משנה בבא מציעא ו ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ו · משנה ג | >>
השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, בבקעה והוליכה בהר, אפילו זו עשר מילין וזו עשר מיליןיג, ומתה, חייב.
[ השוכר את החמור והבריקה, או שנעשית אנגריאטז, אומר לו הרי שלך לפניך.
מתה או נשברה, חייב להעמיד לו חמור ].
השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, אם החליקה פטוריט, ואם הוחמה חייב.
להוליכה בבקעה והוליכה בהר, אם החליקה חייב, ואם הוחמה פטור.
אם מחמת המעלהכ, חייב.
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר
- לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר, וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה,
- בַּבִּקְעָה וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר,
- אֲפִלּוּ זוֹ עֶשֶׂר מִילִין וְזוֹ עֶשֶׂר מִילִין,
- וָמֵתָה,
- חַיָּב.
- הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה,
- אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא,
- אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ;
- מֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה,
- חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר.
- אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא,
- הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה,
- אִם הֶחֱלִיקָה – פָּטוּר,
- וְאִם הוּחַמָּה – חַיָּב.
- לְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר,
- אִם הֶחֱלִיקָה – חַיָּב,
- וְאִם הוּחַמָּה – פָּטוּר.
- אִם מֵחֲמַת הַמַּעֲלֶה, חַיָּב:
השוכר את החמור -
- להוליכה בהר - והוליכה בבקעה,
- בבקעה - והוליכה בהר,
- אפילו זו עשרת מילין - וזו עשרת מילין,
- ומתה - חייב.
- אפילו זו עשרת מילין - וזו עשרת מילין,
- השוכר את החמור -
- והבריקה, או שנישאת באנגוריא,
- יאמר לו: הרי שלך לפניך.
- מתה, או נשברה - חייב להעמיד לו חמור.
- והבריקה, או שנישאת באנגוריא,
[ד] *הערה 1: השוכר את החמור -
- להוליכה בהר - והוליכה בבקעה,
- אם החליקה - פטור,
- ואם הוחמה - חייב.
- בבקעה - והוליכה בהר,
- אם החליקה - חייב,
- ואם הוחמה - פטור.
- ואם מחמת המעלה - חייב.
- להוליכה בהר - והוליכה בבקעה,
אמנם יוכל המשכיר לומר לשוכר הרי שלך לפניך כשהשכיר לו לשאת משאוי וייחד לו הבהמה, אבל אם שכר ממנו לרכוב בה הוא עצמו או לשאת עליו משא, אלא שאמר לו חמור סתם ולא ייחד לו הבהמה, חייב להעמיד לו בהמה אחרת.
ומה שאמר חייב להעמיד לו חמור - יש בו דינין, וזה, כי אם ייחד לו בהמה ואמר לו חמור זה אני שוכר לך ומתה בדרך, אם אותה נבילה שווה דמים שיקנה בהם בהמה יקנה בדמיה בהמה או ישכור בהמה באותם דמים שיוליכהו למקום שפסק עמו, ואם המתה אינה שווה כדי שישכור לו בהמה אחרת יחשב לו מה שהלך מן הדרך ויתן לו מה שראוי לו, ואם שכר ממנו חמור סתם יעמיד לו בהמה על כל פנים, ואם לא העמידה לו לא יחשב לו שום דבר מן השכירות.
ומה שאמר הבריקה - הוא שאינה יכולה להלוך מחמת חולי מחליי הבהמות.
