סמ"ג עשה רלח
מצות עשה לעשות בנגעי בגדים כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב לפשתים וצמר או בעור או בכל מלאכת עור. והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד או בעור או בשתי או בערב או בכל כלי עור נגע צרעת הוא והראה את הכהן. וראה הכהן את הנגע והסגיר את הנגע שבעת ימים. וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב או בעור לכל אשר יעשה העור למלאכה צרעת ממארת הנגע טמא הוא. ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים או את כל כלי העור אשר יהיה בו הנגע כי צרעת ממארת היא באש תשרף. ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור. וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית. וראה הכהן אחרי הוכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו פחתת היא בקרחתו או בגבחתו. ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו וקרע אותו מן הבגד או מן העור או מן השתי או מן הערב. ואם תראה עוד בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור פורחת היא באש תשרפנו את אשר בו הנגע. והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכובס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור לטהרו או לטמאו."
שנינו במסכת נגעים פרק ג׳ הבגדים מטמאין בשני שבועות ובשלשה סימנין: בירקרק ובאדמדם ובפסיון. ופרק י״א שנינו הבגדים מטמאין בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים. הי׳ ירקרק ופשה אדמדם, אדמדם ופשה ירקרק, טמא. נשתנה ופשה, נשתנה ולא פשה, כאילו לא נשתנה. [שם] העומד בשבוע ראשון בעיניו יכבס ויסגיר העומד בשני ישרף הפושה בזה ובזה ישרף הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלת אחר לתפור במקום הקרע ופוטר שאר הבגד ומכבסו כולו כיבוס שני ומטבילו ויטהר. שנינו בת״כ [פרשה תזריע פרק י״ד] ובמס׳ נגעים פרק י״א [ודנקט בבגדים דווקא מלשון המיימוני פ׳ י״ב דטומאת צרעת ע״ש בהשגות] הפשיון הסמוך בבגדים כל שהו הרחוק כגריס או החוזר כגריס כיצד הרחוק כגון בגד שהוסגר ונולד בו נגע אחר כגריס רחוק מן הנגע שהוסגר בו הרי זה פשיון ונשרף ואם היתה פחות מכגריס אין משגיחין בו. כיצד החוזר בגד שנקרע ממנו הנגע בסוף שבוע שני וחוזר בו נגע כגריס ישרף.
[במיימוני דלעיל רפי״ג ובת״כ דלקמן] אין מטמאין בנגעי׳ אלא צמר ופשתים בלבד או השתי או הערב של צמר ופשתים ותניא בת״כ [פרק י״ג] יכול יהו מטמאין בין צבועי׳ בין שאינן צבועים ת״ל בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כבריי׳ אף צמר כברייתו אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים ת״ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבנים אף צמר לבנים. אבל עורות מטמאין אפי׳ צבועין לרבי יהודא שדבריו עיקר דתניא בת״כ [שם] שמרבה אף עורן של שרצים מעור בעור ריבה ומסיים בה יכול יהו מטמאין בין צבועים בין שאינן צבועי׳ ת״ל בגד מה בגד כולו לבן אף עורות כולן לבנות דברי רבי מאיר רבי יהודא אומר או בעור לרבות הצבועים. ובירושלמי דפ״ט דכלאים אומר כי צמר ופשתים האמור בכלאים אסור אפי׳ בצבועים אבל בנגעים שנה עליו הכתוב צמר צמר שני פעמים לדרוש מה פשתן כברייתה אף צמר כברייתו.
ושנינו במסכת נגעים פרק י״א השתי והערב מטמאין בנגעים מיד, דברי רבי מאיר. רבי יהודא אומר השתי משישלק והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו. וכמה יהא בפקע ותהא מטמאה בנגעי׳ כדי לארוג ממנה שלש על שלש שתי וערב אפי׳ כולה שתי ואפי׳ כולה ערב. היתה הפקעת מחוטין פסוקין אין מטמא בנגעים. בת״כ [בפרק הנזכר] מרבה מן והבגד שיטמא בנגעים אפי׳ כלאים בגד שהוא מן הצמר ומן הפשתים. ושנינו במסכת נגעים פרק י״א כל הבגדים מטמאין בנגעים חוץ משל גוים הלוקח בגדים של גוים יראו בתחילה. עורות הים אינן מטמאין בנגעים חיבר להם מן הגדל בארץ אפי׳ חוט ואפי׳ משיחה דבר שהוא מקבל טומאה טמא. [שם] צמר גמלים או צמר ארנבים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים אינו מטמא בנגעים מחצה על מחצה מטמא בנגעים וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה.
בת״כ [פרק י״ד] מרבה והי׳ הנגע ירקרק או אדמדם שמצטרפין זה עם זה. [כל פי׳ המקראות ע״ס מפירש״י שם] צרעת ממארת לשון סילון ממאיר פוויינ״ט בלע״ז. [שם בת״כ] ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה ממנו. ושרף את הבגד וגו׳ בצמר או בפשתים תניא בת״כ [פרק ט״ו] יכול יבא גיזי צמר או אניצי פשתן וישרפם עמו ת״ל באש תשרפנו אין צריך דבר אחר עמה. א״כ מה ת״ל בצמר או בפשתים להוציא את האומריו׳ שבו שהוא ממון אחר אומריות אמריות לשון שפת אימרא [שם] וכבסו את אשר בו הנגע יכול מקום הנגע בלבד יכבס ת״ל אשר בו הנגע יכול כל הבגד כולו טעון כיבוס ת״ל הנגע הא כיצד יכבס מן הבגד עמו. והנה לא הפך הנגע את עינו ולא פשה טמא הוא ואין צ״ל לא הפך ופשה וכבר בארנו [לעיל] משפט העומד והכהה על פי המשנה פחתת היא לשון גומא כמו באחת הפחתים כלו׳ שפלה היא הנגע שמראיו שוקעין. בקרחתו או בגבחתו כתרגום בשחיקותיה או בחדתותי׳ כשם שהקרח מאחוריו והגבחת לפניו ותפש לשון זה מפני המדרש שהוצרך לג״ש דתניא [בפ׳ איזהו נשך ד״ג] נאמר קרחת וגבחת באדם ונאמר קרחת וגבחת בבגדים מה להלן פרח בכולו טהור אף בבגדים אם אחר ההסגר פרח הנגע בכולו טהור, [שם פרק י״ז] פורחת היא דבר החוזר וצומח. באש תשרפנו את כל הבגד. וכבס שנית וטהר ומתרגמינן ויצטבע לפי שכיבוס זה לטבילה אבל שאר הכיבוסים שאינן אלא לליבון מתרגמינן ויתחור.
אחד בגד או כלי עור או השתי או הערב המוסגר או המוחלט לענין טומאה הרי הוא אב מאבות הטומאה כאדם מצורע לכל דבר ומטמא במגע ובמשא ובביאה ועושה משכב ומושב אפילו המשכב מתחת האבן והן למעלה מן האבן כדמרבה בת״כ [שם ור״ש הביא בפי׳ פ׳ י״ג דנגעים] ומה שכתב ועושה משכב ומושב וכן לקמן באבן המנוגע. היינו כדעת ר״ת שמביא לממן [והמיימוני פ׳ י״ג דהלכות טומאת צרעת וע״ש בהשגות] מזאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית הוקשו כולן יחד.