מפרשי רש"י על שמות כב ו
| מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"ב • פסוק ו' |
• א • ב • ג • ד • ו • ח • ט • י • יב • יד • טו • יז • כא • כב • כד • כה • כז • כח • כט • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם׃
רש"י
"וגנב מבית האיש" - לפי דבריו
"אם ימצא הגנב" - ישלם הגנב שנים לבעלים (ב"ק סג)
רש"י מנוקד ומעוצב
וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ – לְפִי דְּבָרָיו.
אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב – יְשַׁלֵּם הַגַּנָּב שְׁנַיִם לַבְּעָלִים (ראו ב"ק ס"ג ע"ב).
מפרשי רש"י
[יג] וגנב מבית האיש לפי דבריו. שאין לומר דודאי נגנב מבית האיש, דהא אחר כך אמר (פסוק ז) "אם לא ימצא הגנב". ותימה, למה לא נפרש "וגנב מבית האיש" בדרך כללית, בין שיהיה שהבעל הבית גנבו מרשות עצמו, ובין שגנבו אחר, והשתא הוי הכתוב כפשוטו, דודאי שייך גם כן שהוא גנבו מרשותיה, שכך אמרו בהגוזל בתרא (בבא קמא דף קיח:) 'שומר שגנב מרשותו':
[יד] ונקרב אל הדיינין לדון עם זה ולהשבע לו שלא שלח ידו בשלו. והרמב"ן הקשה על רש"י דלמה הוא השבועה על שליחת יד, דהא כל פרשה מדברת שנגנב מן השומר, והוי ליה להשבע שנגנב ממנו. ועוד, דהא אין כפל אלא בנשבע שנגנב ממנו ונמצא שהוא גנבו. והרא"ם רצה ליישב דברי רש"י הא דכתיב "אם לא שלח ידו", היינו [ד] בכלל זה גם כן השבועה דאינה ברשותו, ושנגנב ממנו. ודבר זה לא יתכן, דמה ענין שאינו ברשותו אל שלא 'שלח בו יד', שהרי אף על גב שלא שלח בה יד, אפשר שהוא ברשותו, וכפר בה. ועוד, דלא הועיל כלום, דאף אם נודה שאינו ברשותו, מנא לן ש[נ]גנבה, שמא פשע בהן, ושומר חנם חייב בפשיעה (בבא מציעא דף צג.):
ויראה לי שרש"י סובר דודאי פשטיה דקרא שהשבועה הוא שלא שלח בה יד, אלא דמכל מקום ילפינן שצריך שישבע גם כן שנגנבה הימנו, דאם לא כן מאי ענין "ונקרב בעל הבית אל האלקים" אל "ואם לא ימצא הגנב", וכך הוי למכתב; 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור [וגונב מבית האיש]' ונקרב בעל הבית אל האלקים וגו, ומדסמכיה אל "אם לא ימצא הגנב", אם כן השבועה גם כן שישבע שנגנבה. והכי נמי מוכח בפרק מרובה:
ואין להקשות לפי זה שהשבועה היא שלא שלח בה יד, אם כן היה לנו לפרש "על כל דבר פשע" (פסוק ח) שימצא שקרן בשבועתו ששלח בה יד, ולמה מוקי קרא (רש"י שם) דוקא שימצא שקרן בשבועה שהוא עצמו גנבה, ואדרבא, אם שלח בה יד קודם השבועה שנשבע שנגנבה ממנו ואחר כך נשבע שנגנבה פטור מכפל, וכך סבירא ליה רב ששת בפרק מרובה, וקיימא לן כוותיה, דזה לא קשיא, דכיון דילפינן מקרא ד"אם לא ימצא הגנב" שאין חייב כפל אלא אם טוען טענת גנב (בבא קמא דף סג:), ואם טוען טענה אחרת פטור, אם כבר שלח בה יד ואחר כך טען טענת גנב ונשבע עליה פטור, כיון דכבר משעה ששלח בה יד נעשה עליה גזלן וקמה ברשותיה, וטענת גנב והשבועה שנשבע שנגנבה הימנו אינה מעלה ומוריד, ולפיכך קרא ד"על כל דבר פשע" שחייב כפל לא אתא רק אם נמצא שקרן בשבועה שהוא עצמו גנבה, ונשבע שנגנבה הימנו:
ולפיכך פירש רש"י שהשבועה היא שלא שלח יד בפקדון. אבל בשומר שכר פשטיה דקרא משמע שהשבועה היא שישבע שנאנסה, דכתיב (ר' פסוקים ט-י) "ונשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", ומדכתיב "אין רואה" צריך לומר ד"שבועת ה'" שישבע שהוא כדבריו, שאין לפרש "אין רואה" ישבע שלא שלח בה יד, שדבר זה לא תליא כלל באין רואה או יש רואה, לכך פירש שם רש"י (פסוק י) "שבועת ה' בין שניהם" 'שהוא כדבריו' שנאנסה, והוא שלא שלח בה יד קודם, דאם שלח בה יד כבר נעשה על הפקדון גזלן:
אבל לפי עניות דעתי הפירוש שוה בשניהם, וכך פירושו; שישבע השומר שכר שאומר שאין ברשותו הפקדון, ויש לחשוד אותו שהוא עיכב אותו לצרכו, ישבע שלא עיכב אותו לצרכו, ונשבר ומת. ומדאמר הכתוב שיש להשביעו ש"אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (פסוק י) מפני שחושד אותו בזה, ממילא נמי צריך להשבע גם כן שאינו ברשותו לגמרי, רק דנקט הכתוב "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", שאם שלח ידו פעם אחת ונאבדה אחר כך חייב עליה. וכן פירושו בשומר חנם, שישבע שלא שלח בו ידו, רק נגנבה בלא שליחת יד: