מפרשי רש"י על שמות יח א


שמות יח:



א


פסוק

(א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

רש"י

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" - מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (מכילתא, זבחים קטז, א):

"יִתְרוֹ" - שבע שמות נקראו לו רעואל יתר יתרו חובב חבר קיני פוטיאל (מכילתא). יתר על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה, יתרו לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו, חובב שחבב את התורה, וחובב הוא יתרו שנאמר (שופטים ד, יא) מבני חובב חותן משה. וי"א רעואל אביו של יתרו היה ומה הוא אומר (שמות ב, יח) ותבאנה אל רעואל אביהן שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. בספרי:

"חֹתֵן מֹשֶׁה" - (מכילתא) כאן היה יתרו מתכבד במשה אני חותן המלך ולשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו שנאמר וישב אל יתר חותנו:

"לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל" - שקול משה כנגד כל ישראל:

"אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה" - להם, בירידת המן ובבאר ובעמלק:

"כִּי הוֹצִיא ה' וגו'" - זו גדולה על כולם (מכילתא):

מפרשי רש"י

מזרחי (רא"ם) (כל הפרק)

מה שמועה שמע - אינו רוצה לומר מה שמע, דבהדיא כתיב קרא: "את כל אשר עשה ישראל". ואם רצה לפרש דקרא ד"את כל אשר עשה" לא קמיירי אלא בקריעת ים סוף ומלחמת עמלק, היה לו לפרש זה גבי "את כל אשר עשה". ועוד מנא ליה לפרושי הכי קרא, ד"את כל אשר עשה" כולהו משמע. ועוד, דלגבי "את כל אשר עשה" פירש ’בירידת המן והבאר ועמלק‘, ואילו קריעת ים סוף לא קאמר. אלא הכי פירושו: ’מה שמועה שמע ובא‘, כלומר מאי זו שמועה מכל השמועות ששמע נתעורר לבא.
והכי קתני בהדיא במכילתא ומייתי לה בשלהי מסכת זבחים 'מה שמועה שמע ובא', ואף בקצת נוסחאות שאינו כתוב בהן 'ובא' אלא 'מה שמועה שמע', הרי כתוב בהן ’רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא. רבי אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא‘. משמע דעל ביאתו עסקינן ולא על שמועתו, ואם כן על כרחך לומר דפירוש 'מה שמועה שמע' הוא מה שמועה שמע ובא. ורבי יהושע שאמר מלחמת עמלק שמע ובא, הוא מפני שכתובה בצדו ודריש סמוכין. ואף על פי שאין מלחמת עמלק מופלג כקריעת ים סוף, שהרי בקריעת ים סוף הפליג הכתוב בה, ואמרה רחב "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם", ובמלחמת עמלק לא מצינו שהפליג בה בשום מקום, מכל מקום מפני שהוא ועמלק היו בעצה עם פרעה, וראה שאבד הקב"ה את עמלק מן העולם, עשה תשובה ואמר אין לי לילך אלא אצל אלהיהן של ישראל, כדאיתא בשמות רבה. ורבי אליעזר שאמר קריעת ים סוף שמע ובא, הוא ממה שהפליג הכתוב בה ואמר "ויהי כשמוע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה'", ורחב אמרה "שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם ונשמע וימס לבבנו".
וא"ת כיון דסבירא ליה לרש"י ז"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומשום הכי נקט דברי שניהם ואמר 'מלחמת עמלק וקריעת ים סוף' מאי טעמא לא נקט מילתיה דרבי אליעזר המודעי דקאמר מתן תורה שמע ובא. יש לומר דקריעת ים סוף ומלחמת עמלק הם קרובים לפשוטו של מקרא, האחד מצד סמיכות, והאחד מצד הפלגתו, אבל מתן תורה אין בו לא זה ולא זה, ורש"י ז"ל אינו מביא בפירושו אלא המדרשות הקרובות לפשוטו של מקרא.

ומה שפירש בפסוק אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בירידת המן והבאר ועמלק, ולא על קריעת ים סוף והתורה, אף על פי שכולם נכללים במאמר "את כל אשר עשה", וגבי "על כל הטובה אשר עשה" פירש 'טובת המן והבאר והתורה', ולא על קריעת ים סוף ועמלק. יש לומר משום דגבי "את כל אשר עשה" לא מצי לפרושי קריעת ים סוף, משום ד"למשה ולישראל" כתיב, והקריעה לא היתה בעבורם, שהרי בעמידת הענן בין מצרים ובין ישראל כבר היו בטוחים ולא היו יראים מהם, ואם כן לא היתה הקריעה רק להטביעם להתכבד השם על ידם, כדכתיב "וְאִכָּבְדָה בפרעה ובכל חילו", ולא על הצלת ישראל. ונתינת התורה לא תפול בה עשיה רק נתינה, ולכן לא יתכן שתכנס תחת מאמר "את כל אשר עשה". אבל בקרא ד"על כל הטובה אשר עשה", לא חשש לכלול בו נתינת התורה, אע"ג דכתיב בה עשייה, משום דעשייה זו שבה אל "הטובה" ומצד שהיא טובה נופל בה עשייה. ולא יתכן לכלול מלמחת עמלק, משום דמלחמת עמלק הצלה היא ולא טובה, ולא קריעת ים סוף, אי משום דלאו טובה היא, ואי משום ד"לישראל" כתיב וקריעת ים סוף לא היתה לישראל כדלעיל.
ובפסוק "את כל התלאה" לא כלל רק 'שעל הים ושל עמלק', משום דכולהו אחריני לאו תלאה נינהו. ופירוש 'שעל הים' אינו רוצה לומר בעד קריעת ים סוף, דקריעת ים לאו תלאה היא, אלא בעד צעקתם שצעקו כשראו המצרים רודפים אחריהם עד שפת הים.
אך קשה, כיון שאין קריעת ים סוף נכללת במאמר "את כל אשר עשה", היאך אפשר לומר ששמע אותה ובא, הא מאמר "וישמע" אינו דבק רק עם "את כל אשר עשה". ועוד, מאי שנא מלחמת עמלק מקריעת ים סוף, שמלחמת עמלק כלל אותה בכלל "את כל אשר עשה", אי משום ד"למשה ולישראל" כתיב וקריעת ים סוף לא היתה למשה ולישראל, חלישותו של עמלק נמי לא היתה אלא לעמלק, ואי משום הצלתם של ישראל שהיתה על ידי חלישותו של עמלק, הא לא שייך בה עשייה, דהצלה אינה אלא העדר, וההעדר לא תפול בו עשייה, וצריך עיון:

לבוש האורה (כל הפרק)

מה שמועה שמע כו' - כבר נתחבטו המפרשים בשמועה זו יעויין בדבריהם, אבל לי נראה הדברים לפי פשוטן דקשה לרש"י שהיה לו לומר ויהי כשמוע יתרו את כל משר עשה וגו', שכן דרך הלשון לדבר בדבר שהוא מפורסם לכל, ובא להודיע שבתוך אותו הפרסום עשה יחיד אחד מה שעשה ע"י אותו הפרסום, שכן כתיב ביהושע "ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' את אשר הוביש ה' את מי הירדן וימס" וגו', כי מפני שיבשות מי הירדן היה דבר מפורסם לכל העולם, אלא שמלכי האמורי נמס לבבם מה שלא היה כן לשאר העולם, כתב "כשמוע" וגו' ולא כתב וישמעו כל מלכי האמורי וגו' אשר הוביש וגו', כי כל העולם שמעו, וכן בכמה מקומות מצינו דוגמתו, הכא נמי הוי ליה למכתב כשמוע יתרו את כל אשר וגו' ויקח יתרו וגו', אבל כיון שכתב "וישמע" משמעו הוא שהוא לבדו שמע דבר מה שלא שמעו אחרים, ולכך מקשה רש"י 'מה שמועה שמע' הוא לבדו יותר מכל העולם, כלומר על כרחך אין פירושו שר"ל העניין למה שאמר אחריו כפשוטו "את כל אשר עשה" וגו' שהכל הוא דבר מפורםם שנשמע לכל העולם אלא ע"כ ה"ק "וישמע יתרו" וגו' ר"ל מלשון "הסכת ושמע" שפירושו הסכת והתבונן וגו' ה"נ ה"ק קרא, יתרו היה מתבונן ושקל בדעתו ושכלו "את כל אשר עשה אלקים" וגו', ר"ל איזה מהם הוא הדבר הגדול שבה הכריע שעליו ראוי להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה ולהתדבק באומה זו, וזה הוא דבר שעשה יתרו לבדו ולא אחר משאר העולם, ולכך כתב "וישמע יתרו" שהוא לבדו שמע ושקל והתבונן בדבר ומצא דבר אחר או שנים בשכלו שעל ידם הכריע אותו שכלו שיתגייר, ומשום כך הקשה רש"י 'מה שמועה שמע' ר"ל מה התבוננות התבונן בשכלו ואיזה דבר מן הדברים היה שהתבונן בו והכריעו מתוך "כל אשר עשה" וגו' להתגייר, והשיב התבוננות קריעת ים סוף ומלחמת עמלק הכריעוהו לזה, שהם דעות ר' יהושע ורבי אליעזר.
ולא ר"ל מתן תורה כדעת רבי אליעזר המודעי, משום דפשט הכתוב משמע שיתרו קודם מתן תורה בא, ואע"ג דגבי "ויחד יתרו על כל הטובה" אמר רש"י 'הבאר והמן והתורה' כו' אגב שיטפיה נקטיה. א"נ דעת רש"י הוא שעתידה התורה אע"ג שיתרו קודם מתן תורה בא, אעפ"כ נעשה בשרו חידודין גם על הטובות שראה שעשה הש"י לישראל אחר שבא, כגון מתן תורה שהיא נכללת במלת טובה ובא כל לריבוי. אבל בכלל התבוננות הראשון שנתגייר עבורו אשר עליו נאמר "כל אשר עשה" וגו' לא היתה התורה בכללה שקודם מתן תורה בא, ולא היה ההכרע רק קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ואע"ג דגבי "כל אשר עשה" השמיט רש"י קריעת ים סוף היינו משום דס"ל שהוא נכלל בכלל "כי הוציא ה'" וגו' שפירושו וכי הוציא וגו', כלומר שגם הוא ר"ל הוציא וגו' בכלל הכרעת והתבוננות ובכללו הוא קריעת ים סוף שהוא היה ההוצאה ועיקרה, שכל זמן שלא טבעו בים היה מוראם ופחדם עליהם וכאלו לא יצאו היו בעיניהם.
והנה אע"פ שכבר נאמרו בו דברים לתת טעם מ"ש אלו השנים שהכריעו להתגייר יותר משאר כל הניסים, אחוה דעי גם אני כי כפטיש יפוצץ סלע ואומר כי מפני שמאילו השנים נוכל ללמוד ולהתבונן שהש"י חפץ בזה שיכבדוהו לקבל עליהם הבריות עול מלכותו, ורוצה גם כן שידבקו באומה זו, כי בקריעת יס סוף כתיב בפירוש שלא הטביעם בים אלא להראות כבודו לכל שיכנעו מלפניו ויכבדוהו, שכן כתיב "ואכבדה בפרעה ובכל חילו" כלומר שעל ידי זה יכבדוני כל באי עולם והיינו שיקבלו עול מלכותו עליהם. ובמלחמת עמלק שמע שאמר משה "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", וכל זה היה לעונשו משום שנזדווג לאומה זו תחלה קודם כל האומות, כמו שאמר בפירוש "כתב זאת זכרון בספר" וגו', ש"מ שהש"י חפץ בכבודה של אומה זו יותר מכל, ורוצה שיתדבקו לה האומות לא שיזדווגו לה ע"י מלחמה כמו שעשה, ונשבע שלא יהיה שמו שלם וכסאו שלם עד שינקום נקמתו ממנו על זה, לכך קבל עליו עול מלכותו ית' ולא היה די לו לעשותו בארצו ובמקומו, רק הלך אצל ישראל להתדבק בהם, כי לולי אלו השנים אע"ג שהש"י עשה ניסים לישראל, היה יכול לומר משום שראה הש"י העול והחמס שעשו להם מצרים לכך בקש את הנרדף כי כן מדתו כעניין שנאמר "והאלקים יבקש את נדדף", וה"ה אם היו עושין כן לאחד משאר האומות עול וחמס כמו שנעשה לישראל, היה גם כן עושה עמה נסים ונפלאות להצילה מיד עושקיה כי כולם הם ברואיו ית', אבל כשראה מלתמת עמלק שזה לא היה כ"כ חמס בעיניו, שזהו מנהגו של עולם שתבא אומה להלחם עמה, ושמע שקצף עליו הש"י ונשבע לנקום ממנו על שעשה כך, ש"מ שמתוך אהבת האומה הזאת שתביבה עליו יותר מכל האומות הוא משגיח עליהם כ"כ, א"כ ודאי רצונו ית' הוא שרוצה שיבאו הכל ויתדבקו עמה לא להלחם עמה רק להטיב עמה, ולכך בא לקבל עליו עול מלכותו ית' כמוהם כמו שלמד מ"ואכבדה בפרעה" וגו' וגם בא להזדווג עם האומה הזאת כמו שלמד זה שרצונו בכך ממלחמת עמלק, ולולי זה היה מקבל עליו עול מלכותו בארצו ובביתו ומן הטעם הזה שאמרתי, שדוקא אלו השנים הכריעוהו לקבל עליו עול מלכות שמים והתדבקותו בישראל. א"ש גם כן שלא הזכיר רש"י ג"כ דעת ר' אליעזר המודעי מתן תורה שמע ובא אפי' ס"ל דיתרו אחר מתן תורה בא, כי מתן תורה אינה מכרעת אחד מן הדברים הללו, לא קבלת עול מלכותו דשמא אינו חפץ שיקבלו עול תורתו אלא ישראל בלבד לא שאר האומות, אבל אכבדה בפרעה וגומר כולל כל העולם, גם ההתדבקות בהם אינה מכרעת כי אדרבה בתוך התורה שמע שקשים גרים לישראל ואין רצונו שיהיו לישראל שותפים עם הגרים רק ממלחמת עמלק אנו יודעים שחפץ הקדוש ברוך הוא מן האומות שיתדבקו עם ישראל להטיב להם בכל יכולתם וישרתו להם, והיו מלכים אומניך וגו':

באר היטב (כל הפרק)

וישמע, שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק - ואם תאמר מאי הקשה רש"י 'מה שמועה שמע' הלא מפורש בקרא "את כל אשר עשה", ואין לומר דרש"י מפרש הקרא "את כל" דלא קמיירי אלא בקריעת ים סוף ומלחמת עמלק, חדא דהא רש"י פירש בסמוך על הקרא 'ירידת המן ובאר ומלחמת עמלק', ועוד מה ליה לפרושיה הכא הקרא ד"את כל אשר עשה". אלא הכי פירושו מה שמועה שמע ובא כלומר מאיזה שמועה ששמע נתעורר לבא ומפורש מלחמת עמלק וקריעת ים סוף לפי שהם קרובים לפשוטו של מקרא, האחד מצד סמיכות והאחד מצד הפלגתו, ולכן כתב אלו שני טעמים ולא כתב ג"כ דעת ר"א המודעי שאמר מתן תורה שמע ובא, לפי שאינו מביא רק דרשות הקרובים לפשוטו של מקרא כ"פ הרא"ם ז"ל.
ומפי מורי ז"ל שמעתי כי רש"י ז"ל פי' טעמים הללו כי הם מיושבים אליבא דכ"ע אבל הטעם של ר"א המודעי אינו מיושב אליבא דמ"ד יתרו קודם מתן תורה היה, אך קשה מנא ליה לרש"י דילמא באמת קאי א"כל אשר עשה" וי"ל דהא המכות היו שנה תמימה לפני קריעת ים סוף א"כ למה לא בא עד עתה, ואין לומר שבא מחמת ששמע כולם זה, אין סברא שאם מאמין בהקב"ה בשביל כולם שלא יאמין בשביל אחת, לכן פירש מהו העיקר שבשבילו בא, כך יש לפרש לדעת הרא"ם. ודעת מורי ז"ל עי"ל עיקר הקושיא דדיוקו של רש"י דע"כ "וישמע" קאי אדלעיל ולא קאי אלמטה אחת [אצ"ל: אחר] "כל אשר עשה" דאל"כ הל"ל יתרו כהן וגו' שמע את כל אשר עשה, אלא ודאי "וישמע" לא קאי א"כל אשר עשה" רק קאי אלעיל לכ"פ מה שמועה כו'.
עי"ל שאי אפשר לומר ששמע מן ובאר והתורה דא"כ וירא יתרו מבעי ליה שאחר שהמן והבאר והתורה לא היה לשעה בלבד אלא הם דברים ההוים תמיד ויתרו רואה אותם בעיניו א"כ הל"ל וירא יתרו דומיא דוירא בלק וגו' אלא על כרחינו לומר ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שעל אלו השנים נופל לשון שמיעה שהרי לא היו אלא לשעה בלבד ויתרו לא ראה אותם מעולם רק שמע אותם אבל המן והבאר והתורה שהם דברים ההוים תמיד ויתרו ראה אותם בעיניו יצדק לומר בהם וירא יתרו, כ"כ חכם אחד בביאוריו ולא ידע החכם אשר עיניו בראשו היכן ראה או ידע שיתרו ראה אותם בעיניו ומאין ידע וכי יתרו במדבר היה שראה הבאר והמן או במעמד הר סיני היה שראה מתן תורה, ואי קשיא ליה שהרי כתיב וירא בלק והוא ג"כ לא ראה יתבאר לקמן במקומו בעה"י.
ועי"ל שדיוקו של רש"י דק"ל למה קראו כאן יתרו והלא לא נתוסף הוי"ו אלא לאחר שנתגייר וקיים המצוות וכאן תחילת ביאתו לישראל היתה כדי להתגייר ולקבל התורה. ומתרץ לפי ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ר"ל שהעמיד להם משה החמה ועירבב השעות כדפרש"י בפרשת בשלח ואלו הם הניסים כנגד טבעו של עולם וראה שיש לעולם מנהיג והוי כאלו נתגייר וקיים מצות שהשכל מחייב לקיים מצות אותו המכיר את בוראו ורבו וקונו:

ושבע שמות היה לו רעואל יתר כו' - דק"ל אל יתר חותנו ליטול רשות שנשבע לו כדכתיב ויואל משה לשבת את האיש וזה ברעואל כתיב דלרעואל נשבע על כן פירש ז' שמות כו':

יתרו שבע שמות נקראו לו - וא"ת אמאי לא קחשיב רֵכָב שאף כן נקרא כדכתיב מבני רכב חותן משה, כבר תירץ החזקוני דלא קחשיב כאן אלא אותם שנכתבו בתורה אבל אותם דדברי קבלה לא קחשיב עכ"ל.
וא"ת שבפרשת בהעלותך כתב שני שמות היה לו וכתב הרא"ם דכאן פירש כדעת המכילתא ושם כדעת ספרי כי כן דרכו בכמה מקומות. וי"מ כי ב' שמות מובהקים היה לו והשאר לא היו מובהקים רק התורה קראו בשבע שמות אבל בני אדם קראו בב' שמות.
עוד נראה לומר ששם לא חשיב אלא שני שמות שהיו לו בשביל התורה חובב שחבב התורה יתרו שיתר פרשה אחת בתורה. ואע"ג דהתם כתיב יתרו ע"ש שיתר פרשה אחת בתורה וכאן קראו יתר ע"ש שייתר פרשה אחת, בלא זה ג"כ צריך תירוץ אשר על כן יראה דהעיקר הוא דהתם הוא דעת המכילתא [נדצ"ל הספרי] והוא סובר יתרו ויתר אחד הוא:

יתרו לכשנתגייר וקיים מצות הוסיפו לו אות אחת - הרא"ם ז"ל הרבה להשיב אפו על רש"י לומר שא"כ לא היו רק ששה והניח טענתו ואמר שצ"ע, ומה תימה עליו מה אמר בחובב שחבב את התורה הרי ודאי שלא נקרא עוד פוטיאל שפטם עגלים וא"כ הם חמשה ואין טענתו טענה שרש"י כתב נקראו לו לשעבר כל אחד בזמנו ולא אמר שיש לו שבע שמות, וכן שמעתי מפי מורי ז"ל. והטעם שנתוסף לו הוי"ו י"מ לפי שהיה שמו יתר ועתה קבל עליו תרי"ג מצות וגם שלשה מצות שהגר חייב דהיינו מילה טבילה קרבן נתוסף לו הוי"ו כמנין המצות כולם ואע"ג שהמילה בכלל המצות מ"מ הגר שייך מילה אפי' בבנו בשעת שמל עצמו ע"כ. ועוד י"ל כי יתרו בגימטריא התורה על כן לאחר שקבל התורה נתוסף לו וי"ו שיהיה בגימטריא התורה להורות שקבל התורה. ועוד יראה להורות שקבל התורה שנתנה וי"ו בניסן:

חובב הוא יתרו שנאמר מבני חובב חותן משה - רצונו בזה שלא תאמר חובב בנו של יתרו היה, וכ"פ בהדיא לקמן בפסוק ויהי ממחרת כו':

וי"א רעואל אביו של יתרו - קשה לפי זה לא היה לו אלא ו' שמות, וי"ל דרש"י מפרש הספרי דאיתא שם שלא היה לו אלא ב' שמות, קשה והכתיב "ותבאנה אל רעואל אביהם" בשלמא שאר שמות י"ל דמשפחתו נקרא כך דלא כתיב אצלם אביהם ואע"ג דכתיב וישב משה אל יתר חותנו משמע בהדיא שהיה נקרא יתר והוא לא כתב רק יתרו וחובב י"ל דמסתמא הוא סובר שנקרא ג"כ בשם יתר אלא שהוא סובר יתרו ויתר אחד הוא כמו אברם אברהם אלא רעואל קשה לכ"פ וי"א רעואל אביו כו':

שקול משה כנגד כל ישראל - דאל"כ למשה ל"ל הרי בכלל ישראל הוא. ומה שפירש זה שלא על סדר המקרא י"ל שקאי אלעיל שפי' כאן היה מתכבד יתרו במשה וזה כנגד מנהגו של עולם שיתכבד החותן בחתן, לכך הסמיך זה משה היה שקול וראוי שיתכבד בו חותנו:

דברי דוד (ט"ז) (כל הפרק)

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ מה שמועה שמע - הרא"ם הגיה 'שמע ובא', ואיתא כן במדרש. ואיני יודע מה נתקן בזה, הא אכתי קשה הא מפורש בפסוק השמועה ששמע ובא, ומנא לן להוסיף. תו קשה שפירש רש"י ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ואחר כך "על כל אשר עשה" פירש 'מן ובאר ועמלק' הרי זכר עמלק שנית. ונראה דקשה ליה לרש"י למה אמר כלל ופרט, דהיינו כלל ד"כל אשר עשה" ופרט "כי הוציא" כו', והא די בכלל לחוד, אלא ע"כ דהפרט אתא לגלויי דלא נכלל הכל בכלל מדהוצרך לזכור פרט, דיש עוד דבר אחר מוסיף על הכלל. וע"ז מקשה 'מה שמועה שמע' שהוא לא נכלל בכלל ד"כל אשר עשה". ותירץ 'קריעת ים סוף' כו' דהיינו שיש שתי חלוקות, החלוקה הראשונה מה שעשה הקב"ה חידושים מה שאינן צריכים לטובתן של ישראל דהוה סגי בלאו הכי, אלא שרצה הקב"ה להראות חידוש בכח ידו ברוך הוא דהיינו קריעת ים סוף, שהיה אפשר וסגי בלאו הכי, דהיינו ישראל יכולים לילך ממצרים דרך יבשה וכדרך כל העוברים ממצרים לארץ ישראל, וכן במלחמת עמלק שהיה סגי לישראל בלי מלחמת עמלק, אלא ע"כ מטעם הנזכר. וא"כ זה לא נכלל ב"כל אשר עשה" שהרי לא עשה "לישראל" טובה בזה. והחלוקה השנית היינו מה שהיה טובה לישראל ולא סגי בלאו הכי, והיינו ירידת המן והבאר, והזכיר גם כן עמלק לפי שהיה בענין עמלק שני צדדים, האחד המלחמה שבאה עליהם הוא הראות חידוש כמו שזכרנו, וצד השני שהציל אותם ממנו ע"י נס. ועל כן זכר רש״י תחילה 'מלחמת עמלק' ואח״כ לא זכר רק סתם 'עמלק', דכאן לא נמכון רק להצלה מעמלק שזה נכלל בחלק הטובה. כל זה כתבתי ליישב דברי רש"י בכאן, אבל אח"כ התבוננתי שיש לשון זה גם במקומוח אחרים, כגון בפרק קמא דראש השנה על פסוק בפרשת חקת: ’"וישמע הכנעני מלך ערד" מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כו'‘ והא גם שם מפורש בפסוק "כי בא ישראל דרך האתרים", ואפילו הכי דרשו ששמע מידי אחרינא. ובספר צדה לדרך הקשה זה והביא עוד הרבה שדרשו חז״ל אע״פ שמפורש בפסוק מידי אחרינא, כגון "וישמע משה ויפול על פניו" אמרו 'מה שמועה שמע' מלמד שחשדוהו מאשת איש', ובפשטיה דקרא קאי על דסמיך לפני זה. וכן "וירא בלק" 'מה ראה, ראה בפורענותן של שונאי ישראל', ועוד הרבה כזה. וע"כ כתב דאורחיה דתלמודא ומדרש לפרש איזה ענין שמע או ראה, אע״פ שמפורש ענין אמר.

ולי נראה לתרץ על נכון דרך כלל. דבכל המקומות שמפורש הענין הנזכר בפסוק קודם לכן, דהיינו כגון כאן שאמר הפסוק "את כל אשר עשה אלהים כו'". וזהו מפורש בפרשת בשלח הכל, ואם כן אין צריך כלל להזכיר, מורה על ענין אחר, וגבי "וישמע הכנעני מלך ערד" עיין בפרשת חקת:

משכיל לדוד (כל הפרק)

יתרו פירש"י ז"ל וַיִּשְׁמַע וכו' מה שמועה וכו' - הקושיות בדבור זה מבוארות, דמה זו שאלה 'מה שמועה שמע' הא קרא צווח "וישמע יתרו את כל אשר עשה" וכו'. ועוד יש להבין כוונת מלת 'ובא' דהוה סגי ליה לומר 'מה שמועה שמע'. ותו קשה במאי דמשני 'קריעת ים סוף ומלחמת עמלק' מנא ליה דבהני תרתי דוקא איירי. איברא דלאו מדידיה דרש"י הוא, אלא ברייתא ערוכה בזבחים ובמכילתא, אמנם עליה אני דן מאי שנא הני. ותו איכא למידק, דבברייתא איכא תלתא תנאי, רבי אליעזר אמר קריעת ים סוף, ורבי יהושע אמר מלחמת עמלק ורבי אלעזר המודעי אמר מתן תורה. ומעתה קשה לרש"י אמאי מייתי תרי מינייהו והשמיט השלישי. מיהו לזה י"ל דרש"י מלתא פסיקתא נקט משום דפלוגתא דתנאי היא אם יתרו קודם מתן תורה בא או אחר כך, ור"א המודעי הוא דסבר אחר מתן תורה, ורש"י הכא בפלוגתא לא קא מיירי. מכל מקום קשה למה הרכיב שתי דעות והכי הוה ליה למימר קריעת ים סוף, דבר אחר מלחמת עמלק שכן דרכו ז"ל בכל כהאי גוונא.
ונראה לעניות דעתי דסבירא ליה לרש"י דהני תרי תנאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ועל הדרך שנבאר, ומעיקרא נימא דקשיא ליה לרש"י על הכתוב למאי נפקא מינה הוצרך לכתוב "וישמע יתרו" ומה חדוש הוא זה דשמע יתרו פשיטא ומאן לא שמע הא בהדיא כתיב "שמעו עמים ירגזון" וכו', וכדחזינן נמי גבי רחב "כי שמענו את אשר הוביש" וכו' ובפרט דכתיב "ויבקעו המים" כל המים שבעולם, אם כן כולי עלמא נמי שמעו ופשיטא דיתרו גם כן כאחד מהם, והכא לא הוה צריך למימר אלא ויבא יתרו וכו', אבל במה שמספר ששמע אין בזה שום חידוש. ומשני רש"י דשפיר אשמועינן קרא טעמא שבא יתרו אצל ישראל לומר שלא תהא סבור דהטעם שבא בשביל שעכשיו כשראה כל הנסים הללו, ידע שאינו ממש בעבודה זרה והאמין באלהי השמים, שזה כבר היה יודע מאז ומקדם שהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו ושאין ממש בעבודה זרה, ולא היה זה חידוש אצלו וכדפירש"י בפרשת שמות גבי "ולכהן מדין שבע בנות" דפירש מעבודה זרה ע"ש, והלא מיהא דאף על פי כן לא היה בא לדבק עם ישראל דהוה סבר שאין שום יתרון לישראל על שאר האומות, אלא כל מי שפורש מעבודה זרה והאמין בהקדוש ברוך הוא הוא חביב אצלו יתברך שוה בשוה, ואין שום יתרון לישראל. ולכך הוה סגי ליה היכא דקאי לעבוד את ה' ולא היה חפץ לידבק עם ישראל, אבל מאחר שידע שני דברים הללו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, אז חשקה נפשו לבוא ולהדבק עם ישראל. והיינו שדקדק יתרו דמאחר שנעשה לישראל המופת הגדול של קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם בכל העולם כדלעיל, שמכח זה כתיב "שמעו עמים ירגזון וכו' אז נבהלו אלופי אדום וכו'" ואיך אפשר דמיד אחר כך השיאו לבו לעמלק לבוא ולהלחם עמהם, ומה גם דחד מאלופי אדום הוא עמלק, זה דבר שאין השכל סובלו דאי אפשר להיות דרך טבע שהרי עמלק עצמו בכלל הנבהלים כי רעדה אחזתם חיל כיולדה, ופתע פתאום בא להלחם עמהם ולא ירא לנפשו, אמר יתרו בודאי שאין זה דרך טבע אלא מוכרח שישראל מרדו בהקדוש ברוך הוא וחטאו, ולכך מן השמים גירו עליהם את הכלב וכמו שהיה האמת כמ"ש רז"ל על פסוק "היש ה' בקרבנו" וכו', ומעתה מאחר שמוכרח שעמלק בא בשליחות הקדוש בררך הוא להעניש את ישראל, איך אפשר שישראל נצחו המלחמה כדכתיב "ויחלוש יהושע" וכו', אין זה אלא מחמת רוב אהבתו יתברך על ישראל בניו שמוחל וסולח עונותיהם, מיד נכספה וגם כלתה נפשו לבא ולהדבק עמהם. ובזה אתי שפיר מאי דאיתא במדרש "לץ תכה" זה עמלק "ופתי יערים" זה יתרו. ויש להבין אמאי קרי ליה ליתרו פתי ומה זו ערמה, ולדרכנו ניחא דקרי ליה פתי דאף על גב דחזא מעלתם של ישראל בנס יציאת מצרים, אפילו הכי הוה סבר דליכא שום מעלה לישראל טפי מגוי העובד אלהים, ומכות המצריים היו לפי שלא שמעו בקול ה' לשלחם, אבל כשראה מפלת עמלק, אז נתחכם וידע מעלתם של ישראל כדאמרן, וכל שכן דאתי שפיר אליביה דרבי אלעזר המודעי דקאמר מתן תורה, דממנה הכיר וידע יתרו חשיבות ישראל שניתן להם כלי חמדה לא עשה כן לכל גוי . ואתי שפיר נמי מאי דכתיב "אשר עשה אלהים" כדכתיב "וידבר אלהים את כל הדברים" וכו' וגם שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' אלא דרש"י לא נקטיה כדכתיבנא לעיל דבפלוגתא לא קא מיירי. והיינו דכתיב "וישמע יתרו" כלומר השכיל בדעתו (ואינו לשון שמיעת האוזן) ואליבא דר"מ ור"י נמי אתי שפיר דכתיב "את כל אשר עשה אלהים" וכו' אשר עשה ה' אין כתיב כאן אלא אלהים, כלומר אף על גב שהיה יושב עליהם במדת הדין אפילו הכי עשה להם נס, אם כן ראוי לידבק בהם. וזהו שאמר רש"י 'מה שמועה שמע ובא' כלומר ובא לידבק עם ישראל ולא הוה סגי ליה עוד לעבוד את ה' בארצו ומשני 'קריעת ים סוף' וכו' כדאמרן ועיין עוד לקמן על דיבור למשה ולישראל וכו':

יתרו שבע שמות וכו' - דקשה ליה דבמקומות אחרים מצינו שמזכירו בשמות מחולפים ומאי שנא. ומתרץ דשבע שמות הוי ליה. אך קשה דממה שכתב רש"י 'לכשנתגייר הוסיפו לו אות' שמע מינה דרוצה לומר דקודם שנתגייר הוה שמיה יֶתֶר ולא יתרו, ולבתר הכי יתרו ולא יתר, ונמצא אם כן שמעולם לא הוה ליה אלא שש שמות ביחד, והיכי כתב רש"י שבע שמות, וקושיא זו כבר הרגיש בה הרא"ם ז"ל והניחה בצריך עיון. עוד קשה אעיקרא דמלתא, דהיכי מצינן למימר שלא נקרא יתרו אלא לכשנתגייר והא בהדיא כתיב בפרשת שמות "ומשה היה רועה את צאן יתרו". תו קשה דרש"י מייתי ז' שמות והתחיל לבאר טעמם ובתלתא מינייהו פסיק טעמא, ומאי שנא הני, או לימרינהו לכולהו כי היכי דאיתנהו במכילתא או לישתוק מכולהו. ונראה לי דחדא מתרצא לחברתה, וה"פ דרש"י שבע שמות נקראו לו אפילו מעיקרא קודם שנתגייר, אף על גב דעיקר שם יתרו אינו אלא לצד מה שנתגייר וקיים המצות כדפירשו במכילתא, מכל מקום מוכרח אתה לומר שאפילו קודם שנתגייר היה נקרא כן על שם העתיד, דהא חזינן בפרשת שמות קודם שנתגייר דכתיב יתרו כדלעיל. וכי תימא דילמא לא היא, לעולם שלא נקרא יתרו אלא אחר שנתגייר, אלא דבתורה הוא דנכתב הכי לעיל על שם העתיד, אבל לא שהוא היה נקרא בחייו קודם גרותו דהא לא מסתבר, לא סלקא דעתך דהא סוף סוף מוכרח אתה לומר ד'יתר' מיהא היה נקרא קודם גירותו, דאי לאו הכי לא שייך תוספת האות אחרי הגירות, והרי שם יתר נמי על שם העתיד הוא כדפירשו במכילתא על שם שיתר פרשה אחת, ואם כן כי היכי דיתר מודית דנקרא בגיותו והוא ע"ש העתיד יתרו, נמי נימא אנן דה"נ נקרא ממש ע"ש העתיד, ולכך מייתי רש"י טעמא ופירושא דהנך תרתי להגן מפני הקושיא שלא תבוא. וטעם תוספת הוי"ו טפי מאות אחרת נראה דשם יתרו היה עיקר שמו, תדע שהוא הרגיל טפי מכולהו, וטעמא שבו רמוזים כל שאר שמותיו דר"ל ית"ר ו', כלומר יתר ועוד ששה אחרים יש לו נמצא, דכי קרי ליה איניש בשם יתרו היה מעלה כל שמותיו על שפתו. ולבתר הכא קשיא לרש"י מ"ש דבמסע הדגלים תפס משה שם חובב טפי מכולהו כדכתיב "ויאמר משה לחובב בן רעואל" וכו' שלא נמצא כן בתורה בשאר מקומות רק בנביאים, דמכח זה היה נראה דחובב שם בנו של יתרו, ולעולם דלא הו"ל רק ו' שמות, ומשני דליתא אלא ע"כ חובב הוא יתרו וכדכתיב "מבני חובב חותן משה" והא דהתם קרי ליה הכי היינו טעמא לפי שחובב נקרא על שם שחבב את התורה, והכי קאמר ליה מאחר שאתה מחבב את התורה "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת וכו' והיית לנו לעינים" כדפירש"י שם, 'כל דבר שיתעלם מעינינו תהא מאיר עינינו' והיינו טעמא דרש"י לא נקט טעמא דאיתא הכא במכילתא שממנה העתיק רש"י פירושו דז' שמות וכו' והיינו חובב שהיה חביב למקום, דלפי טעם זה לא מתיישב מידי מ"ש דקרייה התם משה בשם חובב טפי מכולהו דהכי נמי הוה מצי למימר חבר שנעשה חבר למקום או חד מאינך, לכך תפס רש"י הך טעמא דאיתא בספרי דבהכי מתיישב כדלעיל.
ועוד יש לומר דהך טעמא עדיף טפי שהוא קרוב לפשט, דאילו לטעמא דמכילתא הוה ליה למימר חביב דהוה משמע שפיר חשיב מן שמיא. אי נמי חֻבַּב בקיבוץ החי"ת והבי"ת דגושה, והיה על משקל פֻּעַל, דאילו חובב משמע שם התואר שהוא עצמו חובב כמו וילך שובב, דרצה לומר שהוא מתואר שובב לפי שיש בעצמו המשובה, הכי נמי חובב רוצה לומר שהוא בעצמו יש לו חביבות בתורה ולכך מתואר חובב:

חותן משה כאן וכו' - פירוש דק"ל דאטו עד האידנא לא ידעינן שהיה חותן משה ומאי קמ"ל ומשני 'כאן היה וכו' ולשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו', כלומר לפי האמת אין הכי נמי דמלפנים נמי הוה ליה ליתרו להתחבר במשה, דהרי הוא משה מתחלתו ועד סופו, גדולתו היתה לו מלידה ומבטן, דמשה משה לא פסיק טעמא בגווייהו, וכדאיתא בזוהר. ואלא מיהא יתרו, לשעבר לא היה מחזיק למשה שיהיה גדול ממנו לפום שיטתיה כדלעיל אבל כאן אחר ששמע והשכיל לדעת מעלתם וחשיבותם של ישראל ואם הצאן כך הרועה על אחת כמה וכמה. והשתא ודאי היה מתכבד במשה אבל לשעבר לא אלא אדרבא משה היה תולה הגדולה בחמיו שהלך ליטול רשות ממנו לצאת והיה חושבו לגדול ממנו לפי רוב הענוה. והיינו דמפרש רש"י בתר הכי למשה ולישראל שקול משה כנגד כל ישראל כלומר מ"ט כאן היה יתרו מתכבד במשה משום דשקול משה וכו' ואם מעלתם של ישראל רבה כל כך כל שכן דמשה והיינו טעמא שהפך רש"י הסדר ופירש למשה ולישראל קודם שיפרש את כל אשר עשה וכו' לפי שזה נמשך עם הדבור דלעיל:

את כל אשר וכו' בירידת המן וכו' - עכשיו מבאר והולך רבינו מה שאמר לעיל מה שמועה שמע וכו' כלומר שמע מה שעשה אלהים במדת הדין כלומר דאף על גב שהיו חוטאים אפילו הכי עשה להם נס ה"ז מופת על רוב אהבתו עמהם והיכן היה זה בעמלק ומדכתיב "את כל אשר עשה" והוי סגי דלכתוב אשר עשה ומאי "את כל" לרבות תרתי אחרים ירידת המן והבאר שבהם גם כן נראה אהבתו יתברך דבתרוייהו חטאו דבמן כתיב "וילונו כל עדת וכו' מי יתן מותנו וכו' כי הוצאתם אותנו וכו'" ומה כתיב בתריה "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", האי דישנא להאי פרדשנא אתמהא מצינו חוטא נשכר, הרי זה מופת חותך על חבה יתירה שנודעה להם ממנו יתברך, והכי נמי במים כתיב "וילן העם וכו' למה העליתנו וכו' וכתיב ויקרא שם המקום מסה ומריבה וכו'" ואפילו הכי עשה להם נס, והיינו דכתב רש"י '"את כל אשר עשה" להם' כלומר הרבותא היא ש'להם' עשה אף על פי שהיו חוטאים אות היא על תוקף האהבה, ולכך בא יתרו לידבק עמהם.
אי נמי דמאחר שהם היו חוטאים שמע מינה שכל אלו הנסים היה בזכות משה חתנו שהיה שקול כנגד כולם ולכך בא יתרו לידבק בו, שעכשיו בזה הכיר גדולתו וחשיבותו, ולהך טעמא נמי אתי שפיר שהפך רש"י סדרן של כתובים, שזה בא לקיים מה שפירש 'למשה ולישראל - שקול משה' וכו', ואם תאמר ומנ"ל ליתרו דשקול משה כנגד כל ישראל, ומשום הכי קאמר 'את כל אשר עשה להם בירידת המן' וכו' שבכל אלה חטאו ואם כן מוכרח שכולם הו"ל בזכות משה, שמע מינה דשקול משה וכו':

כי הוציא וכו' זו גדולה וכו' - ק"ל למה פרט נס זה, וליכא למימר שזה נדון בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט, ובא לפרש ד"את כל אשר עשה" וכו' הוא דוקא ביציאת מצרים, דהא מעיקרא כתיב "אשר עשה אלהים" וכו', והכא כתיב "כי הוציא ה'" שמע מינה דתרתי מילי נינהו, דהנהו עשאו במדת הדין והך במדת רחמים. ותו דבתחילה כתיב "למשה ולישראל" והכא "כי הוציא ה' את ישראל", ולכך קאמר דאין הכי נמי דמעיקרא מילי אחריני נינהו וכדלעיל, והכא קמ"ל שזו של יציאת מצרים גדולה מכולן לכך פירשה בפני עצמו והזכירה במדת הרחמים, דהתם לא היו חוטאים אלא אדרבא שבו כולם בתשובה כידוע, ולכך לא הזכיר בה למשה דההיא אין הכי נמי שבזכות ישראל הואי ולא היו צריכים לזכות משה, והכי קאמר כיון שראה הנסים הללו הודה על יציאת מצרים דודאי ההיא נמי הוא מרוב חיבתו לישראל:

ספר הזכרון (כל הפרק)

וישמע מה שמועה שמע, שמע קדיעת ים סוף ומלתמת עמלק - מדרש רז"ל הוא שדורשים שלא על כל הדברים שנעשו לישראל נתעורר לצאת ממקומו, לא הניעהו לצאת אלא זאת, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ובמכילתא דר' ישמעאל היא, ומיתי לה נמי בשלהי גמרא זבחים 'מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שמע ובא שהרי כתובה בצדה "וַיַּחֲלֹשׁ יהושע". ר' אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא, שבשעה שנתנה תורה לישראל זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם וכו'. ר' אלעזר אומר קריעת ום סוף שמע ובא דכתיב בה בה "ויהי כשמוע מלכי האמורי" וכו' ואף רחב הזונה אמרה "ונשמע וימס לבבנו" וכו' כדאיתא התם בארוכה.
ומה שראוי לשאול כאן תחלה הוא למה השמיע הרב דעת רבי אלעזד המודעי יאמר 'שמע מלחמת עמלק ומתן תורה וקריעת ים סוף'. ויש לומר דסבירא ליה כמאן דאמר דקודם מתן תורה בא יתרו כסדר הכתובים.
אבל אינו מספיק, שהרי להלן ב"על כל הטובה" פרש 'טובת המן והבאר והתורה'. ואולי שלפי שמדרשו של ר' אלעזר המודעי אין לו טעם כל כך חזק כחביריו, לא מצד סמיכות בעמלק ולא מצד לשון שמיעה כקריעת ים סוף.

אמר עוד את כל אשר עשה בידידת המן ובבאר ובעמלק. עוד אמר כי הוציא ה' זו הגדולה על כולן - עוד אמר להלן: "על כל הטובה" - 'טובת הבאר והמן והתורה', והוא גם מדרש רז"ל, ועל כולן אמר אשר הצילו וכו'.
והנראה לי בזה ההלוך שהוליך הרב פרשה זו הוא מה שאומַר, שראה הרב ז"ל או רז"ל שהפסוק הזה לא סופיה רישיה ולא רישיה סופיה, פתח במשה וישראל ביחד, וסיים בישראל לבדם, דהיינו "כי הוציא ה'". שאי אפשר לומר שאומרו "כי הוציא ה' את ישראל" יכלול לכולם, שיציאת מצרים לא היתה למשה שלא היה בכלל שעבודם ולא יצא ממנו, לזה אמר שצריכים אנו לפרש שאין הפסוק כולו מדבר בדבר אחד אלא בענינים חלוקים, תחלה "וישמע יתרו" נדרש בפני עצמו והוא מה שדרשו בו ז"ל. ו"את כל אשר אלההים למשה ולישראל" ביחד, דהיינו ירידת המן והבאר ועמלק, ולזהאמר הרב בכאן ”'את כל אשר עשה” להם בירידת המן' וכו'. ומה שלא הזכיר בכאן קריעת ים סוף עם המן והבאר ועמלק, לפי שלא שקריעת ים סוף לא יאמר עליה "למשה", כי לישראל לבדם היתה, שמשה לא היה בשעבודם כמו שכתבנו ולא רדפו אחריו להשיבו לשעבודם. וסוף הפסוק "כי הוציא יי' את ישראל" רוצה לומר ישראל לבדם והיא העולה על גביהן, וכך נדרשת כמכילתא מילתא באנפי נפשה. ולפיכך אין צורך לנסחאות שכתוב בהן וכי הוציא יי' בתוספת וא"ו.
או נאמר שראה הרב ז"ל שתחלת הפסוק מורה על ריבוי ניסים שעשה להם ד"כל" רבויא הוא, וכשסיים לא סיים אלא בדבר אחד בלבד, והיינו "כי הוציא", לזה אמר שמקרא קצר הוא ו"את כל אשר עשה" רומז למן ולבאר ועמלק. ועוד עשה להם "כי הוציא" והיא הגדולה על כולן ולהאי פירושא אתיא שפיר ’וכי הוציא‘ עם וא"ו.

אי נמי לא קשיא ליה למה הקדים הרב מדרש למשה ולישראל שהדי לא היה יכול לדורשה במקומה בתוך הענין, אלא או להקדימה או לאחרה לפי שהיה זקוק לקשר "את כל אשר עשה" עם "כי הוציא" על הדרך שפרשתי, ולומר שכך הצעו של מקרא זה "את כל אשר עשה להם" במן וכו' ועוד "כי הוציא" ואומרו ב"כל התלאה" של הים ושל עמלק, ידוע שבכל מה שנעשה לישראל לא היה להם צער ותלאה אלא באלו. ואומרו '"על כל הטובה" טובת המן והבאר והתורה' משום דבהני שייך שפיר "טובה", והוא ג"כ מדרש רז"ל ר' יהושע אומר בטובת בטובת המן הכתוב מדבר, ר' אליעזר המודעי אומר בטובת הבאר הכתוב מדבר וכו'. ומה שאמר 'והתורה' אתיא כמאן דאמר יתרו אחר מתן תורה בא: