שולחן ערוך יורה דעה קסו א
שולחן ערוך יורה דעה · קסו · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
המלוה את חבירו לא יעשה מלאכה בעבדו אפילו הוא בטל ולא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא (פירוש שאינה עומדת להשתכר) וגברא דלא עביד למיגר ואם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר ולהרמב"ם אפילו אם גברא דלא עביד למיגר הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים
- (ובחצר דקיימא לאגרא הוי אבק רבית (לכ"ע) (טור). ועיין עוד בח"ה ריש סימן ע"ב):
מפרשים
(א) לא יעשה מלאכה כו'. דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה"ג מותר אם היה משאילו בלאו הכי כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי' ק"ס ס"ז וכ"כ הפוסקים וכ' עוד הרא"ש שי"מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זא"ז כ"כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם לאחר הלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם וכ"כ המרדכי ושאר פוסקים ומדברי מהרש"ל פ' הגוזל עצים סי' ט' נראה דלא שרי בכה"ג אלא דברים שאינן של פרהסיא כגון השאלת בהמה וכלים ע"ש וכתב עוד מהרש"ל שם סי' י"א מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו לס"ת או לקנות לו גלילה אע"פ שהוא יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ"ה מאחר שאוושא מלתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד וע"ש:
(ב) ואם דר בו כבר כו'. כלומר אע"ג דלכתחלה בכל ענין אסור מיהו אם בדיעבד דר בו כיון דחצר לא קיימא לאגרא והוא בענין שאם לא הלוהו לא היה חייב לתת לו שכר מחמת שדר בו ובאופן שנתבאר בח"מ סי' שס"ג סעיף ו' ז' ח' גם עכשיו שהלוהו לא מחזי כרבית:
(ג) ולהרמב"ם אפילו. הוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק רבית. ועי' בתשובת מבי"ט סימן קכ"ג דף קנ"ה:
(ד) ובחצר כו'. אסברא ראשונה קאי דמודה בהא דהוי אבק רבית:
(ה) הוי אבק רבית כו'. וכתב ב"י בשם תלמידי הרשב"א דאע"ג דא"ר הוי ואינה יוצאה בדיינים מטעם רבית מ"מ חייב להעלות לו שכר דכיון דקיימא לאגרא אפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו ואפילו ידע בעל החצר שדר בה ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בה בחנם וכן אם א"ל כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ומיהו אם אחר שהלוהו א"ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע"ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א"ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר עכ"ל וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א דבקיימא לאגרא אם דר בה שלא מדעת הבעלים פשיטא הוא שחייב לתת לו שכרו משלם ומוציאה ממנו דלא גרע מאם לא הלוהו כלל דליכא איסורא ומביאו ב"י כלומר ול"ד לשאר א"ר שהוא מדעת הלוה ונ"ל דה"ה בלא קיימא לאגרא אם הוא בענין שהיה חייב להעלות לו שכר אם לא הלוהו כגון שא"ל צא או שחסרו להלוה דבר מועט כגון שהשחירו או שגילה דעתו לשלם לו וכמ"ש שם בח"מ סעיף ו' ז' ח' וכל כה"ג מוציאין ממנו וכתב עוד ה"ה דאפילו פרעו ולא תבעו לו יכול לתבעו בדין לעולם דלא כהראב"ד שכתב דהוי כרבית מאוחרת וכתב ב"י הטעם דלא מחל לו כיון דלא פירש א"נ אפילו פירש מחילה בטעות הוי כו' וצ"ע בפירש ומ"ש תלמידי רשב"א וכן אם א"ל כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ר"ל אפילו יש במשמעות דור בחצרי חנם צריך להעלות לו שכר דכיון שא"ל כן בשעת הלואה ה"ל כהלוני ודור בחצרי חנם דה"ל ר"ק ומ"ש ומיהו אם אחר שהלוה כו' ולא הזכיר לו בשכר הלואתו משמע אם א"ל דור בשכר הלואתך בחצרי חנם אף לאחר שהלוה הוי ר"ק ודעת הטור משמע דלאחר שהלוהו אפי' א"ל דור בחצרי חנם בשביל מעותיך לא הוי אלא א"ר כדלקמן ס"ק ט' ומיהו הטור מיירי בשכבר הרויח לו זמן ונ"ל דתלמידי רשב"א מיירי היכא שלא הרויח לו זמן וכל יומא ויומא זמניה הלכך היכא שא"ל בשכר הלואתך דהוי ר"ק ואפילו אינו מרויח לו זמן בפירוש רק שיכול לתבעו אימת שירצה א"כ כשא"ל דור בחצרי חנם בשכר הלואתך ע"ד שמרחיב לו זמן כך והוי ר"ק כשמרחיב לו זמן וגם הטור מודה לזה מיהו היכא שא"ל בשעה שמרחיב לו זמן דור בחצרי חנם אע"פ שלא א"ל בשכר הלוואתך ה"ל ר"ק למ"ד דלא בעינן קצץ בשעת מתן מעות ודו"ק. כתב עוד הרב המגיד שאם דר בה שלא מדעת בעליה ולכשידעו הניחו לו שכר מחמת ההלואה ה"ז א"ר ע"כ. ונ"ל שכבר הרחיב לו זמן וכמו שנתבאר ודלא כב"י שכתב שזהו לדעת האומרים דבעינן קצץ בשעת מתן מעות:
