מצוה:לפסוק טומאת צרעת בגדים
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
מז וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים.
מח אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר.
מט וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן.
נ וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים.
נא וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא.
נב וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי אוֹ אֶת הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת כָּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.
נג וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל כְּלִי עוֹר.
נד וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.
נה וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ.
נו וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הָעוֹר אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵרֶב.
נז וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע.
נח וְהַבֶּגֶד אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר.
נט זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ.
(ויקרא יג, מז-נט)
היא שצונו להיות דנין בטומאת בגד מצורע שיהיה טמא. ומצוה זו כוללת כל מיני טומאת בגדים בצרעת; איך הם טמאים ואיך הם מטמאים, ומה הם צריכים – הסגר או קריעה או שריפה או רחיצה וטהרה – וזולת זה שבא בכתוב ומה שבא בו בקבלה.
לעשות בנגע בגדים כמשפט הכתוב בפרשה. שנאמר (ויקרא יג מו) והבגד כי יהיה בו נגע וגו'. ומצוה זו כוללת כל דיני צרעת בגדים איך יטמאו ואיך לא יטמאו, ומה מהם צריך הסגר או קריעה או שריפה ורחיצה וטהרה.
משרשי המצוה. שרצה האל בטובו הגדול ליסרנו כאשר ייסר איש את בנו (דברים ח ה). כי זה הענין איננו בטבע, אבל מופת הוא באמה הקדושה למען ילמדו ויקחו מוסר בהשתנות הכלים המיחדים לתשמישם, והם הבגדים של צמר ופשתים, כי בהם רב תשמיש בני אדם, וישובו מתוך כך מדרכם הדעה טרם תזרח הצרעת גם בגופם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (תזריע נגעים פרק יג מ"א) שאין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים בלבד ושעור טמאתן כגריס כשעור באדם. ושלשה סימני טמאה יש בהם (נגעים ג ז) ירקרק, אדמדם, פשיון. פרוש ירקרק ירק שבירקין ככנף הטואס. ואדמדם אדם שבאדמים כמו הזהורית. ודיני הפשיון (שם יא ז) ודין ירק שפשה אדם, או אדם שפשה ירק, ודין כל כלי ראוי להתטמא שאמרו זכרונם לברכה (שם יא) שהוא מטמא בנגעים אף על פי שאינו מטמא במדרס הזב, כמו קלעים של ספינה והפרכת ושבכית של שבכה ומטפחות סופרים והאבנט ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רחב כגריס וכל כיוצא בהן. ואין צריך לומר שאר הכלים כגון כרים וכסתות. ויתר פרטיה מבארים בטהרות. והרב מהן במסכת נגעים (פי"ב מהל' טומאת צרעת).
ונוהגת בבגדי זכרים ונקבות. והעובר עליה ולא התנהג בענין זה כדין הכתוב בפרשה, בטל עשה.
מצות עשה לעשות בנגעי בגדים כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב לפשתים וצמר או בעור או בכל מלאכת עור. והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד או בעור או בשתי או בערב או בכל כלי עור נגע צרעת הוא והראה את הכהן. וראה הכהן את הנגע והסגיר את הנגע שבעת ימים. וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב או בעור לכל אשר יעשה העור למלאכה צרעת ממארת הנגע טמא הוא. ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים או את כל כלי העור אשר יהיה בו הנגע כי צרעת ממארת היא באש תשרף. ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור. וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית. וראה הכהן אחרי הוכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו פחתת היא בקרחתו או בגבחתו. ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו וקרע אותו מן הבגד או מן העור או מן השתי או מן הערב. ואם תראה עוד בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור פורחת היא באש תשרפנו את אשר בו הנגע. והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכובס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור לטהרו או לטמאו."
שנינו במסכת נגעים פרק ג׳ הבגדים מטמאין בשני שבועות ובשלשה סימנין: בירקרק ובאדמדם ובפסיון. ופרק י״א שנינו הבגדים מטמאין בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים. הי׳ ירקרק ופשה אדמדם, אדמדם ופשה ירקרק, טמא. נשתנה ופשה, נשתנה ולא פשה, כאילו לא נשתנה. [שם] העומד בשבוע ראשון בעיניו יכבס ויסגיר העומד בשני ישרף הפושה בזה ובזה ישרף הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלת אחר לתפור במקום הקרע ופוטר שאר הבגד ומכבסו כולו כיבוס שני ומטבילו ויטהר. שנינו בת״כ [פרשה תזריע פרק י״ד] ובמס׳ נגעים פרק י״א [ודנקט בבגדים דווקא מלשון המיימוני פ׳ י״ב דטומאת צרעת ע״ש בהשגות] הפשיון הסמוך בבגדים כל שהו הרחוק כגריס או החוזר כגריס כיצד הרחוק כגון בגד שהוסגר ונולד בו נגע אחר כגריס רחוק מן הנגע שהוסגר בו הרי זה פשיון ונשרף ואם היתה פחות מכגריס אין משגיחין בו. כיצד החוזר בגד שנקרע ממנו הנגע בסוף שבוע שני וחוזר בו נגע כגריס ישרף.
[במיימוני דלעיל רפי״ג ובת״כ דלקמן] אין מטמאין בנגעי׳ אלא צמר ופשתים בלבד או השתי או הערב של צמר ופשתים ותניא בת״כ [פרק י״ג] יכול יהו מטמאין בין צבועי׳ בין שאינן צבועים ת״ל בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כבריי׳ אף צמר כברייתו אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים ת״ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבנים אף צמר לבנים. אבל עורות מטמאין אפי׳ צבועין לרבי יהודא שדבריו עיקר דתניא בת״כ [שם] שמרבה אף עורן של שרצים מעור בעור ריבה ומסיים בה יכול יהו מטמאין בין צבועים בין שאינן צבועי׳ ת״ל בגד מה בגד כולו לבן אף עורות כולן לבנות דברי רבי מאיר רבי יהודא אומר או בעור לרבות הצבועים. ובירושלמי דפ״ט דכלאים אומר כי צמר ופשתים האמור בכלאים אסור אפי׳ בצבועים אבל בנגעים שנה עליו הכתוב צמר צמר שני פעמים לדרוש מה פשתן כברייתה אף צמר כברייתו.
ושנינו במסכת נגעים פרק י״א השתי והערב מטמאין בנגעים מיד, דברי רבי מאיר. רבי יהודא אומר השתי משישלק והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו. וכמה יהא בפקע ותהא מטמאה בנגעי׳ כדי לארוג ממנה שלש על שלש שתי וערב אפי׳ כולה שתי ואפי׳ כולה ערב. היתה הפקעת מחוטין פסוקין אין מטמא בנגעים. בת״כ [בפרק הנזכר] מרבה מן והבגד שיטמא בנגעים אפי׳ כלאים בגד שהוא מן הצמר ומן הפשתים. ושנינו במסכת נגעים פרק י״א כל הבגדים מטמאין בנגעים חוץ משל גוים הלוקח בגדים של גוים יראו בתחילה. עורות הים אינן מטמאין בנגעים חיבר להם מן הגדל בארץ אפי׳ חוט ואפי׳ משיחה דבר שהוא מקבל טומאה טמא. [שם] צמר גמלים או צמר ארנבים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים אינו מטמא בנגעים מחצה על מחצה מטמא בנגעים וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה.
בת״כ [פרק י״ד] מרבה והי׳ הנגע ירקרק או אדמדם שמצטרפין זה עם זה. [כל פי׳ המקראות ע״ס מפירש״י שם] צרעת ממארת לשון סילון ממאיר פוויינ״ט בלע״ז. [שם בת״כ] ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה ממנו. ושרף את הבגד וגו׳ בצמר או בפשתים תניא בת״כ [פרק ט״ו] יכול יבא גיזי צמר או אניצי פשתן וישרפם עמו ת״ל באש תשרפנו אין צריך דבר אחר עמה. א״כ מה ת״ל בצמר או בפשתים להוציא את האומריו׳ שבו שהוא ממון אחר אומריות אמריות לשון שפת אימרא [שם] וכבסו את אשר בו הנגע יכול מקום הנגע בלבד יכבס ת״ל אשר בו הנגע יכול כל הבגד כולו טעון כיבוס ת״ל הנגע הא כיצד יכבס מן הבגד עמו. והנה לא הפך הנגע את עינו ולא פשה טמא הוא ואין צ״ל לא הפך ופשה וכבר בארנו [לעיל] משפט העומד והכהה על פי המשנה פחתת היא לשון גומא כמו באחת הפחתים כלו׳ שפלה היא הנגע שמראיו שוקעין. בקרחתו או בגבחתו כתרגום בשחיקותיה או בחדתותי׳ כשם שהקרח מאחוריו והגבחת לפניו ותפש לשון זה מפני המדרש שהוצרך לג״ש דתניא [בפ׳ איזהו נשך ד״ג] נאמר קרחת וגבחת באדם ונאמר קרחת וגבחת בבגדים מה להלן פרח בכולו טהור אף בבגדים אם אחר ההסגר פרח הנגע בכולו טהור, [שם פרק י״ז] פורחת היא דבר החוזר וצומח. באש תשרפנו את כל הבגד. וכבס שנית וטהר ומתרגמינן ויצטבע לפי שכיבוס זה לטבילה אבל שאר הכיבוסים שאינן אלא לליבון מתרגמינן ויתחור.
אחד בגד או כלי עור או השתי או הערב המוסגר או המוחלט לענין טומאה הרי הוא אב מאבות הטומאה כאדם מצורע לכל דבר ומטמא במגע ובמשא ובביאה ועושה משכב ומושב אפילו המשכב מתחת האבן והן למעלה מן האבן כדמרבה בת״כ [שם ור״ש הביא בפי׳ פ׳ י״ג דנגעים] ומה שכתב ועושה משכב ומושב וכן לקמן באבן המנוגע. היינו כדעת ר״ת שמביא לממן [והמיימוני פ׳ י״ג דהלכות טומאת צרעת וע״ש בהשגות] מזאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית הוקשו כולן יחד.