ונעשית אנגריא - רוצה לומר שתילקח לעבודת המלכות:
משנה ד [נוסח הרמבם]
מבואר הוא כי המכשולים בהר יותר מבבקעה, וכמו כן יתחמם גוף הבהמה בבקעה יותר מבהר, למיעוט נשיבת הרוחות במקומות:
בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר - בראש ההר. ואף על פי שהדרך חלק וישר, חייב כשמתה מחמת אוירא שלא הוחלקה ולא הוחמה, דהואיל ושינה בה יכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת שלא היתה למודה באויר הר וקשה לה יד, או לא היתה למודה באויר בקעה וקשה לה. ומשום הכי לא מפליג הכא בין הוחלקה להוחמה במו דמפליג בסיפא:
אם החליקה פטור - שבהר היא ראויה להחליק יותר, שראש ההר חד ומשופע לצדדין:
ואם הוחמה חייב - שהבקעה מעלה הבל לפי שההרים סביבה ואין אויר שולט בה, ואם הוחמה מחמת העלותה בהר, חייב, שהמעלה גרמה לה, והוא שינה להוליכה בהר:
והבריקה - נסמית בדוק שבעין טו. פירוש אחר, התליעו רגליה:
או שנעשית אנגריא - שנלקחה לעבודת המלך:
אומר לו הרי שלך לפניך - ודוקא בשאמר לו חמור זה, ושכרו למשאוי. אבל אם שכרו לרכוב עליו, אפילו אמר לו חמור זה, אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך יז. שמא תפול תחתיו בגשר או תשליכנו באחת הפחתים. וכן אם השכיר לו חמור סתם אפילו למשאוי, אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אלא חייב להעמיד לו בהמה אחרת. ואם אינו מעמיד לו בהמה אחרת, אינו חייב ליתן לו כלום מכל שכר הדרך שהלך עמו:
מתה או נשברה חייב - המשכיר למכור העור והנבלה לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור. או ישכור לו אחר בדמי הנבילה, שהרי חמור זה שיעבד לו יח. או יחזיר לו שכרו:
להוליכה. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ד' [ד"ה וחמור]:
אפילו זו י' מילין וכו'. וה"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך. תוספות:
חייב. כתב הר"ב כשמתה מחמת אוירא וכו' אלא מחמת שלא היתה למודה. וכו'. וכן לשון רש"י. ודוחק לומר כן שדרך הבהמות ללמדם ללכת בהר ובבקעה. וז"ל התוספות [ד"ה כגון] מחמת אוירא פירוש שידוע שאותו היום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר. והוי תחלתו וסופו בפשיעה. ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה. והוליכה בהר אחר. משום דאין רגילות להשתנות אויר אלא מהרים לבקעה. אבל מהר להר. ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות:
השוכר את החמור והבריקה וכו'. בפירוש הר"ב מפורשת זו הבבא אחר שאחריה וכן הוא הנוסח במשנה שבגמרא. והכי מסתברא. אלא שראיתי בירושלמי במשנה ובגמרא דגרסי' לה כמו בספר ולפיכך לא שלחתי בו יד להגיה:
והבריקה. לשון הר"ב והבדיקה נסמית בדוק שבעין. שגירסתו ) והבדיקה בדלי"ת. אבל בגמרא ברי"ש ואמרו בפירושו נהוריתא כלומר על דרך סגי נהור. וכן בירושלמי פירשו דבזק:
שנעשית אנגריא. שכשפוגעים בדרך לוקחים ואין מחפשין בבתים. ולפיכך אומר לו הרי שלך לפניך דמצי אמר ליה מזלך גרם שאילו היתה בבית לא היתה ניטלת. ולפיכך אפילו אינה חוזרת. דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גרס. כך פירשו בתוספות אליבא דשמואל דהלכתא כותיה בדיני:
אומר לו הרי שלך לפניך. כתב הר"ב ודוקא וכו' אבל אם שכרו לרכוב וכו' לא קאי אאנגריא. המגיד פ"ה מהלכות שכירות:
חייב. כתב הר"ב למכור וכו' ולהוסיף וכו' שהרי חמור זה וכו'. וכן לשון רש"י. וכתב עליו הרא"ש לשון זה הוא מגומגם מדכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא משמע דאמר לו חמור זה. ומדכתב ולהוסיף לו מעות וכו' אלמא מיירי בחמור סתם דאי בחמור זה אין חייב להוסיף משלו. אלא בדמי הנבלה יקח או ישכור. והאי מתניתין בחמור סתם. מדקתני חייב להעמיד לו חמור אחר. ומבואר בדבריו דטעמא משום דבמשיכת החמור משתעבדין נכסי המשכיר להעמיד לו חמור אחר:
פטור. ולא הוי תחלתה בפשיעה וסופה באונס שכתבתי במשנה ג' פרק ב' דבבא קמא דחייב. דלא חייבוהו אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה. והכא אילו לא פשע והוליכה בהר כל שכן שהוחלקה. תוספות. ועיין כיוצא בזה משנה ו' פ"ה דבבא קמא:
אם מחמת המעלה. הוחמה בעלותה מרגלי ההר לראשו. רש"י. וכתבו התוספות והיכי ידעינן ברישא דקתני הוחמה בהר פטור. דשלא מחמת המעלה הוחמה. וי"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה. שעלתה בלא טורח. והלכה אחר כך הרבה ולא היתה מזיעה. ובתר הכי הוחמה א"כ שלא מחמת מעלה היה ופטור:
(יג) (על המשנה) וזו כו'. וה"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך. תוספ':
(יד) (על הברטנורא) וכ"כ רש"י. ודוחק לומר כן שדרך הבהמות ללמדם ללכת בהר ובבקעה. והתוספ' פירשו שידוע שאותו היום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה, או איפכא, משלג ומטר, והוי תחילתו וסופו בפשיעה. ועתוי"ט:
(טו) (על הברטנורא) גירסתו והבדיקה בדל"ת. אבל בגמרא ברי"ש ואמרו בפירושו נהוריתא, על דרך סגי נהור:
(טז) (על המשנה) אנגריא. שכשפוגעים בדרך לוקחים ואין מחפשים בבתים ולפיכך אומר לו הרי כו' דמזלך גרם שאלו היתה בבית לא היתה ניטלת. ולפיכך אפילו אינה חחרת. דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גרם. תוספ':
(יז) (על הברטנורא) לא קאי אאנגריא. המגיד:
(יח) (על הברטנורא) רש"י. ולשונו מגומגם. דהכא איירי בחמור סתם, ולהכי כתב בריש דבריו שצריך להוסיף מעות כו', וכן מדתני במתניתין חייב להעמיד לו חמור אחר. הרא"ש. וטעמא דבמשיכת החמור משתעבדין נכסי המשכיר להעמיד לו חמור אחר:
(יט) (על המשנה) פטור. ולא הוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב. דלא חייבוהו אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה. והכא אילו לא פשע והוליכה בהר כ"ש שהוחלקה. תוספ':
(כ) (על המשנה) המעלה. הוחמה בעלותה מרגלי ההר לראשו. רש"י. ועתוי"ט:
השוכר את החמור להוליכה בהר וכו': עד סוף סימן ה' פ"ד דהלכות שכירות ורפ"ה. ובספר קולין שרש ט"ו. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל להוליכה בהר והוליכה וכו' כן מצאתי בכל הספרים כן נ"ל עיקר דהכי נמי איתא לעיל בפרק שלפנינו וחמור עד שתהא טוענת ולא אמר עד שיהא טוען וכן גרסינן נמי לקמן להוליכה וכו' וכן בכל הפרק ע"כ:
בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר וכו': בראש ההר לשון רעז"ל עד אלא מחמת שלא היתה למודה באויר הר וכו'. אמר המלקט תוס' ז"ל פירשו וז"ל שמתה מחמת אויר עי' בתוספת יום טוב. ואיכא מאן דמוקי לה להאי רישא כגון שמתה מחמת עייפות ויגיעה ממשאה ואע"ג דמתה מחמת מלאכה מ"מ כיון ששינה חייב. ואיכא דמוקי לה כגון שהכישה נחש שפעמים שמצויין הנחשים בהרים מבבקעה או אפכא ור' יוחנן מוקי לה כר"מ דס"ל בברייתא כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן וקמה ליה ברשותיה להתחייב בכל אונסי' וכפשטא דמתני' וסיפא רבנן:
אפילו זו עשרה מילין וכו': וה"ה ואפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך תוס' ז"ל:
השוכר את החמור והבריקה: תוס' רפ"ק דקדושין כתבו דאשכחן דוגמתה הלכה חמורך טרפין לשון נקבה והרבה כמו כן ואשכחן נמי לשון זכר לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור ואיתא נמי בתוס' דפ' משקלי דף כ':
השוכר את החמור להוליכה בהר: והוליכה בבקעה אם החליקה וכו' תוס' פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ו.) והרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן בנמקי יוסף וגם בירושלמי גרסי' בבא דלהוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה וכו' בתר בבא דוהבריקה ורש"י ז"ל גריס אפכא ואין הכרח מן התלמוד:
אם החליקה פטור: ולא הוי תחלתה בפשיעה וסופה באונס דלא חייבוהו אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה והכא אילו לא פשע והוליכה בהר כ"ש שהוחלקה תוס' ז"ל:
והבריקה: בערוך פי' בערך ברק עיניה יפים ואינה רואה חולי זה יבא מחמת רוח וכן משמע בגמרא שהוא ברי"ש דמפרש על דרך סגי נהור נהוריתא:
או שנשאת אנגריא: כך היא הנוסחא בירושלמי ובהרי"ף ז"ל וגם הר"ר יהוסף ז"ל כן הגיה וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע"כ. וכתוב בנמקי יוסף או שנשאת אנגריא שנלקחה לעבודת המלך אומר לו משכיר לשוכר הש"ל טלנה כמו שהיא סמויה לך שאף מזלך גרם וטרח ויישר אותה בדרכים. וגבי אנגריא נמי יאמר לו המתן עד שתשוב שמזלך גרם כמו מזלי ונפסיד שנינו בעל החמור מפסיד השכר בעוד שחמורו באנגריא ואף בהבריקה כתב הרשב"א ז"ל שנראה לו דעת הראב"ד ז"ל שכתב שכיון שאינו יכול להשתמש בה כראוי לא יטול השכר והא דאמרינן הכא הרי שלך לפניך היינו שאינו יכול לתובעו שיעמיד לו חמור אחר ע"כ. ירושלמי אית תני אנגריא כמיתה ואית תנאי תני אומר לו הש"ל מאן דתני אנגריא כמיתה באותו שיכול לפשר מאן דתני אומר לו הש"ל באותו שאין יכול לפשר ע"כ. ונראה דאפכא צ"ל אי קאי אשוכר אבל צ"ל דקאי שיכול לפשר אמשכיר:
מתה או נשברה וכו': אית דמפרשי דהא דאמרי' הכא חייב להעמיד לו חמור מיירי כגון שהקדים לו שכרו על חמור סתם וכל שיש לו חמור חייב להעמיד לו חמור דקניי' במעות דמעות קונות בשכירות מטלטלין ואפילו מדרבנן דלא שייך למימר בהו נשרפו חטיך בעלי' וכמו שפירשתי לעיל פ' הזהב ואחרים פירשו דאפילו אין לו חייב להעמיד לו חמור מ"מ מיירי כגון שקנו מידו להעמיד לו חמור ומיהו אם לא קנו מידו אע"ג דא"ל חמור סתם לא מצי כייף ליה למשכיר להעמיד לו חמור אלא שיכול לעכב השכירות לעצמו עד שישכור לו אחר וכדמוכח בגמרא גבי השוכר את החמור ומתה בחצי הדרך וכו' ואם אמר לו חמור זה אם יש בדמיו ליקח או לשכור אחר יעשה כן אבל להוסיף מביתו על דמי הנבלה והעור כדי להעמיד לו לא דלא נשתעבד להכי נמוקי יוסף. ובטור עד סוף סימן ד' בחשן משפט סימן ש"ט וסימן ש"י:
יכין
והוליכה בבקעה: דאוירן רגיל להיות משונה:
וזו עשר מילין: ואפי' פחות מאותו הדרך ששכר:
חייב: דיכול לומר דע"י האויר המשונה שם מתה [ש"ט ב']:
השוכר את החמור והבריקה: שבאמצע הדרך נתעוורה [ונקט תנא לישנא מעליא, לשין ברק מאיר, וסגי נהור], וה"ה שאר חולי שעדיין ראויי' למלאכה, אבל בקושי קצת:
או שנעשית אנגריא: שנלקחה לעבודת המלך אפילו שאינה חוזרת כלל, ומיירי שכך מצוי, ואדעתא דהכי שכר [ובלשון לטינא נקרא פראהנדינשט אנגריא]:
אומר לו: משכיר לשוכר:
הרי שלך לפניך: ומשלם לו כל שכרו, אפילו בהשכיר לו חמור סתם ולא אמר "זה". מיהו בהבריקה דוקא בשכרה למשא שאינה נפסדת כשתפול הבהמה עמה, דאל"כ או כששכרה לרכיבה, אז בהשכיר לו חמור סתם חייב להעמיד לו חמור אחר אפילו בעד כמה וכמה, וכשהשכיר חמור זה, אין משועבד רק חמור זה, שרשאי שוכר למכרו ולהשכיר בדמיו חמור אחר [ש"י סמ"ע סק"ה]:
חייב להעמיד לו חמור: ואפילו בשכרה למשא שאינה נפסדת כשתפול. ודוקא בשכר חמור סתם, אבל בשכר חמור זה, ואין בדמי הנבילה. כדי לשכור בהמה אחרת לדרכו, אז אם יוכל השוכר למכור סחורתו כאן אפילו במעט רווח, נותן להמשכיר שכר חצי הדרך, ואל"כ אין נותן לו כלום [ולרמב"ם גם בחמור זה יש חילוק בין שכרו לרכיבה או למשא, ועי' סמ"ע שם סק"ט]. אם החליקה פטור: דאינה כתחילת' בפשיעה וסופה באונס, מדאין האונס מחמת הפשיעה [עי' ב"ק פ"ב מ"ג ופ"ה מ"ו]:
אם מחמת המעלה: שהוחמה בעלותה בהר. וברישא דמחמת המעלה פטור, מיירי שעלתה בלי טורח וזיעה, עד זמן רב אח"כ הוחמה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת