מצוה:לעשות מעקה לגג הבית
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.
(דברים כב, ח)
היא שצונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו. וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם, כדי שלא יפול המסתכן מהם או בהם. וכן כל המקומות המסוכנין והרעועים, כלם יבנו על סדר שיסור הרעוע והסכנה.
והוא אמרו יתעלה ועשית מעקה לגגך. ולשון ספרי ועשית זו מצות עשה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בבבא קמא.
להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר (דברים כב ח) ועשית מעקה לגגך. והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן, כדי שלא תכשל בריה לפל בהם או מהם, ובכלל מצוה זו, לבנות ולתקן כל כתל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, וזה שהזכיר הכתוב לגגך דבר הכתוב בהווה ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה קפד).
משרשי המצוה. לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו, לפי זכותן או חיובן. וכענין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ז ב), אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמר עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע, שאם תפל אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מחו, או אם יפל האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמר הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעלות, ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חמר צוהו לשמר מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעלתו עליו אם לא ישמר ממנו.
ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסד האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגדל התעלות נפשם נהפך הוא, שהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו לכבשן האש ולא הזק, וארבעת (ושלשת) החסידים הנזכרים, ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשהון לא אתחרך ורב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה, לשמר משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מות בפשיעותנו, ולא נסכן נפשותנו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים אמור פרשתא ח) (אמור פרשה ח ), שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי השם, היו עורכין מלחמתן ומזינים עצמן ועושין כל ענינם, כאילו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו ואשר לא יחלק על האמת מרע לב יודה בזה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה ג א), שאין חיוב המעקה אלא בבית שיש בה דירה. אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה, וכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאינן עשויין לדירה. ומה שאמרו זכרונם לברכה, שאם היתה רשות הרבים גבוהה מגגו אין זקוק למעקה, שנאמר כי יפל הנופל ממנו, ולא בתוכו, ושעור גבה מעקה עשרה טפחים.
והרבה דברים אסרו זכרונם לברכה (פי"א מהל' רוצח ה"ה ז) כדי להשמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה, לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן, מהן מה שאמרו שלא יניח אדם פיו על הסילון וישתה, וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים שמא ישתה עלוקה, ואסרו (חולין י א) מים מגולין מפני חשש, שלא ישתה מהן הרחש בעל הארס, ושיעור גלוין כדי שיצא הרחש מאזן כלי וישתה. ואמרו בענין זה, שיש משקין שיש בהן משום גלוי ומהן שאין בהם משום גלוי. ומחשש (פי"ב מהל' רוצח ה"ב ד) זה בעצמו אסרו נקורי תאנים וענבים ורמונים וקשואין ודלועין והמלפפונות, אפילו הן ככר, ודרך כלל כל פרי שיש בו לחה ונמצא נשוך אמרו שהוא אסור. וכמו כן אסרו שלא יתן אדם מעות לתוך פיו שמא יש עליהן רק יבש של מכה שחין, או מצרעין, או זעה, שכל זעת אדם היא סם המות חוץ משל פנים. ויתר פרטיה מבוארין בבבא קמא ובמקומות מסנהדרין ובשקלים ירושלמי פרק ראשון (פי"א מהל' רוצח).
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ומניח גגו או בורו בלא מעקה בטל עשה זה, וגם עבר על לאו דלא תשים דמים בביתך, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה תקמז) בעזרת השם.
מצות עשה שיעשה אדם מעקה לגגו שנאמר כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך. ותניא בספרי [תצא] אין לי אלא בנה; לקח וירש ונתן לו במתנה מניין? תלמוד לומר בית. מ״מ אין לי אלא בית, מניין הבונה בית התבן בית הקש בית האוצרות? תלמוד לומר לא תשים דמים בביתך. יכול הקונה בית שער אכסדרא ומרפסת יתחייב ת״ל בית מה בית מיוחד לדירה אף כל מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה וה״ה לבתי בנסיות ולבתי מדרשות שאין עשויין לדירה ועשית מעקה לגגך אין לי אלא גג מניין לרבות בורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין ת״ל לא תשים דמים בביתך אם כן מה ת״ל גג פרט לכבש כמה הוא מקום מעגלו פירוש גובהו בבור שלשה טפחים ובבית גובהו עשרה עכ״ד הברייתא ומסיים בה ועשית מעקה לגגך זו מ״ע ולא תשים דמים בביתך זו מל״ת.
[בסוכה דף ג׳] תניא בית שאין בו ד״א על ד״א פטור מן המעקה ונר׳ מי ששכר בית מאחרים פטור מן המעקה מן התורה מדלא מרבינן אלא לקח וירש ונתן לו במתנה ואינו אומר נשכר לו והא דתניא בב״מ בסוף פרק השואל [דף ק״א] שהשוכר חייב לעשות לו מעקה מדרבנן הוא מפני שהוא דר בבית פן יבא להתרשל בדבר במסכת חולין בפרק ראשית הגז [דף קל״ו] אמרינן דמודה רבי אלעאי דבית של ב׳ שותפין חייב במעקה ואע״ג דכתיב גגך ולא בשותפות כתב רחמנא כי יפול הנופל ממנו הרבה יש שם כשיטה זו ואומר על כולן אמר רב ביבי ברבי אביי ליתנהו להנהו כללי פירוש דאמרינן דמודה להו רבי אלעאי לחייב בהן שותפות אלמא רבי אלעאי פוטר בית של שני שותפין מן המעקה שכמו שדורש רבי אלעאי צאנך ולא שותפות לעניין ראשית הגז דתניא [שם דף קל״ה] בהמת שותפין חייבת בראשית הגז ורבי אלעאי פוטר כך דורש גגך למעוטי שותפות ויכול להיות שאין הלכה כרבי אלעאי אע״פ שהלכה כמותו בראשית הגז [שם דף קל״ו ובפ׳ מי שמתו דף כ״ג] לעניין פטור ח״ל וכן פסק רבינו משה [בפ׳ י״א דהלכות רוצח ושמירת נפש] דבית של שותפין חיב במעקה.
וכן כל שיש בו סכנת נפשות מ״ע להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד, ואם לא הסיר והניח המכשולות המביא לידי סכנה, בטל מ״ע ועובר מל״ת דלא תשים דמים בביתך כאשר ביארנו במל״ת [קס״ז]. דברים הרבה אסרו חכמים במסכת ע״ז ובמקומות אחרים מפני שיש בדם ס״נ וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הן דתניא במסכת ע״ז [דף ב׳]: לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה ואינו רואה, ולא ישתה מים מגולין שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות.
ואלו הן המשקין האסורין משום גילוי כדמסקינן בפרק שני דע״ז [דף ל׳ כל הסוגיא]: המים, והיין אפילו מזוג ואפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ, והחלב, והציר, והדבש. אבל כל שאר המשקין אין מקפידין על גילויין שאין בעלי אדם שותין מהן. [בירושלמי דלקמן] השום שנתרסק ואבטיח שנחתך ונתגלה, אסור כדאיתא בברייתא בסמוך וכן כל כיוצא בזה. יין מבושל אין בו משום גילוי וכן יין תוסס והוא היין משעת דריכתו עד ג׳ ימים וכן ישנו בירושלמי דתרומות. וכל המשקין האסורין משום גילוי שנתגלו בין ביום בין בלילה אסורין. ואפילו היה בצד אדם ישן, אין אימת ישן על הזוחלין. [בדף ל׳ דלעיל] וכמה ישהו ויהיו אסורין? שנינו במס׳ תרומות פ״ח כדי שיצא הנחש ממקום קרוב ומפרש בירושלמי [שם וכן בגמרא דידן חולין דף י׳] מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו.
עוד שנינו במס׳ תרומות [דלעיל] שיעור המים שיאסרו אם נתגלו כדי שיהא הסם ניכר בהם ומזיק אבל אם היו המים מרובים הרי הן מותרין בין בקרקע בין בכלים וכן הדין בשאר משקין ומעיין המושך כל שהוא אין בו משום גילוי כדאיתא בירושלמי דתרומות. עוד תניא בפ״ב דע״ז [דף ל׳ כל הסוגיא] חבית שנתגלה, אע״פ ששתו ממנו תשעה ולא מתו, לא ישתה עשירי. מעשה היה ואמרו ששתה עשירי ומת מפני שארס של נחש שוקע למטה ויש חמת זוחלי עפר שעולה וצף למעלה ויש שהוא נתלה באמצע המשקה. לפיכך הכל אסור ואפילו סננו במסננת. וכן אבטיח שנתגלה אע״פ שאכלו ממנה תשעה ולא מתו לא יאכל עשירי. מים שנתגלו לא ישפכם לר״ה ולא יכבס בהם את הבגד ולא ירבץ בהן הבית ולא יגבל בהם את הטיט ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו ולא ישקה בהן את הבהמה אלא לחתול בלבד [בתוס׳ דביצה דף ו׳ בד״ה והאידנא] ועכשיו באלו מלכיות אין אנו נזהרים מגילוי לפי שאין חמת זוחלי עפר מצוי כלל באלו המלכיות.
בהמה חיה ועוף שנמצאו חתוכי רגלים, אעפ״י שהם מותרים משום טריפה, הרי אלו אסורין משום סכנה שמא אחד מזוחלי עפר נשכו, עד שיבדקו. כיצד בודקין אותו צולין אותו בתנור אם לא נתחתך הבשר ולא נשתנה משאר צלי הרי אלו מותרין כדאיתא במסכת חולין בפרק אלו טריפות [דף נ״ט] וכן שנינו במסכת תרומות [פ״ח] ניקורי ענבים ותאנים ושאר פירות שנמצאו נשוכים אסורי׳ משום שמא נשכן נחש או כיוצא בו ואפי׳ ראה צפור או עכבר יושב ומנקר הרי אלו אסורין שמא במקום נקב ניקב כדתניא פ״ק דחולין [דף ט׳] ותאנה או ענב שניטלו עוקץ שלהם אין בהם משום גילוי כדאיתא בפ״ב דע״ז [דף ל׳ וע״ש בתוספות], [שם] לפיכך אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש תאנה נקורה שיבשה ותמרה נקורה שיבשה שתיהן מותרות כדאיתא בירושלמי דתרומות [פ״ח].
גרסינן בירושלמי דע״ז [פ״ב] אסור למיתן פיסתא תחותי בי שיחיא ויש לפרש חתיכת של בשר או לחם מפני הזיעה ורבינו משה פי׳ [בפי״ב דרוצח ושמירת נפש] לא יתן אדם פס ידו תחת שיחו שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידי׳ עסקניות. עוד שם בירושלמי [דלעיל] אסור לאדם ליתן מעות או דינרים לתוך פיו שמא יש עליהם רוק יבש של מוכה שחין או מצורעין או זיעות שכל זיעות אדם סם המות חוץ מזיעת הפנים ולא יתן תבשיל תחת המטה אע״פ שעוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו. גרסינן בפ׳ שואל [בשבת דף קנ״א] כל הישן בבית יחידי אוחזתו לילית [שם דף ל״ב] ואסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או לעמוד במקום סכנה.
[בע״ז דף כ״ב] ואסור להתייחד עם עכו״ם מפני שהם חשודים על שפיכות דמים ותניא במסכת ע״ז [דף כ״ד] לא יתלוה עמהם בדרך פגע עכו״ם בדרך מחזירו לימינו היו עולין במעלה או היו יורדין בירידה לא יהי׳ ישראל למטה ועכו״ם למעלה אלא ישראל למעלה ועכו״ם למטה שמא יפול עליו דבר להמיתו ולא ישוח לפניו שמא ירוץ גולגלתו. שאלו לאן אתה הולך ירחיב לו הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו שנאמר עד אשר אבא אל אדוני שעירה גרסינן בפ״ק דיומא [דף כ״א] היוצא קודם קרות הגבר דמו בראשו רבי אושעיא אומר עד שישנה וי״א עד שישלש ובאיזה תרנגול אמרו בתרנגול בינוני. עוד אמרו במסכת ע״ז [דף כ״ז] אסור להתרפאות מן עכו״ם אלא במכה שבחוץ שאין בו סכנה וכל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן ומותר לשאול לרופא עכו״ם ויאמר לו דבר פלוני או עשב פלוני יפה לכך וכך תעשה אבל לא יקח ממנו ואסור להסתפר מהם בייחוד שמא יהרגנו והזכרתי מדברים אלו בהלכות ע״ז במל״ת [מ״ה].