סמ"ג עשה רלה
מצות עשה שיתנהג המצורע כמשפט הכתוב בפרשה שנאמר "איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי׳ פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו."
תניא בת״כ [פרשת תזריע ריש פי״ב ומביאה בפ״ג דסוטה דף כ״ג] איש אין לי אלא איש מניין לרבות את האשה ואת הקטן ת״ל צרוע בין איש בין אשה בין קטן אם כן למה נאמר איש לעניין שלמטן האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת ואין לי אלא נתקים למשפט הכתוב בפרשה מניין לרבות שאר המנוגעי׳ ת״ל טמא יטמאנו לרבות את כולם ועל כולם הוא אומר בגדיו יהיו פרומים פי׳ קרועים וראשו יהי׳ פרוע פי׳ מגודל שער, [שם בת״כ] והצרוע אשר בו וגו׳ ואפי׳ כהן גדול פורע ופורם שעשה דוחה ל״ת ועל שפם יעטה תניא בת״כ [שם] חופה ראשו כאבל. ובמס׳ מועד קטן [דף ט״ו כל הסוגיא] מפרש שאסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאבל שנא׳ ועל שפם יעטה שיהו שפתיו דבוקות אבל קורא ושונה ודורש ואסור לספר ולכבס כל ימי חלוטו והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה.
טמא טמא יקרא אומר פרוש מניין לרבות שאר הטמאין המטמאין את האדם שחייבין להודיע לכל שהן טמאין כדי שיפרשו מהם ת״ל וטמא טמא יקרא כך שנינו בת״כ [פ׳ הנזכר] שנינו במגילה [דף ח׳] אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ואומר בגמ׳ [שם] הא לעניין שלוח וטומאה זה וזה שוין מנא ה״מ. אמר רבא אמר קרא והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי׳ פרוע מי שצרעתו תלויה בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים. עוד שנינו שם [בדף ח׳] אין בין טהרה מתוך הסגר לטהרה מתוך החלט אלא תגלחת וצפורים [שם] ואומר בגמרא תגלחת וצפורים מאי טעמא לא בעי בטהור מתוך הסגר אמר אביי ואיתימא רבא דאמר קרא יצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפואות יצא מוסגר שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים [בת״כ דלעיל] בדד ישב מחוץ למחנה מושבו מחוץ לשלש מחנות [ושנינו במס׳ כלים פ״ק] עיירות המוקפות חומה שבא״י משלחין מתוכן את המצורעין בדד ישב תניא בת״כ [שם] שלא ישבו אפי׳ טמאים עמו [שם] מושבו מושבו טמא מכאן אמרו היה עומד תחת האילן ועבר אדם טהור תחת האילן נטמא היה הטהור עומד תחת האילן ועבר המצורע תחתיו לא טמאהו ואם עומד נטמא שהרי נעשה לו מושב זאת הגירסא היא במשנה במסכת נגעים [פי״ג] והוא עיקר ומסיים בסיפא [שם] וכן באבן המנוגעת באדם הנושא אותה פירוש שצריך שיעמוד אבל לא מהלך אע״פ שהאבן אינה מהלכת ומוכיח מכאן בקידושין [דף ל״ג דרכוב כמהלך. עוד שנינו במס׳ נגעים פי״ג נכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים על רוחב ארבע אמות נכנס ראשון ויוצא אחרון. וכן שנינו שם ובמסכת כלים [פ״ק] שהמצורע מטמא בביאה שאם נכנס לבית בין בימי החלט בין בימי הסגר נטמא כל אשר בבית בין אדם בין כלים ואף על פי שלא נגע בהן ונעשו ראשון לטומאה. שנינו בתחילת מסכת כלים שהמצורע בימי ספרו אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא אבל בימי חלוטו מטמא במשא. ותניא בת״כ [פרשת מצורע פ״א כל הסוגיא ועיין בפי׳ ר״ש פ״ק דכלים משנה ג׳ ובתוספות פ״ו דפסחים דף ס״ז בד״ה שכן ולקמן מ״ע רמ״ג] וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב. ואף ע״פ שבימי ספרו אינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה בימי גמרו מטמא משכב ומושב אפי׳ תחת האבן כזב ומטמא בביאה ובין המצורע המוחלט ובין המוסגר שוין בזה.