מצוה:לא ללבוש שעטנז
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.
(ויקרא יט, יט)
לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו.
(דברים כב, יא)
הזהירנו מללבוש בגד ארוג בצמר ופשתים, כמו שהיו לובשים כומרי עבודה זרה באותו הזמן, והוא אמרו "לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא). וזה מפורסם היום אצל כומרי עבודה זרה במצרים.
והעובר על לאו זה – חייב מלקות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כלאים ובשבת וסוטה ומכות.
שלא נלבש בגד המחובר מצמר ופשתים, וזהו נקרא שעטנז, ועל זה נאמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כב, יא).
רמז משרשי המצוה כתבתי בסדר משפטים בעניין "מכשפה לא תחיה" (מצוה סב). והרמב"ם זכרונו לברכה כתב (ל"ת מב; מורה נבוכים ג, לז) בטעם האיסור: לפי שהיו כומרי עבודה זרה לובשין בזמן ההוא כן. והוא כתב עוד כי היום עדיין מפורסם הדבר אצל כומרים שיש במצרים.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות ה:) (פ"י מהל' כלאים ה"ב) שאין איסור מן התורה מחברת צמר ופשתים אלא בשוע, טווי ונוז. כלומר שהצמר שוע בפני עצמו – כלומר טרוף. וטווי בפני עצמו, ונוז בפני עצמו. פירוש נוז – שזור (נידה סא: ברש"י ור"ת שם בתוס'). וכן הפשתן כמו כן – שוע, טווי ונוז בפני עצמו. ואחר כך חברם יחד, כגון שארגן או אפילו קשרן זה בזה, מכיון שעשה בהן שני קשרים זהו שעטנז דאוריתא ללקות עליו. אבל כל זמן שלא נעשו בהן שלוש המלאכות שכתבנו, אין זה שעטנז דאוריתא אלא מדרבנן כדעת קצת המפרשים, ואין לוקין עליו. אבל מדרבנן אסור כל שנעשה בהן אחת מן המלאכות שזכרנו או שוע או טווי או נוז, וזהו אמרם זכרונם לברכה (משנה, כלאים ט, ט) הלבדין אסורין כלומר מדרבנן, מפני שהוא שוע. ומן המפרשים שאמרו, דבמלאכה אחת מאלו אסורין מדאוריתא, וכשאמרו בכאן אסורין, כלומר מדאוריתא.
ואמרו זכרונם לברכה (יומא סט.) בענין זה, אפילו עשרה מצעות זה על גב זה וכלאים תחתיהן, אסור לישב עליהן, דחישינן שמא תכרך נימא על בשרו, ודבר זה אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה' יב, יג), כשאותן הכלאים אשר מתחת הן רכין, כי אז יש בדבר חשש זה של כריכה. ואיסור זה הוא מדרבנן, דאלו מדאוריתא מותר ואפילו כשהן רכין. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) "לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט) אבל אתה מציעו תחתיך. ובירושלמי (ירושלמי כלאים ט, א) אמרו דכרים וכסתות, אף על פי שהן קשים במלאים, אסור לישב עליהן מדרבנן לפי שהן נכפלים על היושב בהם. אבל (בירושלמי בריקן) ברכין דליכא חשש העלאה מותר לישב בהן, מכיון שהם קשין.
וטעם הענין מפני שהכתוב אסר שעטנז בלשון לבישה, כלומר דרך מלבוש הוא שאסור ולא בענין אחר. ומטעם זה התירו לנו מורינו, ישמרם אל, לתת על ראשינו כובעים העשויים מלבדים להגן מן השמש, מפני שהם גם כן קשים מאוד ולפיכך אף על פי שיש בהן כלאים התירו אותן, לפי שאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך. ויש שרוצה להחמיר על עצמו בזה, ולא מיחו בידו. ומטעם זה שדרך מלבוש אסרה תורה, התירו גם כן למוכרי כסות למכור כדרכן ובלבד שלא יכוונו להתחמם בהן כלל. ומכל מקום, אף על פי שהתירו דבר זה, הסרסורין הצנועים וטובים מפשילים בגדי הכלאים כשמוכרין אותם במקל לאחוריהן, שלא יגעו בהן. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ה) שהכלאים אין להן שיעור; אפילו חוט אחד בבגד גדול, אוסר הכל עד שיסיר אותו. הכלך (רמב"ם שם ה"א) שהוא כעין צמר והוא גדל על האבנים שבים המלח, אסור עם הפשתן מדרבנן מפני מראית העין. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים ובמסכת שבת ובסוף מכות.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולבש כלאים דאוריתא או התכסה בהן חייב מלקות. ובכלאים דרבנן חייב מכת מרדות. והלובש כלאים ואפילו כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת. אבל הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו, אף על פי שלא פשט הבגד כולו, חייב על כל אחת ואחת. ובמה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום כולו? כשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי ללבוש ולפשוט אחר שהתרו בו, הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט.
כתוב בפ' תצא "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" וכתוב בפ' קדושים "ובגד כלאים שטנז לא יעלה עליך". ושנינו בכלאים אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים ומפרש בירושלמי [שם] שאין נקרא צמר אלא של רחלים ואלים כדכתיב במלכי' ומישע מלך מואב היה נוקד ומפרש שם מהו נוקד רועה והשיב למלך ישראל מאה אלף אלים צמר ומאה אלף כרים צמר.
שנינו עוד שם אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז רבי ישמעאל ברבי אליעזר אומר גלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו. ביבמות [דף ה'] מפרש רבינו שלמה שמה"ת אינו חייב על הכלאים עד שיהו הצמר והפשתן יחד מתוקנין במסרק, שוע לשון חלק דמתרגמינן שעיע, טווי שיהו שניהם טווין יחד, ונוז שיהו שניהם ארוגים יחד, [בתו' שם קצת מזה] וקשה לפירושו למה לי נוז הלא אפי' שתי תכיפות חיבור שנ' יחדיו [בגמ' שם] ועוד אמרו רבותינו [שם דף ד' ובפ"ה התכלת דף ל"ט] שנסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית להתיר כלאים בציצית ולפי זה היאך ימצא מה"ת כלאים בציצית והלא אין ציצית ארוג בטלית ופי' רבינו יעקב בספר הישר דנוז הוא משזר כדתנן נלוז ומליז נלוז מעוקל כמו חוט משזר אטור"ש בלעז, וכן פי' רבינו שלמה בפי' חומש [פ' קדושים] כמו חזיין לנזי דאית בהו [בס"ק דף י"ב] ועיקר כלאים מה"ת כשהצמר שוע וטווי ומשזר לבדו והפשתן שוע טווי ומשזר לבדו ואחר כך יחדיו דהיינו שתי תכיפות ולפי זה יתיישב שמצינו כלאים בציצית דבסוף הטלית מקום הנחת הציצית היה רגיל להיות שזור כדאמרינן בעירובין [דף צ"ו] המוציא חוטי תכלת שזורין כשרין, ומקשה ודילמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו ושזרן, ומשם נמי יש ראיה דחוטי הציצית היו שזורין, ואמרינן נמי בספרי [פרשת שלח] פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מניין אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ומה ששנינו בכלאים אין חייבין משום כלאים אלא על טווי וארוג שנאמר שעטנז אומר רבינו יעקב דאין מביא דרשא זו אלא להזכיר טווי תדע שלא הזכיר שוע אם כן לא בא לדרוש כל לשון שעטנז אמנם בירושלמי [שם] גרסינן על ההיא משנה ניתני שוע ולא ניתני נוז אילו כן הוה אמינא נוז מותר ומתני' לא אמרה כן אלא פיף של צמר ושל פשתן אסורין מפני שהן חוזרין [מבואר שם בפי' רבי' שמשון] פי' פיף צלצול בינדי"ל בלעז משמע דנוז הוא ארוג, וצריך להתיישב בפירוש הירושלמי' גרסי' בנדה [דף מ"א] אמר מר זוטרא האי מאן דאבד ליה חיטא דכיתנא בגלימא דעמרא ולא ידעינן אי נתקיה אי לא נתקיה שרי דספיקא דרבנן היא דשעטנז אמר רחמנא, פירוש החוט הזה הוא חוט יחידי שאינו שזור, מתקיף לה רב אשי ואימא או שוע, פירוש וחברו כעין לבדין או טווי בלא בלא שוע ונוז, פי' וחברו כעין בגדים גרועים או נוז, פי' ששזר פתילה של צמר ופתילה של פשתן וחבר' יחד, ומסיק [שם] דהלכה כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא דשעטנז בעינן בצמר ושעטנז בעינן בפשתים, אמנם מד"ס אסור אפי' אחד מהם כדתנן בכלאים הלבדים אסורין משום שהן שועין.
וגרסינן בתמיד [דף כ"ו] ובביצה [דף ט"ו] האי נמטא גמדא דנרש שריא פירוש הלבדים הקשין מותרין אף בלבישה מפני שאפי' לבדים הרכים אינם אלא מד"ס ומסקינן בתמיד [שם] דבגדי כהונה שהן שעטנז וקשים הותר בהן הצעה דרבני כדתניא [שם ובביצה דף י"ד וביומא דף ס"ט] לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימ' על בשרו. תניא בספרי [תצא] לא תלבש שעטנז שלא יתכסה מניין ת"ל לא יעלה עליך, יכול לא יפשילנו בקופה לאחריו ת"ל לא תלבש לבישה בכלל העלאה היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה לבישה מיוחדת שהיא הנאת הגוף אף כל שהוא הנאת הגוף.
יכול חלוק של צמר על חלוק של פשתן יהא אסור ת"ל יחדיו, רבי חנינא בן גמליאל אומר מניין שלא יקשור סרק פי' גדיל של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו אע"פ שהרצועה באמצע ת"ל יחדיו מ"מ פי' שסובר חבור על ידי דבר אחר שמו חיבור, ותניא נמי בתוספתא דכלאים ההיא דר' חנינא בן גמליאל דספרי וכן שנינו בכלאים ולא הוזכר שם רבי חנינא בן גמליאל ועוד תניא בבריייתא אחרת בתוספתא [בפ' בתרא דלעיל] חלוק שכולו צמר גמלים וצמר ארנבים וארג בו חוט אחד של פשתן בצד זה וחוט של צמר בצד זה אסור, מכל אלה משמע שכך הלכה אפי' ימצא חכמים חלוקין עליו שהר"ז סתם במשנה ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם משנה והרב ר' אליעזר ממיץ דוחה שאינה סתם משנה שיכול להיות שכולה ר' יוסי היא השנוי בראש הדבר דתנן [במתני' דלעיל] רבי יוסי אומר משיחות של ארגמן אסורות מפני שהוא מולל עד שלא קושר, סרק כו' ורבי' שמשון בר' אברהם פי' [שם ובסוף משנה קמיית' דההיא פירקא] בההיא דתוספתא ששני החוטין הן זה בצד זה, ולא גרסי' וחוט של צמר בצד אחר, וכן סרק שהיא חגורה אסור מפני שכשחוגר קושר שני ראשים של צמר ושל פשתן ביחד לפירוש זה אותן בגדים שאנו לובשין ובתוכן עורות שתפורין קודם בפשתן אע"פ שמדבק העור לבגד מאחר שאינו מדבק הפשתן לצמר מותר אפי' לרבי חנינא בן גמליאל, וכל שכן לחכמים אם חולקין עליו ועוד כי אפי' לרבי חנינא בן גמליאל לא אמר דבר זה אלא בכלאים דאוריית' כמו שמביא מן המקרא אבל בכלאים דרבנן לא החמירו, ובגדים שלנו אינן שזורין.
שנינו במסכת כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר, פי' מותר להביא פשתן לשם, ואם רוב מן הרחלים אסור, מחצה על מחצה, אסור, וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה, ותני עלה בתוספתא [שם] בד"א שהביא פשתן וטרף ביניהן אבל הביא חוטי צמר של רחלים וטרף בין חוטי צמר של גמלים אסור, פי' חוטי חשיבי ולא בטלי, עוד שנינו שם [בדף ל"ג] השיראי' והכלך אין בהן משום כלאים אבל אסורין משום מראית העין, ואין לאסור לולאו' של משי בבגדי צמר שהרי משי מצוי בינינו ואילו שיראי' אינו דבר מצוי בינינו שר"ל בשבת [דף כ'] ושירים זו היא שירא פרנדא, ובסוטה [דף מ"ה] אומר משחרב בית המקדש בטלה שירא פרנדא. [במתני' דלעיל]
הכרים והכסתות אין בהן משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, ודווקא שהן ריקנין מונחין על איצטבא כדאיתא בירושלמי [שם] אבל כר מלא נכפף על צידי האדם, וכן ריקן ומונח על תבן אדם נשקע באמצעיתו ונכפפין הצדדין עליו, [בתו' פ' בא לו דף ס"ט ובביצה דף ט"ו בד"ו קשין] ועל קוטרא פוי"ינט השיב ר"י לרבינו שמשון מאיי"נבילא שאם אין בתוכה כלאי בגדים אלא גיזי צמר בין בגד לבגד אין זה חיבור שאם היו פותחים שני הבגדים היו יכולין למשוך הצמר מבין התפירה, [סוף מתני' דלעיל] אין עראי לכלאים ולא ילבש את הכלאים אפי' על גבי עשרה בגדים ואפי' לגנוב את המכס, אמנם בהגוזל בתרא [דף קי"ג] תניא רבי שמעון בן יהודה אומר לובש אדם את הכלאים להבריח את המכס וכן הלכה אע"פ שהוא סתם במשנה דלא כר"ש ומחלוקת בברייתא מ"מ הלכה כמותו שהרי מפרש שם שסובר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וכן שנינו דהעלאת כלאים כשאין מתכוין ליהנות מותר דתנן [בכלאים] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמי' והצנועים השומרין עצמן מן הכיעור מפשילין אותן לאחוריהן במקל ומעמידה בשבת [דף כ"ט ודף מ"ו] כרבי שמעון, שנינו עוד שם [בכלאים] מטפחות הידים מטפחות הספרים מטפחות הספג אין בהן משום כלאים ורבי אליעזר אוסר, ובתוספתא [שם] מסיים דברי ר"מ, רבי יהודא אומר רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין, [במתני' דלעיל] מטפחות הספרי' אסורה משום כלאים מפני שלובשין סביבות כתיפיו של אדם המסתפר ומפרש בירו' [שם] הדא דאת אמר במתכוון לשם מלבוש וטעמו של רבי אלעזר שאוסר באחרים מפני שהידים נוגעות בהן והן נכרכות תמיד על היד ומחממו' אותן, פיר' מטפחות הידים שמקנחין בהן את הידים, ומטפחות של ס"ת ומטפחות הספוג שמספגין בהן את הכלים או היוצא מבית המרחץ מסתפג בה ובירו' [שם] פוסק הלכה כרבי אלעזר לאיסור וכן פסק רבי' משה [בהלכות כלאים] לאיסו' עוד שם [במתני' דלעיל] תכריכי המת ומרדע' של חמו' שיושב עליהם אין בהן משום כלאים, פי' [כדתנן לעיל מינה] גבי כרים וכסתות ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהן, אע"פ שאסרו חכמים [בביצה דף י"ד] הצעה שמא תכרך לו נימא ה"מ במידי דאורחיה בלבישה אבל מרדעת וכרים וכסתות דלאו אורחייהו בלבישה לא גזור, ואם לחשך אדם לומר מאי שנא מציצית שאומ' בפ' התכלת [דף מ"א] שכשמת יניחו לו ציצית אומר רבי' יצחק [בתו' דנדה דף ס"א בד"ה אבל] מפני שבימיה' היו לכולם ציצית בחייהם אבל עכשיו שאין לכולם ד' כנפות רגילין להסירן קודם קבורה שלא יתביישו אות' שלא היו להם ציצית בחייהם כדאי' בנדה [דף ע"א] בתחילה היו מטבילין כלים ע"ג נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות התקינו שיהו מטבילין על הכל, אמרי' בשבת [דף נ"ד] שאם החבלים מבהמה אחת צמר ומבהמה אחרת פשתים אסור לכרוך החבלים בידו משום כלאי חבלים.
שנינו בכלאים ר' יוסי אומר כלים הבאים ממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן מן הקנבוס ומפרש בירו' [שם] הדא דאת אמר בראשונה שאין הפשתן מצויה בכ"מ אכל עכשיו שהיא מצוי' בכ"מ צריכה בדיקה וכתב רבי' שמשון בר' אברהם [בפי' מתני' דלעיל] שיש להתיר בצרפת מפני שהקנבוס בזול יותר וגם חזק יותר לתפו' וגם מורי רבי' יהודא בר' יצחק היה אומר כן מפני שרובן תופרין בקנבוס. אמרי' בפסחים [דף מ'] בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל [בתו' דנדה דף ס"א] ואין שייך בטול ברוב אלא בדבר שהיה אסור קודם שנתערב ובשר בחלב שבטל בנ"ט זהו מפני שלא אסרה תורה אלא דרך בשול מפני נתינת טעם, וגם לא יעשנה מרדעת לחמור פי' שמא ימצא אותו אחר ויקרענה מעל המרדעת שהרי אין הכלאים ניכרין בו, וכיצד היא תקנת בגד זה צובעו שאין הצמר והפשתן עולין בצבע אחד כדאי' בנדה [דף ס"א] ומיד הוא ניכר לו ושומטו ואם לא ניכר מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדקו ולא מצאו. [מיימו' דכלאים]
הרוא' כלאים של תורה על חברו אפי' היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד, ואפי' היה רבו שלמדו חכמ' שאין כבוד חבריו דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה, ולמה נדחה בהשב' אבידה מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט דכתוב ולאחותו לדרוש ולאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, אבל דבר שאסור מד"ס הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום אע"פ שכתב בתורה לא תסיר מכל הדברים הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות כדאי' במנחות [דף ל' ועיקר כל הסוגיא] לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו מעליו בשוק ואינו פשטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד, וגרסי' בירו' דכלאים [דף ל"ג ומבואר בפי' ר"ש] תני אין מדקדקין במת כדקא' ר' יוסי הוה יתיב ומתני ולא הודיעוהו שהיה שם מת עד שיצא, ואין מדקדקין בכלאים כדקאמר רבי יוסי הוה יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לביש כלאים אמר ליה רבי אמי שלח מאנך והב ליה פירוש בכלאים מדבריהם הוא מדבר.