מצוה:להעניק לעבד העברי בצאתו לחופשי
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ.
טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.
(דברים טו, יד-טו)
היא שצונו להעניק עבד עברי כשיצא לחופשי ולא יצא בידיים ריקניות, והוא אמרו "העניק תעניק לו" (דברים טו, יד).
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק קמא מקידושין ("האשה נקנית").
לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידינו לחירות ולא נשלחנו בידיים ריקניות, ועל זה נאמר "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך יי אלהיך תתן לו" (דברים טו, יד).
משרשי המצוה למען נקנה בנפשנו מידות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב. והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו. והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו. ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין טז:) שאחד העבד היוצא בסוף שש או ביובל או במיתת אדון, וכן אמה שיוצאת באחד מכל אלו או בסימנין – הרי אלו מעניקין להם. אבל היוצאין בגרעון כסף אין מעניקין להם, שנאמר "וכי תשלחנו חפשי" וזה לא שלחו הוא, אלא שהעבד הוא שגרם בנתינת הכסף לצאת מתחת ידו. וכן מה שדרשו זכרונם לברכה (דף יז.) במה שהזכיר הכתוב, צאן וגורן ויקב, שבדברים שיש בהן ברכה מחמת עצמם הוא שחייב אדם להעניקם, אבל לא כספים ובגדים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין פוחתין לו משלושים סלע, ובין נתברך בעל הבית לרגלו או לא נתברך, חייב להעניק לו. וענק העבד לעצמו ואין בעל חובו גובה ממנו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ראשון מקידושין.
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כמו שכתבתי במה שקדם (מצוה מב). ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.
מצות עשה להעניק היוצא בשש או היוצא ביובל או במיתת האדון (קידושין טז:) וכן אמה עברייה שיוצאת ביובל או באחד מכל אלו או בסימנים. שנאמר "הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך" (דברים טו, יד).
תניא בספרי [ראה דף מ״ג ע״א] ומביאה במסכתא קידושין (דף יז.) יכול לא יהו מעניקין לו אלא מצאן גרן ויקב. מניין לרבות שאר דברים? תלמוד לומר "אשר ברכך ה׳ אלהיך תתן לו". ולא נאמר צאן גורן ויקב אלא ללמדך: מה גורן ויקב מיוחדים שהן בכלל ברכה שיש בהם הרבה מחמת עצמן, יצאו כספים והוא הדין בגדים, דברי רבי ישמעאל. רבי אלעזר בן יעקב אומר יצאו פרדות שאינו חייב ליתן לו מהם. כמה הוא נותן לו? תניא רבי יהודא אומר: אין פוחתין לו משלושים סלע בין ממין אחד בין ממינין הרבה, כשלושים של עבד שנאמר בו "יתן לאדוניו" (שמות כה, לב). ולמד גזרה שווה זה מזה, בנתינה נתינה. אף על פי שרבי מאיר ורבי שמעון חולקין עליו, דבריו עיקר כדפסקינן בעירובין (דף מו:).
ותניא (דף יז:) "אשר ברכך ה׳ אלהיך תתן לו" יכול לא נתברך הבית בגללו, אין מעניקין לו? תלמוד לומר "הענק תעניק לו" מכל מקום. ענק עבד עברי לעצמו ואין בעל חוב גובה ממנו. וענק אמה העברייה וכן מציאתה לאביה. [שם] ואם מת אביה קודם שיבוא לידו, הרי הן של עצמה ואין לאחיה בהן כלום לפי שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו, שנאמר "והתנחלתם אותם לבניכם" (ויקרא כה, מו) ולא זכות שיש לכם בבנותיכם לבניכם.