ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמו
להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר (דברים כב ח) ועשית מעקה לגגך. והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן, כדי שלא תכשל בריה לפל בהם או מהם, ובכלל מצוה זו, לבנות ולתקן כל כתל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, וזה שהזכיר הכתוב לגגך דבר הכתוב בהווה ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה קפד).
משרשי המצוה. לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו, לפי זכותן או חיובן. וכענין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ז ב), אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמר עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע, שאם תפל אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מחו, או אם יפל האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמר הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעלות, ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חמר צוהו לשמר מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעלתו עליו אם לא ישמר ממנו.
ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסד האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגדל התעלות נפשם נהפך הוא, שהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו לכבשן האש ולא הזק, וארבעת (ושלשת) החסידים הנזכרים, ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשהון לא אתחרך ורב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה, לשמר משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מות בפשיעותנו, ולא נסכן נפשותנו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים אמור פרשתא ח) (אמור פרשה ח ), שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי השם, היו עורכין מלחמתן ומזינים עצמן ועושין כל ענינם, כאילו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו ואשר לא יחלק על האמת מרע לב יודה בזה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה ג א), שאין חיוב המעקה אלא בבית שיש בה דירה. אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה, וכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאינן עשויין לדירה. ומה שאמרו זכרונם לברכה, שאם היתה רשות הרבים גבוהה מגגו אין זקוק למעקה, שנאמר כי יפל הנופל ממנו, ולא בתוכו, ושעור גבה מעקה עשרה טפחים.
והרבה דברים אסרו זכרונם לברכה (פי"א מהל' רוצח ה"ה ז) כדי להשמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה, לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן, מהן מה שאמרו שלא יניח אדם פיו על הסילון וישתה, וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים שמא ישתה עלוקה, ואסרו (חולין י א) מים מגולין מפני חשש, שלא ישתה מהן הרחש בעל הארס, ושיעור גלוין כדי שיצא הרחש מאזן כלי וישתה. ואמרו בענין זה, שיש משקין שיש בהן משום גלוי ומהן שאין בהם משום גלוי. ומחשש (פי"ב מהל' רוצח ה"ב ד) זה בעצמו אסרו נקורי תאנים וענבים ורמונים וקשואין ודלועין והמלפפונות, אפילו הן ככר, ודרך כלל כל פרי שיש בו לחה ונמצא נשוך אמרו שהוא אסור. וכמו כן אסרו שלא יתן אדם מעות לתוך פיו שמא יש עליהן רק יבש של מכה שחין, או מצרעין, או זעה, שכל זעת אדם היא סם המות חוץ משל פנים. ויתר פרטיה מבוארין בבבא קמא ובמקומות מסנהדרין ובשקלים ירושלמי פרק ראשון (פי"א מהל' רוצח).
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ומניח גגו או בורו בלא מעקה בטל עשה זה, וגם עבר על לאו דלא תשים דמים בביתך, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה תקמז) בעזרת השם.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/546