פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · לאו · רפד · >>


מצות לאו רפד - לא לכלות פאת השדה

כתוב בפרשה קדושים: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור(ויקרא יט, ט). ובפרשה אמור כתיב: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך" (שם כג, כב). ותניא בתורת כהנים בפרשה אמור [פ' י"ג] א"ר וורדימס בר' יוסי מה ראה ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, ראש השנה ויום הכיפורים מכאן? והלא כבר נאמר בפר' קדושים "לא תכלה" וכו'. אלא ללמדך שכל מי שמניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלה עליו הכתוב כאלו בית המקדש קיים והקריב קרבנות בתוכו.

שנינו בפאה ומביאה בשבת (דף סח.) ובפסחים (דף נו:) כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום, חייב בפאה. והקטניות בכלל הזה, ובאילן האוג והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרימונים והזיתים והתמרים, חייבים בפאה. פירוש אוג הוא פרי המתקיים והוא אדום, כדתניא בריש מעשרות: האוג והתותים משיאדימו. ואמרו לי בספרד שהוא פרי ששמו סומ"ק ומוכרין אותו הבשמים. ותניא בתורת כהנים בפרשת קדושים [פ' א'] אין לי אלא הקוצר, מניין אף התולש? ת"ל "קציר". מנין אף העוקר? ת"ל "לקצור". אין לי אלא תבואה, קטנית מנין? ת"ל "ארצכם". אילנות מנין? ת"ל "שדך". פירוש מקראות יתרים דורש לרבות, שהיה יכול לכתוב "ובקצרכם לא תכלה פאה" ולא יותר. ועוד שהדבר הזה כתוב בשני מקראות ובא לרבות כל אלה כאשר בארנו. סוף הברייתא [שם] יכול הירק והקישואין והדילועין והאבטיחים בכלל? ת"ל "קציר". מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר כו', יצאו ספחי סטיס וקוצה שאינן אוכל – פירוש סטיס וקוצה צובעין בהן והוא גיר"א בלעז וקוצה גרנצ"א בלעז; יצא ההפקר שאינו נשמר; יצאו כמהין ופטריות שאין גידולן מן הארץ; יצאו תאנים שאין לקיטתן כאחד; יצאו ירקות שאין מכניסין אותן לקיום.

שנינו בפרק שני (משנה, פאה ב, ז): שדה שקצרוה גוים, קצרוה ליסטים, קרסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה, פטורין. פירוש שאין כאן "ובקצרכם". שנינו בפאה (א, א): אלו דברים שאין להם שיעור – הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה. ומביאה בחגיגה [דף ו'] ובפרק ראשית הגז [דף קל"ז] ושונה אחר כן [שם] אין פוחתים לפאה מששים אע"פ שאמרו אין לפאה שיעור, הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי רוב הענבה. פי' מהתורה אין להם שיעור ואפילו בשיבולת אחת יצא ידי חובתו אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים, בין בארץ בין בח"ל, כדאי' בחולין [בדף קל"ז דלעיל], ומוסיף על האחד מן הששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע כי גרגירי תבואה וענבים הכל נקרא ענבה. וכן שנינו בפ' ששי דפאה ענבה של שעורין, כיצד? שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני, ה"ז מוסיף על השיעור, וכן אם היו העניים מרובים מוסיף, ואם זרע מעט ונתברך ואסף הרבה מוסיף לפי הברכה.

שנינו בפ' ב' ומביאה בפ' חזקת הבתים [דף ד'] ובפ' הכונס [דף ע"א] ובמנחות [דף ס"א] אילו מפסיקין לפיאה? פי' כדדריש בת"כ [פ' קדושים פ"א וב'] "שדך" לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה: הנחל והשלולית. ומפרש בירו' [דפאה] נחל אע"פ שאינו מושך שלולית שהיא מושכת, וכמו שמפרש שם שתהא אמת המים רחבה ועמוקה עד שאינו יכול לקצור שני צדדיה כאחת וכן אם היה מפסיק בה דרך היחיד שהוא רחב ד' אמות, או דרך רשות הרבים רחב ט"ז אמות ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים ושביל הוא פחות מדרך, עוד שם [בפאה] שדה בור שבנתים או שדה ניר או זרע אחר כגון חיטים בשני צדדין ושעורין באמצע והקוצר לשחת פי' קודם שתביא שליש מפסיק דברי ר"מ וחכ"א אינו מפסיק אא"כ חרש בכל ההפסקות אלו חייב על כל שדה ושדה, [שם] וכל ההרים אשר במעד' יעדרון אע"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל אחת פי' אע"פ שאין יכול לחרוש כולם כאחד מפני תלים גבוהים או מקומות עמוקות, [שם] הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילן אלא גדר.

עוד שנינו שם הזורע שדהו מין אחד אע"פ שהוא עושהו שתי גרנות נותן פאה אחת. זרע שני מינין, אע"פ שעשאו גורן אחת, נותן שני פאות. מעשה שזרע ר"ש איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו את נחום הלבלר ואמר מקובל אני מר' מיאשא שקיבל מאביו שקבל מן הזוגו' שקיבלו מן הנביאים הל"מ בזורע את שדהו שני מיני חיטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות, שנינו בפ"ג האחין שחלקו נותנין שתי פאות חזרו ונשתתפו נותנין פאה א' שנים שלקחו את האילן נותנין פאה א' לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו, עוד שם ר' עקיבא אומר קרקע כל שהו חייבת בפאה ומקשה בירו' [שם] והלא צריך בקוצרך שיקצר לעצמו שום דבר, ולפיכך שני' בתו' [דפאה] העושה כל שדהו פאה אינה פאה והא דתניא בנדרים [דף ו'] מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה שהרשות בידו? ת"ל פאת שדך, כל שדהו לאו דווקא. ומתרץ [בירו' דלעיל] תפתר כגון שעלו חמש שבולת בקנה אחד, שיקצור הארבע ויניח החמישית פאה.

שנינו [שם] הפאה נתנת במחובר לקרקע, בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים. פי' מפני שאין העניים יכולים לבוז אותה אלא בסכנה וגם נשים וזקנים אין יכולין לעלות שם. בשדה אפי' תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאומר כהלכה. ודורש בת"כ [פרשה קדושים פ"ג] שנא' תעזוב הנח להם שיבוזו, בדלית ובדקל אינו כך אפי' תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאומר כהלכה. עוד שם נטל מקצת פאה וזרק לו על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירים אותו הימנה וכן בעומר השכחה, [שם] הפאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו. [שם] שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה, פירו' בשלש עתות הללו נוטלין עניים את הפאה ומתגלה בעל הבית ליתן פאה מלשון נבעו מצפוניו כמו שמפרש בירושלמי [שם] ועני שבא בלא זמן זה אין מניחין אותו ליטול כדי שיהא עת הקבועה לעניים שיתקבצו בו כולם ליטול. ולמה לא קבעו להם עת אחד ביום? מפרש בירושלמי [שם] בשחר מפני המניקות פי' מפני שיש עניות מניקות צריכות לאכול בתחלת היום, בחצות מפני התינוקות, פירוש שיש בני עניים שאינם נעורים בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, [מבואר לקמן ל"ת רפ"ח] במנחה מפני הגמושות שיש זקנים שאין מגיעים עד המנחה. עוד שם [בפ"ד דלעיל דף ו'] מי שליקט את הפאה ואמר הר"ז לאיש פלוני רבי אלעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון.

תניא בפ' הגוזל קמא [דף כ"ד] מצות פאה להפריש מן הקמ' לא הפריש מן הק' מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן לו, ר' ישמעאל אומר אף מפריש מן העיסה ונותן לו, ועוד מביאה בתמורה [דף ו'] ובפ' הנחנקין [דף פ"ח] ובמכות [דף ט"ז] ואומר שם אין לוקין על לאו זה של לא תכלה אא"כ אבד ונשרף כל הקציר שקצר שמעתה אין יכול לקיים העשה שבה שניתק לו, וכן בלקט ובפרט ובעומר השכחה שבכולן כתוב עשה או לעני ולגר תעזוב אותם, או לגר ליתום ולאלמנה יהיה, תניא בת"כ [פרש' קדושים פ"א] ומביאה בפ' במה מדליקין [דף כ"ג] אמר רבי שמעון מפני ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף השדה מפני גזל עניים שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הר"ז פיאה, ומפני ביטול עניים שלא יהיו עניים יושבין ומשמרין ואומרין מתי יניח בעל הבית פאה ומפני החשד שיהא המקום ניכר לעוברים ושבים ולא יחשד ומפני הרמאים העוברים על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה, ומה ששנינו בפאה [פ"ק] נותנין פאה מתחילת השדה ובאמצעה ר"ש אומר ובלבד שיתן לבסוף כשיעור זהו בעבר והפריש הפאה מתחילתה או מאמצעיתה ששם פאה עליה.