תפארת ישראל על בבא בתרא ח

משנה בבא בתרא, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על בבא בתרא · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

יש נוחלין ומנחילין:    ר"ל יש קרובין שנוחלין קרוביהן כשימותו, וכשמתו הם, מנחילין ג"כ לקרוביהן:

האב את הבנים:    כשאין זרע לבן, האב יורשו:

והאחין מן האב:    כשאין זרע להמת, וגם אין אביו קיים, אז אחיו מהאב יירשוהו. אפילו כשאינן בני אם אחת:

והאיש את אשתו:    ולא נקט הבן את אמו, משום סיפא דנקט האיש את אשתו נקט נמי הכי כן:

ובני אחיות:    ר"ל בני אחות המת יירשוהו כשאין לו בנים ולא הניח אב או אח או אחות ליורשו, ירשוהו אלו, אבל לא מנחילין לאחי האם בשום אופן, דנחלתן חוזרת למשפחת אביהן:

והאשה את בעלה:    הכא קרי ליה בעל ולא איש כלעיל. דמלתא בטעמא קאמר דמש"ה יורשה מדהוא בעלה דהיינו שקנויה לו, כמו בעל הבור. הנהו ב' כבר תנא, האיש את אמו והאיש את אשתו נוחל ולא מנחיל. רק קמ"ל הכא דאשה לבנה דומיא דאשה לבעלה, מה אשה לבעלה אין הבעל בקבר יורש את אשתו שמתה אחריו, להנחיל למשפחתו, רק משפחת אביה יירשוה, כך איש לאמו כשהוא בקבר בשעה שמתה אמו, אינו יורש אמו שמתה אחריו, להנחיל לאחיו מאב, אע"ג שהבן אף שמת. לעולם קרוב הוא לאמו, רק משפחת אביה יירשוה:

ואחי האם:    לבן האם דהיינו בן אחותו מנחיל לו ואינו נוחלו והא נמי לא צריך למתני' דהא שמעינן לה מבני אחיות דתני ברישא אלא אגב גררא דאינך נקט נמי הא:

משנה ב

וכל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת:    ר"ל דאם יש לו בן, או זרע הבן, לא תירש הבת, וכן פי' כל מלת קודם שבמשנתינו:

בת קודמת לאחין:    וה"ה לאב, רק דכל המשנה מיירי באין האב קיים:

והאב קודם לכל יוצאי יריכו:    אבל זרע המת קודם להאב. וכן אבי אבי אביו של מת קודם לאחי אבי אביו של מת, וכן לעולם האב קודם לבניו, ואותן בנים קודמין לאבי אביהן [רע"ו]:

משנה ג

בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה:    שבארץ ישראל. וקמ"ל מתני', דבמה שהיה הבן ראוי לירש ואפילו הפי שנים, אם מת ירשו בנותיו במקומו כשאין לו בנים, דהרי בנות צלפחד נטלו חלק אביהן בנכסי חפר, כשאר בני חפר, כאילו היה צלפחד אביהן קיים:

חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים:    דליוצאי מצרים נחלקה א"י, וצלפחד וחפר אביו שניהן מיוצאי מצרים היו, וכשנכנסו הבנות לא"י, כבר מתו שניהן:

וחלקו:    של צלפחד:

נוטל שני חלקים:    ואעפ"י שכשמת צלפחד עדיין לא ירשו ישראל את הארץ, והרי אין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבוא אחר מיתה, כירושה או מלוה שביד אחרים כשאין עליה משכן [כסי' רע"ח]. י"ל דהכא שאני, דא"י מחשבה כמוחזקת ביד יוצאי מצרים הוה:

משנה ד

בנחלה:    ר"ל הבן והבת שדינן שהבן קודם להבת, דבר זה שוה בכל נחלה בין בנכסי אב או אם, ואין שום חילוק בין ירושת נכסי אב לירושת אם:

אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב:    אם הבן בכור, ונולד בחיי אביו [לאפוקי תאומים שנולדו אחר מיתת האב] , ואפילו אינו בכור רק לאב ולא לאם, ואפילו נולד אחר נפל שנולד לח' חדשים, או. אחר בן ט' שנולד מת לאביו, בכולן בכור נוטל פי שנים [רע"ז]:

ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם:    אפילו הוא בכור לאב ולאם [רע"ח]:

והבנות נזונות מנכסי האב:    אחר מיתת האב נזונות בתנאי כתובה [ככתובות פ"ד מי"א]. ודין מזונתן מפורש לקמן [ריש פ"ט]:

משנה ה

האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים:    ולא קאמר בני הבכור וכו' דקמ"ל דאפילו לא ידענו שהוא בכור רק על הגדתו זו אפ"ה לא יכול להפקיע חלק בכורתו:

שהתנה על מה שכתוב בתורה:    אפילו התרצה הבן בתנאי זה עם אביו ואף דקיי"ל [ב"מ סוף פ"ז], דכל תנאי שבממון קיים. היינו במחל הלה, משא"כ הכא, אי אפשר לבן למחול, מדהוה הירושה דבר שלא בא לעולם:

המחלק נכסיו לבניו על פיו:    שהיה שכ"מ, שכל דבריו בקרקעותיו שנותנן במתנה לאחר מותו, הרי הן כאילו כתב להמקבל שטר עליהן, ואם במטלטלין שאין נקנין בשטר, הו"ל דבריו במתנה שלהן, כאילו מסרן להמקבל, וא"צ קבלת קניין בכל דבריו והכל קיים [ר"נ]:

ריבה לאחד:    או מיעט לא, שלא יירש כלום או מקצת:

ומיעט לאחד:    או השווה וכו':

והשוה להן את הבכור:    והכל בלשון מתנה:

דבריו קיימין:    דיש כח ביד אדם ליתן ממונו לכל מי שירצה, אף שלא ישאיר עי"ז אחר מותו כלום להוריש [רפ"א]:

ואם אמר משום ירושה:    שאמר בני זה יירש יותר מאחיו, או זה הבכור יירש בשוה לאחיו, ואפילו היה המוריש שכ"מ:

לא אמר כלום:    דמתנה ע"מ שכ' בתורה:

משום מתנה:    תנתן שדה פלוני לבני ויירשה, זהו בתחלה, יירשה ותנתן לו, זהו בסוף, יירשה ותנתן לו ויירשה, זהו באמצע [שם, וע"ש. ואי"ל הכל הולך אחר התחתון [כלקמן פ"ט מ"ב] . דנ"ל דמתנה עמשכב"ת כלא אמר כלום דמי] :

במקום שיש בת:    וכ"ש במקום שיש בן:

רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שהוא ראוי לירושה:    שהיה בן בין הבנים, או בת בין הבנות:

דבריו קיימין:    וכן הלכה. ולא דמי לדלעיל סי' כ"ו דבאמר יירש לא מהני, התם תלאן זב"ז במלת יירש יותר. זה הכלל בהעברת נחלה, בלא כלל שניהן, אז דוקא באמר פלוני יירש הכל, או כך וכך מהני, אבל פלוני לא יירש, לא מהני, ונגד בכור אפילו אמר שהפשוט יירש לא מהני, אבל בכללם שניהן, דוקא בתלה יירש דראובן בלא יירש דשמעון, כגון דקאמר לא יירש שמעון רק ראובן, דהרי לא יירש שמעון, כמאן דלא אמר כלום דמי, ואצל ראובן לא הזכיר ירושה, אבל אם לא תלאן זב"ז, רק אמר יירש ראובן ולא יירש שמעון או לא יירש שמעון רק יירש ראובן, דבריו קיימים [טור ח"מ רפ"א]. ונ"ל דה"ה אם אמר יירש ראובן ולא שמעון אע"ג שכללן, כיון שהזכיר מלת יירש הכל, אצל ראובן, מהני מיהו באמר פלוני בני יירשנו לבדו, אם אמר כן בעל פה, דבריו קיימין. ואם בכתב לא עשאו רק אפטרופס. וכל זה באמר כן שכ"מ אבל בבריא לא מהני רק לשון מתנה ובקניין:

ועל מי שאין ראוי לירושה:    אפילו בת בין הבנים, או שהשוה בכור לפשוט:

אין דבריו קיימין:    והכי קיימא לן [שם]:

אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו:    אינן מרוצים במעשיו:

זכור לטוב:    וקיי"ל כת"ק [עי' פ"ה סי' פ"ד], דחיישינן לזרעא מעליא דנפק מנייהו. מיהו מדת חסידות שלא להעיד בצואה להעביר נחלה אפי' מבן לבן, אפילו מלא מעליא למעליא [סי' רפ"ב]:

משנה ו

האומר זה בני:    [וה"ה זה אחי, או זה קרובי, וכוונתו שיירשנו]:

נאמן:    שיירשנו, אפילו בנכסים שבאו לידו אחר כך, אף שאין לו בהן מגו שכשהיה רוצה היה נותנן לו עכשו [רע"ט]. ונאמן גם לפטור בדיבור זה אשתו מחליצה, אף דמוחזק המת באח, וי"א דבמוחזק באח אינו נאמן אפילו לומר זה בני, ומכ"ש שאינו נאמן אז לומר יש לי בנים [אה"ע קנ"ו ו']:

זה אחי:    שאמר ראובן לשמעון, גם לוי אחינו הוא, ויחלוק עמנו בנכסי אבינו, ושמעון אומר שאינו מכירו:

אינו נאמן:    להורישו עם אחיו בנכסי אביהם. וה"ה לענין חליצה וייבום שאינו נאמן [אה"ע קנ"ז ו']:

ונוטל עמו בחלקו:    שיטול שמעון חצי הנכסים וראובן שליש, ולוי שתות הנותר:

מת:    הספק בלי זרע:

יחזרו נכסים למקומן:    לראובן:

נפלו לו:    להספק:

נכסים ממקום אחר:    ע"י ירושה או מתנה או הרווחה, ואח"כ מת:

יירשו אחיו עמו:    דהרי הודה ראובן שאחיהן הוא מיהו בטען שמעון ברי שאינו אחיהן, לא יירשו בנכסיו [ר"פ]:

ונמצאת דייתיקי:    כך נקרא בלשון יון שטר מתנת שכ"מ [עי' ב"מ פ"א מ"ז]:

קשורה על יריכו:    ר"ל אפילו נמצא במקום שאין להסתפק שמא אחר כתבו ונתנו שם, וכ"ש בנמצא בתיבתו:

הרי זו אינה כלום:    ואפילו קנו מידו והחתים עליו עדים, ואפילו נתנו ביד אדם וא"ל קח זה בידך עד שאומר לך מה תעשה בו, אפילו הכי לא מהני, דמדכתב שטר ולא מסרו, להכי חיישי' שמא נמלך [ר"נ כ"ה]:

זיכה בה לאחר:    שאמר לאחד זכה בשטר זה לצורך פלוני:

בין שאינו מן היורשין:    ר"ל אפילו אותו שזיכה על ידו הוא יורש, ונמצא שלא יצאתה לגמרי מתחת ידו:

דבריו קיימין:    [שם]:

משנה ז

הכותב נכסיו לבניו:    בריא שרצה לישא אשה, וירא שישתעבדו נכסיו לכתובתה, ויפסדו בניו עי"ז לאחר מותו, לכן כתב להן נכסיו, רק התנה שיאכל פירותיהן בחייו:

צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה:    דאז משמע שגוף הקרקע יהיה שלהן מהיום, והפירות לאחר מיתה:

רבי יוסי אומר אינו צריך:    דאפילו לא כתב מהיום, עכ"פ זמנו של שטר מוכיח שמהיום יקנו הגוף, והכי קיי"ל. וכן בכתוב בו קנין, אפילו אין בו זמן, כל קנין כמעכשיו דמי [רנ"ח, וע"ש]:

האב אינו יכול למכור:    גוף הקרקע אלאחר מיתה:

והבן אינו יכול למכור:    הפירות מעכשיו:

אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב:    ואי"ל גם אחר כך לא יקנה מדמכר לו דבר שלבל"ע [כלעיל סי' כ']. י"ל הכא שאני שהגוף כבר קנוי להבן, והגוף כבר הוא בעולם:

ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין:    ולא להמקבל מתנה לבדו. ומחובר העומד לקצור כקצור דמי [ולש"ך כמחובר דמי]. מיהו בכותב נכסיו לאחר והשאיר הפירות לעצמו כל ימי חייו, ומת, אז אפילו פירות המחוברין שלא נגמרו, הרי הן של בן, ונותן הלוקח דמיהן להבן [רל"ז ב']:

הניח בנים גדולים וקטנים:    בדלא כתב נכסים מיירי:

אין הגדולים מתפרנסים:    במלבושים:

על הקטנים:    ר"ל מן האמצע, דצורך מלבושי גדולים מרובה יותר מצורך מלבושי הקטנים:

ולא הקטנים נזונין על הגדולים:    דמזונות קטנים מרובה טפי מהגדולים:

אלא חולקין בשוה:    ודוקא בקפדי ולא בסתם, וי"ח [רפ"ו]:

נשאו הגדולים:    מהאמצע.

ואם אמרו קטנים:    לאחר מיתת אביהם:

הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם:    בחיי אבינו, ובאותו שיעור ההוצאה נוציא אנחנו מהירושה:

אלא מה שנתן להם אביהם נתן:    אבל בפסק האב נדוניא לבנו או לבתו, ומת קודם שהשיאו, לא יקח רק חלקו בירושה [רפ"ו]:

משנה ח

הניח בנות גדולות וקטנות:    [ונ"ל דקמ"ל בנים במ"ז לרבותא דפרנסה, דאע"ג דקשוטי הגדולים אינו כ"כ הרבה כקישוטי בנות גדולות במשנה ח', אפ"ה אין מתפרנסים על הקטנים, וקמ"ל בנות במ"ח לרבותא דמזונות, דאע"ג דבנות נזונות מתנאי כתוכה, היינו על הבנים ולא על אחיות גדולות]:

שהבנות נזונות על הבנים:    דכשיורשים הבנים, הבנות נזונות בתנאי כתובה:

ואין נזונות על הבנות:    דכשאין שם בנים רק בנות. אין נזונות מהאמצע, רק חולקות בשוה [שם]: