מפרשי רש"י על שמות כב יד
רש"י
"אם בעליו עמו" - בין שהוא באותה מלאכה בין שהוא במלאכה אחרת היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה (ב"מ שם)
"אם שכיר הוא" - אם השור אינו שאול אלא שכיר בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל הנאה שלו שהרי ע"י שכרו נשתמש ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין ולא פירש מה דינו אם כש"ח או כש"ש לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר חנם רבי יהודה אומר כשומר שכר
רש"י מנוקד ומעוצב
אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ – בֵּין שֶׁהוּא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה, בֵּין שֶׁהוּא בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת. הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה (ב"מ צ"ה ע"ב).
אִם שָׂכִיר הוּא – אִם הַשּׁוֹר אֵינוֹ שָׁאוּל אֶלָּא שָׂכִיר, בָּא בִּשְׂכָרוֹ לְיַד הַשּׂוֹכֵר הַזֶּה וְלֹא בִּשְׁאֵלָה וְאֵין כָּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי עַל יְדֵי שְׂכָרוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ, וְאֵין לוֹ מִשְׁפָּט שׁוֹאֵל לְהִתְחַיֵּב בָּאֳנָסִין. וְלֹא פֵּרֵשׁ מַה דִּינוֹ, אִם כְּשׁוֹמֵר חִנָּם אוֹ כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. לְפִיכָךְ נֶחְלְקוּ בּוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל (ב"מ פ' ע"ב), שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר.
מפרשי רש"י
[יט] אף על פי שהוא במלאכה אחרת. דהא ילפינן לקמן (רש"י כאן) דאם הוא עמו רק בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה, אם כן אינו עמו במלאכה הזאת, דהא בשעת שאלה לא עשה מלאכה עם בהמה זאת, אם כן היה עמו במלאכה אחרת:
[כ] היה עמו בשעת שאלה וכו'. וכך דייק רבא בפרק השואל (ב"מ ריש צו.), דהלכתא כוותיה לגבי אביי; "אם בעליו עמו לא ישלם", משמע בין דאיתא בתרוייהו בין דאיתא באחד מהם לא ישלם, דקרא קאי על שאלה ועל שבירה ומיתה, דכתיב (ר' פסוקים יג-יד) "וכי ישאל ונשבר בעליו עמו לא ישלם", דקיימא לן כרבי יונתן דכל מקום שכתוב בוי"ו כמו "יקלל אביו ואמו" (ר' ויקרא כ, ט) משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו, וגם כן כאן, דכתיב "כי ישאל ונשבר בעליו עמו לא ישלם", משמע בין דאיתא בתרוייהו ובין דאיתא בחדא לא ישלם, ואחר כך כתיב (ר' פסוק יג) "בעליו אין עמו ישלם", משמע בין דליתניהו בתרוייהו ובין דליתניהו בחדא - ישלם, ומתרצינן כך; הא דדייקינן אפילו לא היה עמו רק בחדא לא ישלם, היינו שהיה עמו בשעת שאלה אף על גב דלא היה עמו בשעת שבורה ומיתה, והא דדייקינן אם היה עמו באחד מהם ולא היה עמו בשניהם ישלם, היינו לא היה עמו בשעת שאלה, אף על גב שהיה עמו בשעת שבורה ומיתה, ישלם, עד שיהיה עמו אף בשאלה. וקאמר שם (בבא מציעא דף צו.) דאיפכא ליכא למימר, דודאי שאלה עדיפא, דעל ידי שאלה מחייב במזונות הבהמה, ולפיכך היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומיתה: