מגן אבות (רשב"ץ)/חלק ד/פרק ה

<< · מגן אבות (רשב"ץ) · חלק ד · פרק ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ה

משנה א

הפירוש דרך התנא הוא לשנות דרך גררא כל מה שדומה לאות' משנה שהיא מעין המסכתא כמו ששנה במסכת כלים כל השיעורין ברמון ובגרוגרות וכן בפ' בא סימן כל אותם דינין הדומין לבא סימן העליון בידוע שבא התחתון. ובאחרון משביעית כל רוח חכמים נוחה הימנו ובמסכת ערכין כל הדינין שיש בהן להקל ולהחמיר וכן אין פותחין ובא' מבכורות כל הדינין הדומין למצות פדיה קודמת למצות עריפה ובמשנת בכורי' הדברים השוים לדבר אחד בדרכים ולדבר אחר בדברים אחרים ובפרק השולח כל אותן דינין הדומין לתקנת רבן גמליאל הזקן בגיטין מפני שהוא תיקון העולם וצירף לזה בפרק הניזקין הדינין שהם מפני דרכי שלום וכן בראשון משבועות כל שתים שהן ארבע וכן במנחות פרק הקומץ רבה כל הדברי' המעכבין זה את זה וכן בראשון מחולין הדינין הדומין אל הכשר בצואר פסול בעורף ובראשון ממגילה הדינין הדומין לאין בין אדר ראשון לאדר שני וכן בפרק מקום שנהגו נזכרו חלוף מנהגי המקומות וכן במסכת תמיד ביריחו היו שומעים וכן באחרון ממסכת טבול יום בראשונה היו אומרים חזרו לומר וכן בפרק שני ממסכת זבים כל מעת לעת וכן במעילה כל המצטרפין זה עם זה. וכן בפרק הזה לפי שרצו להזכיר מדות החסיד שהוא מענין מסכתא זו שהיא משנת חסידים שנו כל הדברים התלויים במספר שיש בהם תלמוד לבני אדם להחזיק במוסר ולא הזכיר דברים התלויים בדינים כגון עשר טומאות הן ועשר קדושות השנויים בתחלת כלים וכן עשרה דברי' נאמרו בירושלם האמורים בפ' מרובה וכן אחרים יש בזה המספר ובמספרים אחרים גם יש טעם למה הזכיר אלו כמו שנפר' בעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו והתחיל מהמספר היותר גבוה עד שהגיע למספר היותר קטן ודקדק בכל זאת המשנה בין לשון זכר ללשון נקבה לשנות עשרה וארבעה לזכר ועשר וארבע לנקבות. וראיתי במשניות קדומות עשר נסיונו' ושמא מפני שהוא תרגום המסות הגדולות הניחוהו בלשון נקבה והם היו בקיאין בלשון ומאמרות אע"פי שהוא נקבות לשון זכרים הוא שהיחיד הוא מחמר דומה למקומות ושמות ואבות וכן דורות הנזכר אחר זה כמו שדקדק החכם רבי אברהם ז"ל בתחלת פרשת ואלה שמות. ובפרק אחרון מראש השנה אמרו הני עשר מלכיות כנגד מי כנגד עשרה מאמרות וכן במגילה אין פותחין מעשרה פסוקים כנגד עשרה מאמרות והקשו תשע הוו והשיבו בראשית מאמר הוא שנאמר בדבר ה' שמים נעשו כלומר שתחלת הבריאה לא היתה בלא מאמר והרי הוא כאלו הוא כתוב בו ויאמר שהרי העיד הכתוב כי במאמר נעשו שמים וארץ שנא' בדבר ה' שמים נעשו. ובפרקי ר' אליעזר נאמר בעשרה מאמרות נברא העולם ובג' כללם שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. הפירוש אע"פי שבפרטם הם עשרה בכללם הם שלשה הנקראים שלשה עולמות החכמה שהיא בארץ שהיא העולם התחתון כי ענין בריאת הארץ הוא גלוי לנו בחכמה שקבלנו מענייני מנהגו של עולם בגלוי עינים. והתבונה היא בשמים שהוא העולם התיכון בין שני עולמו' שהאדם מבין דבר מתוך דבר שעל ידי סבוב השמים ידענו חכמתם ועל ידי המלאכים שהם העולם העליון והם נעלמים ממנו והוא דעתו של הקב"ה. העולם התחתון מתקיים שהם שלוחיו לקיימו וזה בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל התחתונים והעליונים הם מתנהגים בדעתו וכבר פירשנו כל זה בחלק שני מזה הספר. והעשרה מאמרות הם בראשית. ויאמר אלהים יהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע. ויאמר אלהים יקוו המים. ויאמר אלהים תדשא הארץ. ויאמר אלהים יהי מאורות. ויאמר אלהים ישרצו המים. ויאמר אלהים תוצא הארץ. ויאמר אלהים נעשה אדם. אלו תשעה והעשירי אינו ויאמר להם אלהים פרו ורבו הנזכר ביום ששי כי אין זו בריאה אבל הוא ויאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו ובאותו מאמר נשלמה הבריאה שנבראת חוה. וכבר אמרו בראשון מכתובות ששתי יצירות היו ולזה תקנו בברכת הנישואין שתי ברכות לשתי יצירות וכן אמרו בפר' אין עושין פסין ובאחרון מברכות כך נראה לי. וכבר פירשתי זה בפתיחת ברוך שאמר שיסד הראי"ג ז"ל המתחלת ברוך אשר ?אשש ?דוקוחוג בעשרה מאמרות (אמר המגיה אהרן יעללינעק הפירוש אשר מזכירו הרב המחבר ז"ל כבר נדפס בס' חפש מטמונים בסופו). ואע"פי שזה המאמר לא נכתב אלא בפרשת אלה תולדות השמים והארץ אחר שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו כבר אמרו בברייתא של שלשים ושתים מדות שאותו מעשה היה ביום ששי ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ובאבות דרבי נתן לא מנה מאמר בראשית מאמר והשלי' העשרה בויאמר להם פרו ורבו אבל ויאמר אלהים לא טוב היות האדם נחלקו בו כי הברייתא הכניסה אותו במניין ורבי ירמיה היה מקיים ויברא אלהים את התנינים וגורע לא טוב ואין דבריו נראין וגם לגרוע בראשית אין לסמוך על הברייתא כי אם על תלמוד שלנו ונתקיים פירושינו וכן בפרקי ר' אליעזר מונה לא טוב היות האדם מאמר עשירי והוא הנכון אלא שלשון הגמרא במגילה ובראש השנה הוא אילימא ויאמר דבראשית תשעה הוו וכו' נראה שאין מכניסין בזה ויאמר לא טוב היות האדם אלא פרו ורבו שהוא גם כן בריאה לחוה שבה מתקיים פריה ורביה:

מה תלמוד. כלומר מה לימוד יש לנו בזה והלא במאמר אחד יכול להבראות שהקב"ה בלא יגיעה ברא העולם שאינו כבשר ודם שאינו יכול לגמור מלאכתו ביום אחד ומחלקו לימים מרובים כדי לנוח בין יום ליום. אם כן היה די שיאמר ויאמר אלהים יהיה שמים וארץ ויהי אור ויהי רקיע וכן כולם ולמה נכתב ויאמר על כל אחד ואחד ולמה ייחד יום לכל אחד ואחד:

אלא להפרע מן הרשעים. זה למדנו ממה שנברא בעשרה מאמרות שאינו דומה המאבד מלאכת יום אחד למאבד מלאכת הרבה ימים והרשעים יש עליהם דין מאבד דבר הנעשה ביגיעה כשהן מאבדין העולם לא שהעולם אובד אלא שהן מאבדין עצמם ממנו:

וליתן שכר טוב לצדיקים. וכן יש לצדיקים פתחון פה לפני הקב"ה לומר לו תן לנו שכר קיום דבר שיגעת בו ולא אבדנו ממנו וזהו שמקיימין את העולם שהם מקיימים עצמם בשני עולמות. וכן אמרו באבות דרבי נתן ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא שנברא בעשרה מאמרות וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא שנברא בעשרה מאמרות ופירוש נפש אחת נפשו:

משנה ב

הפירוש במשנה זו ולא במשנ' שאחריה לא אמר מה תלמוד שאין דרך התנא לומר מה תלמוד אלא בדבר שבאו בו פסוקים כמו משנה ראשונה שנא' ויאמר ויאמר אבל במשניות אלו אינו אלא סיפור מה שהיה ואין לומר בהם מה תלמוד אלא להודיע כי זה ידענו מזה הספור ואחר שנברא העולם בעשרה מאמרות נשתלשלו הדורות מאדם ועד נח והם עשרה אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלך למך נח וכולם היו רשעים שהרי קין הראשון התחיל ברציחה ובדור אנוש התחילו לעבוד ע"א שנא' בימיו אז הוחל לקרוא בשם ה' וגם אחרי כן כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה נתפרצו בעריות ולא היו בהם צדיקים כי אם יחידים כשת וחנוך ומתושלח לפי קבלת רז"ל ולמה האריך להם עד נח ולא הביא עליהם מבול ולא ישאר כי אם הצדיק שבהם כמו שעשה לאחר עשרה דורות לנח:

להודיע כמה ארך אפים לפניו. שלא יתמה האדם כשיראה רשע מאריך ברשעתו בשלותו כי כבר האריך לעשרה דורות שהאריכו ימים אלף ותרנ"ו שנים להמתין להם אם ישובו בתשובה ואחר שלא שבו בתשובה והיו כולם מכעיסין לפניו הביא לבסוף עליהם המבול ועל זה אמרו בילמדנו ובבראשית רבה ובמדרש תהלים ובירושלמי פרק אין צדין אמר רבי חנינא כל האומר רחמנא וותרן הוא יתותרון חיטוהי אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה שנא' וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם וכן אמרו בפרק הפרה שנא' הצור תמים פעלו. אף אתה אל תתמה אם האריך למלכות העכו"ם כל אלו השנים שאנחנו בגלות כי יותר האריך לדורות שמאדם ועד נח ואחר כך נשטפו:

משנה ג

הפירוש עשרה דורות שהיו מנח ועד אברהם והם. שם וארפכשד שלח עבר פלג שרוג רעו נחור תרח אברהם אינם שוים בשנים עם עשרה דורות שמאדם ועד נח כי מאדם ועד המבול אלף ותר"נו שנים וכשהיה אברהם בן נ"ב שנים נשלמו אלפים שנה לבריאת עולם כמו שהוא מפורש בפסוקים וכן נח ראה אברהם והסימן בסדר עולם הוא בן נח היה אברהם כשמת נח ושניהם היו בימי דור הפלגה שהיתה בשנת מות פלג כקבלת רז"ל אבל הדורות הם עשרה במנין האבות והבנים כי אב ובנו הם שני דורות וענין דור לשון דירה שהאדם דר בזה העולם הזה מרובה בשנים או ממועט. ואמר כי אלו הדורות היו מכעיסין לפניו שהרי באותן הדורות היו דור הפלגה ועובדי ע"א היו כולם כמו שנזכר בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים והקב"ה האריך אפו עליהם כדי שיעשו תשובה ולפי שבא אברהם והיה צדקו כדאי למלא כל החסרונות מה שלא היה כן נח שנא' צדיק היה בדורותיו ולא בדורו של אברהם על כן דורו של נח נשטפו ואבדו ודורו של אברהם נתקיים בזכות אברהם שסיגל מעשים טובים כדי כולם וזהו שקבל עליו שרצה להטיל עליו עול כולם כדי שיקבל שכר כולם בעולם הבא ולא יאבדו כמו שאבדו בימי נח שהקב"ה ברא שני חלקים לכל אדם אחד בגן עדן ואחד בגיהנם זכה נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם כמו שנא' גם את זה לעומת זה עשה האלהים כמו שדרשוהו בפרק אין דורשין. ואברהם אבינו קבל עליו לעשות מה שהיו כולם חייבים לעשות ונתקיימו בזכותו בזה העולם והוא זכה בחלקם לעולם הבא. ודומה זה למה שאמרו שהמקדים לבית הכנסת נוטל שכר כולן ופי' בגמרא דברכות פרק ראשון שכר כנגד כולן שאי אפשר לפרש שכר כולן כפשוטו שהרי מכעיסין היו ולא היה להם שכר. ולמדנו בזה כמה צריך אדם להתחזק במצות כדי שיגין על בני דורו ועל זה נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך כשהפרו תורתך אותו עת ראוי לעשות לה' לעסוק בתורה ובמצות כמו שדרשו באחרון מברכות כדי שיתקיים העולם בזכותו ויטול שכר כולן:

הפירוש לא הסכימו המדרשות במניינם אע"פי שכולם מודים שהם עשרה. ובפרקי רבי אליעזר מונה אותן. הראשון כשנולד אסרו נמרוד שלש עשרה שנה שלא ראה שמש וירח. השני שהפילו לכבשן האש ונצול אחר שנטמן שלש שנים בכותא ושבע שנים בקרדו וכן נזכר בפרק הספינה זה המאסר. והשלישי לך לך מארצך. הרביעי ויהי רעב בארץ. והחמישי ותוקח האשה בית פרעה. הששי מלחמת המלכים כשנשבה לוט. השביעי מעמד בין הבתרים. השמיני מילה. תשעי גרש האמה וירע הדבר לאברהם. העשירי העקידה וכן כתבם רבינו שלמה ז"ל. ואני תמיה למה לא נמנה לקיחת שרה בית אבימלך נסיון כמו לקיחתה בית פרעה ועוד מה שנאסר כשנולד אין מן הדין לקרות נסיון כי קטן היה ולא הראה חיבה בזה להקב"ה ואין בזה רמז בכתוב. ויש מוציאין זה ומכניסין במקומו שביית לוט כי הוא נסיון אחר זולת מלחמת המלכים ויש להוציא זה ולהכניס תחתיו לקיחת שרה בית אבימלך וכן כתבה רבינו משה בר נחמן ז"ל בדרשה שלו (אמר אהרן יעללינעק הרב המחבר רמז על דרשת תורת ה' תמימה אשר הדפסתי בשנת תרי"ג לפ"ק). וכן נהגו הפייטנים בפיוטיהם. וענין הצלת הכבשן נרמז בפסוק אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים שהיה דרך נס כמו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהיה דרך נס ובמדרש תהלים ובאבות דר' נתן ג"כ מנו אותם בחילוף אבל כולם הם מודים שהנסיון הראשון היה בלך לך מארצך והאחרון היה בלך לך אל ארץ המוריה וכן במדרש חזית ובבראשית רבה מונה נסיון עשירי עקידה והוצרך להוציא ההצלה מהכבשן שאינה מפורשת בכתוב וגם מעמד בין הבתרים לא נחשב לו נסיון והוציאו והכניסו תחתיהן לקיחת שרה בית אבימלך וכן שלוח הגר מלבד גירוש ישמעאל ולא נראה זה נכון. ורבינו יונה ז"ל מצא בגמרא פרק השותפין שרצו וכן בפרק חלק וכן במדרש תהלים ובואלה שמות רבה כי נחשב נסיון מה שלא מצא מקום לקבורת שרה כי אם בדמים יקרים והיה אחר העקידה על כן מנאם כן. ראשון אור כשדים. שני לך לך. שלישי רעב. רביעי לקיחת שרה בית פרעה. חמישי מלחמת מלכים. ששי מילה. שביעי לקיחת שרה בית אבימלך. שמיני גרש האמה ואת בנה. תשיעי עקידת יצחק. עשירי קבורת שרה. וזה נכון ומה שנהגו הפייטנים ג"כ נכון ואין ביניהם חלוף אלא בין הבתרים לקבורת שרה:

להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו. שלא היה מהרהר כלל ולזה נקרא אוהב שנאמר זרע אברהם אוהבי ואמר הכתוב ומצאת את לבבו נאמן לפניך שלא היה מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה וזכה להקרא אב המון גוים וכל העולם כולו הם מודים לצדקתו ומתברכים בו וכל שכן זרע ישראל האוחזים דרכו ונחלו לעולם הארץ אשר נתנה לו לנחלה וגם ארץ החיים הוא העולם הבא. ואמרו במדרש למה נתנסה אברהם בעשר נסיונות כנגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם לומר שהכל בזכותו כמו שדרשו בבראשי' רבה בהבראם באברהם ועשרה דורות שמאדם ועד נח שתלה הקב"ה הם כנגד עשרה מאמרות כדי שלא יחריב עולמו הנברא בעשרה מאמרות ואחר כך הביא עליהם המבול ואף נח לא היה זכותו גדול להציל העולם והאריך אפו להם עשרה דורות אחרים עד שבא אברהם והדריכם בדרך ישרה לעשות תשובה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן אברהם מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים ולזה נתנסה בעשרה נסיונות שיתקיים בזכותו העול' שנברא בעשרה מאמרות וכנגדן היו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים ועשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ובים וכנגדן נתן הקב"ה עשר הדברות נמצא שכל הדברים נשתלשלו מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם ולזה סמכן התנא זה לזה ולא הוצרך להזכיר עשרה דברות נתן הקב"ה לישראל בכלל אלו ענייני העשרה דזיל קרי בי רב הוא ואין כאן חידוש ובעשרה נסיונות נסו אבותינו להקב"ה יש חידוש לומר שלא נזכר בכתוב שלא בדקדוק וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי כמו זה עשר פעמים תכלימוני שלא בדקדוק אלא לפי שהוא מספר שלם כלומר הרבה פעמים תכלימוני:

משנה ד

הפירוש רבינו שלמה ז"ל כתב שלא נתפרש לנו ואני תמיה שהרי הנסים שנעשו על הים הם מפורשים במדרש רבי תנחומא ובאבות דרבי נתן כמו שלמדו אותם מהפסוקים אבל עשרה נסים שנעשו במצרים אינן צריכין פירוש כי בכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים שהיו עשר היה נס שניצולו ממנה ישראל לפי שהיו מכות משולחות ואין גם אחד ניצול מהם אלא דרך נס ובכל מכה ומכה פירש הכתוב שהיתה במצרים בלבד אלא במכת הכנים שנא' ותהי הכנם באדם ובבהמה ולא פי' במצרים וקבלתם ז"ל היתה שאף ממנה ניצולו ישראל ואף אם היתה בהם לא נצטערו בה כלל ויתקיים הכתוב הכולל כל אדם ותתקיים הקבלה שאף בזו נעשה נס שלא נצטערו וכן פירשו רז"ל והנה בדם נאמר ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור אבל ישראל שתו ונאמר בצפרדעים ובאו בביתך ובבית עבדיך ובעמך ונאמר בערוב והפליתי ביום ההוא ונאמר בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד ונאמר בשחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים ונאמר רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד ונאמר בארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים ונאמר בחשך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ובמכת בכורות דבר מפורש הוא. ועשרה נסים שנעשו על הים מפורשים במדרש תנחומא. ובאבות דרבי נתן בחילוף מועט. האחד שנחלק לשנים שנא' ובקעהו ונאמר ויבקעו המים וזהו כפשוטו. והשני שנעשה כמין קובה כאלו היה כמין גג משופע וישראל נכנסו בתוכו וזהו שאמר חבקוק נקבת במטיו ראש פרזיו. והשלישי שנעשה הקרקע כרצפת אבנים שלא יתלכלכו רגליהם בטיט וזהו שנא' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ועל זה אמר ישעיה כבהמה בבקעה תרד וכן אמרו במדרש תהלים. והרביעי שבמקום דרכי המצריים שנכנסו אחריהם שנתלחלח אחר שעברו ישראל והיה כמין חומר וזהו שנא' דרכת בים סוסיך לפי שנמסרו בידו להטביען בטיט. והחמישי שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות כמו לבנים ואבנים מסודרים זה לזה וזהו שנאמר אתה פוררת בעוזך ים שנעשה פירורין פירורין והיו שני נסים ההקפאה שהלכו ביבשה ושלא היתה אותה ההקפאה כשאר הקפאת הקרח שהוא חתיכה אחת אלא חתיכות חתיכות. והששי שנגזר הים לשנים עשר גזרים שיעברו כל שבט בדרך אחד וזהו שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. והשביעי שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים מתוך מלוחים והיו שותים מהם וזהו שנא' נוזלים. השמיני קפאו המים ככלי זכוכית כדי שיראו השבטים אלו את אלו שאע"פי שעברו בליל העמוד האש היה מאיר להם שנא' ויאר את הלילה וזהו שנא' חשכת מים עבי שחקים. התשיעי שהמים הנקפאים לא היה כקרח הנקפה אבל היו כסלעים החזקים ועל זה אמר דוד ע"ה שברת ראשי תנינים על המים המצריים קראם תנינים. העשירי שאחר שהיו נוזלים מים מתוקים מיד ששתו מהם היו נפקאים ונעשים ערמות שנא' נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים הרי עשרה נסים יצאו לנו מעשרה מקראות. וכן במדרש תהלים מנאום כן עם מעט שינוי. ויש לי רמז בזה שעשרה פעמים נזכר בשירה שם המפורש שבו נעשים הנסים והוא שם בן ארבע אותיות ואם פסוק כי בא סוס פרעה הוא מהשירה נאמר כי שם הראשון אינו מן המניין שאינו מן השירה וכן בשירה נזכרו שאר השמות שאינן נמחקים אחד אחד והם יה אל אלהים אדני. ויש לבעלי הקבלה סוד בזה וכבר נזכר שם אהיה אשר אהיה שהוא מקור לכל השמות בתחלת הגאולה ונזכרו שאר השמות בסוף הגאולה אבל שם שדי לא נשתמש בו משה רבינו אלא האבות:

הפירוש המכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים מפורשים הם דצ"ך עד"ש באח"ב וזה הסי' נתנו ר' יהודה כמו שנזכר בהגדה כדי שלא נטעה בסדורן לפי שבספר תהלים נסדרו בשני מזמורים שלא כסדר התורה ובא רבי יהודה לומר כי סדר התורה הוא מדוקדק וכן היה רבי יהודה נוהג לתת סימנין שלא לטעות כמו ששנינו בפרק שתי הלחם בענין שתי הלחם ולחם הפנים ורבי יהודה נותן בהם סימנין זד"ד יה"ז ששתי הלחם כל אחת מהם היתה ארכה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים ויש על החלה כמין קרן כקרנות המזבח כמו שהוא מפורש שם בגמ' גובהו ארבעה אצבעות וזהו סימן זד"ד. ולחם הפנים היתה כל חלה ארכה עשרה טפחים והקרנות שבע אצבעות וזהו יה"ז. ואלו עשר מכות פירשו בילמדנו כי היו שלש על יד אהרן והם דם צפרדע כנים שהם במים ובארץ והיה בזה די שיעשו על ידי אהרן בשליחותו של מקום. ושלש על יד משה והם ברד ארבה חשך שהיו באויר ולא היה בו כח לאהרן שיהיה שליח בהם ונעשו על ידי משה בשליחותו של מקום. ושלשה על יד הקב"ה והם ערוב דבר מכת בכורות שבהם נכתב בפירוש הפלאה בין מצרים ובין ישראל כי לפי שהן מכות יותר משולחות ומתפשטות משאר המכות כמו שאנו רואים בחיות רעות ובמיתת מגפות והיה הנס יותר גדול בהם משאר מכות שיהיו ישראל ניצולין מהם לא היה כח ביד משה ולא ביד אהרן שיהיו שלוחים בדבר זה. ואחת על ידי כולם והיא השחין. אהרן היה שליח בארץ והוא פיח הכבשן שהוא מין עפר. משה היה שליח באויר וזרקו משה השמימה והיה השחין בכל ארץ מצרים שהפיח זרקו בכל האויר. ולהפלות בין ישראל ובין מצרים לא היתה מגעת שליחותן ונעשה על יד הקב"ה. ועשר מכות שהביא עליהם בים מוסכם הוא מהכל שעל הים לקו הרבה מכות אלא שנחלקו במניינם כמו שנזכר בהגדה והמשנה אמרה שהיו עשר על הים ויש מקרא מפורש שהיו הרבה מכות שנאמר בשמואל אלה הם האלהים האדירים המכים את מצרים בכל מכה במדבר וזהו מדבר ים סוף. ורבינו משה ז"ל לא מנאן אבל פירש שהיו מהמניין שהיו במצרים. וזה תימה שהרי הבכורות כולם מתו במצרים ואיך מתו פעם שנייה במדבר. ורבינו יונה ז"ל מנאן מסברתו האחד חשך שנא' ויהי הענן והחשך. והשני והשלישי וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות. הרביעי ויסר את אופן מרכבותיו שהסיר אופני העגלות ונפלו המצרים ונשתברו. החמישי וינהגהו בכבדות אחד שנפלו ונשתברו ולא יכלו לעמוד ובמקום שנפלו נשארו. הששי שרצו לנוס שנא' ויאמר מצרים אנוסה ולא יכולו כסיסרא שנא' בו וינס ברגליו. השביעי וינער ה' כתרגומו ושניק לשון טירוף שננערו כאדם שמנער את הקדרה ממטה למעלה. השמיני שבלעה אותם הארץ אשר בתחתית הים שנא' תבלעמו ארץ. התשיעי שירדו בכובד לעמקי הים שנא' צללו כעופרת במים אדירים. העשירי שפלט אותם הים שנא' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וכן כתבם רבינו מאיר הלוי ז"ל וכל זה איננו נכון שעשה ממנה אחת שתים ושלש והפליטה והבליעה אינן מכות אלא שזכו לקבורה מפני שאמרו ה' הצדיק כמו שנזכר בילמדנו. ורבינו שלמה ז"ל כתבם מהמכילתא שהם כנגד עשר נפילות שבפרשת שירה וכן היא באבות דרבי נתן בחילוף מועט. אחד רמה בים. שני ירה בים. שלישי טבעו בים סוף. רביעי תהומות יכסיומו. חמישי ירדו במצולות. ששי תרעץ אויב. שביעי חהרוס קמיך. שמיני יאכלמו כקש. תשיעי כסמו ים. עשירי צללו כעופרת. אבל נטית ימינך תבלעמו ארץ לא חשיב בחשבון מפלתן שזו היא טובתן שזכו לקבורה וכן נערמו מים נצבו כמו נד אין זה לשון נפילה אלא מגיד הכתוב שנעשו המים ערמה ועמדו כמו נד עכ"ל רבינו שלמה ז"ל:

הפירוש לא נתחדש כלום בזאת המשנה שהרי מקרא מלא הוא אלא שהתנא מקבץ זה אחר זה כל הדברים שהם במספר העשרה והודענו שהוא מספר מדוקדק ולא נאמר שלא בדקדוק כמו זה עשר פעמים תכלימוני שהוא שלא בדקדוק אלה לשון ריבוי כלומר הרבה פעמים תכלימוני. ואלו הנסיונות פירשום ז"ל במסכת ערכין פרק יש בערכין ואלו הם שנים בים אחד בירידה שאמרו המבלי אין קברים ואחד בעלייה שנא' וימרו עלים בים סוף וכתיב ויושיעם למען שמו ובמדרש תהלים דקדקו ממה שכתוב וימרו על ים בים סוף על ים קודם רדתם בו ובים כשהיו בתוכו שהיו אומרים מן הטיט יצאנו ואל הטיט נכנסנו ולפי הפשט אפשר לומר שהיה הנסיון מה שנא' ויסע משה את ישראל שהסיען בעל כרחן מפני ביזת הים כמו שנזכר במדרש חזית ובספרי פרשת ראה. ובפרק ערבי פסחים אמרו דרש רבה בר מארי מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף מלמד שאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר אמר הקב"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה דכתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וזה היותר נכון וכן פירשוה בגמ' בערכין. ושנים במים אחד במרה שנא' ויבואו מרתה וילונו ואחד ברפידים שנא' ויחנו ברפידים וכתיב וירב העם עם משה. שנים במן אל יצא איש ממקומו וכתיב ויצאו מן העם. איש אל יותיר ויותירו. שנים בשליו אחד בשליו ראשון שנא' בשבתינו על סיר הבשר ואחד בשליו שני והאספסוף אשר בקרבו. ואחד בעגל וא' במרגלים ושם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים. ורבינו משה ז"ל רדף הפשט והניח מדרש חז"ל ולא מנה בים סוף אלא אחד המבלי אין קברים. והשלים המניין בתבערה אע"פי שלא נזכר שם נסיון אלא שהיו מתאוננים בלי ספק נסיון היה שם וכן באבות דר' נתן מנה תבערה ורבינו יונה ז"ל סמך עליו בזה וגם הוציא מהמניין יציאת העם ללקוט והשלי' המניין באומרם היש ה' בקרבנו אם אין. וכן באבות דר' נתן מנה מסה וכן שנו שם ועל כולם הוכיחן משה שנא' אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר זה מעשה העגל. בערבה על המים מול סוף זה פסל מיכה שעבר בים שנא' ועבר בים צרה. בין פארן מרגלים. ובין תופל דברים שנתפלו על המן ולבן זו מחלוקתו של קרח שהוא אומר באותו פרק והנה פרח מטה אהרן. וחצרות על העריות בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו. ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה הרי כאן עשרה. ובמדרש תהלים שצים בים שנים במים שנים בשליו. אחד במן. אחד בעגל. אחד בפארן. א' במרגלים וכן אמרו שם תבערה ומסה וקברות התאוה שלשה להשלים מניין עשרה. ורבינו שלמה ז"ל מנה אותן כמו שמנאום בגמרא והוא הנכון. וגם שם אמרו חז"ל מה שלא נאמר במשנה זו כי בא הכתוב הזה שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים להודיע שגדול עון לשון הרע שלא נתחתם גזר דינם של אבותינו שלא יכנסו לארץ אלא בעון לשון הרע ואע"פי שעבדו ע"ז בעגל ולא הוציאו לשון הרע אלא על העצים ועל האבנים שאמרו ארץ אוכלת יושביה היא כל שכן המוציא שם רע על חבירו והמביישו שעונשו יותר גדול ולא הוצרך התנא להזכיר כן במשנה זו כיון שנזכר שם בערכין וכבר הפליג לומר בפ' הקודם לזה שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ובפאה ירושלמית פרק ראשון וכן בגמ' שלנו במסכת ערכין ובמדרש תהלים ובמדרש תנחומא אמרו בענין דברים שאדם עושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכנגדן שלש עבירות ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולן בע"ז נאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה בעריות נאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובשפיכות דמים נאמר גדול עוני מנשוא ואלו בלשון הרע נאמר לשון מדברת גדולות:

משנה ה

הפירוש כך היה גירסא זו בסדורי תפלות וכן היא כתובה בספר רבי' משה ז"ל. ורבינו שלמה ז"ל כתב כי כמדומה לו שבשבוש נכתב במשנה ולא כבו גשמים ולא נצחה הרוח לפי שבראשון מיומא הביאו משנ' זו בגררא ולא קרינא להו להני תרתי ומוסיפין להו בברייתא ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים הם ג' ומשלימין לעשרה כשיסתלקו אלו השנים כי כשמנינו אחד בג' ניחוה שנים ונפרש אותה על פי מה שהיא כתוב בספרים:

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ואף על פי שבשר העולה הנאכל על המזבח היה נותן ריח בשר צלי וכן הכהנים היו מבשלים בשר החטאת והאשם ובשר חזה ושוק מהשלמים ובשר קדשים אסור בהנאה ואלו היתה אשה מעוברת ומצטערת מאותו ריח היו צריכין לתחוב לה כוש ברוטב או אפילו להאכילה מהבשר עד שתשוב נפשה מפני פיקוח נפש שנא' וחי בהם ולא שימות בהם כמו שנזכר באחרון מיומא היה הקב"ה שומר הנשים שלא הפילו מאותו ריח וזה היה נס תדיר בכל עת ובכל שעה והיה גדול מאד מפני קדושת המקדש בקדשים הנעשי' בו שלא תארע תקלה ממנו כי לא היו הקרבנו' אלא שלום בעולם:

ולא הסריח בשר הקודש מעולם. קדשים קלים הם הנאכלים לשני ימים ולילה א' ובפחות מזה הזמן הבשר הוא מסריח בזמן הקיץ ויש ימים שהחמה יוצאה מנרתיקה ונעשה נס שלא הבאיש ורמה לא היתה בו וזה הנס היה מפני קדושת הקדשים:

ולא נראה זבוב בבית המטבחים. מקום היה סמוך למזבח שמו בית המטבחים שהיו בו עשרים וארבע טבעות קבועות בקרקע להכניס שם ראש הבהמות בעת השחיטה אחת לכל משמרה מעשרי' וארבע משמרות כהונה והיו שם גם כן שמנה ננסין הם עמודי' קצרים ובכל אחד יש אונקלי של ברזל כמין ו"ו שבו תולין את הבשר בשעת הפשט והיו שם ח' שלחנות של שיש לרחוץ שם הקרבים כמו שנזכר במסכת מדות ובששי משקלים והיה נס גדול שלא נראה שם זבוב והיה נס שאפילו בבשר שאינו מסריח מתכנסים עליו זבובים וזה הנס היה מפני קדושת המקדש וקדושת הקדשים:

ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. זה היה מפני כבודו של כהן גדול שלא יצטרכו למנות סגן תחתיו ותעשה העבודה בשני כהנים ואם היה מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו היה הדבר יותר מגונה ומכוער משאר טומאות וכבר נמצא שנטמא כהן גדול ונכנס אחר תחתיו כגון בשני בניה של קמחית כמו שנזכר בילמדנו בפרש' אחרי מות וכן בגמרא ביומא פרק הוציאו לו וכן ביוסף בן אילס בראשון מיומא בבלי וירושלמי ותוספתא זה היה מפני טומאה אחרת כגון מחמת שרץ או נתזה צנורא של עם הארץ עליו שהיא מטמאה כרוקו של זב כמו שנזכר בפרק בנות כותים בכהן גדול שסיפר עמו בדיוקי ונתזה צנורא מפיו על בגדיו של כהן גדול אבל מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו דבר זה לא אירע דרך נס מפני כבודו של כהן גדול ומה שהיו מתקנין לו כהן גדול אחר כמו שנזכר בראשון מיומא לא היה מפני קרי אלא מפני טומאה אחרת כמו שכתבנו. ויש מפרשים כי הנס היה במקדש ראשון ומה שהיו מתקינין במקדש שני. ובירושלמי אמרו כן בפירו' וכן שם נראה במעשה דיוסף בן אילס דבטומאת קרי היה וגם שם נתנו טעם אחר בדבר שאע"פי שהיו יודעים שלא יארע בו קרי דרך נס היו מתקינין לו אף מפני קרי כדי שלא יסמכו על הנס שנא' לא תנסו את ה' אלהיכם שאם מפני טומאת שרץ וצנורא של עם הארץ לא היו צריכין להתקין כהן גדול אחר שזה הוא דבר שאיפשר לו לכהן גדול לשמור את עצמו ממנו ולא יבוא לידי טומאה אבל טומאת קרי היא טומאת אונם ולפי זה לא היו מאכילין אותו דברים המרגילין את הטומאה כמו שנזכר בראשון מיומא ועליה היו מתקינן כהן גדול אחר אע"פי שהיה שם נס שלא יארע לו קרי לפי שאין סומכין על הנס:

ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. זה היה נס גדול שהמזבח היה בעזרה כמו שהי' בחצר המשכן והוא מקום מגולה כמו שנזכר במסכת מדות ואפי' רבו הגשמים על האש לא היו מכבים אותה דומה לנס אליהו זכור לטוב שנא' ואת המים אשר בתעלה לחכה וזה הנס היה מפני קדושת המזבח:

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. לא גברה הרוח ואפי' רוח סערה שהיא מצויה לנצח העמוד של עשן שלא יהא מתמר ועולה כתמרות עשן בדקל ובעמוד זה היה נס גדול מפני קדושת הקרבנות שאע"פי שהעזרה היתה רחבה הרבה שהיתה מאה ושמנים ושבע אמות אורך על מאה ושלשים וחמש כמו שנזכר במסכת מדות וביומא פרק א' ובפרק שתי הלחם רוח סוער מסער לא תנצח העמוד וזה נס גדול היה ואע"פי שהקטרת היתה מתמרת ועולה לא נחשב נס מפני שהיו נותנין בה עשב הנקרא מעלה עשן כמו שנזכר בכריתות פרק ראשון וביומא פרק אמר להם הממונה ובמדרש חזית ועוד שהיתה בפנים במקום מכוסה ולא היה העמוד גדול אבל במזבח החיצון נחשב נס גדול ובפרק מי שמת אמרו שבמוצאי יום טוב האחרון של חג היו צופין הכל בעשן המזבח אם היה נוטה לצפוץ או לדרום או למזרח או למערב והיו יודעין אותה שנה אם היו פירותיה משתמרין או מרקיבין וזה היה באותו נס בלבד מפני שבאותו זמן היה העולם נידון על המים כמו שנזכר בראש השנה בפרק א' אבל כל השנה לא היה נוטה כלל אפי' ברוח גדול וחזק ובא' מיומא הזכירו זה ואמרו שאינו קשה למה ששנינו לא נצחה הרוח דכאיף ופשיט כדיקלא ואבדורי לא הוה מבדר:

ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. אלו שלשה הם קרבן צבור ודרך נס לכבודן של ישראל וקדושת קרבנותיהם לא נמצא פיסול יוצא ולא פיסול לינה ולא פיסול טומאה ואע"פי שכבר נעשית מצותן נעשה להם נס שלא נפסלו שהיה גנאי הדבר שימצא פסול במה שהוא קרבן צבור וכן אע"פ ששנינו בפרק כיצד צולין שהעומר ושתי הלחם ולחם הפנים היו באין בטומאה כיון שאינן נאכלין בטומאה כמו ששנינו שם לכבודן של צבור נעשה בהם נס שלא נפסלו כדי שיהיו נאכלין וכל זה למי שסוב' שנעשין בטומא' וכל שכן למי שאומר שם שאין נעשין בטומאה כיון שאין נאכלין שהיו צריכין אל הנס וגם מפני יוצא ולן היו צריכים אל הנס. ורבינו שלמה ז"ל פירש במסכת יומא שטעם הנס היה שאם נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להביא אחרים תחתיהם שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבין לקצור ושתי הלחם נאפין מערב יום טוב ואין אפייתן דוחה יום טוב וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת והעומר היה של שעורים והיה קרב בששה עשר בניסן ובא להתיר החדש לישראל ושתי הלחם הובאים מן החטים והיו חמץ ובאין להתיר חדש למזבח למנחו' ולחם הפנים היה נערך על השולחן ביום השבת ונשאר שם עד שבת אחרת והיה מתחלק לכהנים כל זה הוא במנחות בפרק שתי הלחם ולא אירע בכל אלה תקלה להפסל:

עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. מפני רוב הקהל כשהיו עולים לרגל היו עומדים בבית המקדש דחוקים הרבה שהיו נדחקין איש באחיו וזקוף כקורה ורגליו נטלות מן הארץ עד שהיה כל אחד צף על חבירו כן פירש רבינו שלמה ז"ל במסכת יומא פרק ראשון. ויש לפרש אותו לשון מערכה כמו שתרגם יונתן צפה הצפית סדר מערכתא דומה ללשון ערב"י שהיו מערכה מול מערכה בדוחק גדול עד שהיו נמשכין עד אחת עשרה אמה של אחורי הכפרת מתוך דוחק ויוצאין ממקום דריסת רגליהם בין צידי ההיכל ונמשכים משם למערב עד אחורי הכפרת ואע"פי כן כשהיה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים והיו הכהנים והעם נופלים על פניהם ומשתחוים נעשה להם נס והיו רווחי כלומר משתחוים בריוח וכל אחד רחוק מחבירו ארבע אמות כדי שלא ישמע וידוי חבירו ותפלתו שלא יכלם כמו שנזכר במדרש חזית ובאבות דרבי נתן ובבראשית רבה פרשת יקוו המים וזה היה נס גדול מפני שהיתה השכינה שם שכל מקום שיש בו גילוי שכינה מועט מחזיק המרובה וכמו שאמרו בפרק המוכר את הפירות ובראשון מיומא ובראשון ממגילה מקום ארון אינו מן המדה וכן אמרו בילמדנו פרשת צו את אהרן כי בהרבה מקומות החזיק המועט את המרובה דרך נס ואמרו בגמ' שבשעת השתחויה לא היו נמשכין אחורי בית הכפרת אלא כולן באין למזרח העזרה ומשתחוים לפני ההיכל ובריוח שהנס היה כל כך גדול שלא היו צריכין להמשך אחורי בית הכפורת. ורבינו משה ז"ל כתב כי מפני היראה לוחצים זה את זה. ולא ישר בעינינו זה הפירוש שאין זה נס ואם יקשו עלינו מאין כל חדש תחת השמש כמו שהקשו בגמ' בשבת פרק שני על האומר עתידה אשה שתלד בכל יום ועתידין אילנות שבארץ ישראל להוציא פירות בכל יום ועתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת והוצרכו להראות דוגמא בעולם הזה והם תרנגולת שיולדת בכל יום וצלף שמוציא פירות בכל יום וכמהין ופטריות ונברא בר קורא שהוא דוגמת גלוסקאות וכלי מילת ולולי זאת הדוגמא לא היה אפשר אף אנו נשיב בכאן כי אע"פי שאין מקום אחד מחזיק שני גופים יחד ואם כן איך אפשר לומר שהמועט יחזיק המרובה כאלו היה רחב מאד והכתוב אומר אין כל חדש תחת השמש גם בזה יש דוגמא בעולם הזה והוא שכלי מלא אפר יחזיק מים כאלו היה ריקן מאפר וכן זכרו זאת חכמי הטבע וכיון שיש לו דוגמא לא נאמר על נס זה אין כל חדש תחת השמש ומכל מקום נס הוא:

ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים. זה היה לעולם ואע"פי שהנחש בירושלים הוה ממית כמו שנזכר בפרק כל כתבי זה היה מפני השכינה שהיתה באותו מקום מפני זכותן של ישראל:

ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים. פירש רבינו שלמה ז"ל לפי שכל הדרים בתוכה היה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם דקדק הרב ז"ל מהלשון שאמר שאלין בירושלים כלומר שאע"פי שישיבת כרכין קשה שאין פרנסתן מצויה כמו בכפרים ולזה אמר ויברכו כל העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים כמו שנזכר באחרון מכתובות מפני כבוד ירושלים הקב"ה היה מזמין פרנסה דרך נס לדרים בתוכה כדי שלא יאמר צר לי המקום ודחוקה לי פרנסתי שאלין ואדור בירושלים. ורבינו יונה ז"ל פירשה לעולים ברגל כאלו אמר כשאלין בירושלים שהשם ית' היה מרויח להם המקום ולא היה אחד מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום כמו שאמר הכתוב צר לי המקום גשה לי ואשבה וכן פי' בערוך וגרסתו כשאלין בירושלים. וכן היא בבראשית רבה פרשת יקוו המים. ונראה לי פירוש רבינו יונה ז"ל יותר נכון אף ע"פי שלשון שאלין נופל יותר טוב. כי לפי זה הפירוש הכל הוא מין נס אחד עם עומדי' צפופים ומשתחוים רווחים. והגידו לי כי בבית הכנסת של ירושלים הם נכנסים כל הקהל והוא מתמלא מהם וכשעולין לרגל מכל הסביבות נוספים יותר משלש מאות והכל נכנסים שם בלא דוחק ועדיין נשארה הקדושה בה. ונסים אחרים היו בבית המקדש ששברי כלי חרס היו נבלעין במקומם שלא תהיה ירושלים אשפתות וכן מוראת העוף והנוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה היו נבלעים במקומן כמו שנזכר ביומא ובזבחים בפרק דם חטאת. וכן נר מערבי שהיה נותן בו שמן כמדת חביריו ובו היה מתחיל ובו היה מסיים הוא עדות שהשכינה שורה בישראל כמו שנזכר בשני משבת וביומא ובפרק כל קרבנות צבור. וכן לחם חום ביום הלקחו שהיה לחם הפנים חם כל ימות השבוע כמו שנזכר בפרק הקומץ רבה במנחות וביומא ובסוף חגיגה. וכן מקום הארון אינו מן המדה וכן כרובים בנס היו עומדים כמו שנזכר בפרק המוכר פירות וביומא פרק א'. וכן לשון של זהורית שהיה אדום ומלבין ביום הכפורים כמו שנזכר בסדר יומא. וכן אש של מעלה שהיתה רבוצה כארי על גבי המזבח כמו שנזכר שם. אבל במשנה זו תנא ושייר ואם הם יותר גם עשרה היו שם שיש בכלל הרבה מועט. ושם בגמרא הקשו מכל זה ותירצו הכל בראשון מיומא. ובאבות דרבי נתן ג"כ מונה נסים אחרים. ויש נוסחאות ישנות בגמרא שכתוב בהם לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם שאין דבר שמחיה ממית. ולא הסריח בשר הקודש מעולם מפני ריחה של גן עדן. ולא נראה זבוב בבית המטבחים מפני שמלאכי השרת הולכין וחוזרין. ולא אירע קרי לכהן גדול שנעשה הוא כמלאכי השרת. ולא פיסול בעומר אפילו שעורה אחת נשופה. ובשתי הלחם שלא היתה אחת יתירה על חברתה אלא שתיהן שוות כאחת. ובלחם הפנים שלא נפרך ולא נסדק ולא נכפלו קרנותיו. עומדים צפופים ומשתחוים רווחים שהיה ריוח לכל אחד מהם ארבע אמות לכל רוח. ולא הזיק נחש ועקרב מפני אימת השכינה. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים לא אמר אדם לא מצאתי מטה לישן עליה ולא כסא לישב עליו ולא תנור לצלות פסח. ופי' שעורה נשופה כחושה כמו שנז' בפ' המוכר פירות:

משנה ו

הפירוש זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות. ורבינו משה ז"ל פירש בספר המורה פרק כ"ט משני כי דעתן של חז"ל הוא שהנסים נגזר עליהם בעת הבריאה קודם שנשלמה הבריאה ועדיין לא היה שם טבע קיים כדי שיהיו הדברי' היוצאי' מהטבע שוים עם הדברים הטבעיים וזה כדי לקיים הכתוב שאמר אין כל חדש תחת השמש. וזהו שאמרו במדרש קהלת ובבראשית רבה אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע הה"ד וישב הים לפנות בקר לאיתנו א"ר ירמיה בן אלעזר לא עם הים התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הה"ד אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי את הים שיקרע. את האור שלא תזיק. את האריות שלא יזיקו. את הדג שיקיא ואם כן כשנקרע למשה כבר נגזר עליו ביום שלישי שנא' יקוו המים שבאותה שעה יבקע וזהו שאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון וכן נגזר על הירדן באותו יום שיבקע מפני יהושע ואליהו ואלישע וכן ביום רביעי נגזר על השמש שיעמוד ליהושע וישוב אחורנית לחזקיה על ידי ישעיה וכן בשאר הנסים נגזר עליהם ביום בריאתם שיצאו מטבעם על ידי הנביאים דרך נס. ואלו עשרה דברים נבראו בין השמשות קודם הכנס יום שבת שכבר כלתה הבריאה ונתחזק הטבע והיתה קבלה בידם שאלו הדברים לא נגזר עליהם אלא באותה שעה שהיה הטבע ממוצע בין החדוש והקיום כי אלו הדברים הם ג"כ ממוצעים בין הטבע והנה ע"כ נגזר עליהם באותה שעה. ונראה שאין זה דעת הכל שהנסים לא מפני שנגזר עליהם הם נעשים שהרי אמרו בפרק בני העיר ואלישע כי הוה עביד ברחמי הוה עביד הרי שפירשו שלא מפני שנגזר עליהם בעת הבריאה היה נעשה הנס אלא מפני שבתפלת הנביא היה נעשה הנס כמו שאמר ותגזר אומר ויקו' לך ומה שכתוב אין כל חדש תחת השמש לא נאמר על ענין שינוי הטבע דרך נס ואם נאמר על הנס לא בא לומר שאי אפשר להשתנות הטבע אלא לומר שאפילו הנסים יש להם דמיון בטבע שהמטה שנהפך לנחש כבר היה נחש וזהו שאמרו ואם בריאה יברא ה' אלימא למברא גיהנם והא כתיב אין כל חדש תחת השמש אלא לקרובי פתחא כמו שנזכר בפרק חלק ובפרק אין בין המודר גלו בזה שהנסים שאין להם דמיון כלל אינם נעשין וזהו הטבע הקיים שאינו משתנה אבל הנסים שיש להם דמיון בטבע הם נמנעים אצלינו ואפשרים אל הנביא בתפלה או בשליחות של מקום וכבר הארכנו בחלק שלישי מזה הספר בענין זה. ועתה אפרש המשנה על דעתינו שלא מפני הנס נאמר עליהם שנבראו בין השמשות ונגזר עליהם באותה שעה אלא למה נאמר שנבראו בין השמשות לפי שאינם כשאר מעשה בראשית ולא נזכר בהם בריאה ולא נבראו אחר ששת ימי בראשית שנא' אין כל חדש תחת השמש א"כ נבראו בין השמשות:

פי הארץ. לבלוע קרח ועדתו שנפתח פיה בגזירת משה רבינו ע"ה ואחר כך ותכס עליהם ואע"פי שכיוצא בזה יש בטבע שנבקעה הארץ ברעש הנקרא זלזלא אבל נשארה בקעה וגיא יתמלא מים ולא נזכר כיוצא בזה בריאה במעשה בראשית ולזה נברא בין השמשות:

פי הבאר. היא בארה של מרים והנס היה שבזכותה יצאו ממנו מים שלא היו בו והיתה הולכת עמהם בכל המסעות. ורבינו שלמה ז"ל פירש שאמר שירה שנא' עלי באר ענו לה אם כן נס גדול היה ונמנה באלו העשרה לפי שזאת הבריאה לא נזכרה בששת ימי בראשית ואע"פי שהארץ והבאר הם בכלל מעשה בראשית אבל פיותיהם שיפתחו ואחר כך יסגרו הם בריאות שאין להם דוגמא במעשה בראשית ונבראו בן השמשות. ובספרי אמרו הבאר:

פי האתון. עדיין לא נבראת האתון אבל נגזר עליה שתדבר עם בלעם וכן כתב החכם רבי אברהם אבן עזרא ז"ל בפירוש התורה ועל כן נמנה בכלל אלו העשרה דברים שנבראו בין השמשות כי לא נזכר דומה לזה בששת ימי בראשי' כבקיעת הים ועמידת המאורות שכבר נבראו וזאת עדיין לא נבראת:

והקשת. כבר ביארו חכמי יון שהקשת הוא ענין טבעי כי כשהניצוץ של השמש הוא מכה בדברים לחים ספיריים כמו המים ואבני השוהם נעשה מאותו ניצוץ כדמות גווני הקשת שהם ירוק ואדום ואין יכולת ביד צבע לעשות כעין אותם גוונים ונעשה כצורת קשת לפי שמהארץ שהיא כעין כדור עולין אידים מחמת רתיחת השמש והם עולים כדוריים ומתקצרים כעין מחודד שקורין ההנדסיי"ם מחודד האצטונה וכשהאידים עבים וחשוכים אינו נעשה קשת שאינו מקבל הניצוץ וכשיש בו מעט לחות הוא מקבל הניצוץ ומכה בו ונעשה הקשת כתמונת אותו עמוד והוא מתחיל מלמעלה כנגד השמש ומכה עד למטה מהארץ מקום שהניצוץ מגיע שם על כן לעולם הם רגלי הקשת כנגד השמש וכבר זכרו זה רז"ל בפרק אין דורשין ונתנו בו טעם אחר על צד המדרש ואחר שהוא טבע מה היה זה האות שנתן השם לנח. האות היה שהשם ית' ברא ענן לקבל הניצוץ כדי שיזכור הברית לקיים שבועה שנשבע לנח שלא יהיה עוד המבול לשחת כל בשר ואע"פי כי אחר היות בם ענן הוא בטבע להיות בו קשת אבל הענן יהיה דרך אות וזהו שנא' והיה בענני ענן ונראתה הקשת בענן אמר שהענן יהיה ברצון האל והקשת יראה מעצמו וכבר פירשנו זה בחלק ב' מזה הספר ולא מצינו בששת ימי בראשית דוגמא לזה על כן אמר שנברא בין השמשות כי אז נבראו העננים ונגזר עליהם שיקבלו אות הקשת וכבר הארכנו בענין זה הקשת בפרק ג' מהחלק השני כשדברנו במרכבה שראה יחזקאל:

והמן. שירד לישראל במדבר. זה מהנסים הגדולים היה לרבויו בכל יום ולתדירותו ארבעים שנה ולהיותו במקום חורב ובתוהו יליל ישימון ימצאהו בארץ מדבר ותרגם אנקלוס ספק צרכיהון ונמנה בכלל אלה הדברים כי לא מצינו שנזכרה בו בריאה ולא מצינו שכיוצא בו במעשה בראשית ולא נברא דבר אחר מעשה בראשית על כן נכלל עם הדברים הנבראים בין השמשות:

והמטה. של משה שבו עשה האותות והיה של סנפירינון שהוא מין קשה ונבקע הסלע מפניו והיו חקוקות בו המכות דצ"ך עד"ש באח"ב והיה נס שיעשה בו משה כל האותות ושיהפך לנחש ונסים גדולים נעשו בו ונמנה בכלל אלו שנבראו בין השמשות לפי שלא היה כשאר המטות ולא מצינו בריאה בששת ימי בראשית ואחר ששת ימי בראשית לא היתה בריאה א"כ נברא בין השמשות:

והשמיר. הוא תולעת ארוכה ובו בנה שלמה הבית כמו שנזכר בפרק מי שאחזו והיה מניחו על האבן ונבקעת שנא' ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו וכן היה רושם בו אבני החשן והאבנים נבקעו פתוחי חותם ונשארו שלמות כתאנים המבוקעות כמו שנזכר בסוטה בפרק אחרון וזו סגולה היתה באותו תולעת ולזה נמנה בכלל אלו העשרה שזה השמיר נברא באותה שעה ואלו נברא בששת ימי בראשית היה כותב בו בריאה ואחר ששת ימי בראשית לא נברא א"כ בין השמשות נברא:

והכתב והמכתב והלוחות. הם שלשה דברים מהעשרה הנבראים בין השמשות והלוחות הם הלוחות שנתן למשה הקב"ה כתובים בהם עשרת הדברים וכששברם משה נתנם בארון עם הלוחו' השניי' שפסל משה שנא' על הלוחו' הראשוני' אשר שברת ושמתם בארון לוחות ושברי לוחות מונחים בארון כמו שנזכר בפ' השותפין שרצו ובפ' שתי הלחם והיתה בריאתם בידי שמים באותה שעה שנא' והלוחות מעשה אלהים המה ולא נזכר בששת ימי בראשית אימתי נבראו ואחר ששת ימי בראשית לא נבראו אם כן בין השמשות נבראו ולזה אמרו עליהם שהיו של סנפירינון כמו שאמרו על מטה משה כמו שנזכ' בילמדנו מפני שהיו שניהם מטה ולוחות בריאה שלא מעין מעשה בראשית. ובמדרש חזית אמרו שהיו של סנפירינון ומעשה נסים ונגללין היו וחצובין מגלגל חמה היו והי' ארכן ששה טפחים ורחבן ו' טפחים ועביין שלשה טפחים והיו כאבן אחת ארכה כרחבה כרומה ונחלקה לשנים כמו שנזכר בפרק אין בין המודר שכשהיו זו על גב זו היו ששה על ששה ברום ששה כמו שנזכר בפרק השותפין שרצו ובירושלמי פרק משוח מלחמה ולזה כשהיו זה אצל זה בארון היו צריכין לארכו ולרחבו אחר שתסלק עובי הכותלים ובילמדנו אמרו שהיה גובהן שלש אמות שהיו כשיעור מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות וכן אמרו במטה שהיה משוי ארבעים סאה. וכן בירושלמי דתענית אמרו שהלוחות היו משוי ארבעים סאה כשיעור מקוה הרי שהשוו ביניהם שהיה של סנפירינון וכשיעור מקוה:

והכתב והמכתב. רבינו שלמה ז"ל פירש הכתב האותיות והמכתב התיבות. וכן פירש בעל הערוך ואיני יודע למה נמנו שנים. ורבינו יונה ז"ל פירש הכתב שהיתה כתובה לפני השם ית' באש שחורה על גבי אש לבנה כמו שנזכר במדרש חזית ובירושלמי בפרק משוח מלחמה. והמכתב צורות האותיות החרותות על הלוחות גם זה פי' בערוך והוסיף שהיו נקראין מכל הצדדין טטרגונא פירוש ארבעה צדדין וכן הוא בירושלמי פרק משוח מלחמה וגם זה הפי' אינו מתיישב שהתורה קודם העולם נבראת ולא בין השמשות ואם נפרש הכתב צורת האותיות והמכתב מה שכתוב על הלוחות שנא' והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות והיה טטרגונא כמו שפירש בעל הערוך יתיישב יפה עם מה שנזכר בירושלמי פרק משוח מלחמה וכן הוא במדרש חזית:

ויש מפרשים הכתב הם עשרת הדברות הכתובים בלוחות והמכתב הוא הכלי שבו כותבין וחורתין באבנים נמי עט ברזל וְהִמַכְתֵּב גרסינן על משקל מזלג מסמר כמו הסיל והסידא והמכתב יש בא' מקדושין וכן במשנת כלים מכתב שנטל הכותב וכן פרש"י ז"ל פרק מקום שנהגו וזה הוא הנקרא אצבע אלהים ותרגמו אנקלוס באצבעא דה' ולא תרגמו במימרא דה' נראה שבכלי נחקקו האותיות בלוחות וכן פו' רבינו משה ז"ל בספר המורה שבכלי נכתבו ואותו כלי נקרא אצבע אלהים כמו שנקרא המטה מטה אלהים ונבראו כשנבראו הלוחות שלא נאמרה בו בריאה בששת ימי בראשית ואי אפשר אחר כן שנא' אין כל חדש תחת השמש אם כן בין השמשות נברא:

ויש אומרים אף המזיקין. אלו הם השדים שלא נזכרה בהם בריאה בששת ימי בראשית ואי אפשר שנבראו אחר ששת ימי בראשית ונבראו בין השמשות ואמרו במדרש בראשית רבה כי אחר שנברא אדם וחוה נתעסק בבריאתם וכשברא רוחותיהן קדש היום ולא הספיק לברוא להם גופות ונשארו רוחות בלא גוף ללמדך דרך ארץ שהעוסק במלאכתו וקדש היום יניחנה ולא יגמור אותה וכבר פירשנו בחלק שני מזה הספר ענין השדים ושם ביארנו כי מלאכי השרת הם נבראים גם כן כמו שפירש זה המשורר שאמר הללוהו כל מלאכיו וכתיב בסוף כי הוא צוה ונבראו ופירשנו שם כי בריאתם היתה ביום ראשון בראיות מכריעות:

וקברו של משה. שלא חצב הקב"ה קבר בשעת מיתתו שלא עשה הקב"ה מעשה אחר ששת ימי בראשית ולא מצינו שנכתבה בו בריאה בששת ימי בראשית אם כן מתי נברא ודאי בין השמשות נברא וזה על דעת מי שאמר בראשון מסוטה שהקב"ה קבר אותו שנא' ויקבור אותו בגי ויש רמז בדבר ויקבור אותו בגי חסר אל"ף בגימטריא י"ה שמו של הקב"ה ואף לדברי האומר הוא קבר את עצמו הקבר כבר היה עשוי ולפי שנעשה מעשה שמים אמר עליו לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה העומדים למעלה נראה להם למטה והעומדים למטה נראה להם למעלה כמו שנזכר בראשון מסוטה:

ואילו של אברהם אבינו. האיל לא נאמר נברא אלא שנגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בסבך בקרניו לפי שהיה השטן רוצה להבריחו כדי שישחוט את יצחק וזה היה נס ולא מצינו לו דוגמא במעשה בראשית על כן נמנה עם אלו הדברים שנבראו בין השמשות כמו פי האתון שזה וזה עדיין לא נבראו ונגזר עליהם באותה שעה לדעת יש אומרים:

ויש אומרים אף הצבת בצבת עשויה. זה יש אומרים לא מחמת קבלה אמר כן אלא ראייה נתן לדבריו והוא שהנפח אינו יכול לעשות מלאכתו אלא בצבת והם המלקחים תרגום ומלקחיה וצבתהא ואם כן הצבת לא נעשית אלא בצבת ואותה צבת בצבת אחרת והראשונה מי עשאה בודאי מאליה נעשית בידי שמים ואי אפשר בששת ימי בראשית שלא נזכר בה בריאה ואחר ששת ימי בראשית אי אפשר אם כן ברואה היה בידי שמים בין השמשות וכן אמרו בפרק מקום שנהגו רבי יהודה אומר אף הצבת הוא היה אומר צבת בצבתא מתעבדא צבתא קמיית מאן עבדה הא בידי שמים היא וכיון שהביא ראיה שהיא בידי שמים מיד נתברר לנו שהיתה בין השמשות כמו שפירשנו וכבר חלקו עליו שם שאם אין לך קבלה אלא מזאת הראיה אין זאת הראיה מכרעת על כן אמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כלומר יעשה בדפוס צבת ויתיכו הברזל באור ויציקו אותו בתוך הדפוס ותעשה הצבת מיד ובגמרא פרק מקום שנהגו יש מוסיפין באלו שנבראו בין השמשות האור והפרד ויש אומרים שם כי במוצאי שבת נבראו ויש אומרים כי פרד בימי ענה נברא ובספרי מוסיפים מערה שעמדו בה משה ואליהו ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ויש אומרים אף בגדי אדם הראשון הם הכתנות זה נראה לי פירוש זאת המשנה:

משנה ז

הפירוש אחר שהשלים סדור מספר העשרה התחיל לסדר הדברים שהם במספר שבעה זאת המשנה משנת דרך ארץ היא ומי שהוא חכם ונשלמה חכמתו יש בו דרך ארץ ונזהר מאלו הדברים אשר בדק התנא בסברתו שהם שבעה ומי שאינו שלם בחכמתו נקרא גולם וחשוב הוא מבור ועם הארץ שהם אין להם חכמה וזה יש בו חכמה אלא שלא נשלם בדרך ארץ והוא מענין גלמי כלי מתכות שהם הכלים שנגמרו ועדין צריכין ליפות בהם כמו החרב והסכין שכבר יש להם צורת חרב וסכין אלא שעדין צריכין לחדדן ולצחצחן כמו שנזכר במסכת כלים ובראשון מחולין ולשון הכתוב הוא גלמי ראו עיניך והוא העובר שעדין לא נגמרו איבריו וכן המלבושים שאדם לובש ומתעטף בהם ולא נכר בצורת איבריו נקראים בלשון הכתוב גלומים בגלומי תכלת ורקמה ובלשון רבותינו גלימא בראשון מקמא ובפרק מי שמת מגלימא דעל כתפאי ובפרק המוציא יין אמרו שנקראת גלימא שנעשה בה גולם וכן תכריכי המת נקראים בלשונם גלימא בפרק תולין ובפרק ראשון מיום טוב ובפרק הרואה והאיש הזה הנקרא גולם אין חכמתו מיושבת ואינו נזהר מדברים אלו והם קצתם בין תלמיד לרבו והוא שאינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה וקצתם בין חבר לחבירו והוא שאינו נכנס לתוך דברי חבירו וקצתם בין הרב לתלמידו והוא שאינו נבהל להשיבו והשאר הם כוללים התלמיד והחבר והרב על כן סדרם התנא כן כנ"ל:

חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה. רבינו שלמה ז"ל גרסתו בחכמה ובמנין פירוש במנין שנים ובמנין תלמידים ולא מצינו גירסא זו בספרים. ובמדרש חזית אמרו כתיב בלבי צפנתי אמרתיך וכתיב בשפתי ספרתי כאן כשעירא היאירי קיים כאן כשאין עירא קיים וכן היא בפרק הדר. וכן מצינו שאלעזר ואיתמר כשקצף עליהם משה לא השיבו לו הם שלא רצו לדבר בפני אביהם והשיב אהרן וזה מחכמה היה לא שלא היה ביד אלעזר להשיב שהרי מצינו שדבר בפני משה בענין כלי מדין וכן אמרו בספרי כמו שכתב רבינו שלמה ז"ל. ובאבות דרבי נתן מסמיך זה אל שלא נא ביד תשלח שלא רצה לדבר בפני אחיו הגדול ממנו. והגולם הוא הפך זה מדבר בפני מי שגדול ממנו כי לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו ואולת היא לו וכלימה. וכן החכם אינו נכנס לתוך דברי חבירו. המפרשים ז"ל פירשוהו שאם חבירו מדבר עמו לא יספיק דבריו עד שישלים אותן. ולא נראה לי כן שאפילו הילדים אינן עושים כן ואין ראוי להכניס זה במדות החכם אלא שאם חבירו הוא מדבר עם רבו ונושא ונותן עמו בהלכה הוא אינו נכנס לתוך דברי חבירו לשאת ולתת עם רבו להפסיק משא ומתן שבין חבירו לרבו אלא מניח חבירו להשלים משאו ומתנו עם רבו ואחר כך ידבר הוא. והגולם מתוך חפצו לדבר ולהראות כחו במשאו ומתנו נכנס לתוך דברי חבירו וכן מצינו במלאכים שנשלחו להפוך את סדום שכל זמן שהיה אברהם מדבר עם השכינה לא עשו שליחותן אלא אחר שהשלים תפלתו הסניגור ונסתלק הרחמן בא הקטיגור כמו שנזכר בבראשית רבה. ובאבות דר' נתן למדו זה מהקב"ה שלא רצה ליכנס לתוך דברי אברהם שנא' וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם קל וחומר להדיוט ובספרי למדו זה מן שמעו נא דברי אמר להן המתינו לי עד שאדרוש קל וחומר שלא יהא אדם נכנס לתוך דברי חבירו. וכן החכם אינו נבהל להשיב אם ישאלנו התלמיד עד שיתיישב בדבריו ולא יקפוץ להשיב כדי שתהא תשובתו כהלכה. ובתוספתא דסנהדרין תניא חכם שנכנס אין שואלין אותו עד שתתיישב דעתו נכנס ומצאן שאם עסוקין בהלכה לא יהא קופץ לתוך דבריהם עד שידע באיזה ענין עוסקים ואם עשה כן על זה נאמר שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם ודבר זה מהתורה הוא נלמד שנאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אזהרה למשה שלא ישים לפניהם תשובה לשאלתם במהירות אלא כמו שהיו עושין הכהנים כשהיו עולין במזבח על גבי הכבש שהיו מהלכין עקב בצד גודל והמרחיב פסיעותיו למהר העלייה מגלה ערותו וכן הנבהל להשיב מגלה טעותו ובושתו ומכאן למד שלמה המלך ע"ה שאמר חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו זה הוא הגולם שהוא בלא דרך ארץ ותגלה רעתו וטעותו בקהל במהירות תשובתו. ובאבות דרבי נתן למדנו זה מאליהוא שאמר כתר לי זעיר ואחוך וכן כתוב והוחלתי כי לא ידברו. וכן החכם שואל בענין ומשיב כהלכה נראים שני דברים ולא נמנו במשנה אלא בדבר אחד על כן נראה שהוא מתפרש כן התלמיד ראוי לו לשאול בענין וכשישאל בענין הרב משיב כהלכה שאם לא ישאלנו בענין שמא הרב לא ישיבנו כהלכה כמו שאמר רבי חייא לרב בר פחתי לאו אמינא לך כי הוי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי אי לאו דגברא רבה הוא כסיפתיה כמו שנזכר בא' משבת ואלו היו שני דברים שיהיה האחד לתלמיד שישאל בענין והשני הרב שישיב כהלכה וכי צריכין היינו לידע שהחכם משיב כהלכה ולא כבר הזהיר שלא יהיה נבהל להשיב כדי שישיב כהלכה אבל הכל לדבר אחד לתלמיד שישאל בענין ואז החכם ישיב כהלכה וכן נראה מאבות דרבי נתן כי הכל הוא דבר אחד ששם למדו זה מיהודה לפי שאמר דבר הגון אנכי אערבנו השיבו אביו א"כ אפו זאת עשו אבל ראובן שאמר דבר שאינו הגון את שני בני תמית וכי רוצח הוא אביו על כן לא השיבו ואמר לא ירד בני עמכם. והשאלה בענין הוא שישאל לפי הענין הצריכין בו כמו שלושים יום קודם הרגל באותו רגל כמו שאמרו בראשון מפסחים ובראשון ממגילה ועל זה אמרו בתוספתא בשני תלמידים שאם אחד שואל בענין ואחד שואל שלא בענין נזקקין לשואל בענין. ולשאול בענין מן התורה הוא נלמד מאותן האנשים שהיו טמאים שראו למשה עוסק בהלכות הפסח ושאלו לו באותו ענין כמו שנזכר בספרי ובפסחים פרק ראשון. וכן מבנות צלפחד שראו אותו עסוק בהלכות נחלות ושאלו אותו באותו ענין ועל זה אמרו שהיו חכמניות כמו שנזכר בספרי ג"כ ובפרק יש נוחלין. והגולם הוא הפך זה ששואל שלא בענין ומביא הרב לידי בושה להשיב שלא בהלכה. וכן החכם אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון שאם ישאלוהו שאלה אחת מתחלקת לשני דברים תהיה תשובתו כענין שתתברר השאלה הראשונה והשאלה השנייה אחרונה. וכתב רבינו יונה ז"ל שאפילו יצטרך להשיב על האחרונה תחלה וכל שכן שאם שתי השאלות אין האחת צריכה להתברר בתשובה האחרת שיקדים להשיב על הראשונה ואח"כעל השנייה ודבר זה למדנוה מהקב"ה ששאלו משה רבינו ע"ה שני דברים מי אנכי כי אלך אל פרעה זו שאלה ראשונה שהוא מלך גדול ואני רועה צאן וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים זו שאלה שנייה כי לא יאמינו לי והוא השיב לשאלה ראשונה כי אהיה עמך ולא תפחד ממנו ועל השאלה השנייה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ואז יאמינו בך. וכן רבקה אמנו כשאמר לה אליעזר בת מי את זו שאלה ראשונה היש בית אביך מקום לנו ללון שאלה שנייה השיבה על ראשון בת בתואל אנכי ועל אחרון גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון וכן שנו באבות דר' נתן וכן יעקב אבינו הורה דרך חכמ' למלאכיו אמר להם כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך ואמרת לעבדך ליעקב תשוב' למי אתה מנח' היא שלוח' תשובת ואנה תלך לאדוני לעשו תשובת ולמי אלה לפניך. והגולם הוא הפך שמתוך בהלתו הוא משיב על אחרון שהוא סמוך לתשובתו ואח"כ משיב על הראשון והוא מתבלבל בתשובתו מפני שנכנסו בינה לתשובתו דברים הרבה וגם השואל מתערבים לו הדברים ולא יתבררו לו השאלות:

ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. שאם יש לו סברא בדבר לא יתלה אותו בשמועה מרבותיו וכבר אמרו במסכת דרך ארץ ובפרק תפלת השחר שהאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכן משה רבינו ע"ה אמר לאותן טמאים זו לא שמעתי וכן לבנות צלפחד אע"פי שמתחלה היה מדבר עמהס דרך סברא כשסלקוהו בטענותיהם אמר לא שמעתי כמו שנזכר בספרי וכן כשאמרו לרבי אליעזר כל דבריך אינם אלא מפי השמועה אמר להם מעולם לא אמרתי דבר שלא שמעתי כמו שהוא מוזכר ביומא פרק שני שעירי ובסוכה פרק הישן וכן בכריתות אמרו לרבי עקיבא רבי אליעזר ור' יהושע זו לא שמענו אבל שמענו בפרק אמרו לו ובפרק תשיעי ממס' נגעים א"ר אליעזר לא שמעתי וכן שם בפי"א ובפ' שמנה שרצים א"ר יהודה לרבין זו לא שמעתי וכן א"ר חנינא לריש לקיש בפרק אלו קשרים. ובאבות דרבי נתן למדו זה מאנשי חרן כשאמר להם יעקב השלום לו אמרו לו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן כלומר זה אנו יודעים ואם תשאל יותר רחל בתו תגיד לך כי לא ידענו יותר. ובמסכת דרך ארץ אמרו והביאוה בראשון מברכות למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. והגולם הוא הפך כשיש לו סברא בדבר אומר ששמעה מרבותיו כדי שיקבלוה ממנו. וכן החכם מודה על האמת פי' רבינו משה ז"ל שאפילו יש בידו טענות ויכול להתעקש להעמיד דבריו יודה על האמת וכמו שאמרו בגמרא בפרק נערה שנתפתתה יכילנה לשנויי הכי מיהו שנוייא דחיקא לא בעינא לשנויי ודבר זה למדנו ממשה רבינו ע"ה כשסלקו אהרן ואמר לו אם שמעת בקדשי שעה נקל בקדשי דורות מיד וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש כמו שנזכר בזבחים פרק טבול יום לא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי וכן אמרו באבות דרבי נתן וכן אמר הקב"ה כן בנות צלפחד דוברות כן מטה בני יוסף דוברים וכן הקב"ה הודה ואמר סלחתי כדבריך וכן אמר משה עמדו ואשמעה ולא בוש לומר לא שמעתי ובפרק השולח שנינו חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. וכן בפרק האשה שלום חזרו בית הלל להורות כבית שמאי ובתשיעי ממסכת כלים וברביעי ממסכת אהלות ובעדיות מנו ארבעה דברים שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי ויש אחרים שלא מנו שם אלא שהם בכללם וכן באחרון מתענית חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי בן עזאי ובפרק השוחט הודה רבי עקיבא לר' ישבב ובפ' העור והרוטב חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי רבי יהודה אע"פי שהיה תלמידו ובזבחים פרק דם חטאת אמר רבא דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי וכן בפרק ישנוחלין ובפ' תינוקת ובפרק מבוי ובפרק אלו טרפות ובפרק במה אשה ובפרק האומר בקדושין ובראשון מזבחים אמר רבי טרפון לרבי עקיבא הפורש ממך כפורש מחייו שהודה לדבריו וכן בספרי. והגולם הוא הפך זה שהוא מחזיק בדבריו ואפילו הם טעות ויודע בעצמו שטעה כדי שלא יאמרו עליו שטועה היה ועל כן אמר התנא וחלופיהן בגולם כלומר חילוף הדברים שהם בחכם הם בגולם:

משנה ח

הפירוש המפרשים ז"ל לא דקדקו בזה לחלק הפורעניות שהם שבעה לגופי עבירות שיהיו שבעה כנגדן והיה נראה מפשט המשנה ששבעה מיני פורעניות הם האחד רעב של בצורת השני רעב של מהומה השלישי רעב של כלייה הרביעי דבר החמישי חרב הששי חיה השביעי גלות. אבל קשה לזה כי הרבה משבעה גופי עבירה הם אם נמנה השלשה ראשונים שלשה כי בארבעה אחרונים יש כמה גופי עבירה יותר משלשה ורבינו שלמה ז"ל הרגיש בזה ומנה שלשה ראשונים באחד שכולם מין אחד הן ובצורת הוא אלא שהאחד משונה מחבירו ועבירה אחת היא ביטול תרומה ומעשרות שחלה בכלל תרומה היא ובדבר מונה שני גופי עבירה שהם מיתות האמורות בתורה ופירות שביעית וכן שמטת הארץ הנזכר א' הם בגלות ומנינו שלשה גופי עבירות וענוי הדין ועוות הדין ומורים בתורה שלא כהלכה מונה אותם באחד שענין אחד הם הרי מנינו ארבעה גופי עבירה ושבועת שוא וחילול השם מונה בשנים לפי שאין דומים זה לזה הרי כאן ששה גופי עבירה וע"ז וגילוי עריות ושפיכו' דמים מונה באחד שענין אחד להן הרי כאן שבעה גופי עבירה. ואינו מיושב כל הצורך למה נמנה אלו השלשה באחד וכי מפני שנא' בשלשתן יהרג ואל יעבור יהיה עניינם אחד ועוד היאך יתיישב שבעה מיני פורעניות אם שלשה ראשונים נמנים באחד. והיותר טוב הוא שנתישב מיני פורעניות שיהיו שבעה ואם גופי עבירות הם יותר כיון שפורענותם הוא אחד נמני באחד ובפ' במה מדליקין מפורש כל זה מהמקרא למה עבירה זו פורענותה זו ועבירה זו פורענתה זו וכן באבות דרבי נתן:

רעב של בצורת. הוא כשחלקה אחת ירדו עליה גשמים וחלקה אחת לא ירדו עליה גשמים והשער מתייקר וכן אמרו במדרש רות רעב של בצורת שנה עבדת ושנה לא עבדת ובצורת הוא יוקר השערים כמו שנתבאר בגמ' במס' תענית וכן בכתובות פרק אלמנה נזונת וזה הוא מדה כנגד מדה. מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין פורענותם הוא מקצתן שבעים אותם שיש להם תבואתם או ממון לקנות ומקצתם רעבים שקונים אותה ביוקר ואין להם ממון כדי להשביע עצמן:

רעב של בצורת ושל מהומה. פירש רבינו משה ז"ל שהוא מפני מלחמות שלא נתעסקו בזריעה ולפי זה יש רעב של בצורת ויוקר שהזורעים בדמעה הם מעטים והיוקר מתרבה ויש מהומה בעולם לבקש מזונות מכאן ומכאן וכולם רעבים ובמדרש רות אמרו רעב שהיה בימי אלישע רעב של מהומה היה שנא' עד היות ראש חמור בשמונים כסף והנה פורענותם לפי חטאם שכולם אינם מעשרים:

רעב של כלייה. הוא מפני עצירת גשמים שלא ירדו כלל שנאמר והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ואין תבואה כלל וכלה הרעב את הארץ וזה פורענותם שאפי' החלה מן העיסה אינם נוטלים כי יעצור הקב"ה השמים וייבשו שאפי' עיסה ליטול את החלה לא יהיה להם ודבר זה מפורש הוא במלאכי כי בזכות מתנות לויה וכהונה השנים מתברכות שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די כמו שנזכר בפ' במה מדליקין:

דבר בא לעולם על מיתות האמורות וכו' מדה כנגד מדה הם לא חייבו מיתה לחייבי מיתות מן השמים ממיתין אותן וכמו שאמרו בפרק ואלו נערות וכן בסנהדרין פר' אחד דיני ממונות אע"פי שסנהדרין בטלה דין ארבע מיתות לא בטלו וזהו פי' שלא נמסרו לבית דין שלא השלימו בית דין דין תורה בהם ובכלל זה ג"כ חייבי מיתה וכרת בידי שמים שלא נמסרו לבית דין שאין בהם חיוב מיתה בידי אדם שלא מסרן האל לבית דין. ופירות שביעית היא עבירה לעשות מהם סחורה כלל שנאמר לאכלה ולא לסחורה וכן לאצור אותן לאחר זמן הביעור כמו שדרשו בספרא ובראשון ממסכת תענית. ובפסחים פרק מקום שנהגו ובפרק בא סימן כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית. כלה הראשון הוא על משקל עשה בנה כן כתב רבי' שלמה ז"ל בפירושיו בגמ':

חרב בא לעולם על עינוי הדין. שיודעין אותו ומענין אותו לעכבו כי כן הוא לשון התלמוד בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות שלא לגמור דין חייבי מיתות בשבת שאם כן נמצאת מענה את דינו אם מעכבין אותו עד למחר. ועוות הדין מזכין את החייב ומחייבין את הזכאי מפני שוחד או אהבה או שנאה. ועל המורים בתורה שלא כהלכה איסור והיתר שזה קרוי הוראה ולא דין והוא תלמיד שלא הגיע להוראה וגס לבו בהוראה ובא לידי עוות כולם בכלל אם ענה תענה אותו והרגתי אותם בחרב ובפרק במה מדליקין נותנין פורעניות אחרות על עבירות אלו ומביאים בזה מקרא מן התורה:

משנה ט

היה רעה באה לעולם על שבועת שוא. הנשבע שלא לצורך אע"פי שהוא אמת כגון על עמוד שיש שהוא של שיש וכבר אמרו בילמדנו פרשת ויקרא שינאי המלך היו לו אלפים עיירות בהר המלך וכולם נחרבו על שבועת אמת פירוש שהיתה שלא לצורך וחילול השם הוא העושה עבירות ביד רמה כמו שפירשנו למעלה וחיה רעה היא פורענות כמו שנאמר ואם באלה לא תוסרו לי והשלחתי בכם את חית השדה אל תקרי באלה אלא באלה היא שבועת שוא ובשבועת שקר כתיב וחללת כן פירשו זה בגמרא פרק במה מדליקין:

גלות בא לעולם. כבר ביארו חז"ל בראשון מיומא כי בית הראשון נחרב מפני ע"ז ושפיכות דמים זה מפורש הוא בכתובים בגלל מנשה אשר עשה סמל וגם דם נקי שפך וגילוי עריות גם כן שנאמר בירמיה כי כולם מנאפים. ועל שמיטת הארץ שזורעין וחורשין בשביעית ובזה מקרא מפורש הוא אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן בדברי הימים כתוב כי שבעים שנה של גלות בבל היו מפני שמטת הארץ שנאמר עד רצתה הארץ את שבתותיה:

משנה י

הפירוש אחר שהשלים סדר מנין השבעה התחיל לסדר מנין הארבעה וזאת המשנה אינה חולקת על הראשונה ששנינו בה שהדבר הוא על מיתות האמורות בתורה ועל פירות שביעית ובכאן הוסיפה המשנה גזל ומתנות עניים. על כן נראה לי כי זאת המשנה באה לומ' שאם יבוא דבר לעולם בשביל מיתות האמורות בתורה יתרבה ויתוסף בשנים אלו מפני גזל מתנו' עניים וזהו ששנינו הדבר מתרב' ולא שנינו הדבר בא שכבר בא על עבירות אחרות ומפני עבירה זו מתרבה והוא מדה כנגד מדה הם המיתו העניים ברעב על כן מתרבה בהם הדבר להמיתם. ובאלו הפרקים הם נותנים לעניים מתנות ובשנה שלישית וששית במקום מעשר שני נותנים מעשר עני כמו שנתפרש בספרי ובסדר זרעים במשנה ובראשון מראש השנה ובשנה השביעית הארץ הפקר לעניים והמעכבם ליכנס בכרמו ובשדהו הוא גוזלם וכן בחג שהוא זמן אסיפה דרכן לתת לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות כי אין לעכבם יותר ואם לא נתנום כהלכה סמוך לאותם פרקים מתרבה הדבר אבל לא בחג שלא לערבב שמחת הרגל כן כתב רבינו יונה ז"ל ואין צריך כי כל הרגל פרקים הוא ועד שיעבור הרנל אין נפרעים מהם כמו בשאר פרקים שאין נפרעים מהם עד אחר הפרק:

הפירוש כך היא הגירסא בספרים כולם אבל במשניו' ישנות שבאו מארץ ישראל שהם מנוקדות יש גירסא יותר מדוקדקת והיא שלי ושלך שלך חסיד שלך ושלי שלי רשע. וכן היא הגירסא באבות דר' נתן. ורבינו יונה ז"ל פירשה לענין צדקה ועל כן הוקשה לו היאך אפשר לו שהאומר שלי שלי ושלא יתן צדקה שתהיה מדה בינונית והלא המעלים עיניו מן הצדקה הוא כעובד ע"א כמו שנזכר בראשון מבתרא ופירשה בדוחק שאע"פי שהוא נותן צדקה אינו ממדתו כי כילי הוא אלא מפני היראה ואין צורך לכל זה כי לא דברה משנה זו במדת הצדקה עד המשנה האחרת ששנינו בה ארבע מדות בנותני צדקה וזו המשנה היא מדברת בגמילות חסדים שגומלים בעלי בתים העשירים זה לזה והם נחלקים לארבע מדות ומדות בכאן הם כמו מנהגים שאדם נוהג בהם במדה ידועה כמו שמודד בסאה או בקב כן הוא נוהג במדה זו. והאומר שלי שלי אינו רוצה לההנותך ושלך שלך והלואי שלא תהנה אותי זו מדה ממוצעת בין החסיד המהנה ובלתי נהנה ובין רשע הנהנה ובלתי מהנה והיה סובר תנא קמא שאדם ההולך במדה בינונית רשאי ללכת במדה זו וכן היתה מדתו של שמואל שנא' ותשובתו הרמתה כי שם ביתו בכל מקום שהולך ביתו עמו כמו שנזכר בראשון מברכות וכן אמרו במדרש חזית על אליהו שנתארח עם הצרפית שאפי' נרות ואפי' פתילות היה מעביר עמו ממקום למקום שלא להטריח כל בריה:

ויש אומרים זו מדת סדום. אין במסכתא זו מחלוקת כמו שפירשתי בואל תסתכל בקנקן על כן אני אומר שלא בא זה התנא אלא להוסיף כי מדה זו יש בה רע קרוב למדה סדומית כי אע"פי ששמואל לא היה נהנה היה מהנה וכן אליהו כמו שנזכר שם ותאכל היא והוא שהיא נהנית ממנו וזה שאינו מהנה כלל אם תגבר עליו מדה זו יבא שלא יהנה אפילו במה שאינו חסר כלום ושכנו או חבירו אינו מקבל ממנו הנאה וזו היתה מדת סדום שנא' פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל שהיו רוצים לשכח תורת הרגל מביניהם אף ע"פי שהיתה הארץ רחבת ידים מספקת לכולם ועל זאת המדה אמרו חז"ל כופין על מדת סדום כמו שנזכר בפרק הכונס ובראשון ובאחרון מבתרא ובפרק הנושא בכתובות ובפ' מי שהוציאוהו ובפ' חזקת ובפ' הבית והעלייה ובפ' גט פשוט ובפ' כיצד הרגל:

והאומר שלי שלך ושלך שלי זו מדת עם הארץ. נקרא זה עם הארץ שלא הגיע למדת חסידות שיהנה אחרים והוא לא יהנה מהם אלא נהנה מהנה בשוה וזהו ישוב המדינה:

והאומר שלי ושלך שלך זה הוא חסיד. שהוא מפליג בעשיית הטוב שזה הוא ענין חסידות כמו שפירשתי שהוא רוצה לההנות אחרים ואינו רוצה לקבל הנאה משום אדם כרבי פנחס בן יאיר כמו שנזכר בראשון מחולין שמיום שעמד על דעתו לא סעד מפרוסה של אביו ומה שאמר לרבי וכי מודר הנאה מישראל אני והיה רוצה לסעוד אצלו הוא לפי שלא היה מתכוין ליהנות אלא לההנות לרבי בכבודו וכמו שהיה הולך רבי זירא בבי ריש גלותא לסעוד והיה אומר איקורי מיקרי בי כמו שנזכר בפרק אלו טרפות וזהו שמזכירין חכמים אדם חשוב המקבל מתנה שהוא כנותן מתנה לנותן כמו שנזכר בראשון מקדושין ובפרק הזהב:

והאומר שלך ושלי שלי זהו רשע. שהוא עובר על לא תחמוד ובא לידי גזילה כיון שרוצה ליהנות ושלא יהנה לאחרים הוא נבהל להון ויגזול אחרים:

משנה יא

הפירוש מדות אלו ביד האדם או לתקנם או לקלקלם ולולי זה לא היה נקרא חסיד המתוקן ורשע המקולקל ומי שהוא נוח לכעוס הפסד יש לו בזה כי כעס בחיק כסילים ינוח אבל כשהוא נוח לרצות כבר נשתכר ברצויו מה שהפסיד בכעסו ולזה אמר יצא הפסדו בשכרו. ומי שהוא הפך אע"פי שהוא קשה לכעוס ויש לו שכר בזה אבל הפסיד שכרו כי בכל פעם שהוא כועס הוא קשה לרצות ומה יועיל שכרו במה שהוא קשה לכעוס אם אינו מתרצה כי אם בקושי זאת היא גירסת הספרי' ויש גורסי' נוח וכו' יצא שכרו בהפסדו קשה וכו' יצא הפסדו בשכרו וכן פירשוה רבינו שלמה ורבינו משה ז"ל ובכל מקום שנזכר יצא שכרו בהפסדו רוצה לומר שההפסד הוא מאבד השכר כמו שאמרו בשני מיום טוב תמיה אני אם לא יצא שכרו בהפסדו. כי מה יועיל לו במה שהוא נוח לרצות אם הוא נוח לכעוס כי אחר שנתרצה יכעוס מיד וכל ימיו יהיה בכעס ואם הוא קשה לכעוס וקשה לרצות אע"פי שהוא מתרצה בקושי ויש לו הפסד בזה כיון שהוא קשה לכעוס אחר שנתרצה אע"פי שנתרצה בקושי יש לו שכר שיכעוס בקושי. והגירסא הראשונה יותר נכונה כי הכל הולך אחר החתום ונוח לרצות הוא טוב וקשה לרצות רע:

קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד. תימה הוא ומה חסידו' יש במי שאינו כועס והלא אמרו בשבת בפ' האורג כל הכועס יהי בעיניך כעובד ע"א ואמרו בנדרים בפ' ארבעה נדרים כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו ויש לומר שיש עתים שהכעס טוב כמי שכועס על בעל עבירות כפנחס בשטים וכבר אמרו ביומא פ' בראשונה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לאו תלמיד חכם וזה במילי דשמייא ולמה נענש שאול מפני שמחל על כבודו כמו שנזכר שם וכן דוד צוה לשלמה וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה ונאמר ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול ועל כיוצא בזה נאמר שהחסיד רשאי לכעוס אך שיכעוס בקושי ויתרצה מיד. וכבר אמרו במבחר הפנינים אל תהי מתוק פן יבלעוך. וכן אמרו שם שהמלך צוה להרוג המורדים ולא כעס כלל. ואחד אמר לולי גודל רעתי עליך עשיתי בך נקמה ולזה אמר כי גם כשיחייב הענין לחסיד לכעוס יהיה קשה לכעוס ונוח לרצות כשיפייסוהו יתפייס ולא יהיה אכזרי למחול. ונראה שהגירסא המדוקדקת היא לִרַצות על משקל לכעוס כמו ולא יוסיף לרצות עוד וכן ראיתי מנוקד בתפלות ספרדיות כי לרַצות שהוא שגור בפי הכל הוא יוצא לאחר כמו בניו ירצו דלים ואל תרצה את חבירך ואם היא גירסא מדוקדקת נפרש אותו לרצות את עצמו:

נוח לכעוס וקשה לרצות רשע. זו מדה רעה מביאה לידי עבירה כמו שאמר אליהו ז"ל לרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא בברכות בפרק תפלת השחר:

משנה יב

הפירוש אלו המדות אינן ביד האדם לקנותן ועל כן לא נזכר בהם חסיד ורשע אלא תחת אלהים הם בבריאתו של אדם וכמו שאמרו חכמי המוסר הבינה מתנה. וזאת המשנה היא ראיה מהמשנה הראשונה גרסתה כגירסת הספרים שהכל הולך אחר החתום בהפסד ובשכר כמו שכתבתי. ושמא מה שהטעה הסופרים לשנות הגירסא הוא שרצו להשוות בין שתי המשניות שיהיה יצא שכרו בהפסדו קודם ליצא הפסדו בשכרו. ואלו המדות הם תלויית לפי יצירת האדם שהדברים הנלמדים הם נחקקים בחדר המאוחר מן המוח כמו שנחקקים הצורות באבן או בשעוה כי שם הוא הכח הזוכר. והנה הממהר לשמוע הוא מי שמזגו חם כי הדברים החמים הם ממהרים לפתח עליהם הצורות יותר מהקרים והקשה לשמוע הוא הפך שמזגו קר והממהר לאבד הוא שמזגו לח כמו השעוה שהיא ממהרת לאבד הצורה החקוקה בה והקשה לאבד הוא שמזגו יבש כמו האבנים המפותחות שקשה לאבד הצורה המפותחת בהן. ולפי זה תתפרש משנה זו כן כי הממהר לשמוע הוא חם וכשהוא ממהר לאבד הוא לח וזה הוא טבע הדם אם כן מי שהוא דמיי יקבל מהרה הדברים וישכחם מיד וזה יצא שכרו בקבלו מהרה בהפסדו בשכחה אבל יש לו תקנה כשישקוד על התורה יום יום ותועיל משני צדדין מצד רבוי התלמוד ומצד החלישו הליחות כי העיון הגדול מנגב לחות המוח. ומי שהוא קשה לשמוע הוא קר וכשהוא קשה לאבד הוא יבש וזה הוא טבע השחורה אם כן מי שהוא שחור הוא קשה לקבל הדברים אבל יתקיימו בידו והשקידה לזה טובה מצד הקבול כמו שהיא טובה לראשון מצד השמירה וזה הוא יותר טוב מהראשון ויצא הפסדו בקושי קבולו בשכרו בזכרנות ואם שני התלמידי' לפנינו ואין לנו להספיק לשניהם נקדים הזכרן אע"פי שהוא קשה לשמוע אל השכחן אע"פי שהוא ממהר לשמוע כן כתב רבינו יונה ז"ל. ואשר הוא מקבל מהרה הוא חם ואם אינו מאבד אלא בקושי הוא יבש וזה הוא טבע האדומה שהיא חמה ויבשה וזה הוא החכם שמקבל במהרה וזוכר כל מה שמקבל והשקידה לזה טובה לתוספת חכמה ורוב החכמים הם האדומיים וזה הוא הטבע הראוי לזכרים שיהיו חמים ויבשים ולזה נקראים זכרים לשון זכירה הפך הנקבות שהם קרות ולחות ולזה נקראים נשים לשון שכחה מענין נשיתי טובה. ומי שהוא קשה לקבל הוא קר ואם הוא ממהר לאבד הוא לח וזה הוא טבע הלבנה ומי שהוא לבני רחוק הוא שישיג חכמה כי יקבל בקושי ומה שיקבל ישכח מיד כמו הנשים שהם לבניות והם שכחניות ולזה נקרא זה חלק רע שלא זכה להיות לו מטבע הזכרים לא חום כמו הדמיי ולא יובש כמו השחוריי וזה הוא החלק הרע שנתן לו בבריאתו ולזה השקידה לזה צריכה משני צדדין מצד הקבול ומצד השמירה גם מצד החלישו הלחות כך נראה לי וכבר כתבנו כל זה בחלק שלישי מזה הספר. מהר לשמוע הוא שם התאר על משקל קשה לאבד ואינו כמו מהר קח את הלבוש ואת הסוס שהוא צווי ובמשניות גרסינן ממהר והוא בינוני מבנין הדגוש:

משנה יג

הפירוש אלו המדות הם ביד החכם ולכן נקרא הטוב חסיד והרע רשע. והרוצה שיתן ולא יתנו אחרים אע"פי שהטיב במה שלבו נודבו לתת אבל הרע במה שרוצה שלא יתנו אחרים שהוא עובר באל תמנע טוב מבעליו וזה מתכוין שלא יצא שם טוב בצדקות אלא לו ועינו רעה בשל אחרים שרוצה שיצא להם שם רע בכליותם כן פירשו רבינו שלמה ז"ל ורבינו יונה ז"ל. ואינו נראה לי שאין זה דומה לעינו רעה בשלו ועוד שזה רשע הוא שרוצה רעת אחרים. ונראה לי לפרש כי רוב בני אדם אינם חומלים על ממון עצמם ונותנים צדקות אבל הם חומלים על ממון קרוביהם ואינם רוצים שיתנו לחמלתם על ממונם והיותם ככילי בהם שזהו פירוש עין רעה שהוא אוהב ממון:

יתנו אחרים והוא לא יתן. זה אינו רשע אחר שרוצה שיתנו אחרים ובזה הוא טוב אבל לכליותו בממונו אינו רוצה ליתן וזה הוא עינו רעה בשלווהוא יותר מגונה מהראשון:

יתן ויתנו אחרים חסיד. זה הוא הנדיב אשר נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום. לא יתן ולא יתנו אחרים רשע. שאינו רוצה טובת העולם ועל זה נאמר וכילי כליו רעים הוא זמות יעץ כשהרבים מתקבצים לעשות צדקה הוא יועץ בליעל לבטל מחשבתם הטובה והוא רשע. ופי' בנותני צדק' בנתינת צדק' כי יש באלו המדות שאינם נותנים:

משנה יד

הפירוש העשייה במקום הזה אם נפרש אותה לענין מעשה המצות איך יהיה מי שהולך ואינו עושה שכר הליכה בידו והלא אמרו בירושלמי הלומד ואינו עושה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. ואפשר לפרש הולך ואינו עושה שהוא עוסק בתורה ולא בגמילו' חסדים. ורבינו שלמה ז"ל פירשו לענין הלמוד שזה הוא ענין זאת המשנה בהולכים לבית המדרש וההולך ואינו שומע ואינו שונה ולומד יש לו שכר הליכה. עושה שהוא לומד בביתו ואינו הולך לבית המדרש יש לו שכר מעשה. הולך לבית המדרש ונושא ונותן שם זאת היא המדה שאין למעלה ממנה והיא מדת חסידים. ושאינו הולך ולא שונה בביתו זאת היא היותר רעה והיא מדת רשעים שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה כמו שנזכר בפרק חלק ופירוש בהולכים לבית המדרש בהליכה לבית המדרש כי יש באלו המדות שאינם הולכים:

משנה טו

הפירוש אלו המדות אין ראוי להקרא בהם האדם חסיד ורשע כי אין בידו להיות לו מדה יותר טובה ממה שיש בו וכבר זכר זה בתלמידים ארבע מדות שהן לענין הזכרנות והשכחה וזאת המשנה לא באה לפרש ענין הזכרן והשכחן אלא לפרש מי שיש כח בידו לברור הדעת הנכון ולהניח את שאינו נכון וזאת המדה היא מתת אלהים שהיא טובה ואינה ביד האדם ואין בזה חסיד ורשע וארבע מדות יש בהם:

האחד דומה לספוג הוא ספוג הים שהוא מוצץ המים בין עכורים בין צלולים והכל נשאר בו ואינו פולט מהם כלום כן יש ביושבים לפני חכמים מי שהוא לבו רחב ומקבל כל מה ששומע ואין בו כח להבחין איזה לשון הוא עיקר וזה אע"פי שהוא אפשר שיהיה מהר לשמוע ואינו מאבד כלום אינו חכם אחר שהוא סופג את הכל טוב ורע:

והשני דומה למשפך שמשימין על פי החביות למלאתם מהיין היוצא מהגת או על פי הנוד למלאת אותו שמן שהוא מקבל הכל ומכניס בזה ומוציא מזה כן זה האיש מקבל כל מה ששומע במהרה בין נכון בין איננו נכון ובזה דומה לספוג אבל הוא מוציא הכל ולא נשאר בו כלום כן זה שומע ושוכח וזה הוא מהר לשמוע ומהר לאבד ויותר טוב הראשון בענין למוד ההלכה אבל זה האחרון יותר טוב בענין דעות האמונה מוטב שישכח הכל ולא ישאר בידו דעות האמונה מעורבות עם דעות הכפירה כן נראה לי:

והשלישי דומה למשמרת שנותנים על פי החבית שיכנס בה היין צלול וישארו השמרים במשמרת. ורבינו שלמה ז"ל כתב כי זה טוב ממשפך שזה לא קלט כלום וזה קלט קצת פסולת. ורבינו משה ז"ל כתב בהפך. ואני אומר שדברי רבי' שלמה ז"ל הם אמת בלימוד ההלכה שישאר בידו קצת לשונות יותר טוב משלא ישאר בידו כלום. ודברי רבינו משה ז"ל הם אמת בענין דעות האמונה שיותר טוב שלא ישאר בידו כלום ולא שישכח הדעות האמיתיות וישאר בידו דעות הכפירה והנה הם הולכים בזה לפי שטתם כי רבינו שלמה ז"ל מפרש כל זה בענין למוד ההלכה ורבינו משה ז"ל בענין למוד החכמה:

והרביעי דומה לנפה שמרקדין בה החטה הנטחנת ויצאו ממנו הסובין שהן קליפות החטה כמו שעושין לחטה הנלתתת במים והמורסן שמאכילין לתרנגולין ונשאר בה הקמח הלבן הדק מעורב עם הסלת הגס והוא החשוב ומעבירין אותו קמח בנפה דקה עד שלא ישאר בסלת כלום מהקמח כמו שהיו עושין במנחות שמכניס הגזבר ידו ואם נדבק בידו מהלבן היה פסול למנחות כמו שנזכר במנחות פרק כל קרבנות צבור כן התלמיד שמקבל הכל ואחר כך בורר הנכון משאינו נכון דומה לנפה המוציאה את הקמח וקולטת את הסלת. וזו המדה היא היותר טובה שבכולן ואם הוא מהר לשמוע וקשה לאבד אין למעלה מזה ואשרי מי שזוכה לזאת המדה. ואלו המדות הם כמו שאומרי' הפילוסופים כל חלקי הסותר שהמקבלים החכמה יש מהם מקבלים הכל ונשאר בהם הגון ושאינו הגון ומניח הכל אחר שמקבלו. ויש שמניח ההגון ונשאר בו שאינו הגון ויש שמניח שאינו הגון ונשאר בו ההגון. עוד יש מדה אחרת לא זכרה התנא והיא שאינו מקבל כלום ולא דבר בזאת המשנה אלא ביושבים לפני חכמים ואי אפשר במי שיושב לפניהם שלא יקבל כלום. ובאבות דרבי נתן שנו ספוג מדרש הלכות ואגדות כשהוא מוציאן מוציאן מעורבבין. משפך כבולעו כך פולטו. משמרת מוציא כל מה ששומע בבית המדרש וקולט דבר של הבטלה. נפה קולט הכל מורסן סובין סולת קמח כן קולט הלכו' מדרש אגדות ומוציא כל אחד בפני עצמו. ולפי הברייתא הזו משפך יותר טוב ממשמרת כדברי רבינו משה ז"ל ולא לענין דבריו. עוד אמרו ספוג תלמיד ותיק. משפך תלמיד טפש. משמרת תלמיד רשע. נפה תלמיד פקח:

משנה טז

כל אהבה שהיא תלויה בדבר וכו'. כאנשים המתחברים מפני שררה או שותפות ממון או אהבת איש לאשה מפני יופי ורוצה לבא עליה כיון שהיא תלויה בדבר שאינו מתקיים גם האהבה תתבטל בהתבטל הדבר ההוא כמו שאירע לאמנון שהיה אוהב לתמר מפני יופיה כמו שנא' את תמר אחותי אני אוהב וכשנתמלא רצונו ממנה ובעל אותה בטלה אותה אהבה ולא עוד אלא ששנא אותה שנא' גדולה השנא' אשר שנאה מאהבה אשר אהבה וזה איננו בכלל אהבה שהיא תלויה בדבר כי בהתבטל הדבר תתבטל האהבה אבל שתהיה שנאה ביניהם אינו מן הדין וגם המשנה לא אמרה כן כי האהבה והשנאה אינם קצוות שלא יהיה ביניהם אמצעי כי יש אנשים שאינן לא אוהבים ולא שונאים ושנאת אמנון היתה לה טענה יתר על ביטול הדבר והוא מה שאמרו בסנהדרין בפרק כהן גדול נימא נקשרה בו ועשאתו כרות שפכה ואין זה בכלל אהבה המתבטלת בהתבטל הדבר ואהבת דוד ליהונתן לא היתה תלויה בדבר שהרי היה יודע שהמלוכה תסוב ממנו אליו שנא' אתה תהיה למלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה והיה מן הדין לשנאתו אבל היה אוהב אותו אהבת נפש כמו שנא' כי אהבת נפשו אהבו כי כן ראוי לכל אדם שיאהוב אוהבי ה' על כן אמר נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים כלומר אתה היית אוהב אותי יותר מאהבת אדם לאשתו שהיא תלויה בדבר ואהבתך לי לא היתה תלויה בדבר. ויש מפרשים מאהבת נשים לבניהם או לבעליהן שהיא יותר חזקה מאהבת הזכרים:

משנה יז

הפירוש לפי שבמשניות הראשונות פי' מה שיש בין החסיד והרשע סמך להם באלו המשניות מה שיש בין מה הוא לשם שמים ושאינו לשם שמים ומה שהוא מתקיים ושאינו מתקיים ומה בין המזכה את הרבים לאשר הוא מחטיא אותם ואין ספק כי המחלוקת המתקיימת היא רעה שהרי אמרו נוטריקון מכה חרון לקוי תכלית כלייה כמו שנזכר בילמדנו ומה זה שאמר שאם היא לשם שמים שסופה להתקיים פי' רבינו משה ז"ל שהדברים יתקיימו לפי שכיון שהמחלוקת היא לשם שמים אינו מתכוין לסתור דברי חביריו אלא לדעת האמת והקב"ה מסכים על ידם שיתקיימו הדברים ואיני יודע לפי פירושו מה בין מחלוקת הלל ושמאי למחלוקת קרח ועדתו כי כאן וכאן דברי האמת הם מתקיימין שהרי התורה נתקיימה שהיה חולק עליה קרח ודברי שמאי נתבטלו שאין בית שמאי במקום בית הלל משנה כמו שנזכר בראש יבמות ובמקומות אחרים ואם נפרש הקיום לאנשי המחלוקת יבא הדבר כפשוטו שהרי הלל ושמאי נתקיימו וקרח ועדתו אבדו. ואפשר לפרש סופה להתקיים שיודו זה לזה שאינן מתכוונין לנצח זה את זה אלא להעמיד הדבר על בוריו וכשיתקיימו ראיות האחד יתבטלו דברי האחר וכמו ששנינו חזרו בית הלל להורות כבית שמאי בפרק השולח וחזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי בתענית פרק אחרון. ואפשר לפרש שדברי שניהם יתקיימו האוסר והמתיר לפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם שכל אחד מביא ראיה לדבריו מהתורה ועל זה נאמר כולם נתנו מרועה אחד כמו שמוזכר בראשון מחגיגה ולפי זה אמרו בראשון מיבמות במחלוקת בית שמאי ובית הלל בצרת הבת אם היא מותרת שבית שמאי עשו כדבריהם ואע"פי שהיו בניהם ממזרים לפי שהוא מחייבי כריתות לדברי בית הלל לא נמנעו מלעשות כדבריהם והוו מודעי לבית הלל ופרשו מנייהו ללמדך שהיה ביניהם אהבה ושלום לקיים מה שנא' והאמת והשלום אהבו כמו שנזכר שם:

משנה יח

כל המזכה את הרבים וכו'. המזכה את הרבים אין הדין נותן שיבוא חטא על ידו כמו שאמרו באחרון מיומא כדי שלא יהו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנם שנא' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת וכן המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כי הדין נותן שינעלו בפניו שערי תשובה שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם שנא' אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו כמו שנזכר שם:

משה זכה וזיכה את הרבים. שנתנה להם תורה על ידו זכות הרבים המקיימים אותה תלוי בו כאלו הוא עושה כל אותן מצות יתר על צדקותיו וכן הדין לכל המזכה את הרבים כל מה שעושים ישראל הרי הוא כאלו הוא עשאו וזהו שנא' צדקת ה' עשה כשזכה את הרבים ועשה משפטיו עם ישראל וזה הפסוק דרשוהו חז"ל במסכת סוטה פרק ראשון על משה רבינו ע"ה בשעת פטירתו היו אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה עליו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל כי ראש הפסוק נאמר על משה שהיה קבור בחלקו של גד שנא' וירא ראשית לו זהו גד שנטל חלקו תחלת כל השבטים כי שם חלקת מחוקק ספון כמו שתרגם אנקלוס ארי תמן באחסנתיה משה ספרא רבא דישראל קביר וסוף הפסוק הוא גם כן על משה שעשה צדקת ה':

ירבעם חטא. לעשות עגלים כדי שתתקיים מלכותו בידו ולא יעלו לרגל בירושלים ותחזור המלכות לבית דוד והחטיא את הרבים שגרם לישראל חטאים גדולים שהיו עובדים עגלים והכל תלוי בו כאלו כל מה שחטאו ישראל חטא הוא ונוסף על חטאיו ונענש עליהם שנא' על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל לא אמר הכתוב על חטאת ירבעם וישראל אלא על חטאת ירבעם ואשר החטיא את ישראל שהכל תלוי בו כאלו לא חטאו ישראל אלא הוא חטא הכל וכן הדין לכל מחטיאי הרבים והתורה הזהירה על זה ואמרה ולפני עור לא תתן מכשול שהוא נדרש על מכשיל חבירו להאכילו איסור ואומר לו שהוא היתר כמו שנזכר בא' מחולין ובא' מע"ז:

משנה יט

הפירוש לפי שבמשנה ראשונה לזו שנה לנו ההפרש שיש בין משה רבינו ע"ה לירבעם בן נבט סמך לזה מה בין אברהם אבינו ע"ה לבלעם הרשע ועוד לפי שהיה מסדר הדברים שהם תלוים במספר מעשרה לשבעה לארבעה סמך להם המשנ' הזו שהיא המספר שלשה וכל אלה הדברים הם מענין המסכתא שהיא משנת חסידים ושלשה דברים אלו נתחלפו בהם הפירושים בין רבינו שלמה ז"ל ורבינו משה ז"ל. ואני אכתוב פירוש רבינו שלמה ז"ל לפי שמצאתי בילמדנו פרשת בלק ושם פירשו ג' דברים אלו בבלעם ומהם נלמוד אותם שהיו באברהם שהם חילופיהן. ובאבות דר' נתן פירשום באברהם כמו בבלעם והנה בבלעם נאמר בו וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו והיה מיצר לטובתן ורבה לקללם ולא עלתה בידו וברכם ועל ברכה זו נאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כמו שנזכר בפרק חלק ובתענית וזו היא עין רעה שמיצר בטובתן של בריות כמו שאמרו בפרק שמנה שרצים שדור משדרנא לך דלא תימא צר עין אני וכמו עינו צרה בתלמידי חכמים שבפרק הספינה כמו שפירשנו בפ' שני. ובאבות דר' נתן סמכו זה אל הנה העם היוצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ נתקנא בהם שעד עכשיו היו הכל צריכין לו ועכשיו נתפרסמה חכמת ישראל ונגלה קלונו וכן נאמר בו מאן ה' לתתי להלוך עמכם שאין כבודי ללכת אלא עם אנשים גדולים ודבר זה נלמד ממה שכתוב ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה וזה הוא רוח גבוהה שהיתה בו גאוה וגסות הרוח. וכן נאמר בבלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וזו היא נפש רחבה שהיה מתאוה לאסוף הרבה ממון למלא נפשו הרחבה כי הנפש היא המתאוה כמו שנא' נפש רשע אותה רע ואפשר שיכנס בכלל זה תאוות הזמה כמו שפירש הר"מ במז"ל. וכבר אמרו בלעם בועל אתונו היה בראשון מברכות ובראשון מע"ז ושנתן עצה לזנות בנות מואב. ויש ספרים הרבה שכתוב בהם נפש קצרה ושמא תיקון סופרים הוא לכנותו לגנאי. ובאברהם היו כל המדות האלו בחילוף עין טובה שהיה שמח בטובתן של בריות ומהנה אותם מנכסיו כמו שנא' טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל וידוע הוא נדיבותו של אברהם שאמ' מעט ועשה הרבה שנאמר ואקחה פת לחם ועשה בן בקר רך וטוב וכן נזכר זה באבות דר' נתן ונתן מעשר למלכי צדק ולעפרון נתן ארבע מאות שקל כסף ולא הקפיד על ממונו וזו היא עין טובה הפך עינו של בלעם הרעה:

ורוח נמוכה. שהיה עניו מאד שנא' ואנכי עפר ואפר ואמר לשלשה אנשים אל נא תעבור מעל עבדך אע"פי שנראו לו בדמות ערביי' ולבני חת אמר גר ותושב אנכי עמכם וכן נזכר זה באבו' דר' נתן. וזה הפך רוח בלעם שהיתה רוחו גבוהה שהנמוך הפך הגבוה:

ונפש שפלה. באבות דרבי נתן למדו זה ממה שאמר ואנכי עפר ואפר וכבר כתבתי שזה הוא בכלל רוח נמוכה. ויש לפרש נפש שפלה כי מתוך שפלות נפשו לא היה רוצה ריבוי ממון כדי שיתנשא על הבריות ולזה אמר למלך סדום הרימותי ידי אל ה' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך כי נפשו המתאוה היתה שפלה ולא התאוה כלל לריבוי הון כמו שנא' נפש ברכה תדושן ונאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. ואפשר שיכנס בזה מיעוט התאוה לתשמיש כמו שכתב רבינו משה ז"ל ועל זה אמר כי עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את כי מתוך צניעות שהיתה בו לא הכיר בה עד שראה בבואה שלה בנהר כמו שהזכירו חז"ל בבראשית רבה ובשלוחו הגר כתיב וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו ולא על הגר וזה הפך בלעם שהיתה נפשו רחבה לא ישביענה הים הגדול שהשפלות לנפש הוא מונע אותה מלהרבות ממון והוא הפך הנפש הרחבה שמבקש למלאת רחבה. כן נראה לי להשוות אלה המדות שאינן מפורשים בילמדנו באברהם לאותן שהם מפורשים שם בבלעם ולא ראיתי מי שפירש כן והאמת יורה דרכו. עוד נראה לי כי נאמר זה לפי מה שהסכימו בו חכמי הרפואה שיש באדם שלשה איברים ראשיים לכל הכוחות והם המוח והלב והכבד סימן להם מל"ך. והחושים הם מכוחות המוח גדול שבכולם חוש הראות והמדות הנפשיות הם מכחות הלב כמו הגאוה והענוה והתאוה לתענוגים הגופניים הוא מכחות הכבד ואברהם היה שלם בכולם ובלעם הרשע היה הפכו ושלמות מזג הגוף יורה על שלימות יסוד הנפש על כן זכה אברהם לגן עדן ובלעם הרשע היה הפכו נטרד לגיהנם וזה כפתור ופרח. תלמידיו של אברהם אבינו הם הצדיקים האוחזים דרכו אוכלין העה"ז. שאלו הם מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה ונוחלין העולם הבא שהקרן קיימת להם לעולם הבא שנא' להנחיל אוהבי יש פשטיה דקרא הוא להנחיל אוהבי הרבה יש בידי. ובסדר טהרות במשנה בסוף עוקצין ובפרק חלק דרשו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות ופירש רבינו משה ז"ל בפירוש המשנה שאפילו ישאר אדם בתענוג של שלש מאות ועשר עולמות יותר הוא תענוג העולם הבא שאלו התענוגים הם תענוגי הגוף ואותו התענוג הוא בנפש ואין זה דומה לזה והוכיחו זה ממלת יש שהוא הפך אין שהוא העדר ויש הוא מקיום המתמיד ולפי פירושו זה המנין אין לו בזה ענין. ואני אומר כי שבתות השנה הם מעין העולם הבא שהם ימי מנוחה ושאר ימי השבת הם ליגיעה ועמל וכשתסלק מהשנה שהם שס"ה יום השבתות והרגלים ישאר שלש מאות ועשר ואלו הן שלש מאות ועשר עולמות שהקב"ה עתיד להנחיל לכל צדיק לעולם הבא כמנין יש שיהיו כל ימות השנה מנוחה כיום השבת וזהו שאמרו במסכת תמיד מזמור שיר ליום השבת לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים וכן היא במסכת ראש השנה בפרק יום טוב של ראש השנה וכבר פירשתי זה בחלק שלישי מזה הספר. ואוצרותיהם אמלא בעה"ז שנא' וימלאו אסמיך שבע. להנחיל אוהבי יש הם אברהם ותלמידיו שנא' זרע אברהם אוהבי:

תלמידיו של בלעם הרשע. הם כל מי שלומד ממנו והולך בדרכו הרעה יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת. אע"פי שיש מהם אוכלין הע"הז כתלמידיו של אברהם אבל סופן לירש גיהנם נחלת עולמים שלא יהיו מצפצפין ועולין וגם יורדין למדריגה התחתונה של גיהנם שהיא באר שחת והוא הפך העולם הבא כמו שאמרו בפ' תפלת השחר אני רץ לחיי העולם הבא והם רצין לבאר שחת. ואפשר ג"כ שאף הע"הז אינן אוכלין אבל מתים בחצי ימיהם כמו שאירע בבלעם שלא הגיעו שנותיו לחצי ימי שנותינו בהם שבעים שנה שלא חיה אלא שלשים ושלש שנים כמו שהוא כתוב בספר המינים וכמו שנזכר בפרק חלק. וזהו שהביא ראיה מהפסוק אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. ובלעם היה איש דמים שבעצתו נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל שנא' הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'. והיה איש מרמה כי במרמה הכשיל ישראל בעצתו שנאמר לכה איעצך ותרגם אנקלוס אמלכינך מה דתעביד שאמר לו אלהיהם של אלו שונא זמה אפקירו בנותיכם אליהם ועל ידי זנות יהיה בהם נגף כמו שנזכר בפרק חלק ובספרי. ואני אבטח בך הוא סוף הפסוק ועל ידי הבטחון בך תציליני מגיהנם:

משנה כ

הפירוש יש אומרים כי הוא רבי יהודה בן דמא שהיה מעשרה הרוגי מלכות והוא בן אחותו של רבי ישמעאל כמו שנזכר בראשון מע"ז ובפרק שתי הלחם במנחות ובפרק אין דורשין ומשענה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו ולפי שהזכיר העולם הבא שהוא גן עדן וגיהנם סמך לזה אלו הנוחלין גן עדן וגיהנם אע"פי שהעזות היא רעה כמו שהזכיר אחרי זה וכן השפלות והחולשה הם טובים וכן העצלה לקבץ ממון היא ג"כ טובה כמו שנזכרו אלו הדברי' באברהם אמר יהודה בן תימא כי צריך האדם להשתמש במדות האלו והם העזות והגבורה וכן הקלות והריצה לעשות רצונו של הקב"ה שהוא אבינו שבשמים מקל וחומר מאבינו בשר ודם ועל כן אמר אביך שבשמים. והנמר הוא עז פנים כי הוא ממזר כמו הפרד שהוא בן חזיר היער ובן לביאה כי בעת יחם האריות הנקבה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמה ותובעת הזכר והחזיר שומע קולה ורובע אותה וכשבא הארי ומוצא אותו רוצה להורגו והחזיר מכניס עצמו לתוך הטיט ומתלכלך כי כן דרכו של חזיר להתלכלך ואז הארי מתרחק ממנו כי הוא מלך שבחיות ומואס לכלוך ולפי שהוא ממזר יש לו עזות פנים לא מגבורה כמו האשה הזונה שנא' העיזה פניה כי אין העזות אלא הפך הבושה כמו שנזכר בסוף זאת המשנה ולזה כל ממזר הוא עז פנים לפי שמתערבים בו שני מינים כמשפט כל המורכבים כמו שידעו הרופאים אע"פי שאפשר שיהיה חלש. והנשר קל שבעופות לעוף ולנטוש עלי אוכל כמו שנא' מנשרים קלו ונאמר כנשר יטוש עלי אוכל ונאמר כנשר חש לאכול. והצבי קל ברגליו לרוץ שנא' ועשאל קל ברגליו כאחד הצבאים לרוץ על ההרים. והארי הוא גבור שבחיות שנא' ומאריות גברו ונאמר ליש גבור בבהמה ונאמר כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו. וצריך האדם להיות עז פנים ולא יתבייש לשאול כי אין הביישן למד וכן לא יתבייש מלהקשות בפני רבו שנא' ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש וכן היה אומר ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי כמו שנזכר בפרק יש נוחלין ושיהיה קל כנשר לחזור על תלמודו כדי שיזכה לכתר תורה ויגבה על כל חביריו כנשר המגביה לעוף יתר מכל העופות. ושיהיה רץ כצבי שאם באה מצוה לידו ימהר לעשותה כמו שאמרו במכילתא ושמרתם את המצות אל תקרי המצות אלא המצות אזהרה שלא יחמיץ המצוה וכן בשני מיבמות ובפרק החולץ שהויי מצוה לא משהינן ושנינו הוי רץ למצוה קלה. ושיהיה גבור כארי לכבוש את יצרו מהעבירות וכן שנינו אי זהו גבור זה הכובש את יצרו וכל זה כדי לעשות רצון אביו שבשמים הוא צור ילדו והוא אל מחוללו. תחלה לשאול ולהקשות אחר זה לחזור על תלמודו אחר לעסוק במצות אחר לכבוש את יצרו וזה כל האדם ולכן הזהיר יהודא בן תימא על אלה הארבע מדות ונתן להם דמיון מהבהמות והחיות והעופות כך נראה לי. ואמרו בפרק ערבי פסחים תנא דבי אליהו אע"פי שאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות פירוש ללוות מהם כדי להרבות בסעודה אבל עושה דבר מועט בתוך ביתו מאי ניהו א"ר פפא כסא דהרסנא כדתנן יהודה בן תימא אומר וכו' כי לא לכל א"ר עקיבא אלא במי שהשעה דוחקת לו ביותר אבל צריך האדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לעשות רצון אביו שבשמים לכבד שבתות וימים טובים וזו של רבי עקיבא הביאוה פרק כל כתבי:

הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות. עז פנים לגיהנם כשאינו עושה כן לעשות רצון אביו שבשמים אלא שהוא מעיז פנים כנגד רבותיו והוא לגיהנם כי הוא רשע שנאמר העז איש רשע בפניו ורשע הוא לגיהנם שנאמר ישובו רשעים לשאולה. ובוש פנים לגן עדן שזהו סימנן של זרעו של אברהם ביישנין רחמנים גומלי חסדים כמו שנזכר בפרק הערל ובפרק המביא כדי יין אמרו כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרע אברהם אבינו ואם אינו מרחם הוא מערב רב וכן הדין למי שאינו בוש פנים וכבר שאלו לחכם ואמרו לו מהו הבושת אמר להם השכל ומהו השכל אמר להם הבושת ואמרו סימן הבנים הכשרים הבושת על פניהם והבושת הוא דרך החיים הארוכים ועל זה אמר התנא כי בוש פנים לגן עדן לפי שהוא סימן שהוא מזרע אברהם ונוחל גן עדן כמוהו כמו שנאמר להנחיל אוהבי יש וחתם דבריו בתפלה שיבנה עיר ירושלם במהרה בימינו כלומר כמו שחננתנו זאת המדה כן יהי רצון שתבנה וכו' מכאן נראה שיהודה בן תימה היה אחר החורבן:

משנה כא

הפירוש הוא היה אומר שמואל הקטן. בן חמש למקרא כל השנים הללו הם שלמות והראיה בן שלש עשרה למצות שהם שלש עשרה שלמות וביום ראשון משנת ארבע עשרה נתחייב במצות כמו שנזכר בפרק מי שמת ובפ' בא סימן ובאחרון מיומא ודבר זה נלמד מן הערלה שהיא אסורה לשלש שנים אפי' בהנאה וברביעית מותרת על ידי פדיון ובחמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו וזו אסמכתא היא בויקרא רבה ובילמדנו אבל בגמרא אמרו בפר' לא יחפור ובכתובות פר' נערה שנתפתת' אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות בציר משית לא תקבל מכאן ואילך קבל וספי ליה כתורא כי חמש שנים ראשונים עדיין הוא רך ואין מטילין עליו אימת הרב ואביו מלמדו בתוך ביתו תורה צוה לנו ושמע כמו שנזכר בסוכה פרק לולב הגזול ובפרק נערה אמרו אמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה והיה נראה כי אין זה כדברי המשנה על כן היו מפרשין בר שית למקרא כיון שנכנס בשנת שש וזה הפירוש אינו נראה שכל שנים הנזכרים כאן הם שלמות על כן נראה שהמשנה דברה שאביו מלמדו מקרא בתוך ביתו ואמרה לי אם לשלחו לבי רב אחר שהרגילו אביו שנה אחת בבית ואפשר לחלק בזה בין בריא לחלוש כמו שחלקו שם בגמרא שהבריא לחמש והחלוש לשש:

בן עשר למשנה. שכן מצינו בלויים שכתוב אחד אומר ומבן עשרים וחמש שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד בן עשרים וחמש לחינוך בן שלשים לעבודה מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה כמו שנזכר בחולין ובספרי אם כן זמנו הוא מבן חמש למקרא וללמוד משנה כשיהיה בן עשר:

בן שלש עשרה למצות. למדנו משמעון ולוי שכתוב בהם אחי דינה איש חרבו ואותו היום בני שלש עשרה שנה היו שיעקב עמד בבית לבן עשרים שנה שנאמר זה לי עשרים שנה בביתך ואחר שבע ראשונים נשא לאה וילדה לו בנים ובשתי שנים נולדו לו ראובן שמעון ולוי לפי שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד וכשתסלק שבע שני העבודה ושתי שנים מלידת שלשה בנים נשארו י"א שנה ללוי השלישי ונאמר ויעקב נסע סכותה בקיץ ויבן לו בית בחורף ולמקנהו עשה סוכות בקיץ הרי כאן י"ח חדשים וששה חדשים עשה בדרך הרי כאן שתים וי"א הרי כאן י"ג שנים ואז נקרא לוי איש. ובמדרש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו בגימטריא ז"ו שלש עשרה שנה ואז תהלתי יספרו. ועוד כי בזמן הזה ראוי להוליד ונקרא איש כמו שנזכר בפ' בן סורר ומורה וזה הלכה למשה מסיני כי פרקי בן ובת הם הלכה למשה מסיני כמו שנזכר בנדה בפרק יוצא דופן:

בן חמש עשרה לתלמוד. שבתוך חמש שנים שהתחיל ללמוד המשנה מתחלת עשר עד סוף חמש עשרה ידע המשנה שזה הוא השיעור לתלמיד הרואה סי' יפה בתלמודו ואז יעסוק בתלמוד שהוא פי' המשנה כי כן היה מנהגן חמש שנים לומד ארבעה ועשרים וחמש שנים שתא סדרי משנה ואח"כ עוסק בתלמוד ובגמ':

בן שמנה עשרה לחופה. כנגד שמנה עשרה אדם הכתובים בפרשה מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן ה' אלהים את הצלע ואם תאמר תשע עשרה הם הוציא אדם לגופו והשאר לדרשה ויש אומרים והוא כחתן יוצא מחופתו הוא בגימטריא שמנה עשרה והוא אשה בבתוליה יקח:

בן עשרים לרדוף. כי חמש שנים למד תלמודו שכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות חמש למקרא חמש למשנה חמש לתלמוד והיינו עשרים ואח"כ מחזר על תלמודו שהרי למד כל צורכו והיינו בן עשרים לרדוף שירדוף אחר תלמודו. יש מפרשים בן עשרים לרדוף אחר מזונותיו שיש לו ריחים בצוארו שכבר נשא אשה והוליד בנים בשתי שנים וכבר עסק בתורה ועתה יעסוק בדרך ארץ. ויש מפרשים בן עשרים לרדוף אותו מן השמים שאין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים שלא נענשו דור המדבר אלא אותן שהיו בני עשרים ומקרא מפורש הוא. ובשבת פרק רבי עקיבא אמרו ימי שנותינו בהם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת ומפני עונש המחלוקת הוא שנענשי' בידי שמים אפילו הקטנים כמו שנענשו במחלוקתם של דתן ואבירם אפילו טפם אבל בשאר עבירות בית דין של מטה מענישין בני י"ג שנה ובית דין של מעלה מענישין בני עשרים שנה כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת קרח:

בן שלשים לכח. מלויים שמבן שלושים שנה היו מקימין המשכן ומפרקין אותו וטוענין העגלות ונושאין בכתף:

בן ארבעים לבינה. כמו שאמרו בראשון מע"ז דלא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין כמו שמצינו במשה שלא רמזה להם לישראל עד ארבעים שנה משנתנה תורה שהרי הפסוק אומר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימי' והשכינה אמרה אותו ועד שנת הארבעים אמר להם ולא נתן לכם לב לדעת מכאן שאין אדם עומד על דעת רבו עד שלומד לפניו ארבעים שנה:

בן חמשים לעצה. למדנו מן הלויים שנא' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד אלא מה יעשה ושרת את אחיו לתת להם עצה:

בן ששים לזקנה. במס' מועד קטן בפ' ואלו מגלחין אמרו מת לששים שנה זו מיתת כל אדם ודור המדבר היו בני עשרים והיו במדבר ארבעים שנה הרי שמתו לששים שנה וכן אמרו בירושלמי במס' בכורים ואמר מר זוטרא מאי קראה תבא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא ששים הוו:

בן שבעים לשיבה. מדוד שהרי שני חייו שבעים שנה וכתוב בו וימת בשיבה טובה בדברי הימים ואע"פי שכל שנותיו של שמואל הרמתי לא היו אלא חמשים ושתים שנה ונאמר בשמואל ואני זקנתי ושבתי כבר פירשו זה בראשון מתענית לפי שקפצה עליו זקנה שלא יהיו הבריות מרננין עליו שמת בחור והקב"ה היה רוצה להמליך דוד ושימות שאול ושמואל לא היה רוצה שימות בחייו ולפי זה קפצה עליו זקנה כאלו היה בן שבעים ולזה אמר ואני זקנתי ושבתי. וזו היא הזקנה הטבעית שימות האדם שבעים שנה שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואז נראית באדם השיבה והם השערות הלבנות כי הכח כבר הוא תשוש ואינו יכול לעכל המזון ונשאר במעיו בלתי מעוכל ונהפך ללבן כמו הלחם המתעפש שעולה בו חלודה לבנה והשערות הם שואבות מאותו לובן כמו הירקות ששואבו' המים ונהפכות השערות מפני זה משחרות ללובן ועל כן היה שער לבן סימן טומאה בנגעים כי אין הלובן אלא מחמת תשות כח שיש באדם מפני זקנה או חולי וכבר נמצאו אנשים הלבין שער ראשם מפני חולי וכשהבריאו חזר כמו שהיה וזה ראיה כי הלובן אינו אלא מפני חולשה ולזה מתחלת השיבה בצדעים שהוא מקום חלוש מאד עד שהמכה לחבירו בצדעיו ימיתנו. ואומרים חכמי העכו"ם כי לא תמצא השיבה כי אם בבני האדם אבל בבהמות והחיות אינה נמצאת שיתהפך שערם ללובן מחמת זקנה. ויש אומרים כי הסוס תמצא בו השיבה והכורכיא היא הפך שמתהפך מלובן לשחרות מפני זקנה. וחיי ימי האדם שבעים שנה כי הוא מספר שבעה על שנים עשר על עשרה כי השנה מחוברת משנים עשר חדש לפי שבכל חדש עומדת החמה במזל אחד וכשהקיפה שנים עשר מזלות נגמרה השנה וכששמשו שבעה כוכבי לכת כל אחד שנה היו שבע שנים ולזה נבחרה שנת השמטה לשנה השביעית וכששמטה כל שמטה עשר שנים כנגד עשרה רקיעים שנא' כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך שהם עשר כמנין האצבעות אז היו שבעים שנה וכן מצינו מספר השבעה משמש בכל גבולי החליים והוא מענין זה שהשביעיות כולם לפי תשמיש שבעה כוכבי לכת היו ימים או שנים או עשיריות שנים. ובדורות הללו כבר חלשו כחות האדם בשבעים שנה ואלו הן החיים הטבעיים ואלו היה כח האדם יותר חזק היה אפשר שיגיע לשבע מאות שנה שהוא עשר פעמים וכן היו שנות הראשונים לפי שנולדו מאדם שלא נברא מטיפה סרוחה כמונו אלא עפר מן האדמה והיה כחו חזק מאד וחיו שבע מאות שנה ויותר דרך זרות כמו ששנותינו היום מגיעים לשמונים דרך זרות כמו שנא' ואם בגבורו' שמונים שנה וכבר מצינו למך שחיה שבע ושבעים ושבע מאות כולם שביעיות כי זה הוא המספר הטבעי ואם יש יותר או פחות הכל הוא שומר זה המספר זה נראה לי סיבת אריכו' ימי הראשונים. ורבינו משה ז"ל אמר שהיו היחידים ההם בלבד מתנהגים בהנהגת הבריאות ולזה היו מתקיימים כל כך. ורבינו משה בר נחמן ז"ל חלק עליו ואמר שאי אפשר להנהגה להוסיף משבעים לתשע מאות והוא ז"ל נתן טעם לדבר לפי שהאויר היה זך ואחר המבול נתקלקל וגם זה רחוק שיגרום קלקול האויר כל זה השינוי וגם ראינו שהנולדים אחר המבול חיו הרבה. ורז"ל בבראשית רבה נתנו טעם לאורך הימים מפני התקופות והחשבונות והמזלות כי התקופות וחכמת המזלות צריכה זמן מרובה לדעת מהלכי המזלות ולולי אריכות החיים לא היו מגיעים אל זה. וזה אמת הוא ויותר נכון מהכל ולפי ששורש כל אלו הדברים הוא מספר שבע' אמרו חז"ל שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כי האלף האחד לעולם כמו עשר שנים לאדם. ודע כי חכמי הטבע אומרים כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה כי יום אחד הוא שיעור תנועת הגלגל המשלים היקיפו ביום אחד וכן שאר הזמנים שיעורם כשיעור התנועה ועל כן מי שאינו מרגיש בתנועה אינו מרגיש בזמן כמו מי שהוא מתעסק בשחוק ובדברים המשעשעים אותו ידמה לו שהיום קצר הפך החולים ואשר הם מצטערים ידמה להם שהלילה ארוך כמו' שאמר הכתוב מתי אקום ומדד ערב ואמרו חז"ל בילמדנו על הכתוב שאמר בואלה שמות בימים הרבים ההם שהיו ימים של צער מפני הגלות וכן בימים רבים של זבה מפני שפורשת מבעלה וכן בימי' רבים של רעב שהיה בימי אליהו שלא היה אלא שנה שלימה וחדש מכאן וחדש מכאן כמו שנזכר בירושלמי פרק חזקת וקרא בו הכתוב שלש שנים לפי שהיו ימים של צער לפי שהיו כוספים מתי יעבור אותו זמן וצופים בו ומי שאינו מרגיש בתנועה כגון אלו הנשקעים בדברים המענגים אותם ידמה להם הזמן הארוך זמן קצר ולא יפעל בהם הזמן כלום. כמו שספרו הפילוסופים על אנשים אלהיים נשקעים בשינה בארץ רודי"ש בהדבקם בשכל הפועל שלא הרגישו בתנועה ולכן לא הרגישו בזמן כי הזמן מקרה נמשך לתנועה וכן הזכירו חז"ל על חוני המעגל שנשקע בשינה שבעים שנה ולא הרגיש התנועה והזמן לא פעל בו כלום כאלו לא היה אלא שינה של לילה אחת. וזה היה ענין משה רבינו ע"ה בעומדו בהר ארבעים יום וארבעים לילה כי מרוב התענוג שהיה לו מלימוד התורה מפי הגבורה לא הרגיש בתנועה והזמן לא פעל בו כלום ולא רעב ללחם ולא צמא למים וזכה לקירון עור פנים הפך הרעב שמתכרכמין פניו ושב אותו קירון טבעי לא מקרה עד יום מותו שנאמר בו לא כהתה עינו ולא נס לחה ובמדרש תנחומא רמזו שמשה רבינו ע"ה לא היה מרגיש בזמן וזהו שאמרו מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא כשהקב"ה מלמדו תורה שבכתב ידע שהוא יום וכיוצא בזה אמרו בואלה שמות רבה וזהו ענין אליהו ז"ל שהוא עדיין חי וקיים לפי שהוא בשמים עם המלאכים למעלה מהתנועה וכיון שהוא למעלה ממנה הוא למעלה מהזמן והזמן אינו פועל בו וזהו סיבת קיום אנשי התחייה בעולם שכולו ארוך והשם יזכנו להיות מהם אמן:

בן שמנים לגבורה. וזהו לשון הכתוב ואם בגבורות שמנים שנה שאם כחו של אדם הוא חזק יגיע לשמונים וכתבו חכמי הטבע כי סיבת ההוייה התמידית שאינה משתנית שיבא שמעון אחר ראובן ולוי אחר שמעון וכן לעולם היא התנועה הראשונה היומית כי זאת התנועה היא נמצאת בענין אחד וסיבת ההוייה וההפסד היא הויית ראובן והפסדו היא התנועה שיש לשמש בגלגלו לפי שאינה בענין אחד אלא פעם יקרב ממנו בהיותו במזלות הצפוניים ופעם ירחק ממנו בהיותו במזלות הדרומיים ואנו רואים כי בקרבתו ממנו נעשים ההויות והצמחים מתיבשים על כן יראה שזמן הבחרות והגדול הוא שוה לזמן הזקנה והירידה ולפי שהרופאים אומרים שהגדול הוא עד חמש ושלשים שנה יהיה זמן הירידה עד שבעים שנה אם אין שם סיבות מקרייות מהפסד אויר או הנהגה רעה ואפשר שיחי' יותר משבעים שנה בטוב ההנהגה ועל זה אמר התנא בן שמונים לגבורה וזה שאמרו הטבעיים אמת הוא כי אנו רואים שזמן העיבור משוער הוא בתנועת הלבנה כן קץ האדם הוא משוער בתנועת השמש וכבר פירשתי יותר למעלה ממה שפירשו הם טעם למה היה קץ האדם מקיף בשביעיות וגם פה שחלקו המיתה לשלשה מינים מיתה טבעית ומיתה אלהיית והיא מיתת מגפה ומיתה מקרית והיא בפשיעת האדם בעצמו מקרא מלא הוא שנא' חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה אם ה' יגפנו הוא ההפסד באויר יומו יבא ומת היא מיתה טבעית והוא הקץ הקצוב לפי טבעו או במלחמה ירד ונספה מיתה מקרית בפשיעה ורוע ההנהגה וכן פירש בעל הכוזר ז"ל:

בן תשעים לשוח. הולך שחוח וכפוף. ויש מפרשים לשון שוחה עמוקה לשון קבר. ויש מפרשים לשון תפלה כמו לשוח בשדה בסי"ן שאין לו עסק אלא בתפלה. ופירש רבינו יונה ז"ל בספר שערי צדק כי כוונת התנא בהזכירו זמני הזקנה הוא להעיר אוזן לאדם שיתעורר בתשובה כשיראה שהוא בא בימים וקרוב לבא עתו וימיו לא ימשכו ולא יהיה מאותן שנא' עליהם גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע ואמרו כי פילוסוף אחד כשראה לובן שערו אמר אלו הם שלוחי המות:

בן מאה כאלו מת ובטל מן העולם. שלא נשארה בו לחלוחית וכמת הוא בחייו וכל זה בדורות הללו בלבד וכן על צד הטבע אבל על צד הרצון האלהי אפשר להוסיף על הקץ הקצוב כדעת מי שאומר זכה מוסיפין לו כמו שנזכר בפרק החולץ ויש ללמוד ממה שאמר בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה דין מדיני התורה כי לדברי אנקלוס שהוא מתרגם מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא וזהו יניק וחכים אם כן והדרת פני זקן נדרש לזקן אשמאי פירוש בור מתרגומו של אנקלוס והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וכשהגיע לששים הרי הוא זקן וחייבים לעמוד מפניו ולדברי איסי בן יהודה שדורש יניק וחכים מן והדרת פני זקן שאין זקן אלא מי שקנה חכמה ומפני שיבה כל שיבה במשמע אם כן אינו חייב לעמוד מפני זקן שלא למד חכמה עד שיהיה בן שבעים שאין קרוי איש שיבה אלא בן שבעים:

משנה כב

הפירוש זהו סוף הפ' החמישי ובסדורי תפלות עשאוהו ראש פ' ששי והכניסו בו ברייתא. לפי שבספרד ובצרפת נוהגים לקרות מסכתא זו בין פסח לעצרת והם שש שבתות ועשו מזה הסוף פרק אחד עם הברייתא שקורין בשבת ששית והוא פר' שלו חכמים. ובמקומות אלו נהגו לקרות מסכ' זו אחר עצרת עד אב וקורין וחוזרין אחר שמשלימין וזאת המשנ' שהיא בלשון ארמי' לא ידענו למה כי על דאטפת אטפוך הם דברי הלל שהיה בבלי ולשונם ארמי' ובנן דוכרין ובנן נוקבין ושאר תנאי כתוב' שהם בפ' נערה שנתפתתה ואם אוביר ולא אעביד שהוא בפרק המקבל שהוא במשנה הם לשון השטרות שהיו כותבין בלשון ארמ יתכמו שמוכיח בהרבה מקומות בתלמוד אבל משנה זו לא ידענו למה נכתבה בלשון ארמית. ושמא בן בג בג ובן הא הא היו מבבל כהלל. ובמסכת עדיות יש משנה בלשון ארמית העיד יוסף בן יועזר איש צרידה על אייל קמצא דכן וכו' והביאוה בראשון מפסחים ובשני מע"ז ולא מצינו אלו התנאים בשום מקום אלא בן בג בג בבבא קמא פרק המניח ובערכין פרק אין בערכין ובפרק בכל מערבין ובפרק התכלת ובפסחים פרק מי שהיה טמא ובבכורות פרק ראשון והיה שמו יוחנן בן בג בג כמו שנזכר בראשון מקדושין והיה אומר הפוך בתורה והפוך בה שזה הוא פירוש סלסליה כמו שאמרו בראש השנה פרק ראוהו בית דין ובמגילה פרק שני לא הוו ידעי רבנן מאי סלסליה ותרוממך. שמעוה לאמתיה דרבי דאמרה לההוא גברא דהוה מהפך בחזייה עד מתי אתה מסלסל בשערך וכו':

דכולה בה. שהכל תמצא בה ובכל שעה תמצא בה חדושים וכמו שאמרו פרק כיצד מעברין למה נמשלה תורה לתאנה מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים כך התורה וכן אמרו שם למה נמשלה התורה לדד מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב כן התורה כמו שנזכר שם:

סיב ובלה בה. גם עד זקנה ושיבה לה תעזבנה. סיב לשון זקנה תרגום זקן סיב. ובלה לשון יבלו בחירי בישעיה:

ומינה לא תזוע. אפילו למדת כל התורה כולה אל תאמר כמו שאמר בן דמא לרבי ישמעאל אני שלמדתי כל התורה מהו שאלמד חכמה יונית אמר לו צא ובדוק שעה שאינה מן היום ומן הלילה כלומר שאין שם שעה מותרת לעסוק בחכמה אחרת זולתי חכמת התורה שנא' והגית בו יומם ולילה זהו כל הזמן ולא התירו לעסוק באותה חכמה אלא בבית הכסא או בבית המרחץ שאסור להרהר בתורה כמו שנזכר בפ' שתי הלחם במנחו'. ומה שנהגו היתר בזה הוא לענין להשיב את אפיקורוס כמו שהארכתי למעלה בפרק שני. ויש ספרים שכתוב בהם סיב ובלה בה ובה תחזי ומינה לא תזוע שאין לך טובה הימנה וכתבו זה במשנה מברייתא דאבות דרבי נתן:

משנה כג

בן הא הא אומר. בא להשלים דברי בן בג בג שאם תיגע בתורה יש לך שכר שלא תאמר הריני יודע כל התורה ולמה אני עמל בה יותר ועל כן אמר כי לפי הצער הגדול יהיה השכר גדול. ובאבות דרבי נתן שנו משל לשוכר סוס למקום קרוב בשכר מועט ולמקום רחוק בשכר הרבה לפי הטורח השכר. וזהו שאמרו בסוטה פ' היה נוטל א"ר יוחנן למדנו קבול שכר מאלמנה שאמר לה למה היתה באה להתפלל בבית הכנסת שלו הרחוק מביתה ומנחת בתי כנסיות הקרובים לביתה ואמרה לו ולאו שכר פסיעות יש. וכל שכן מי שטורח לחזור בלימודו שיש לו שכר גדול לפי הטורח אע"פי שכבר למד. והטעם בזה שכיון שפירש האדם מן התורה אינה מתקיימת שנא' התעיף עיניך בו ואיננו כמו שדרשו חז"ל במגילה ובסוטה פרק אלו נאמרין. וכן בראשון מברכות אמרו אגרא דפרקא רהטא אגרא דכלה דוחקא לומר כי עיקר השכר הוא מפני הצער ובפ' קמא דחגיגה אמרו אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת וצא ולמד משוק של חמורים עשרה פרסי בזוזא חד עשרה פרסי בתרי זוזי כן השונה פרקו מאה ואחת יש לו שכר כפול על אותו ששונה פרקו מאה פעמים מפני תוספת פעם אחת. ורבינו משה ז"ל פירש זה לענין הכובש את יצרו לפי הצער שיש לו בכבישתו היצר המתאוה לעבירה יהיה לו שכר והוקשה לו בזה כי זה האיש המתאוה לעבירה גרוע הוא שהרי הכתוב אומר נפש רשע אותה רע ויותר מעולה הוא מי שאין יצרו מתגבר עליו כי זה קורין הפילוסופים נפש טובה כי שורש יצירתה הוא טוב ולא תתאוה כי אם לעשות טוב והוא הטיל פשרה ביניהם כי הדברים אשר הם בעצמם רעים כגון רציחה ושפיכות דמים וגנבה והם דברים שנקראים משפטים המתאוה להם הוא באמת רע והדברים שהם מעצמם טובים ואינם רעים אלא מפני שאסרה אותם תורה והם הנקראי' חוקים בזה אם היצר הוא מתאוה להם אינו רע והכובש יצרו בהם יש לו שכר והביא ראיה מספרי שאמרו שם רבי שמעון בן גמליאל אומר אל יאמר אדם אי איפשי לאכול בשר בחלב אי איפשי ללבוש שעטנז אי איפשי לבא על הערוה אלא איפשי ואבא שבשמים גזר עלי ואלו הדברים הם חוקים. והבא על הערוה בכאן הוא לישא אחותו שאין בזה רע אלא מצד המצוה ולא אמר איפשי לרצוח איפשי לגנוב שאלו הדברים המתאוה להם באמת הוא רע אבל החוקים כאכילת בשר בחלב ולבישת שעטנז שהיצר הרע ועכו"ם משיבין עליהם למה נאסרו בזה אם היצר הרע מתאוה להם והוא כובש את יצרו הרי הבדלה זו לכבוד האל ית' כמו שלמד זה ממה שכתוב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שתהיה הבדלתכם לי ועל זה יש אל הכובש יצרו בהם שכר גדול ועל זה אמר בן הא הא לפום צערא אגרא. וראויה היתה חתימת מסכתא זו מדברי בן בג בג ובן הא הא: