מפרשי רש"י על שמות כב ח
| מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"ב • פסוק ח' | >>
• א • ב • ג • ד • ו • ח • ט • י • יב • יד • טו • יז • כא • כב • כד • כה • כז • כח • כט • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
עַֽל־כׇּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מ֠וֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כׇּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃
רש"י
"על כל דבר פשע" - שימָצֵא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו, וירשיעוהו אלֹהים על פי העדים.
"ישלם שנים לרעהו" - לִמדך הכתוב שהטוען בפיקדון לומר נגנב הימנו ונמצא שהוא עצמו גנבו - משלם תשלומי כפל. ואימתי? בזמן שנשבע ואחר-כך באו עדים.
שכך דרשו רבותינו: "ונקרב בעל הבית אל האלהים" - קריבה - זו שבועה היא; אתה אומר לשבועה - או אינו אלא לדין? שכיוָן שבא לדין וכפר לומר 'נגנבה' - מיד יתחייב בכפל, אם באו עדים שהוא בידו?
נאמר כאן 'שליחות יד' ונאמר למטה 'שליחות יד': "שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו" (לקמן, פסוק י'); מה להלן שבועה - אף כאן שבועה (מכילתא).
"אשר יאמר כי הוא זה" - לפי פשוטו: "אשר יאמר" - העד; "כי הוא זה" - שנשבעת עליו - הרי הוא אצלך, "עד הדיינין יבֹא דְבר שניהם" - ויחקרו את העדות: אם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממין ישלמו הם שנים לשומר.
ורז"ל דרשו: "כי הוא זה" - ללמד שאין מחייבין אותו שבועה, אלא-אם-כן הודה במקצת לומר לך 'כך וכך אני חייב לך, והמותר נגנב ממני' (מכילתא).
רש"י מנוקד ומעוצב
עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע – שֶׁיִּמְצָא שַׁקְרָן בִּשְׁבוּעָתוֹ, שֶׁיָּעִידוּ עֵדִים שֶׁהוּא עַצְמוֹ גְּנָבוֹ, וְיַרְשִׁיעוּהוּ אֱלֹהִים עַל פִּי הָעֵדִים.
יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ – לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב, שֶׁהַטּוֹעֵן בְּפִקָּדוֹן לוֹמַר נִגְנַב הֵימֶנּוּ, וְנִמְצָא שֶׁהוּא עַצְמוֹ גְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. וְאֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁנִּשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים, שֶׁכָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (ב"ק ס"ג ע"ב): וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים – קְרִיבָה זוֹ שְׁבוּעָה הִיא. אַתָּה אוֹמֵר לִשְׁבוּעָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְדִין, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּא לְדִין וְכָפַר לוֹמַר "נִגְנְבָה" – מִיָּד יִתְחַיֵּב כֶּפֶל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא בְּיָדוֹ? נֶאֱמַר כָּאן שְׁלִיחוּת יָד וְנֶאֱמַר לְמַטָּה שְׁלִיחוּת יָד: "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ" (פסוק י); מָה לְהַלָּן שְׁבוּעָה, אַף כָּאן שְׁבוּעָה.
אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה – לְפִי פְּשׁוּטוֹ, אֲשֶׁר יֹאמַר הָעֵד: כִּי הוּא זֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ עָלָיו, הֲרֵי הוּא אֶצְלְךָ – עַד הַדַּיָּנִין יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם וְיַחְקְרוּ אֶת הָעֵדִים; וְאִם כְּשֵׁרִים הֵם וְיַרְשִׁיעוּהוּ לְשׁוֹמֵר זֶה – יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם, וְאִם יַרְשִׁיעוּ אֶת הָעֵדִים, שֶׁנִּמְצְאוּ זוֹמְמִין – יְשַׁלְּמוּ הֵם שְׁנַיִם לַשּׁוֹמֵר. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ (ראו ב"ק ק"ו ע"ב-ק"ז ע"א): כִּי הוּא זֶה – לְלַמֵּד שֶׁאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדָה בְּמִקְצָת, לוֹמַר: כָּךְ וְכָךְ אֲנִי חַיָּב לְךָ, וְהַמּוֹתָר נִגְנַב מִמֶּנִּי.
מפרשי רש"י
[טו] דרשו מכאן שאין מחייבין אותו אלא אם כן הודה במקצת. בפרק הגוזל (ב"ק סוף קו ע"ב). הקשה עליו הרמב"ן שהם דברי יחידים, שאינו אלא אליבא דרבי חמא בר אבא משמיה דרבי יוחנן ורמי בר חמא, דסבירא להו דאין חייבין השומרין להשבע על הגניבה אלא אם כן הודה במקצת וכופר במקצת (שם ריש קז ע"ב), אבל רבי חייא בר יוסף, דהלכתא כוותיה, לא סבירא ליה כך, אלא אפילו טוען טענת גנב בכל הפקדון חייב להשבע עליו. והרא"ם תירץ דרש"י פירש לפי פשוטו, אף על גב דלא הוי כהלכה. ולי תימה על דברי רש"י, דפירש דבריו דלא כמאן. דאם פירש דבריו לפי דברי רמי בר חמא, הא צריך לרמי בר חמא כפירה במקצת והודאה במקצת, ולא משכחת לה רק בג' פרות; חדא דמודה בה, וחדא לא היו דברים מעולם, וחדא נגנב, וכך פירש רש"י בהדיא בהשואל (בבא מציעא דף צח.), ומוכח כן כל הגמרא, ואם כן מאי זה דאמר דבעי 'הודאה במקצת והמותר נגנב', הוי ליה לומר עד שיודה במקצת, ויטען נגנב במקצת, והמותר לא היו דברים מעולם:
ולפיכך נראה כי רש"י הלך בשיטת התוספות בשם ר"ת (ב"ק קז. ד"ה עירוב), דאף למאן דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן, צריך הודאה עם נאנסו, וכמו שמבואר בתוספות. והא דאמרינן (שם) "כי הוא זה" 'במלוה כתיב', רוצה לומר אמלוה נמי כתיב, דבעי גבי מלוה הודאה וכפירה, והכי נמי בעי הודאה בהדי נאנסו, כך פירש ר"ת, והאריכו בתוספות בפרק הגוזל (שם). אם כן למה נאמר דלא הוי כהלכה, דודאי כהלכה כפי פירוש ר"ת, ופירוש זה הוא פירוש ר"ת בעצמו. אלא דרש"י פירש בהדיא בגמרא (שם) דלמאן דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן לא בעי הודאה כלל. ואין זה חידוש, דהא פעמים הרבה חוזר מפירושו בחדא מסכתא, ומכל שכן דכאן הוקשה לו לפרש הכתוב לפי פשוטו למאן דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן, והרי קרא קמן איך נפרש אותו על מלוה, לפיכך חזר מפירושו דגמרא, וסבירא ליה כשיטת ר"ת, דאף למאן דאמר עירוב פרשיות, בעי הודאה במקצת:
אמנם העיקר הוא פירוש הרמב"ן, והוא הנכון, כי למאן דאמר 'עירוב פרשיות כתיב כאן' וכי כתיב "כי הוא זה" אמלוה כתיב - סובר דגבי פקדון שהוא דומיא דמלוה, שיש כאן טענה וכפירה, צריך הודאה במקצת, ואם כופר הכל, פטור. אבל שבועת שומרין, דהוא טענת נגנבה, לא בעי הודאה כלל, אלא ב[נ]גנבה או נאנסה חייב להשבע. ומפני שאין הכתוב מדבר רק בשבועת שומרין, אמרו כי עירוב פרשיות כתיב כאן, וכי כתיב - אמלוה כתיב. והוא הדין דהוי מצי למימר אפקדון כתיב, והיינו היכי שכופר בפקדון, דבעי הודאה במקצת, אלא מפני כי במלוה לא שייך רק כפירה, אבל בפקדון שייך שבועת נאנסה וגניבה, נקט מילתא במלוה. ועוד, דמלוה כתיב בתורה (פסוק כד), ואילו פיקדון לא כתיב בתורה אלא לענין שבועת שומרין בלבד, שהוא טענת גניבה או נאנסה, וזה נכון: