משכיל לדוד על רש"י שמות יח

פרשת יתרו

פסוק אעריכה

יתרו פירש"י ז"ל וַיִּשְׁמַע וכו' מה שמועה וכו' - הקושיות בדבור זה מבוארות, דמה זו שאלה 'מה שמועה שמע' הא קרא צווח "וישמע יתרו את כל אשר עשה" וכו'. ועוד יש להבין כוונת מלת 'ובא' דהוה סגי ליה לומר 'מה שמועה שמע'. ותו קשה במאי דמשני 'קריעת ים סוף ומלחמת עמלק' מנא ליה דבהני תרתי דוקא איירי. איברא דלאו מדידיה דרש"י הוא, אלא ברייתא ערוכה בזבחים ובמכילתא, אמנם עליה אני דן מאי שנא הני. ותו איכא למידק, דבברייתא איכא תלתא תנאי, רבי אליעזר אמר קריעת ים סוף, ורבי יהושע אמר מלחמת עמלק ורבי אלעזר המודעי אמר מתן תורה. ומעתה קשה לרש"י אמאי מייתי תרי מינייהו והשמיט השלישי. מיהו לזה י"ל דרש"י מלתא פסיקתא נקט משום דפלוגתא דתנאי היא אם יתרו קודם מתן תורה בא או אחר כך, ור"א המודעי הוא דסבר אחר מתן תורה, ורש"י הכא בפלוגתא לא קא מיירי. מכל מקום קשה למה הרכיב שתי דעות והכי הוה ליה למימר קריעת ים סוף, דבר אחר מלחמת עמלק שכן דרכו ז"ל בכל כהאי גוונא.
ונראה לעניות דעתי דסבירא ליה לרש"י דהני תרי תנאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ועל הדרך שנבאר, ומעיקרא נימא דקשיא ליה לרש"י על הכתוב למאי נפקא מינה הוצרך לכתוב "וישמע יתרו" ומה חדוש הוא זה דשמע יתרו פשיטא ומאן לא שמע הא בהדיא כתיב "שמעו עמים ירגזון" וכו', וכדחזינן נמי גבי רחב "כי שמענו את אשר הוביש" וכו' ובפרט דכתיב "ויבקעו המים" כל המים שבעולם, אם כן כולי עלמא נמי שמעו ופשיטא דיתרו גם כן כאחד מהם, והכא לא הוה צריך למימר אלא ויבא יתרו וכו', אבל במה שמספר ששמע אין בזה שום חידוש. ומשני רש"י דשפיר אשמועינן קרא טעמא שבא יתרו אצל ישראל לומר שלא תהא סבור דהטעם שבא בשביל שעכשיו כשראה כל הנסים הללו, ידע שאינו ממש בעבודה זרה והאמין באלהי השמים, שזה כבר היה יודע מאז ומקדם שהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו ושאין ממש בעבודה זרה, ולא היה זה חידוש אצלו וכדפירש"י בפרשת שמות גבי "ולכהן מדין שבע בנות" דפירש מעבודה זרה ע"ש, והלא מיהא דאף על פי כן לא היה בא לדבק עם ישראל דהוה סבר שאין שום יתרון לישראל על שאר האומות, אלא כל מי שפורש מעבודה זרה והאמין בהקדוש ברוך הוא הוא חביב אצלו יתברך שוה בשוה, ואין שום יתרון לישראל. ולכך הוה סגי ליה היכא דקאי לעבוד את ה' ולא היה חפץ לידבק עם ישראל, אבל מאחר שידע שני דברים הללו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, אז חשקה נפשו לבוא ולהדבק עם ישראל. והיינו שדקדק יתרו דמאחר שנעשה לישראל המופת הגדול של קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם בכל העולם כדלעיל, שמכח זה כתיב "שמעו עמים ירגזון וכו' אז נבהלו אלופי אדום וכו'" ואיך אפשר דמיד אחר כך השיאו לבו לעמלק לבוא ולהלחם עמהם, ומה גם דחד מאלופי אדום הוא עמלק, זה דבר שאין השכל סובלו דאי אפשר להיות דרך טבע שהרי עמלק עצמו בכלל הנבהלים כי רעדה אחזתם חיל כיולדה, ופתע פתאום בא להלחם עמהם ולא ירא לנפשו, אמר יתרו בודאי שאין זה דרך טבע אלא מוכרח שישראל מרדו בהקדוש ברוך הוא וחטאו, ולכך מן השמים גירו עליהם את הכלב וכמו שהיה האמת כמ"ש רז"ל על פסוק "היש ה' בקרבנו" וכו', ומעתה מאחר שמוכרח שעמלק בא בשליחות הקדוש בררך הוא להעניש את ישראל, איך אפשר שישראל נצחו המלחמה כדכתיב "ויחלוש יהושע" וכו', אין זה אלא מחמת רוב אהבתו יתברך על ישראל בניו שמוחל וסולח עונותיהם, מיד נכספה וגם כלתה נפשו לבא ולהדבק עמהם. ובזה אתי שפיר מאי דאיתא במדרש "לץ תכה" זה עמלק "ופתי יערים" זה יתרו. ויש להבין אמאי קרי ליה ליתרו פתי ומה זו ערמה, ולדרכנו ניחא דקרי ליה פתי דאף על גב דחזא מעלתם של ישראל בנס יציאת מצרים, אפילו הכי הוה סבר דליכא שום מעלה לישראל טפי מגוי העובד אלהים, ומכות המצריים היו לפי שלא שמעו בקול ה' לשלחם, אבל כשראה מפלת עמלק, אז נתחכם וידע מעלתם של ישראל כדאמרן, וכל שכן דאתי שפיר אליביה דרבי אלעזר המודעי דקאמר מתן תורה, דממנה הכיר וידע יתרו חשיבות ישראל שניתן להם כלי חמדה לא עשה כן לכל גוי . ואתי שפיר נמי מאי דכתיב "אשר עשה אלהים" כדכתיב "וידבר אלהים את כל הדברים" וכו' וגם שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' אלא דרש"י לא נקטיה כדכתיבנא לעיל דבפלוגתא לא קא מיירי. והיינו דכתיב "וישמע יתרו" כלומר השכיל בדעתו (ואינו לשון שמיעת האוזן) ואליבא דר"מ ור"י נמי אתי שפיר דכתיב "את כל אשר עשה אלהים" וכו' אשר עשה ה' אין כתיב כאן אלא אלהים, כלומר אף על גב שהיה יושב עליהם במדת הדין אפילו הכי עשה להם נס, אם כן ראוי לידבק בהם. וזהו שאמר רש"י 'מה שמועה שמע ובא' כלומר ובא לידבק עם ישראל ולא הוה סגי ליה עוד לעבוד את ה' בארצו ומשני 'קריעת ים סוף' וכו' כדאמרן ועיין עוד לקמן על דיבור למשה ולישראל וכו':

יתרו שבע שמות וכו' - דקשה ליה דבמקומות אחרים מצינו שמזכירו בשמות מחולפים ומאי שנא. ומתרץ דשבע שמות הוי ליה. אך קשה דממה שכתב רש"י 'לכשנתגייר הוסיפו לו אות' שמע מינה דרוצה לומר דקודם שנתגייר הוה שמיה יֶתֶר ולא יתרו, ולבתר הכי יתרו ולא יתר, ונמצא אם כן שמעולם לא הוה ליה אלא שש שמות ביחד, והיכי כתב רש"י שבע שמות, וקושיא זו כבר הרגיש בה הרא"ם ז"ל והניחה בצריך עיון. עוד קשה אעיקרא דמלתא, דהיכי מצינן למימר שלא נקרא יתרו אלא לכשנתגייר והא בהדיא כתיב בפרשת שמות "ומשה היה רועה את צאן יתרו". תו קשה דרש"י מייתי ז' שמות והתחיל לבאר טעמם ובתלתא מינייהו פסיק טעמא, ומאי שנא הני, או לימרינהו לכולהו כי היכי דאיתנהו במכילתא או לישתוק מכולהו. ונראה לי דחדא מתרצא לחברתה, וה"פ דרש"י שבע שמות נקראו לו אפילו מעיקרא קודם שנתגייר, אף על גב דעיקר שם יתרו אינו אלא לצד מה שנתגייר וקיים המצות כדפירשו במכילתא, מכל מקום מוכרח אתה לומר שאפילו קודם שנתגייר היה נקרא כן על שם העתיד, דהא חזינן בפרשת שמות קודם שנתגייר דכתיב יתרו כדלעיל. וכי תימא דילמא לא היא, לעולם שלא נקרא יתרו אלא אחר שנתגייר, אלא דבתורה הוא דנכתב הכי לעיל על שם העתיד, אבל לא שהוא היה נקרא בחייו קודם גרותו דהא לא מסתבר, לא סלקא דעתך דהא סוף סוף מוכרח אתה לומר ד'יתר' מיהא היה נקרא קודם גירותו, דאי לאו הכי לא שייך תוספת האות אחרי הגירות, והרי שם יתר נמי על שם העתיד הוא כדפירשו במכילתא על שם שיתר פרשה אחת, ואם כן כי היכי דיתר מודית דנקרא בגיותו והוא ע"ש העתיד יתרו, נמי נימא אנן דה"נ נקרא ממש ע"ש העתיד, ולכך מייתי רש"י טעמא ופירושא דהנך תרתי להגן מפני הקושיא שלא תבוא. וטעם תוספת הוי"ו טפי מאות אחרת נראה דשם יתרו היה עיקר שמו, תדע שהוא הרגיל טפי מכולהו, וטעמא שבו רמוזים כל שאר שמותיו דר"ל ית"ר ו', כלומר יתר ועוד ששה אחרים יש לו נמצא, דכי קרי ליה איניש בשם יתרו היה מעלה כל שמותיו על שפתו. ולבתר הכא קשיא לרש"י מ"ש דבמסע הדגלים תפס משה שם חובב טפי מכולהו כדכתיב "ויאמר משה לחובב בן רעואל" וכו' שלא נמצא כן בתורה בשאר מקומות רק בנביאים, דמכח זה היה נראה דחובב שם בנו של יתרו, ולעולם דלא הו"ל רק ו' שמות, ומשני דליתא אלא ע"כ חובב הוא יתרו וכדכתיב "מבני חובב חותן משה" והא דהתם קרי ליה הכי היינו טעמא לפי שחובב נקרא על שם שחבב את התורה, והכי קאמר ליה מאחר שאתה מחבב את התורה "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת וכו' והיית לנו לעינים" כדפירש"י שם, 'כל דבר שיתעלם מעינינו תהא מאיר עינינו' והיינו טעמא דרש"י לא נקט טעמא דאיתא הכא במכילתא שממנה העתיק רש"י פירושו דז' שמות וכו' והיינו חובב שהיה חביב למקום, דלפי טעם זה לא מתיישב מידי מ"ש דקרייה התם משה בשם חובב טפי מכולהו דהכי נמי הוה מצי למימר חבר שנעשה חבר למקום או חד מאינך, לכך תפס רש"י הך טעמא דאיתא בספרי דבהכי מתיישב כדלעיל.
ועוד יש לומר דהך טעמא עדיף טפי שהוא קרוב לפשט, דאילו לטעמא דמכילתא הוה ליה למימר חביב דהוה משמע שפיר חשיב מן שמיא. אי נמי חֻבַּב בקיבוץ החי"ת והבי"ת דגושה, והיה על משקל פֻּעַל, דאילו חובב משמע שם התואר שהוא עצמו חובב כמו וילך שובב, דרצה לומר שהוא מתואר שובב לפי שיש בעצמו המשובה, הכי נמי חובב רוצה לומר שהוא בעצמו יש לו חביבות בתורה ולכך מתואר חובב:

חותן משה כאן וכו' - פירוש דק"ל דאטו עד האידנא לא ידעינן שהיה חותן משה ומאי קמ"ל ומשני 'כאן היה וכו' ולשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו', כלומר לפי האמת אין הכי נמי דמלפנים נמי הוה ליה ליתרו להתחבר במשה, דהרי הוא משה מתחלתו ועד סופו, גדולתו היתה לו מלידה ומבטן, דמשה משה לא פסיק טעמא בגווייהו, וכדאיתא בזוהר. ואלא מיהא יתרו, לשעבר לא היה מחזיק למשה שיהיה גדול ממנו לפום שיטתיה כדלעיל אבל כאן אחר ששמע והשכיל לדעת מעלתם וחשיבותם של ישראל ואם הצאן כך הרועה על אחת כמה וכמה. והשתא ודאי היה מתכבד במשה אבל לשעבר לא אלא אדרבא משה היה תולה הגדולה בחמיו שהלך ליטול רשות ממנו לצאת והיה חושבו לגדול ממנו לפי רוב הענוה. והיינו דמפרש רש"י בתר הכי למשה ולישראל שקול משה כנגד כל ישראל כלומר מ"ט כאן היה יתרו מתכבד במשה משום דשקול משה וכו' ואם מעלתם של ישראל רבה כל כך כל שכן דמשה והיינו טעמא שהפך רש"י הסדר ופירש למשה ולישראל קודם שיפרש את כל אשר עשה וכו' לפי שזה נמשך עם הדבור דלעיל:

את כל אשר וכו' בירידת המן וכו' - עכשיו מבאר והולך רבינו מה שאמר לעיל מה שמועה שמע וכו' כלומר שמע מה שעשה אלהים במדת הדין כלומר דאף על גב שהיו חוטאים אפילו הכי עשה להם נס ה"ז מופת על רוב אהבתו עמהם והיכן היה זה בעמלק ומדכתיב "את כל אשר עשה" והוי סגי דלכתוב אשר עשה ומאי "את כל" לרבות תרתי אחרים ירידת המן והבאר שבהם גם כן נראה אהבתו יתברך דבתרוייהו חטאו דבמן כתיב "וילונו כל עדת וכו' מי יתן מותנו וכו' כי הוצאתם אותנו וכו'" ומה כתיב בתריה "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", האי דישנא להאי פרדשנא אתמהא מצינו חוטא נשכר, הרי זה מופת חותך על חבה יתירה שנודעה להם ממנו יתברך, והכי נמי במים כתיב "וילן העם וכו' למה העליתנו וכו' וכתיב ויקרא שם המקום מסה ומריבה וכו'" ואפילו הכי עשה להם נס, והיינו דכתב רש"י '"את כל אשר עשה" להם' כלומר הרבותא היא ש'להם' עשה אף על פי שהיו חוטאים אות היא על תוקף האהבה, ולכך בא יתרו לידבק עמהם.
אי נמי דמאחר שהם היו חוטאים שמע מינה שכל אלו הנסים היה בזכות משה חתנו שהיה שקול כנגד כולם ולכך בא יתרו לידבק בו, שעכשיו בזה הכיר גדולתו וחשיבותו, ולהך טעמא נמי אתי שפיר שהפך רש"י סדרן של כתובים, שזה בא לקיים מה שפירש 'למשה ולישראל - שקול משה' וכו', ואם תאמר ומנ"ל ליתרו דשקול משה כנגד כל ישראל, ומשום הכי קאמר 'את כל אשר עשה להם בירידת המן' וכו' שבכל אלה חטאו ואם כן מוכרח שכולם הו"ל בזכות משה, שמע מינה דשקול משה וכו':

כי הוציא וכו' זו גדולה וכו' - ק"ל למה פרט נס זה, וליכא למימר שזה נדון בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט, ובא לפרש ד"את כל אשר עשה" וכו' הוא דוקא ביציאת מצרים, דהא מעיקרא כתיב "אשר עשה אלהים" וכו', והכא כתיב "כי הוציא ה'" שמע מינה דתרתי מילי נינהו, דהנהו עשאו במדת הדין והך במדת רחמים. ותו דבתחילה כתיב "למשה ולישראל" והכא "כי הוציא ה' את ישראל", ולכך קאמר דאין הכי נמי דמעיקרא מילי אחריני נינהו וכדלעיל, והכא קמ"ל שזו של יציאת מצרים גדולה מכולן לכך פירשה בפני עצמו והזכירה במדת הרחמים, דהתם לא היו חוטאים אלא אדרבא שבו כולם בתשובה כידוע, ולכך לא הזכיר בה למשה דההיא אין הכי נמי שבזכות ישראל הואי ולא היו צריכים לזכות משה, והכי קאמר כיון שראה הנסים הללו הודה על יציאת מצרים דודאי ההיא נמי הוא מרוב חיבתו לישראל:

פסוק בעריכה

אחר שלוחיה וכו' על הראשונים וכו' - דאף על גב דשבט לוי לא היו משועבדים, בעבודת פרך הוא דלא הוו מ"מ עבדים לפרעה מיהא הוו ולא היו יכולים לצאת ממצרים, ואף על גב דמשה סיפר לאהרן את כל דברי ה' אשר שלחו ואת כל האותות אשר צוהו להוציא את בני ישראל ממצרים, ובודאי שאהרן האמין בכל זה, אפילו הכי אמר לו כן דמכל מקום מה צורך להכניסם ושיטעמו טעם מרור הגלות אפילו שעה אחת:

פסוק דעריכה

"ויצילני מחרב" וכו' נעשה צוארו וכו' - דאל"כ מאי "מחרב" הוה ליה למימר ויצילני מיד פרעה. והרא"ם ז"ל כתב שלא ידע היכן מצא רש"י זה דבמכילתא ליתא אלא שירד מלאך כדמות משה וכו' עיין שם. ודברי רש"י הנם כתובים באלה הדברים רבה על פסוק "אז יבדיל משה" - 'בא הקוסטינאר ליתן החרב על צוארו וקהתה החרב מעל צוארו שנעשה של שיש, ושלמה מקלסו צוארך כמגדל השן' ע"כ. ורש"י תפס זה שהוא קרוב לפשט הכתוב:

פסוק העריכה

אל המדבר אף אנו וכו' - ההרגש, שמבחוץ הוא דהוה ליה למימר אל משה במדבר, ואמאי כתיב "אל המדבר", אלא הכתוב הוא כמתמיה עליו היכן בא אל המדבר כדאיתא במכילתא:

פסוק ועריכה

אני חותנך וכו' אם אין אתה יוצא וכו' - קשה דבשלמא בדידיה מפרש קרא, מדמפסיק בתיבת "בא אליך" ולא קאמר אני חותנך יתרו ואשתך וכו' באים אליך, אלא שמע מינה להפרידו בפני עצמו, אבל מאי דדריש אחר כך 'ואם לאו בגין אשתך צא בגין שני בניה', הא מנ"ל הרי ליכא שום הפסק. ואפשר דדרשינן הכי מדכתיב "ושני בניה" וקשה דנראה לכאורה דהוה עדיף טפי לומר ושני בניך, אלא הכי קאמר יתרו "ואשתך" כלומר צא בגין שהיא אשתך דידך וחן אשה על בעלה, ואם לאו צא בשביל שני בניה שהיא ילדה וגידלה אותם, ואילו אין לך עליה אלא דבר זה די לצאת כנגדה וכההיא דאמרינן בגמרא די לנו שמגדלות בנינו: