תוספות יום טוב על בבא בתרא ח

<< · תוספות יום טוב · על בבא בתרא · ח · >>

משנה א

יש נוחלין ומנחילין. והאי דלא קתני יש נוחלין זה את זה. משום דבעי למתני סיפא נוחלין ולא מנחילין תנא נמי רישא נוחלין ומנחילין. הרשב"ם:

ואלו נוחלין ומנחילין. איכא דוכתא דנקט אדסליק מיניה ואיכא אדפתח ביה. וכמו שכתבתי בריש מסכת שבת. אבל הכא לישנא דואלו נוחלין ומנחילין הוא מיותר. דהא מסיים נוחלין ומנחילין. וכן מסיים בכולהו:

האב את הבנים. כתב הר"ב דכתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם וכו' במקום בת וכו'. מדשני קרא בדיבוריה ולא אמר ונתתם נחלתו כדאמר בכל הפרשה גבי האחין. ש"מ דאתא לאשמועינן שיש אחד הראוי לירש תכף אחר הבן. ומאי ניהו אב. דאילו אחין הא כתיבי. נ"י. ומ"ש הר"ב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין. כלומר מדלא כתיב העברה ג"כ באחין. תוספות:

האב את הבנים. אע"ג דקרא איש כי ימות ובן אין לו. משתעי בירושת בן לאב. פתח התנא בירושת אב לבן. דהואיל ואתא מדרשא חביבא ליה. גמרא:

והבנים את האב. כתב הר"ב דכתיב איש כי ימות ובן אין לו. הא יש לו בן. בן קודם. בגמרא ד' ק"י ע"א מנלן דכתיב איש וכו' ופירש הרשב"ם מנלן דהבנים קודמים לבנות מדלא קתני הבנים והבנות את האב. ע"כ. ותימא דא"כ רישא נמי תקשה ליתני האב את הבנים והבנות. הלכך נראה כפירוש התוספות דריש פרקין. דלהכי דייק בסיפא. משום דאייתר לגמרי דמדקתני דהאב את הבנים נוחלין ומנחילין שמעינן נמי דהבנים את האב. שאם האב נוחל את בנו. א"כ בנו מנחילו. אם הוא מנחיל לבנו א"כ בנו נוחלו. אלא דלהכי שנאו למידק מיניה בנים ולא בנות כלומר דבן קודם לבת. ואע"ג דקתני לה בהדיא בסמוך [במתניתין דלקמן] מ"מ תנא ליה הכא אגב אורחיה ולקמן נמי תנייה למנות סדר נחלות. ע"כ. אבל הרשב"ם לא דייק מיתורא משום דסבר ליה דלאו מיתרא שכ"כ בדף קי"ד ע"ב. דאע"ג דמבבא דהאב את הבנים שמעינן ליה. קתני לה. משום דכל נוחלין ומנחילין קא חשיב. ע"כ:

והאחים מן האב. כגון ראובן ויוסף בני יעקב. אע"פ שהן מלאה ומרחל. יורשים זה את זה בשביל שהן אחין [מן האב] וכגון שמת יעקב אביהן. אבל אם יעקב חי הוא קודם [כדתנן לקמן] וכגון שאין להם בנים. ודוקא אחים מן האב דמשפחת אב קרויה משפחה. כדילפינן וכו'. הרשב"ם.

האיש את אמו. משום דתני גביההאיש את אשתו תנא נמי האיש את אמו אע"ג דהוה ליה למתני הבן את אמו. מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן רע"ו:

האיש את אמו. כתב הר"ב דכתיב וכל בת יורשת וכו'. גמרא. והקשו התוספות דלמה לי קרא. אטו נכסי נשים יהיו הפקר. ותירצו דודאי בשאר ירושות נשים. כגון בתו ואחותו. פשיטא דיורשה אביה ואחיה. כיון שאין הירושה נעקרת ממשפחת אב. אבל בן בנכסי האם צריך למילף לפי שניסבת נחלה ממטה [אביה] ע"י הבן. ומ"ש הר"ב אלא זו שאביה משבט אחד. ואמה משבט אחר וכשנשאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו. שיירשו נחלת אביהן דליכא הסבת נחלת אם לאב בשעת נשואין. דלא קפיד קרא אלא שבשעת נשואין לא תהא ראויה לירש נכסי אביה. ומיהו אח"כ מתו אחיה ואח"כ מת אביה וירשה אותו ומתו האם והאב ולא היה להם כי אם בת זו וירשתן. הרשב"ם. גמרא. ואין לי אלא בת בן מניין אמרת קל וחומר. ומה בת שהורע כחה בנכסי האב ייפה כחה בנכסי האם. בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שייפה כחו בנכסי האם. [ומ"ש] ומדכתיב מטות הקיש וכו'. פירש הרשב"ם מדלא כתיב שני מטות:

והאיש את אשתו. כתב הר"ב דכתיב שארו זו אשתו. וקרינן הכי ונתתם וכו' וגורעים וכו'. פירש הרשב"ם דף קי"א גרע וי"ו מנחלתו ולמ"ד מלשארו. ומוסיפים שתי אותיות הללו זו על גבי זו לעשותו תיבה אחת והיא. לו. ודורשין הכי ונתתם את נחלת שארו. לו. יכול אף היא תירשנו. דעיקר פשטיה הכי משמע ונתתם את נחלתו לשארו. לאשתו. ונדרשיה לקרא הכי. ונתתם את נחלתו אם ימות. לשארו. וירש כלומר וגם הוא יירש את שארו אם תמית היא. ת"ל וירש אותה. דמצי למכתב וירש. בלא אותה. דהוה שמעינן מקרא דהוא יורשה והיא יורשתו. כדפרישית. הלכך כתב רחמנא וירש אותה. למעוטי שהיא לא תירשנו. ואתא לגלויי ארישא דקרא דגורעין וכו'. ומשום דעיקר דרשא נפקא לן מוירש אותה. הלכך תנא דבי ר' ישמעאל תני וירש אותה. מלמד שהבעל יורש את אשתו. ומרישא דקרא דריש בדרך גורעים וכו' והיינו נמי שהר"ב ריש פרק ט' דכתובות מייתי דכתיב וירש אותה משום דנקט כדתנא דבי רבי ישמעאל. ועיקר דרשא מרישא כדכתב הכא. ורש"י מפרש התם אליבא דרבא דדריש בענין אחר. אבל דברי הר"ב בסגנון אחד וכמו שכתבתי. ומ"מ כתב שם הר"ב דירושת בעל את אשתו לאו דאורייתא היא. ע"ש:

והאיש את אשתו. כתב הר"ב דכתיב שארו זו אשתו. פירש הרשב"ם ד' ק"ט ע"ב דכתיב (בראשית ב) והיו לבשר אחד וכתיב נמי (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ונ"ל דאליבא דר"א נסיב לדרשא זו דדריש עונתה זו מזונות. שנאמר (דברים ח) ויענך וירעיבך כמו שכתבתי במשנה ד' פ"ד דכתובות. ואיהו דריש שארה. זו עונה וכן הוא אומר (ויקרא י"ח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כדאיתא התם בגמרא דף מ"ז. ואלא מיהת לתנאי דפליגי התם וחד דריש שארה זו מזונות. והכי נסיב לה הרשב"ם גופיה בפירקין דף קכ"ו ע"ב. וחד דריש שארה זו כסות. כמ"ש שם בכתובות בס"ד. צריכין למודעי. שארו זו אשתו מנלן. ובדף קי"ו לא כתב הרשב"ם אלא כדכתיב והיו לבשר אחד. אפשר דסמך אשאר בשר דעלמא דגבי עריות. והכא דנסיב ג"כ שארה וגו' טעמא אחרינא הוא. כן אפשר לומר. ועכ"ז לזה הטעם האחר דלא נסבינן [אלא] קרא [דוהיו] לבשר אחד. הני תנאי דלא דרשי שארה לעונה. מנא להו דשארו זו אשתו. וראיתי בתורת כהנים ריש פרשת אמור כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו. שאר אביך היא. ע"כ. ודברי תימה הן דהא גבי אחות אביך כתיב. איברא דבגמרא דף ק"ט איכא דדריש שארו דהכא זה האב. דכתיב שאר אביך היא. ומיהו בזה נ"ל דהכי קאמר מכדי כל העריות משום שאר נאסרו. כדכתיב איש איש אל שאר בשרו וגו' למה לי קרא למימר דשאר אביך היא. אלא למדרש דאביך הוא שארו האמור במקום אחר בפרשת נחלות. אבל לענין דרשא דתורת כהנים למדרש מיניה דאשתו מקרי שארו. בהא ודאי צריך נגר ובר נגר דלפרקיה. ומקרוב נקרב ספר קרבן אהרן והוא ביאור נחמד אף נעים לכל ברייתות דתורת כהנים. ודקדקתי בו ולא מצאתי בזה דבר. וראיתי שברייתא זו מועתקת בספר הרי"ף בריש הלכות קטנות בזה הלשון. כי אם לשארו. אין שארו אלא אשתו שנאמר אל אשתו לא תקרב שאר אביך היא. ע"כ. וגרסא זו ישרה היא בעיני. ואע"פ שזו נראית תמוהה יותר דאל אשתו לא תקרב לא כתיב גבי שאר אביך אלא גבי אשת אחי אביך. מ"מ נראה בעיני שהיא גרסא נכונה. ודהכי דריש שארו דגבי טומאת כהן מיותר. למדרש. וקאמר דהתם כתיב שאר אביך גבי אחות האב. כלומר שהאחות היא שאר אחיה שהוא אביך. ובאם אינו ענין לאחותו. דכתיב בהדיא ולאחותו הבתולה. ולרבות שאינה בתולה אי אפשר. דא"כ לא לכתוב הבתולה. תנהו ענין לדדמי לה לאחות אביך בעריות. והיינו ערות אחי אביך. והיא אשת אחי אביך. שנאמר אל אשתו לא תקרב. שמע מיניה דאשת אחי האב היא שאר בעלה. למדנו דשארו נמי היא אשתו ולישנא דברייתא הכי פירושה שנאמר אל אשתו לא תקרב. ולמדנו דאקרי שארו מדכתיב שאר אביך באם אינו ענין וכו'. [ושוב מצאתי שדומה לזה כתבו התוספות בפרק ב' דביצה דף כ' ע"א בסוף דבור המתחיל למד וכו' דפשטיה דקרא דויקרב העולה מיירי בקרבן צבור [דאע"ג דקי"ל] (וקיי"ל) דשתי סמיכות בצבור ותו לא. וקרבן זה אינו מהם. (הלכך) [יש לומר] באם אינו ענין לקרבן צבור. תנהו לקרבנות אהרן שהוא קרבן יחיד. ע"כ]. ומעתה שלמדנו. שארו זו אשתו. לענין טומאת כהן יש לנו לומר שהוא בנין אב לכל שארו שזו היא אשתו. אף לענין פרשת נחלות. וכל שכן לדברי הר"ב דירושת בעל לאשתו לאו דאורייתא כמ"ש ריש פרק ט' דכתובות וכתבתי ולעיל. דהשתא אינה דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא:

ובני אחיות. בני אחותו של ראובן. כגון בני דינה נוחלין אותו. שהרי דינה יורשת את ראובן אחיה ובניה באין מכחה. אבל לא מנחילין לראובן שהרי ראובן מכח אחותו דינה בא לירש אותן והלא דינה עצמה אין יורשתן כדאמרן דהאם אין נוחלת את בנה. וגרסינן בני אחות. ואי נמי גרסינן בני אחיות איכא לפרושי כבני אחות. כלומר בני אחיותו של אדם. הרשב"ם:

האשה את בניה וכו'. הא תו למה לי הא תנא ליה רישא האיש את אמו. והאיש את אשתו דנוחלין ולא מנחילין [וכולה בבא מיותרת. משא"כ ברישא להרשב"ם שכתבתי בדבור והבנים וכו'] הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה. מה אשה את בעלה. אין הבעל יורש את אשתו בקבר כדאשכחן בפנחס דירש אמו אף על גב דאביו אלעזר היה חי כדדרשינן בגמרא דף קי"ג מדכתיב (יהושע כ"ד) ואלעזר בן אהרן מת. ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו ולמאי קאמר בנו. אלא כלומר שהיתה ראויה לאלעזר וירשה בנו במקומו. והלכך הכא נמי כשהבעל בקבר אין לו להוריש נמי ירושת אשתו שמתה אחריו. להנחיל אותה לבניו. ואף אשה את בנה. אין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחין מן האב אלא יורשי אביה יורשין אותה. וסברא הוא דכיון דמת בנה מקמי דידה פקע לו כחו בירושת אמו. כך כתב הרשב"ם כפי שפירשו דבריו בתוספות. אע"פ שמלשונו שבסוף פ"ט אין נראה שנתכוין לפירושם. מ"מ פירושם נכון בעצמו. וכתב עוד הרשב"ם והאי דתני אחי האם אע"ג דלא צריך דהא שמעינן ליה מבני אחיות אגב גררא דהנך נקיט ליה:

משנה ב

וכל יוצאי יריכו של בן קודם לבת. יליף לה בגמרא מדכתיב בן אין לו עיין עליו. וכן בכולם כתיב אין לו למדרש עיין עליו אם יש יוצאי ירך עד סוף כל הדורות. יוצאי ירך קודמין לשל אחריו. וכי היכא דאמרינן עיין עליו למטה. ה"נ אמרינן עיין עליו למעלה. שאם כלה זרעו לגמרי העבירנו ליורשי האב למעלה. ומ"ש הר"ב דבכל מקום הזכר ויורשיו קודמים לנקיבה. בגמרא דף קי"ג. וירש מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה. מה ירושה ראשונה. בן קודם לבת. אף ירושה שניה בן קודם לבת. ופירש הרשב"ם דווי"ן דואם דבכולהו דריש. דכל וי"ו מוסיף על ענין ראשון. אלא נקט וירש דהוא סיפא דכולהו. ופירש עיין עליו שאמרו חז"ל עיין עליו מה שכתבתי במ"ה פ"ב דיבמות [ד"ה פוטר]:

בת קודמת לאחין. ואם יש אב למת. גם לו קודמת. הרשב"ם:

אחין קודמין לאחי האב. ואם יש להן אחות הן קודמין לאחות. והאחות ויוצאי יריכה קודמין לאחי האב. הרשב"ם:

והאב קודם לכל יוצאי יריכו. לשון הר"ב האב קודם לעולם לאחי האב וכו' עד לאבי אבי האב כל זה מלשון הרשב"ם דף קט"ז ע"ב וגם בפירש הרמב"ם בזה הלשון שאין ירושה לאחי אבי האב בחיי אבי האב. ולא לאחי אבי אבי האב. בהמצא זקנו של אבי האב. ע"כ. ולשונם תמוה לפי שלדבריהם אין לאב קדימה אלא לאחי עצמו ואין הדבר כן. אלא שיש לו קדימה על אחי בנו. באיזה דור שיהיה לעולם האב קודם לאחי בנו [כדקתני [האב] קודם לכל יוצאי יריכו] וז"ל הרשב"ם דף קט"ו ע"ב כללא דמלתא אבי המת קודם לאחי המת וכן אבי אבי המת קודם לאחי אבי המת. אבל אחי המת קודם לאבי אבי המת. וכן אחי אבי המת קודם לאבי אבי אביו של מת. ע"כ. שוב מצאתי בספר חכמת שלמה שכתב על לשון הרשב"ם דדף קי"ו דהאב קודם לעולם לאחי האב וכו'. וז"ל כך הוא בכל הנוסחאות וראוי להיות כתוב במקום אחי האב. אחי המת. ועוד פשיטא שהוא קודם לאחיו. וגם הוה לי' למימר קודם לאחיו. אלא הכי קאמר קודם לאחי המת מן האב. וכאילו אמר קודם לאחין מן האב. והיינו אחין של מת. שהרי לא קאמר לאחיו. ודו"ק. עכ"ל:

משנה ג

בנות צלפחד וכו'. משום דאמרן לעיל כל יוצאי יריכו של בן קודם ) לאחין דאשמועינן דבת הבן נוחלת במקום הבן. מש"ה נקט ליה שהרי בנות צלפחד נחלו חלק אביהן בנכסי חפר במקום צלפחד אביהן. הרשב"ם:

חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים. כתב הר"ב סבר האי תנא ליוצאי מצרים נחלקה הארץ. שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו. כלומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ כפי החשבון של יוצאי מצרים שנטלוה בתורת ירושה מאבותיהם שנאמר בפרשת פנחס בבאי הארץ באותו מנין דערבות מואב דכתיב בהו ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן וגו' לשמות מטות אבותם של אלה שנמנו ביציאת מצרים. ינחלו אלו. דלאותן יחלקו הנחלה. ואלה אשר קמו תחתיהם יירשום. הרשב"ם. ובגמרא [דף קי"ב ע"ב] פריך ודלמא לשמות מטות אבותם לאו ביוצאי מצרים קאמר אלא לשבטים. ומשני דכתיב [בפרשת וארא] ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. ירושה היא לכם מאבותיכם. וליוצאי מצרים קאמר להו:

ושהיה בכור. דתניא נתן תתן להם (במדבר כ"ז) זו נחלת אביהן. בתוך אחי אביהם. זו נחלת אבי אביהן. והעברת את נחלת אביהן להן. זו חלק בכורה. [דכתיב (שמות יג) והעברת כל פטר רחם] גמרא דף קי"ח ע"ב. וכתב הרשב"ם בפירוש המשנה וז"ל והאי דכתיב בדברי הימים (א ז) ושם השני צלפחד. לא שני לאחין קאמר. דהא לא איירי לעיל באחין כלל. אלא בגלעד אבי חפר במכיר אבי גלעד איירי [לעיל מיניה]. ואיכא למימר דאגלעד קאי. ומאי שני. שני לגלעד. כלומר בן חפר בן גלעד. הרי ג' חלקים. ב' חלקי בכורה. וחלק [צלפחד] עצמו. והאי דלא חשיב במתניתין ד' חלקים שהיה להן לבנות צלפחד כדכתיב (יהושע י"ז) ויפלו חבלי מנשה עשרה. שיתא דשיתא בתי אבות. וד' דבנות צלפחד. דהוה להו חד אחא דאבא ונטלו חלק בנכסיו. היינו טעמא דלא הוה משמע לן מידי. דהא שמעינן כבר דבת הבן הרי היא כבן וכו'. ע"כ:

נוטל ב' חלקים. כתב הר"ב ואע"פ שעדיין לא ירשו וכו'. ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי [כדתנן במשנה ט' פרק ח' דבכורות] ארץ ישראל מוחזקת היא. גמ' ופירש רשב"ם מוחזקת היא. ליוצאי מצרים. כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה:

משנה ד

ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. טעמא פירש הר"ב במשנה ט' פרק ח' דבכורות:

והבנות נזונות מנכסי האב. בתנאי כתובה. כדתנן במשנה י"א פרק ד' דכתובות. ודין המזונות ב[ריש] פרק דלקמן:

משנה ה

האומר וכו' לא יירש וכו'. אפילו לרבי יוחנן בן ברוקה דאם אמר על מי שהוא ראוי וכו'. ואף על גב דממילא משמע שיהיה השאר לאחין. מכל מקום כיון שאמר בלשון לא יירש. משמע כמתנה על מה שכתוב בתורה. נ"י:

שהתנה על מה שכתוב בתורה. ואפילו למאי דפסקינן בסוף פרק ז' דבבא מציעא. דבדבר שבממון תנאו קיים. אמרינן בגמרא [דף קכ"ו] שאני הכא דלא מחיל. ופירשו הרשב"ם ונ"י דדבר שלא בא לידו של בן [אינו יכול למוכרו ולא למוחלו] ואפילו אי מצי מחיל ודאי לן דלא מחיל דמה הנאה יש לו. ואף על פי ששתק. כדי שלא יכעוס אביו הוא דעביד:

על פיו. כתב הר"ב משום דמצווה מחמת מיתה ושכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים וכו'. עיין במשנה ו' פרק דלקמן:

ריבה לאחד וכו'. על ידי שריבה לאחד מיעט לאחר. נ"י. אי נמי או או קתני. וכתב הרשב"ם והך מתניתין רבנן היא. ורבותא היא דנקט ריבה לאחד ומיעט לאחד. משום ירושה לא אמר כלום. וכל שכן היכא דעקר כל הנחלות מן האחין והוריש לאחד מהן לא עשה כלום. ע"כ. ומרישא ליכא למשמע דהתם דקאמר בלשון לא יירש משמע טפי דמיעקר דבר מן התורה:

דבריו קיימין. כתב הר"ב שיש כח ביד אדם ליתן ממונו במתנה וכו'. ואין כאן מתנה עלמה שכתוב בתורה. שהרי לא נשאר לו לאחר מיתתו כלום. להוריש לבניו בתורת ירושה. הרשב"ם:

רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו וכו'. כתב הר"ב דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וגו' והוא הדין לשאר יורשים שבמקום בניו. ומ"ש הר"ב דמודה ר' יוחנן דעל אח במקום בת וכו'. גמרא [ד' ק"ל]. והא דתנן האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת וכו' לא אמר כלום. דמשמע הא בן בין הבנים. ובת בין הבנות דבריו קיימין. מוקמינן לה דנמי רבי יוחנן היא וחסורי מחסרא והכי קתני. האומר וכו'. הא בת בין הבנות וכו' שר' יוחנן אומר וכו'. ומ"ש הר"ב והלכה כר' יוחנן גמרא:

מה שעשה עשוי. מלתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה דאסור לעשות כן. רשב"ם. ופסק הר"ב דלא כרשב"ג משום דבגמרא [ד' קל"ג ע"ב] אמר שמואל לא תהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא וכו':

משנה ו

האומר זה בני נאמן. תנינא חדא זימנא במ"ח פ"ג דקדושין. והכא קמ"ל דאע"ג דמוחזק באח. נאמן לפוטרה כמ"ש שם. וטעמא מפרש בגמרא הואיל ובידו לגרשה. ומשום דאסרה לכהן. מה לו בכך שתיאסר לאחר מיתתו. נ"י:

זה אחי אינו נאמן. פירש הר"ב להורישו עם אחיו וכו'. ולא פירש לענין לאוסרה לשוק משום דהכא במוחזק לן באתי כדכתבינן. והלכך אסורה אפילו שתק. כיון דמוחזק לן באחי. ולא בבני. הרשב"ם. ומיהו כתב עוד דאי נמי איכא למימר דהכי קאמר האומר זה בני נאמן. אף ע"ג דמוחזק לן באחי. זה אחי אינו נאמן לאוסרה אם היא בחזקת מותרת. כגון דלא מוחזק לן. לא באחי. ולא בבני. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם דמה שאמר באח אינו נאמן לענין יבום וחליצה:

נפלו לו. לשון הר"ב בחייו. וכן לשון הרשב"ם) ולא ידעתי למה דקדקו לכתוב כן:

הרי זו אינה כלום. אף ע"ג דצוואת שכיב מרע קונה לאחר מיתה. הני מילי כדי שלא תטרוף דעתו עליו אבל כח השטר לא עדיף כצוואתו שהרי לא גמר להקנות וכו':

זיכה בה לאחר וכו'. פירש הרשב"ם אם זיכה בו לאחר. ואמר ליה זכה במה שכתוב בזה השטר. אף על פי שאינה כתובה על שמו. שכתב על שם ראובן ואמר לשמעון זכה במה שכתוב בה. קנה. דלא גרע משאר צוואתו. שהיא ככתובה וכמסורה. ורבותא קתני לאחר. והראב"ד פירש. זיכה בה לאחר. שאמר לראובן זכה בשטר זה לצורך שמעון. קנה אפילו אם ראובן הזוכה בשביל שמעון הוא יורש. ולא אמרינן כיון שהוא יורשו כאילו לא יצא מתחת ידו ודוקא בחולק בקרקע אבל מטלטלי לא. שאין שטר למטלטלי. טור סימן ר"ן. והרמב"ם בפ"ט מהלכות זכייה העתיק אם זיכה בה לאחר. בין מן היורשין. בין שאינו מן היורשין כל הדברים שבה קיימין. כלומר כיון שגילה דעתו באחד. הרי כל דבריו קיימין. כן פירש המגיד. ונ"ל דגרם במשנה זיכה לאחד בדל"ת. וכן יש להגיה בספרו:

משנה ז

הכותב נכסיו לבניו וכו'. בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה. ורוצה לכתוב להן נכסיו לאחר מותו. אלא שיאכל פירות בחייו. צריך שיכתוב מהיום וכו'. הרשב"ם. וז"ל רש"י רפ"ה דכתובות דף נ"ה [סוף ע"ב] . ושטר שכיב מרע אינו קונה מחיים שהרי אין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה ואפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. הני מילי בבריא דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מהיום ופירות לאחר מיתה. אבל זה אין דעתו ליתן בחייו כלום. וכיון דמית תו לא מצי לאקנויי מידי דהא ליתיה דלקנייה ניהליה. ע"כ. ותמהני על הטור שהעתיק בבא זו בסוף הלכות מתנת שכיב מרע:

צריך שיכתוב מהיום וכו'. [כתב הר"ב] דמשמע גוף הקרקע יהא קנוי לך מהיום וכו'. ולפיכך לא דמי להא דתנן במשנה ג' פ"ז דגטין. מהיום ולאחר מיתה. גט ואינו גט. דהתם ליכא למימר אלא אי תנאה אי חזרה. גמרא:

לאחר מותו. לשון הר"ב מהיום ולאחר מותו. וכן ל' הרשב"ם. ומיהו לר' יהודה כדאית ליה ולר' יוסי כדאית ליה:

מכר האב. ל' הר"ב סתמא. וכן ל' הרשב"ם. ומסיים נ"י מכורין עד שימות פירוש אם ירצה הלוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח. דכיון דזבין ליה סתמא. גוף ופירות משמע ליה ללוקח וכיון דלא ידע שאין לו אלא פירי. [הוה] ליה מקח טעות. ולא שייך למימר הכא. אין אונאה לקרקעות. ומיהו אם ידע לוקח שאין לו אלא פירות. אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שאינו שלו וכו':

תוולש ומאכיל. כתב הר"ב אבל מה שהניח במחובר בשעת מיתה. אע"פ שעומד ליתלש הרי הן של בנו. וכן ל' הרשב"ם. וזה דלא כמ"ש הר"ב בפירוש משנה ז' פ"ה דעומד לתלוש כתלוש דמי. וכמ"ש עוד בהדיא במשנה ו' פ"ו דשבועות. והן הנה דברי הרמב"ם [פ"ג מה"מ הלכה י"ז] וסיעותיו. וכן כתב גם כן בדין משנתינו בפרק י"ב מהלכות זכייה [הלכה י"ג]. היו תלושין או שהגיעו להבצר. הרי הן של יורשין. ע"כ. וז"ל הרא"ש ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. והוא הדין נמי מה שהניח מחובר ועומד לתלוש דהא בפרק הכונס [דף נ"ט] פסק רב כר' שמעון דאמר אכלה פירות גמורים. [משלמת פירות גמורים]. דכל העומד ליתלש כתלוש דמי. והא דתנא מה שהניח תלוש לאשמועינן פירות שנתלשו קודם זמנן. ולא היו עומדין לתלוש בשעה שמת האב. ואפ"ה כיון שנתלשו הרי הן של יורשין. עכ"ל. וראייתו דהכונס הן דברי רבינו חננאל בתוספות דהתם פרק (ד' דכתובות) [צ"ל הכונס] דנ"ט ודפ"ו דשבועות דמ"ג. ועוד בפ"ד דכתובות דף נ"א. אדנקטה גמרא בפשיטות דכל העומד לגזוז כגזוז דמי. וזה מן התימה על הרשב"ם היאך יפרש הא דהכונס וכן נמי סוגיא דפ"ד דכתובות. אלא א"כ שנאמר דסבירא ליה כמ"ש הר"ן בסוף פרק שבועת הדיינים. דההוא דכתובות באין צריך לקרקע כלל. אבל בצריכי לקרקע קצת לא אמרו כל העומד לגזוז וכו'. ואי הכי הוא דסבירא ליה. הוה ליה לפרש דבצריכי קצת דוקא. ויותר מזה אני תמיה על הטור שכתב בסימן צ"ה בשם רבינו חננאל והרא"ש ז"ל. דפליגי על הרמב"ם לענין שבועה וסברי דאפילו עומד לתלוש לאו כתלוש הוא. וכן כתב עוד בסימן קצ"ג לחלוק על הרמב"ם לענין קניה. והא קא חזינן בהדיא דאדרבה דסבירא להו כהרמב"ם. ולא עוד אלא דבפ"ו דשבועות כתבו התוס' [ד"ה כבצורות] בהדיא בשם ר"ח דפוסק כר"מ דהתם. דאמר העומד לבצור כבצור דמי. ואפילו לענין שומרים. והא דהרא"ש הביא המשנה דשבועות כצורתה יש לומר דסמך אדכתב במקומות אחרים והיינו הך דהכא. וכ"כ בפרק הכונס. דפירות שאינם צריכים לקרקע כתלושין דמי. וכ"כ עוד בפרק האשה שנפלו כדלקמן. וכ"כ בשמו בטור א"ה סימן פ"ה. גם למשנתינו כתב בח"מ סוף סימן רנ"ז דכתלוש דמי. ולא ראיתי מי שהעיר בכל זה. וצ"ע. ועיין מה שכתבתי במשנה ו' פרק ו' דשבועות:

ומה שהניח תלוש וכו'. כתב הר"ב דבכותב נכסיו לאחר אפילו מה שהניח במחובר הרי הוא של יורשין דאזלינן בתר מאן דגדלי ברשותיה ולא קשיא אפסק דמשנה ד' פ"ח דכתובות דפסקינן כר"ש דסבירא ליה ביציאתה שלה. ולא אזלינן בתריה דבעל דגדלי ברשותיה. משום דאכילת פירות הבעל בנכסי אשתו אינו אלא מתקנת חכמים. ומשום הכי התם אפילו בפירות העומדים לתלוש אינם שלו. אף על גב דכל העומד לגדור כגדור דמו. והכי נמי שמעינן לרבי שמעון גופיה בפרק הכונס במסכת ב"ק [דף נ"ט]. שאני התם דליכא אלא תקנת חכמים. הרא"ש פ"ח דכתובות: הרי הוא של יורשין. ולא למקבל מתנה לבדו. הרשב"ם:

הניח בנים וכו'. בדלא כתב נכסים מיירי. הרשב"ם:

משנה ח

נשאו גדולות. עיין מ"ש בזה במשנה ב' פ"ה דכתובות:

זה חומר בבנות מבבנים. היכא דבנות יורשות מהיכא דבנים יורשים ואיכא נמי בנות בהדייהו. שהבנות נזונות וכו'. הרשב"ם:

משנה בבא בתרא, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב