מצוה:לסמן מטמאי אדם
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא.
מו כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.
(ויקרא יג, מה-מו)
היא שצונו להיות המצורע ידוע לכל עד שיובדלו ממנו בני אדם, והוא אמרו יתעלה "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו'" (ויקרא יג, מה).
והראיה על היות זה מצות עשה, אמרם בספרא לפי שנאמר "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא, י), יכול אע"פ שהוא מנוגע ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול? תלמוד לומר "אשר בו הנגע", אפילו כהן גדול בגדיו קרועים וראשו יהיה פרוע ויגדל שער, ומבואר הוא שכהן גדול הוא בלא תעשה מלפרום או לפרוע. והשורש אצלנו כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה. ומאחר שמצאנו לשונם מורה כשנצטרע כהן גדול פורע ופורם, מורה שהוא מצות עשה.
וכבר באה הקבלה ששאר טמאים גם כן חייבין לעשות לעצמם היכר עד שירחיקום בני האדם. ולשון ספרא טמא מת ובועל נידה וכל המטמאין את האדם, מניין? תלמוד לומר "וטמא טמא יקרא". והפירוש כי כל טמא צריך שיכריז על עצמו הטומאה, ושישים לעצמו הכרה יוודע בה שהוא טמא ומי שיגע בו טמא, לכן יתרחק. והנה התבאר שהכרת מצורע אין הנשים חייבות בה, והיא אמרם האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת. אבל היא תעטה על שפם ותודיע לכל שהיא טמאה, כשאר טמאים.
שיתנהג המצורע כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" (ויקרא יג, מה). וכן כל שאר הטמאים גם כן צריכים להודיע את עצמן. ולשון ספרא (שם) טמא מת ובועל נידה וכל המטמאין את האדם, מניין? תלמוד לומר "וטמא טמא יקרא". והקריאה היא שיעשה בגופו עניין שיוכר לבני אדם בו שהוא טמא ויסורו ממנו.
משורשי המצוה. שיקח דמיון בנפשו בהרחקתו מבני אדם כי בסיבת החטא ירחק האדם מכל טוב, למען ישוב מדרכו הרעה. וזהו אמרם זכרונם לברכה (ערכין טז:) הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו, ובין אדם לחברו, ולפיכך מחוץ למחנה אהלו. ולכן ראוי שיקרא לכל אדם שיסורו ממנו. וכלל גדול בכל הדברים במדה שאדם מודד בה מודדים לו (סוטה ח:). ופרוש דבר זה לא ידעוהו רבים, כי יחשבו לפרש דבר זה אצל השם יתברך בדגמת גמול בני אדם, שכל אחד ישלם את חברו גמול כפי הטובה שעשה עמו או כפי הרעה, ולא כן הענין אצל השם ברוך הוא חלילה כי אין עם השם ברוך הוא כי אם טובה וחסד ורחמים לעולם, ובכל עת ובכל שעה טובו מוכן אל כל הראוי לקבלו ו"לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד). ומה שאמרו זכרונם לברכה (שוטה שם) אצלו ברוך הוא במדה שאדם מודד בה מודדין לו, הכונה לומר כי לפי מעשה האדם אם לטובה אם להפך, יתכן לקבלת הגמול, כי לעולם באותו הענין שישים כל מחשבותיו ויעשה מעשיו, בדוגמתו ממש תמשך עליו הברכה או ההפך.
וכן אמר הכתוב "כי לא ענה מלבו ויגה בני איש" (איכה ג, לג). וכתיב גם כן "כי לא אל חפץ רשע אתה וגו'" (תהלים ה, ה). כלומר שהשם יתברך לא יחייב בריה מחפצו בחיוב, כי האל הטוב חפץ בטוב לעולם. אבל האדם הוא שמחייב את עצמו בנטותו מן הישר, ויסיר מגופו ההכנות המכשירות אותו לקבל הטובה. והמשל על זה, ההולך על דרך ישר ופנוי מאבנים ומכל דבר המכשיל ויש לדרך גדר קוצים מכאן ומכאן ועבר אחד ונתחכך בגדר ונכוה, באמת אין לומר על האיש הזה שהשם חפץ בכויתו, אבל הוא הגורם כי לא נזהר ללכת בישר. וכמו כן בעל החטא מדת הדין תחיבנו על חטאו על כל פנים, ואין לומר עליו שהאל הטוב יחפץ בחיובו, אבל בהמנע ממנו הטוב מצד חטאו [ימשך] ימצא אליו הרע, וכעין דבר זה אמרו זכרונם לברכה (בר"ר נא, ג) אין דבר רע יורד מלמעלה.
וכלל דברינו כי כל המקרה הרע המתחדש באדם, הוא פעולה המתחדשת באדם בהסתרת פני השם יתברך מן האיש. כלומר שהשם יתברך מסיר שמירתו מעליו מצד חטאו עד שיקבל העונש הראוי לו לפי החטא, ואז יצוה מלאכיו לשמרו כאשר בתחילה, וכמו שכתוב: "והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וגו'" (דברים לא, יז). וכתב חכם אחד (כוזרי ד, ג) ידענו כי השם אחד והשינוי יבוא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו כי כולם הם בחכמה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה ח:) אין בין מצורע מסגר למצרע מחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת ראש וצפרים, כלומר שהמסגר אינו פורע ופורם. ופרוש פורע גידול השער, ופורם שיקרע בגדיו. והטהור מתוך הסגר פטור מתגלחת וצפרים, והטהור מתוך החלט חיב בתגלחת וצפרים, אבל טמאת שניהם שוה לכל דבר. ועניני טומאתן במה וכיצד, ואם אסורין בשאלת שלום, ואם הן מותרין לשנות בעודן בטומאתן, ואם אסורין לספר ולכבס, ואם מותרין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ודין המצורעת כיצד דינה והנהגתה, ויתר פרטיה מבוארים בנגעים [שם].
ונוהגת בכל זמן שיהיו לנו כהנים וחכמים שיודעים הנגעים שראויין לטהר ולטמא. ועובר על זה ולא עשה בעצמו כמשפט הזה, בטל עשה זה.
מצות עשה שיתנהג המצורע כמשפט הכתוב בפרשה שנאמר "איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי׳ פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו."
תניא בת״כ [פרשת תזריע ריש פי״ב ומביאה בפ״ג דסוטה דף כ״ג] איש אין לי אלא איש מניין לרבות את האשה ואת הקטן ת״ל צרוע בין איש בין אשה בין קטן אם כן למה נאמר איש לעניין שלמטן האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת ואין לי אלא נתקים למשפט הכתוב בפרשה מניין לרבות שאר המנוגעי׳ ת״ל טמא יטמאנו לרבות את כולם ועל כולם הוא אומר בגדיו יהיו פרומים פי׳ קרועים וראשו יהי׳ פרוע פי׳ מגודל שער, [שם בת״כ] והצרוע אשר בו וגו׳ ואפי׳ כהן גדול פורע ופורם שעשה דוחה ל״ת ועל שפם יעטה תניא בת״כ [שם] חופה ראשו כאבל. ובמס׳ מועד קטן [דף ט״ו כל הסוגיא] מפרש שאסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאבל שנא׳ ועל שפם יעטה שיהו שפתיו דבוקות אבל קורא ושונה ודורש ואסור לספר ולכבס כל ימי חלוטו והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה.
טמא טמא יקרא אומר פרוש מניין לרבות שאר הטמאין המטמאין את האדם שחייבין להודיע לכל שהן טמאין כדי שיפרשו מהם ת״ל וטמא טמא יקרא כך שנינו בת״כ [פ׳ הנזכר] שנינו במגילה [דף ח׳] אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ואומר בגמ׳ [שם] הא לעניין שלוח וטומאה זה וזה שוין מנא ה״מ. אמר רבא אמר קרא והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי׳ פרוע מי שצרעתו תלויה בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים. עוד שנינו שם [בדף ח׳] אין בין טהרה מתוך הסגר לטהרה מתוך החלט אלא תגלחת וצפורים [שם] ואומר בגמרא תגלחת וצפורים מאי טעמא לא בעי בטהור מתוך הסגר אמר אביי ואיתימא רבא דאמר קרא יצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפואות יצא מוסגר שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים [בת״כ דלעיל] בדד ישב מחוץ למחנה מושבו מחוץ לשלש מחנות [ושנינו במס׳ כלים פ״ק] עיירות המוקפות חומה שבא״י משלחין מתוכן את המצורעין בדד ישב תניא בת״כ [שם] שלא ישבו אפי׳ טמאים עמו [שם] מושבו מושבו טמא מכאן אמרו היה עומד תחת האילן ועבר אדם טהור תחת האילן נטמא היה הטהור עומד תחת האילן ועבר המצורע תחתיו לא טמאהו ואם עומד נטמא שהרי נעשה לו מושב זאת הגירסא היא במשנה במסכת נגעים [פי״ג] והוא עיקר ומסיים בסיפא [שם] וכן באבן המנוגעת באדם הנושא אותה פירוש שצריך שיעמוד אבל לא מהלך אע״פ שהאבן אינה מהלכת ומוכיח מכאן בקידושין [דף ל״ג דרכוב כמהלך. עוד שנינו במס׳ נגעים פי״ג נכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים על רוחב ארבע אמות נכנס ראשון ויוצא אחרון. וכן שנינו שם ובמסכת כלים [פ״ק] שהמצורע מטמא בביאה שאם נכנס לבית בין בימי החלט בין בימי הסגר נטמא כל אשר בבית בין אדם בין כלים ואף על פי שלא נגע בהן ונעשו ראשון לטומאה. שנינו בתחילת מסכת כלים שהמצורע בימי ספרו אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא אבל בימי חלוטו מטמא במשא. ותניא בת״כ [פרשת מצורע פ״א כל הסוגיא ועיין בפי׳ ר״ש פ״ק דכלים משנה ג׳ ובתוספות פ״ו דפסחים דף ס״ז בד״ה שכן ולקמן מ״ע רמ״ג] וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב. ואף ע״פ שבימי ספרו אינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה בימי גמרו מטמא משכב ומושב אפי׳ תחת האבן כזב ומטמא בביאה ובין המצורע המוחלט ובין המוסגר שוין בזה.