לא יעשה מלאכה בעבדו. ואי לא הלוה לו היה מותר דניחא למריה דההוא עבד שלא ילמוד דרך הבטלה כדאיתא בח"מ סימן שס"ג מ"מ הכא דהלוהו מחזי כרבית:
ולא ישכור ממנו בפחות. רש"י פירש דדין זה דוקא בבית וחצר לפי שאין שם הפסד משא"כ בכרם בסי' קע"ג דלפעמים יש בו הפסד ואפ"ה מנכה לו דבר קצוב לשנה והתוספות חולקים וס"ל דדין זה אף בכל מילי ועיקר החילוק דהלוהו על הבית הוה כזבינא ומותר בנכייתא אבל כאן הלוהו שלא על ביתו ויתבאר בסי' קע"ב להלכה:
ובחצר דקיימא לאגרא הוה אבק רבית לכולי עלמא. כן צריך להיות כן נראה לע"ד. ונ"ל שיש עוד חסרון וכצ"ל ומכל מקום חייב ליתן לו שכר כל שלא אמר ליה דור בחצרי חנם ומיהו אם אחר שהלוהו אמר ליה דור בחצרי חנם אף על גב דקיימא לאגרא לא הוה אלא אבק רבית כן נראה לי שהמעתיק טעה מתיבת אבק רבית הראשון לשני ודלג מה שכתב רמ"א בינתיים וטעות כזה רגיל וכ"ה בד"מ והוא מבואר בב"י בשם תלמידי רשב"א דכל שלא פטרו בפירוש צריך ליתן לו שכרו דמשום דעביד איסורא לא הורע כחו. ומכאן תימה על מה שכ' רמ"א בח"מ סי' שס"ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן אמרינן דצ"ל בפירוש כמ"ש בב"י דדור סתם משמע כדרך שבני אדם דרין בשכירות וכבר כתבתי שם בסימן רמ"ו סעיף י"ז דלא קיימא לן כהך פסקא שבסי' שס"ג:
(א) מלאכה: דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה"ג מותר אם היה משאילו בלא"ה כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי' ק"ס ס"ז וכתב הרא"ש שי"מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זה את זה כ"כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם אחר ההלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם ומדברי מהרש"ל נראה דלא שרי בכה"ג אלא דברים שאינן של פרהסיא וכתב עוד מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו בס"ת או לקנות לו גלילה אפילו יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ"ה מאחר שאוושא מילתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד עכ"ל הש"ך.
(ב) למיגר: וגם החצר לא קיימא לאגרא אפ"ה הוי א"ר וכתב ב"י דאע"ג דא"ר הוי ואינו יוצא בדיינים מטעם רבית מ"מ חייב להעלות לו שכר אם קיימא לאגרא ואפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו ואפילו ידע בעל החצר שדר בו ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בו בחנם וכן אם כשהלוהו א"ל דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ומיהו אם אחר שהלוהו א"ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע"ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א"ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר עכ"ל ומשמע אם א"ל דור בשכר הלואתך בחצרי חנם אף לאחר שהלוה הוי ר"ק ונ"ל דה"ה בדלא קיימא לאגרא אם הוא בענין שהיה חייב להעלות לו שכר אם לא הלוהו כגון שא"ל צא או שחסרו המלוה דבר מועט כגון שהשחירו או שגילה דעתו לשלם כמ"ש בחושן משפט שם וכל כה"ג מוציאין ממנו ואפילו פרעו ולא תבעו הלוה יכול לתבעו בדין לעולם משום דלא מחל ליה כיון דלא פירש א"נ אפילו פירש מחילה בטעות הוי וצ"ע באם פירש ודעת הטור משמע דלאחר שהלוהו אפילו א"ל דור בחצרי חנם בשביל מעותיך לא הוי אלא א"ר ונ"ל דהטור מיירי בשכבר הרויח לו זמן והב"י מיירי היכא שלא הרויח לו זמן וכל יומא ויומא זמניה הלכך אם אמר בשכר הלואתך הוי ר"ק כיון שיכול לתבעו אימת שירצה מיהו היכא שא"ל בשעה שמרחיב לו זמן דור בחצרי חנם אע"פ שלא א"ל בשכר הלואתך הוי ר"ק למ"ד דלא בעינן קצץ בשעת מתן מעות וכתב הרב המגיד שאם דר בה שלא מדעת בעלים ולכשידעו הניחו לו השכר מחמת ההלואה הוי א"ר עכ"ל הש"ך והקשה בט"ז עמ"ש רמ"א בחושן משפט סי' שס"ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן הצריכו לומר בפירוש דוקא כמ"ש ב"י דדור סתם משמע כדרך שבני אדם דרין בשכירות עכ"ל.