג אנתקל ושברה במשנה א' דאין לומר דלהכי חייב מדלא פינן, דהרי אף בהזיק בשעת נפילה מחייב ר"מ מדקתני תרתי הוחלק במים ולקה בחרסיה [ש"ס], ולא קיי"ל כן, אלא אפילו לא פינן והוזק בהן אחר אח"כ, הו"ל מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס, דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים [(שו"ע חו"מ, תיב)]:

רבי יהודה אומר במתכוין חייב: במתכוון לזכות בחרסיה, חייב דהו"ל אז כבורו שבר"ה:

באינו מתכוין פטור: מיהו בפשע בנפילת הכד, אפילו הפקיר החרסין חייב בנזקן, וקיי"ל כר"י [שם]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

בבלי כז א | רמב"ם הלכות נזקי ממון יג ה | שולחן ערוך חושן משפט תיב א

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי