משנה בבא בתרא ח א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ח · משנה א | >>
יש נוחלין ומנחיליןא, ויש נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין.
ואלו נוחלין ומנחילין, האב את הבנים והבנים את האב והאחין מן האבד, נוחלין ומנחילין.
האיש ה את אמו והאיש את אשתו ובני אחיותיב, נוחלין ולא מנחילין.
האשה יג את בניה והאשה את בעלה ואחי האם, מנחילין ולא נוחלין.
והאחים מן האם, לא נוחלין ולא מנחילין.
משנה מנוקדת
יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין,
- וְיֵשׁ נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין,
- מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין,
- לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין.
- וְאֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין:
- הָאָב אֶת הַבָּנִים,
- וְהַבָּנִים אֶת הָאָב,
- וְהָאַחִין מִן הָאָב,
- נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין.
- הָאִישׁ אֶת אִמּוֹ,
- וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ,
- וּבְנֵי אֲחָיוֹת,
- נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין.
- הָאִשָּׁה אֶת בָּנֶיהָ,
- וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ,
- וַאֲחֵי הָאֵם,
- מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין.
- וְהָאַחִים מִן הָאֵם,
- לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין:
נוסח הרמב"ם
יש נוחלין - ומנחילין,
- נוחלין - ולא מנחילין,
- מנחילין - ולא נוחלין,
- לא נוחלין - ולא מנחילין.
- אלו נוחלין ומנחילין -
- האב את הבנים,
- הבנים את האב,
- ואחים מן האב - נוחלין ומנחילין.
- האיש את אמו,
- והאיש את אשתו,
- ובני אחיות - נוחלין ולא מנחילין.
- האשה את בנה,
- והאשה את בעלה,
- ואחי האם - מנחילין ולא נוחלין.
- האחים מן האם - לא נוחלין ולא מנחילין.
פירוש הרמב"ם
כל המשנה הזאת מבוארת.
וירושת האב קבלנו מפי השמועה' וכן ירושת הבעל לאשתו.
ורמז לירושת יוצאי יריכו ממה שנאמר "לשארו"(במדבר כז, יא) ונאמר "שאר אביך"(ויקרא יח, יב). וירושת אשתו ממה שנאמר "וירש אותה"(במדבר כז, יא):
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
יש נוחלין - יש קרובים שנוחלין את קרוביהם כשהם מתים. ואף כשמתים הם, מנחילין להם את ממונם:
האב את הבנים - דכתיב (במדבר כז) איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, במקום בת אתה מעביר נחלה מאב ב, ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין ג:
והבנים את האב - דכתיב איש כי ימות ובן אין לו, הא יש לו בן, בן קודם:
והאחין מן האב - דכתיב (שם) ממשפחתו וירש אותה, ומשפחת אב קרויה משפחה דכתיב (שם א) למשפחותם לבית אבותם:
האיש את אמו - דכתיב (במדבר לז) וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, היאך בת יורשת שני מטות. אלא זו שאביה משבט אחד ז ואמה משבט אחר וירשתן. ומדכתיב מטות ח, הקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב בן קודם לבת, אף מטה האם בן קודם לבת:
והאיש את אשתו - דכתיב שארו, זו אשתו ט. וקרינן הכי, ונתתם את נחלת שארו לו, וגורעין ומוסיפין ודורשין י. יכול אף היא תירשנו יא ת"ל וירש אותה, הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו:
פירוש תוספות יום טוב
יש נוחלין ומנחילין. והאי דלא קתני יש נוחלין זה את זה. משום דבעי למתני סיפא נוחלין ולא מנחילין תנא נמי רישא נוחלין ומנחילין. הרשב"ם:
ואלו נוחלין ומנחילין. איכא דוכתא דנקט אדסליק מיניה ואיכא אדפתח ביה. וכמו שכתבתי בריש מסכת שבת. אבל הכא לישנא דואלו נוחלין ומנחילין הוא מיותר. דהא מסיים נוחלין ומנחילין. וכן מסיים בכולהו:
האב את הבנים. כתב הר"ב דכתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם וכו' במקום בת וכו'. מדשני קרא בדיבוריה ולא אמר ונתתם נחלתו כדאמר בכל הפרשה גבי האחין. ש"מ דאתא לאשמועינן שיש אחד הראוי לירש תכף אחר הבן. ומאי ניהו אב. דאילו אחין הא כתיבי. נ"י. ומ"ש הר"ב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין. כלומר מדלא כתיב העברה ג"כ באחין. תוספות:
האב את הבנים. אע"ג דקרא איש כי ימות ובן אין לו. משתעי בירושת בן לאב. פתח התנא בירושת אב לבן. דהואיל ואתא מדרשא חביבא ליה. גמרא:
והבנים את האב. כתב הר"ב דכתיב איש כי ימות ובן אין לו. הא יש לו בן. בן קודם. בגמרא ד' ק"י ע"א מנלן דכתיב איש וכו' ופירש הרשב"ם מנלן דהבנים קודמים לבנות מדלא קתני הבנים והבנות את האב. ע"כ. ותימא דא"כ רישא נמי תקשה ליתני האב את הבנים והבנות. הלכך נראה כפירוש התוספות דריש פרקין. דלהכי דייק בסיפא. משום דאייתר לגמרי דמדקתני דהאב את הבנים נוחלין ומנחילין שמעינן נמי דהבנים את האב. שאם האב נוחל את בנו. א"כ בנו מנחילו. אם הוא מנחיל לבנו א"כ בנו נוחלו. אלא דלהכי שנאו למידק מיניה בנים ולא בנות כלומר דבן קודם לבת. ואע"ג דקתני לה בהדיא בסמוך [במתניתין דלקמן] מ"מ תנא ליה הכא אגב אורחיה ולקמן נמי תנייה למנות סדר נחלות. ע"כ. אבל הרשב"ם לא דייק מיתורא משום דסבר ליה דלאו מיתרא שכ"כ בדף קי"ד ע"ב. דאע"ג דמבבא דהאב את הבנים שמעינן ליה. קתני לה. משום דכל נוחלין ומנחילין קא חשיב. ע"כ:
והאחים מן האב. כגון ראובן ויוסף בני יעקב. אע"פ שהן מלאה ומרחל. יורשים זה את זה בשביל שהן אחין [מן האב] וכגון שמת יעקב אביהן. אבל אם יעקב חי הוא קודם [כדתנן לקמן] וכגון שאין להם בנים. ודוקא אחים מן האב דמשפחת אב קרויה משפחה. כדילפינן וכו'. הרשב"ם.
האיש את אמו. משום דתני גביההאיש את אשתו תנא נמי האיש את אמו אע"ג דהוה ליה למתני הבן את אמו. מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן רע"ו:
האיש את אמו. כתב הר"ב דכתיב וכל בת יורשת וכו'. גמרא. והקשו התוספות דלמה לי קרא. אטו נכסי נשים יהיו הפקר. ותירצו דודאי בשאר ירושות נשים. כגון בתו ואחותו. פשיטא דיורשה אביה ואחיה. כיון שאין הירושה נעקרת ממשפחת אב. אבל בן בנכסי האם צריך למילף לפי שניסבת נחלה ממטה [אביה] ע"י הבן. ומ"ש הר"ב אלא זו שאביה משבט אחד. ואמה משבט אחר וכשנשאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו. שיירשו נחלת אביהן דליכא הסבת נחלת אם לאב בשעת נשואין. דלא קפיד קרא אלא שבשעת נשואין לא תהא ראויה לירש נכסי אביה. ומיהו אח"כ מתו אחיה ואח"כ מת אביה וירשה אותו ומתו האם והאב ולא היה להם כי אם בת זו וירשתן. הרשב"ם. גמרא. ואין לי אלא בת בן מניין אמרת קל וחומר. ומה בת שהורע כחה בנכסי האב ייפה כחה בנכסי האם. בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שייפה כחו בנכסי האם. [ומ"ש] ומדכתיב מטות הקיש וכו'. פירש הרשב"ם מדלא כתיב שני מטות:
והאיש את אשתו. כתב הר"ב דכתיב שארו זו אשתו. וקרינן הכי ונתתם וכו' וגורעים וכו'. פירש הרשב"ם דף קי"א גרע וי"ו מנחלתו ולמ"ד מלשארו. ומוסיפים שתי אותיות הללו זו על גבי זו לעשותו תיבה אחת והיא. לו. ודורשין הכי ונתתם את נחלת שארו. לו. יכול אף היא תירשנו. דעיקר פשטיה הכי משמע ונתתם את נחלתו לשארו. לאשתו. ונדרשיה לקרא הכי. ונתתם את נחלתו אם ימות. לשארו. וירש כלומר וגם הוא יירש את שארו אם תמית היא. ת"ל וירש אותה. דמצי למכתב וירש. בלא אותה. דהוה שמעינן מקרא דהוא יורשה והיא יורשתו. כדפרישית. הלכך כתב רחמנא וירש אותה. למעוטי שהיא לא תירשנו. ואתא לגלויי ארישא דקרא דגורעין וכו'. ומשום דעיקר דרשא נפקא לן מוירש אותה. הלכך תנא דבי ר' ישמעאל תני וירש אותה. מלמד שהבעל יורש את אשתו. ומרישא דקרא דריש בדרך גורעים וכו' והיינו נמי שהר"ב ריש פרק ט' דכתובות מייתי דכתיב וירש אותה משום דנקט כדתנא דבי רבי ישמעאל. ועיקר דרשא מרישא כדכתב הכא. ורש"י מפרש התם אליבא דרבא דדריש בענין אחר. אבל דברי הר"ב בסגנון אחד וכמו שכתבתי. ומ"מ כתב שם הר"ב דירושת בעל את אשתו לאו דאורייתא היא. ע"ש:
והאיש את אשתו. כתב הר"ב דכתיב שארו זו אשתו. פירש הרשב"ם ד' ק"ט ע"ב דכתיב (בראשית ב) והיו לבשר אחד וכתיב נמי (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ונ"ל דאליבא דר"א נסיב לדרשא זו דדריש עונתה זו מזונות. שנאמר (דברים ח) ויענך וירעיבך כמו שכתבתי במשנה ד' פ"ד דכתובות. ואיהו דריש שארה. זו עונה וכן הוא אומר (ויקרא י"ח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כדאיתא התם בגמרא דף מ"ז. ואלא מיהת לתנאי דפליגי התם וחד דריש שארה זו מזונות. והכי נסיב לה הרשב"ם גופיה בפירקין דף קכ"ו ע"ב. וחד דריש שארה זו כסות. כמ"ש שם בכתובות בס"ד. צריכין למודעי. שארו זו אשתו מנלן. ובדף קי"ו לא כתב הרשב"ם אלא כדכתיב והיו לבשר אחד. אפשר דסמך אשאר בשר דעלמא דגבי עריות. והכא דנסיב ג"כ שארה וגו' טעמא אחרינא הוא. כן אפשר לומר. ועכ"ז לזה הטעם האחר דלא נסבינן [אלא] קרא [דוהיו] לבשר אחד. הני תנאי דלא דרשי שארה לעונה. מנא להו דשארו זו אשתו. וראיתי בתורת כהנים ריש פרשת אמור כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו. שאר אביך היא. ע"כ. ודברי תימה הן דהא גבי אחות אביך כתיב. איברא דבגמרא דף ק"ט איכא דדריש שארו דהכא זה האב. דכתיב שאר אביך היא. ומיהו בזה נ"ל דהכי קאמר מכדי כל העריות משום שאר נאסרו. כדכתיב איש איש אל שאר בשרו וגו' למה לי קרא למימר דשאר אביך היא. אלא למדרש דאביך הוא שארו האמור במקום אחר בפרשת נחלות. אבל לענין דרשא דתורת כהנים למדרש מיניה דאשתו מקרי שארו. בהא ודאי צריך נגר ובר נגר דלפרקיה. ומקרוב נקרב ספר קרבן אהרן והוא ביאור נחמד אף נעים לכל ברייתות דתורת כהנים. ודקדקתי בו ולא מצאתי בזה דבר. וראיתי שברייתא זו מועתקת בספר הרי"ף בריש הלכות קטנות בזה הלשון. כי אם לשארו. אין שארו אלא אשתו שנאמר אל אשתו לא תקרב שאר אביך היא. ע"כ. וגרסא זו ישרה היא בעיני. ואע"פ שזו נראית תמוהה יותר דאל אשתו לא תקרב לא כתיב גבי שאר אביך אלא גבי אשת אחי אביך. מ"מ נראה בעיני שהיא גרסא נכונה. ודהכי דריש שארו דגבי טומאת כהן מיותר. למדרש. וקאמר דהתם כתיב שאר אביך גבי אחות האב. כלומר שהאחות היא שאר אחיה שהוא אביך. ובאם אינו ענין לאחותו. דכתיב בהדיא ולאחותו הבתולה. ולרבות שאינה בתולה אי אפשר. דא"כ לא לכתוב הבתולה. תנהו ענין לדדמי לה לאחות אביך בעריות. והיינו ערות אחי אביך. והיא אשת אחי אביך. שנאמר אל אשתו לא תקרב. שמע מיניה דאשת אחי האב היא שאר בעלה. למדנו דשארו נמי היא אשתו ולישנא דברייתא הכי פירושה שנאמר אל אשתו לא תקרב. ולמדנו דאקרי שארו מדכתיב שאר אביך באם אינו ענין וכו'. [ושוב מצאתי שדומה לזה כתבו התוספות בפרק ב' דביצה דף כ' ע"א בסוף דבור המתחיל למד וכו' דפשטיה דקרא דויקרב העולה מיירי בקרבן צבור [דאע"ג דקי"ל] (וקיי"ל) דשתי סמיכות בצבור ותו לא. וקרבן זה אינו מהם. (הלכך) [יש לומר] באם אינו ענין לקרבן צבור. תנהו לקרבנות אהרן שהוא קרבן יחיד. ע"כ]. ומעתה שלמדנו. שארו זו אשתו. לענין טומאת כהן יש לנו לומר שהוא בנין אב לכל שארו שזו היא אשתו. אף לענין פרשת נחלות. וכל שכן לדברי הר"ב דירושת בעל לאשתו לאו דאורייתא כמ"ש ריש פרק ט' דכתובות וכתבתי ולעיל. דהשתא אינה דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא:
ובני אחיות. בני אחותו של ראובן. כגון בני דינה נוחלין אותו. שהרי דינה יורשת את ראובן אחיה ובניה באין מכחה. אבל לא מנחילין לראובן שהרי ראובן מכח אחותו דינה בא לירש אותן והלא דינה עצמה אין יורשתן כדאמרן דהאם אין נוחלת את בנה. וגרסינן בני אחות. ואי נמי גרסינן בני אחיות איכא לפרושי כבני אחות. כלומר בני אחיותו של אדם. הרשב"ם:
האשה את בניה וכו'. הא תו למה לי הא תנא ליה רישא האיש את אמו. והאיש את אשתו דנוחלין ולא מנחילין [וכולה בבא מיותרת. משא"כ ברישא להרשב"ם שכתבתי בדבור והבנים וכו'] הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה. מה אשה את בעלה. אין הבעל יורש את אשתו בקבר כדאשכחן בפנחס דירש אמו אף על גב דאביו אלעזר היה חי כדדרשינן בגמרא דף קי"ג מדכתיב (יהושע כ"ד) ואלעזר בן אהרן מת. ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו ולמאי קאמר בנו. אלא כלומר שהיתה ראויה לאלעזר וירשה בנו במקומו. והלכך הכא נמי כשהבעל בקבר אין לו להוריש נמי ירושת אשתו שמתה אחריו. להנחיל אותה לבניו. ואף אשה את בנה. אין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחין מן האב אלא יורשי אביה יורשין אותה. וסברא הוא דכיון דמת בנה מקמי דידה פקע לו כחו בירושת אמו. כך כתב הרשב"ם כפי שפירשו דבריו בתוספות. אע"פ שמלשונו שבסוף פ"ט אין נראה שנתכוין לפירושם. מ"מ פירושם נכון בעצמו. וכתב עוד הרשב"ם והאי דתני אחי האם אע"ג דלא צריך דהא שמעינן ליה מבני אחיות אגב גררא דהנך נקיט ליה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) ומנחילין. והאי דלא קתני יש נוחלין זה את זה משום דבעי למתני סיפא נוחלין ולא מנחילין, תנא נמי רישא נוחלין ומנחילין. ר"ש:
(ב) (על הברטנורא) מדשני קרא בדבוריה ולא אמר ונתתם כדאמר בכל הפררש גבי האחין, ש"מ דאתא לאשמעינן שיש אחד הראוי לירש תכף אחר הבן ומאן ניהו אב. דאלו אחין הא כתיבי. נ"י:
(ג) (על הברטנורא) כלומר מדלא כתיב העברה ג"כ באחין. תוספ':
(ד) (על המשנה) מן האב. כגון ראובן ויוסף בני יעקב, אע"פ שהן מלאה ורחל יורשים זא"ז, בשביל שהן אחין מן האב. וכגון שמת יעקב אביהם. אבל אם יעקב חי, הוא קודם כדתנן לקמן. ר"ש:
(ה) (על המשנה) האיש. איידי דסיפא תני האיש, אע"ג דהו"ל למתני הבן. סמ"ע:[ו] קשה למ"ל קרא, אטו נכסי נשים יהיו הפקר. וי"ל דבן איצטריך ליה, לפי שניסבת נחלה ע"י הבן. תוספ':
(ז) (על הברטנורא) וכשנשאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו, שיירשו נחלת אביהן דליכא הסבת נחלת אם לאב בשעת נשואין, דלא קפיד קרא אלא שבשעת נשואין לא תהא ראויה לירש נכסי אביה. ומיהו אח"כ מתו אחיה, ואח"כ מת אביה וירשה אותו, ומתו האם והאב ולא היו להם כי אם בת אחת וירשתן. ר"ש. אין לי אלא בת, בן מנין, ק"ו כו'. גמרא:
(ח) (על הברטנורא) ולא כתיב שני מטות. הר"ש:
(ט) (על הברטנורא) דכתיב והיו לבשר אחד. וכתיב נמי שארה וגו' לא יגרע. הר"ש. והיינו אליבא דמ"ד שאר זו עונה. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) גרע וי"ו מנחלתו. ולמ"ד מלשארו ומוסיפים ב' אותיות הללו זו ע"ג זו לעשותו תיבה אחת והיא. לו:
(יא) (על הברטנורא) דעיקר פשטיה הכי משמע, ונתתם את נחלתו לשארו, לאשתו, ונדרשה הכי, ונתתם את נחלתו אם ימות, לשארו, וירש, כלומר וגם הוא יירש את שארו כו', ת"ל כו', דאותה מיותר ואתא לגלוי ארישא דגורעין כו'. הר"ש:
(יב) (על המשנה) ובני אחותו. בני דינה נוחלין את ראובן שהרי דינה יורשת את אחיה ובניה באין מכחה. אבל לא מנחילין לראובן שהרי ראובן מכח אחותו דינה בא לירש והלא דינה עצמה אין יורשתן כדאמרן דהאם אין נוחלת את בנה. ר"ש:
(יג) (על המשנה) האשה כו'. גמרא, הא תו למ"ל, הא תנא ליה רישא האיש כו' דנוחלין ולא מנחילין. הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאת בעלה, מה הבעל אין יורש את אשתו בקבר (אם מת הוא קודם ואח"כ מתה היא יורשיה יורשין אותה ולא יורשיו,) אף אשה כו' אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, אלא יורשי אביה יורשין אותה כו'. ואחי האם אגב נקט להו:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
יש נוחלין וכו': רפ"ק דנדרים ורפ"ק דנזיר:
מנחילין ולא נוחלין: הן הן אותן בעצמן דאמר נוחלין ולא מנחילין דאותם מורישין מיקרו מנחילין ולא נוחלין רשב"ם ז"ל:
ואלו נוחלין וכו': איכא דוכתי דנקיט אדסליק מיניה ואיכא דפתח בי' ובמסכת נדרים מפ' לה תוס' ז"ל:
האב את הבנים והבנים את האב: תימא האב את הבנים היינו בנים את האב שאם האב נוחל את בנו א"כ בנו נוחלו ואומר ר"י דאייתר למידק מינייה בנים ולא בנות אע"ג דקתני לה בהדיא בסמוך מ"מ תנא ליה הכא אגב אורחי' תוס' ז"ל. וכן תירץ ג"כ הרשב"א ז"ל בחדושיו. ועיין במ"ש בשם רשב"ם ז"ל בסיפא דמתניתין. ונמוקי יוסף ז"ל כתב והבנים לאב לא איצטריך כלל דבכלל האב לבנים נינהו דנוחלין ומנחילין האבות לבנים אלא לאשמועינן דהיכא דיש בנים ובנות הבנים קודמין לענין מנחילין (נראה צ"ל נוחלין) אע"ג דלענין נוחלין (נראה מנחילין) הבנות שוות שהאב נוחל אותן לא תימא נמי שיהיו שוין גם לענין מנחילין (נראה נוחלין) ע"כ. ובגמרא פריך דה"ל לתנא דמתני' למיתני ברישא הבנים את האב מתרי טעמי חדא דאתחולי בפורענותא לא מתחלינן דקללה היא כשאדם מת בלא בנים וגם כשהאדם רואה את מיתת בנו וברכה היא שימות האב ויקברנו בנו כמה דכתיב ויוסיף ישית ידו על עיניך הבטיחו שיקברנו ועוד דכי היכי דפרשת נחלות פתחה בירושת הבן לאמו כדכתיב איש כי ימות ובין אין לו הא יש לו בן בנו יורשו כך היה לו לתנא לפתוח ומשני תנא איידי דשהאב נוחל את בנו אתיא מדרשא כמו שמפורש בברייתא בגמרא או מדרשת תנא דבי ר' ישמעאל בר' יוסי שהעתיקו כבר רעז"ל דכתיב והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר וכו' פי' רשב"ם ז"ל והעברתם משמע תעביר מקרוב זה שהוא קיים כדי לתת לזה והעברתם מן האב כדי לתת לבת מדלא כתיב ונתתם כדכתיב בכולה פרשתא אבל אם אין בת אע"פ שיש לו אחין מאביו אביו קודם ומש"ה חביבא ליה ונקטה ברישא:
והאחין מן האב: הקשה ר"י אמאי לא קתני אחי האב נוחלין ומנחילין שהן כתובין נמי בפרשה ותירץ משום דאחי האב וכל שאר אב נפקי מהנך האב את הבנים והבנים את האב והאחין מן האב דכיון שנדע שהבנים קודמין ואחר הבנים האב ואחר האב אחין הרי אחי האב נפקי מכלל זה ע"י משמוש דאם היה האב קיים היה יורש ועכשיו שאינו קיים הרי הוא יורש בקבר להנחיל לאחיו שהן אחי אביו של מת ומשמוש שמעינן מדתנן בסמוך בני אחיות שנוחלת בקבר נכסי אחיה לבנה וא"ת א"כ אחין מן האב נמי לא ליתני דשמעינן ליה מהאב את הבנים ע"י משמוש נחלה שהאב יורש את בנו להנחיל לשאר בניו הקיימין שהן אחי המת וי"ל דנקט אבב דבעי למיתני אחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין דההוא איצטריך למיתני אע"ג דתנא האשה אינה נוחלת את בנה סד"א נהי דאינו יורש אחין מן האם מכח אמו מכח אח ה"א דיורש דכתיב ונתתם את נחלתו לאחיו ל"ש מן האב ולא שנא מן האם וכי תימא דמ"מ לא איצטריך למיתני דשמעינן מרישא דקתני אחין מן האב דוקא ולא אחין מן האם איצטריך דה"א אחין מן האב לרבותא נקט אע"פ שאין כ"כ ודאין כמו אחין מן האם וא"ת א"כ אחי האב נמי ליתני אגב אחי האם דסיפא וי"ל דאי הוה תנא אחי האב חי לא הוה צריך למיתני אחי האם דמכלל אחי האב שמעינן להו ועוד דלא שייך למיתני אגב אחי האם דהיא גופה משנה דלא צריכה היא תוס' ז"ל:
האיש את אמו: בסוף לשון רעז"ל אף מטה האם בן קודם לבת. אמר המלקט ודלא כרבי דמפיק לה מקרא אחרינא בברייתא בגמרא בדף ק"ט ודלא כר"י ב"ר יהודה ור' אלעזר בר' יוסי שאמרו משום זכרי' בן הקצב אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם שאין אחד קודם לחברו. וכתב רשב"ם ז"ל האיש יורש את אשתו אפילו היכא דאיכא בן שהרי הבעל אינו קרוב לה כשאר קרובים שלה שקרובים לה ממשפחתה ואפ"ה אמרינן שהוא יורש את אשתו הלכך ודאי לקדם כל קרובים שלה הוא דאמרינן דבעל יורש ולא הם ע"כ. ועיין בתוי"ט שיישב בדוחק ראיה זו [שארו זו] אשתו מנלן דבשלמא למאן דדריש עונתה זו מזונות איהו דריש שארה זו עונה וכה"א איש איש אל כל שאר בשרו אלא למאן דדריש שארה זו מזונות וכן למאן דדריש שארה זו כסות צריכין אנו למודעי שארו זו אשתו מנלן ע"ש:
ובני אחיות: הבן נוחל את אחות אמו שהרי הוא בא מכח האם ואילו מתה דודתו בחיי אמו יורשתה וגם הוא יורש את אמו נמצא שבאי לידו נכסי דודתו:
לא מנחילין: דכשמת הבן אינו מנחיל לאחות אמו אלא לקרובי אביו דמשפחת אם אינה קרויה משפחה. לשון אחר גרסינן ובני אחות של ראובן כגון בני דינה נוחלין אותו שהרי דינה יורשת את ראובן אחי' ובני' באין מכחה אבל לא מנחילין לראובן שהרי ראובן מכח אחותו דינה בא ליירש אותן והלא דינה עצמה אין יורשתן כדאמרן דהאם אינה נוחלת את בנה אלא קרובי בעלה של דינה יורשין את בניה דמשפחת אב יורשת ולא משפחת אם. וא"נ גרסינן בני אחיות איכא לפרושי בבני אחות כלומרי בני אחיותיו של אדם נוחלין אותו אבל לא מנחילין דהוא אינו יורשן רשב"ם ז"ל. ובגמרא תנא בני אחיות קודמין לבנות אחיות ודלא כר' זכרי' בן הקצב דאמר אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם דלא דריש הקשא דמטה אם למטה האב כדכתבינן לעיל:
האשה את בנה וכו': בגמרא פריך הא תו למה לי למיתני מנחלת ולא נוחלין היינו רישא דקתני האיש את אמו נוחל ולא מנחיל וכן אחי האם דקתני מנחילין לנכדם בני אחותם ולא נוחלין היינו נמי רישא דקתני בני אחות של איש נוחלין דודייהו ולא מנחילין ולמאן דתני נמי במתניתין בני אחיות הך סיפא נמי הינו בני אחיות דכי היכי דהאיש נוחל את דודו ואינו מנחיל ה"נ נוחל את דודתו ואינו מנחיל ומשני הא קמ"ל פי' להכי תנא בבא יתירה לאקושי האשה את בנה לאשה את בעלה דבאותו ענין שהאשה מנחלת לבעלה מנחלת נמי לבנה מה האשה את בעלה אינה מנחלת לו בראוי לו לאחר מיתתה אלא במוחזק אף האשה את בנה אינה מנחלת לו בראוי לו לאחר מיתתו כדי שינחיל לקרוביו שמצד אביו ולא מצד אמו כגון שאם מת הבן ואח"כ מתה אמו אין זה הבן שהוא כבר מת ונתון בקבר מקודם מיתת אמו יורש עתה את אמו להנחיל את אחיו מאביו אלא יורשי אביה יורשין אותה והאי דתני אחי האם דלא צריך אגב גררא דהנך נקט ליה והאי דנקט ברישא האב את הבנים והבנים את האב והוה מצינן למשמע סיפא מרישא מיהו כיון דמיתני להו בתרוייהו נוחלין ומנחילין קתני להו דכל נוחלין ומנחילין קא חשיב אבל הך בבא דמנחילין ולא נוחלין כולה מיותרת היא שהרי כבר נשנית בבת נוחלין ולא מנחילין ע"כ מפי' רשב"ם ז"ל. וביד פרק א' דהלכות נחלות סימן ו' ח'. ובטור ח"מ סימן רע"ו:
תפארת ישראל
יכין
יש נוחלין ומנחילין: ר"ל יש קרובין שנוחלין קרוביהן כשימותו, וכשמתו הם, מנחילין ג"כ לקרוביהן:
האב את הבנים: כשאין זרע לבן, האב יורשו:
והאחין מן האב: כשאין זרע להמת, וגם אין אביו קיים, אז אחיו מהאב יירשוהו. אפילו כשאינן בני אם אחת:
והאיש את אשתו: ולא נקט הבן את אמו, משום סיפא דנקט האיש את אשתו נקט נמי הכי כן:
ובני אחיות: ר"ל בני אחות המת יירשוהו כשאין לו בנים ולא הניח אב או אח או אחות ליורשו, ירשוהו אלו, אבל לא מנחילין לאחי האם בשום אופן, דנחלתן חוזרת למשפחת אביהן:
והאשה את בעלה: הכא קרי ליה בעל ולא איש כלעיל. דמלתא בטעמא קאמר דמש"ה יורשה מדהוא בעלה דהיינו שקנויה לו, כמו בעל הבור. הנהו ב' כבר תנא, האיש את אמו והאיש את אשתו נוחל ולא מנחיל. רק קמ"ל הכא דאשה לבנה דומיא דאשה לבעלה, מה אשה לבעלה אין הבעל בקבר יורש את אשתו שמתה אחריו, להנחיל למשפחתו, רק משפחת אביה יירשוה, כך איש לאמו כשהוא בקבר בשעה שמתה אמו, אינו יורש אמו שמתה אחריו, להנחיל לאחיו מאב, אע"ג שהבן אף שמת. לעולם קרוב הוא לאמו, רק משפחת אביה יירשוה:
ואחי האם: לבן האם דהיינו בן אחותו מנחיל לו ואינו נוחלו והא נמי לא צריך למתני' דהא שמעינן לה מבני אחיות דתני ברישא אלא אגב גררא דאינך נקט נמי הא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת