ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנא
שלא נלבש בגד המחובר מצמר ופשתים, וזהו נקרא שעטנז, ועל זה נאמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כב, יא).
רמז משרשי המצוה כתבתי בסדר משפטים בעניין "מכשפה לא תחיה" (מצוה סב). והרמב"ם זכרונו לברכה כתב (ל"ת מב; מורה נבוכים ג, לז) בטעם האיסור: לפי שהיו כומרי עבודה זרה לובשין בזמן ההוא כן. והוא כתב עוד כי היום עדיין מפורסם הדבר אצל כומרים שיש במצרים.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות ה:) (פ"י מהל' כלאים ה"ב) שאין איסור מן התורה מחברת צמר ופשתים אלא בשוע, טווי ונוז. כלומר שהצמר שוע בפני עצמו – כלומר טרוף. וטווי בפני עצמו, ונוז בפני עצמו. פירוש נוז – שזור (נידה סא: ברש"י ור"ת שם בתוס'). וכן הפשתן כמו כן – שוע, טווי ונוז בפני עצמו. ואחר כך חברם יחד, כגון שארגן או אפילו קשרן זה בזה, מכיון שעשה בהן שני קשרים זהו שעטנז דאוריתא ללקות עליו. אבל כל זמן שלא נעשו בהן שלוש המלאכות שכתבנו, אין זה שעטנז דאוריתא אלא מדרבנן כדעת קצת המפרשים, ואין לוקין עליו. אבל מדרבנן אסור כל שנעשה בהן אחת מן המלאכות שזכרנו או שוע או טווי או נוז, וזהו אמרם זכרונם לברכה (משנה, כלאים ט, ט) הלבדין אסורין כלומר מדרבנן, מפני שהוא שוע. ומן המפרשים שאמרו, דבמלאכה אחת מאלו אסורין מדאוריתא, וכשאמרו בכאן אסורין, כלומר מדאוריתא.
ואמרו זכרונם לברכה (יומא סט.) בענין זה, אפילו עשרה מצעות זה על גב זה וכלאים תחתיהן, אסור לישב עליהן, דחישינן שמא תכרך נימא על בשרו, ודבר זה אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה' יב, יג), כשאותן הכלאים אשר מתחת הן רכין, כי אז יש בדבר חשש זה של כריכה. ואיסור זה הוא מדרבנן, דאלו מדאוריתא מותר ואפילו כשהן רכין. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) "לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט) אבל אתה מציעו תחתיך. ובירושלמי (ירושלמי כלאים ט, א) אמרו דכרים וכסתות, אף על פי שהן קשים במלאים, אסור לישב עליהן מדרבנן לפי שהן נכפלים על היושב בהם. אבל (בירושלמי בריקן) ברכין דליכא חשש העלאה מותר לישב בהן, מכיון שהם קשין.
וטעם הענין מפני שהכתוב אסר שעטנז בלשון לבישה, כלומר דרך מלבוש הוא שאסור ולא בענין אחר. ומטעם זה התירו לנו מורינו, ישמרם אל, לתת על ראשינו כובעים העשויים מלבדים להגן מן השמש, מפני שהם גם כן קשים מאוד ולפיכך אף על פי שיש בהן כלאים התירו אותן, לפי שאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך. ויש שרוצה להחמיר על עצמו בזה, ולא מיחו בידו. ומטעם זה שדרך מלבוש אסרה תורה, התירו גם כן למוכרי כסות למכור כדרכן ובלבד שלא יכוונו להתחמם בהן כלל. ומכל מקום, אף על פי שהתירו דבר זה, הסרסורין הצנועים וטובים מפשילים בגדי הכלאים כשמוכרין אותם במקל לאחוריהן, שלא יגעו בהן. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ה) שהכלאים אין להן שיעור; אפילו חוט אחד בבגד גדול, אוסר הכל עד שיסיר אותו. הכלך (רמב"ם שם ה"א) שהוא כעין צמר והוא גדל על האבנים שבים המלח, אסור עם הפשתן מדרבנן מפני מראית העין. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים ובמסכת שבת ובסוף מכות.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולבש כלאים דאוריתא או התכסה בהן חייב מלקות. ובכלאים דרבנן חייב מכת מרדות. והלובש כלאים ואפילו כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת. אבל הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו, אף על פי שלא פשט הבגד כולו, חייב על כל אחת ואחת. ובמה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום כולו? כשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי ללבוש ולפשוט אחר שהתרו בו, הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט.
קישורים עריכה
קיצור דרך: tryg/mcwa/551