מפרשי רש"י על שמות ו ט
רש"י
"ולא שמעו אל משה" - לא קבלו תנחומין
"מקוצר רוח" - כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו קרוב לענין זה שמעתי בפרשה זו מרבי ברוך בר' אליעזר והביא לי ראיה ממקרא זה (ירמיהו טז) בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' למדנו כשהקב"ה מאמן את דבריו אפי' לפורענות מודיע ששמו ה' וכ"ש האמנה לטובה ורבותינו דרשוהו (ש"ר סנהדרין קיא) לעניין של מעלה (שמות ה) שאמר משה למה הרעותה אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין יש לי להתאונן על מיתת האבות הרבה פעמים נגליתי עליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם
"וגם הקימותי וגו'" - וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר וכן ביעקב (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו ולא הרהרו אחר מדותי ואתה אמרת למה הרעותה ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת שלא נאמר ושמי ה' לא שאלו לי וא"ת לא הודיעם שכך שמו הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ועוד היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן וגם אני שמעתי וגו' לכן אמור לבני ישראל לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו והדרשה תדרש שנאמר (ירמיהו כג) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות
רש"י מנוקד ומעוצב
וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה – לֹא קִבְּלוּ תַּנְחוּמִין.
מִקֹּצֶר רוּחַ – כָּל מִי שֶׁהוּא מֵצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ. קָרוֹב לְעִנְיָן זֶה שָׁמַעְתִּי פָרָשָׁה זוֹ מֵרַבִּי בָּרוּךְ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהֵבִיא לִי רְאָיָה מִמִּקְרָא זֶה (ירמיהו טז,כא): "בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי ה'". לָמַדְנוּ כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְאַמֵּן אֶת דְּבָרָיו, אֲפִלּוּ לְפֻרְעָנוּת, מוֹדִיעַ שֶׁשְּׁמוֹ ה', וְכָל שֶׁכֵּן הַאֲמָנָה לְטוֹבָה. וְרַבּוֹתֵינוּ דְרָשׁוּהוּ לְעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה, שֶׁאָמַר מֹשֶׁה (לעיל ה,כב): "לָמָה הֲרֵעֹתָה". אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֲבַל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין – יֵשׁ לִי לְהִתְאוֹנֵן עַל מִיתַת הָאָבוֹת! הַרְבֵּה פְעָמִים נִגְלֵיתִי אֲלֵיהֶם בְּ"אֵל שַׁדַּי", וְלֹא אָמְרוּ לִי מַה שְּׁמֶךָ. וְאַתָּה אָמַרְתָּ (לעיל ג,יג): "מַה שְּׁמוֹ מָה אוֹמַר אֲלֵיהֶם".
וְגַם הֲקִמֹתִי... – וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לִקְבּוֹר אֶת שָׂרָה, לֹא מָצָא קֶבֶר עַד שֶׁקָּנָה בְּדָמִים מְרֻבִּים. וְכֵן בְּיִצְחָק עִרְעֲרוּ עָלָיו עַל הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפַר. וְכֵן בְּיַעֲקֹב (בראשית לג,יט): "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה" לִנְטוֹת אָהֳלוֹ. וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתַי. וְאַתָּה אָמַרְתָּ "לָמָה הֲרֵעֹתָה" (שמות רבה ו,ד; סנהדרין קי"א ע"א). וְאֵין הַמִּדְרָשׁ מִתְיַשֵּׁב אַחַר הַמִּקְרָא, מִפְּנֵי כַּמָּה דְבָרִים. אַחַת: שֶׁלֹּא נֶאֱמַר "וּשְׁמִי ה' לֹא שָׁאֲלוּ לִי". וְאִם תֹּאמַר לֹא הוֹדִיעָם שֶׁכָּךְ שְׁמוֹ, הֲרֵי תְחִלָּה כְּשֶׁנִּגְלָה לְאַבְרָהָם בֵּין הַבְּתָרִים נֶאֱמַר (בראשית טו,ז): "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִים". וְעוֹד: הֵיאַךְ הַסְּמִיכָה נִמְשֶׁכֶת בִּדְבָרִים, שֶׁהוּא סוֹמֵךְ לְכַאן וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי... לָכֵן אֱמוֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל? לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר יִתְיַשֵּׁב הַמִּקְרָא עַל פְּשׁוּטוֹ, דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו, וְהַדְּרָשָׁה תִּדָּרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו כג,כט): "הֲלֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע" – מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִצּוֹצוֹת.
מפרשי רש"י
[כא] כל מי שהוא מצר וכו'. וקשיא דאם כן "ומעבודה קשה" למה לי, הרי בלשון "מקוצר רוח" משמעו כך - בשביל עבודה קשה שהיתה מוטלת עליהם לא היו שומעים להם, ויראה לומר כי שני דברים הם שלא שמעו; האחד - "מקוצר רוח" שהיו דואגים על המלאכה שהם צריכים לעשות, וכל מי שהוא מחשב על דבר קשה - הוא דואג ומציר לו, ונשמתו קצרה. וגם עוד סבה אחרת - "מעבודה קשה", שהיו חלשים ולא היה דעתם מיושבת עליהם, ולכך לא שמעו אליהם:
[כב] לענין של מעלה. כבר פרשנו פירוש זה בתחלת הפרשה (סוף אות ו):
[כג] שהיה לו לומר ושמי ה' לא שאלו לי. כי אם כוונת הכתוב להתרעם על משה במה ששאל "מה שמו" (לעיל ג, יג), הוי למכתב 'ושמי ה' לא שאלו', אבל מה שאמר "ושמי ה' לא נודעתי להם" אין זה תרעומת למשה מה שנודע הקב"ה אליו (כ"ה ברא"ם):
[כד] ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו. פירוש ואם תתרץ קושיא זאת שכך פירוש הכתוב שהוא לא הודיעם שכך שמו לפי שלא שאלו לו, ומה שכתוב "לא נודעתי" הוא לגמרי כאילו כתוב 'לא שאלו', לפי שפירושו לא הודעתי שכך שמי, וזה היה על ידי שלא שאלו לי, אם כן קשיא הרי הודיעם שכך שמו כדמסיק, כי בתחלת ברית בין הבתרים נאמר (בראשית ט"ו, ז') "אני ה' וגו'", אלא אם תאמר אף על גב שהודיע להם שכך שמו מכל מקום הם לא שאלו לו, לאפוקי משה ששאל על שמו של הקב"ה, ואם כן לא נוכל לפרש "לא נודעתי להם" מפני שלא שאלו, שהרי הודיעם, וקשיא דהוי ליה למכתב 'ושמי ה' לא שאלו לי', ואם כן קשיא אחת ממה נפשך; אם אתה מפרש "לא נודעתי" לא שאלו, ואז מתורץ הקושיא שהרי הודיעם שכך שמו, אם כן לכתוב 'לא שאלו לי', ואם אתה מתרץ הקושיא שכך פירושו "לא נודעתי להם" שכך שמי מפני שהם לא שאלו לי, אם כן קשיא הרי הודיעם שכך שמו (כ"ה ברא"ם):
[כה] ועוד היאך הסמיכה נמשכת בדברים. שהרי בא הכתוב להתווכח עם משה על מה שאמר "למה הרעות" (לעיל ה, כב), ואם כן היאך נסמך אחר זה "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וכו'" (פסוק ה). ויראה לי שאחד מן הקושיות אינם על דברי רז"ל (שמו"ר ו, ד), שמה שאמר הרי הם ידעו את שם הקב"ה, שאף על גב שידעו את שם הקב"ה לא היו יודעים האבות סוד השם היאך מורה על אמיתתו יתברך שמו, והם לא בקשו לדעת, כי היו הולכים בתמימות ונאמנים עם הקב"ה, אבל משה רבינו ע"ה היה רוצה לדעת אמתת השם יתברך. ובזה יתורץ הקושיא שכתוב (פסוק ג) "לא נודעתי", כלומר אני בעצמי, כי השם יורה על אמתתו של הקב"ה, ולפיכך כתב "לא נודעתי", כי היודע השם יודע מאמיתת עצמו מה שראוי לדעת. ומה שהקשה היאך הסמיכה נמשכת, דלא קשיא מידי, דודאי פשט הכתוב לדברי רז"ל גם כן שבא לומר להם לישראל שיגאל אותם, רק שהוקשה לרז"ל למה הוצרך להאריך בדיבור הזה כל כך, והוי ליה לומר 'וארא אל אברהם אל יצחק וגומר וגם הקמותי את בריתי וגו', לכן אמור', ומה הוא האריכות "וארא אל אברהם אל יצחק [ואל יעקב באל שדי ושמי ה' ולא נודעתי להם] וגו' וגם הקמותי את בריתי וגו' לכן אמור וגו'", שאין ענין זה - שנראה לאבות בשם שדי ולא בשם המיוחד - ענין לכאן כלל, אלא אמר לו השליחות לישראל שהוא "לכן אמור" דרך קובלנא 'חבל על דאבדין וגו:
וכך יהיה פירוש הכתוב על נכון על דעת רז"ל; "וארא אל אברהם באל שדי", כי זה השם בודאי ידעו האבות ידיעה גמורה, אבל השם הגדול "לא נודעתי להם", דהיינו לעמוד על ענין השם, דלא נקרא ידיעת השם אלא בידיעה גמורה לא בקריאת השם בלבד, ואף על גב שאמר אל אברהם "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" (בראשית ט"ו, ז') לא ידע זה השם בידיעה מה הוא ענין זה השם, רק שכך נקרא. ומשה רבנו עליו השלום אמר "מה שמו" (לעיל ג, יג) שרצה לדעת אמיתת השם, כי שאלת "מה שמו" פירושו איך מורה שמו על עצמותו, ולא בידיעת האותיות בלבד. כי כן פירוש "מה שמו" מה ענין שמו, אבל ידיעת הקריאה אינו "מה שמו". ולפיכך אף אחר שאמר הקב"ה לאברהם "אני ה'" הוי מצי לשאול "מה שמו", שהרי לא אמר הקב"ה אליו רק קריאת השם, ולא נקרא זה "מה שמו". וכאשר אמר למשה השם אין ספק שהיה מודיע לו טעם השם, ולפיכך אמר "ושמי ה' לא נודעתי להם", פירוש כי השם הגדול הוא מודיע הכרתו וידיעתו של השם בעצמו. ולא אמר 'לא הודעתי', שזה היה משמע קריאת השם בלבד כמו גבי אברהם:
ומה שלא אמר 'ובשמי ה כמו שאמר "באל שדי", כי אילו אמר 'ובשמי ה היה משמע השם מורה על דבר חוץ מעצמותו, שכן משמע הב' של 'ובשמי', שהבי"ת היא בית הכלי, כאילו רוצה לומר שלא נודעתי להם על ידי שמי ה', והיה משמע כי הידיעה הזאת אינה ידיעת אמתתו - אחר שאמר שלא נודע להם על ידי שמי ה', וזה אינו, כי דבר זה ידיעת אמיתתו, לכך אין כאן בי"ת הכלי, ולכך אמר "לא נודעתי", כי זה השם ידיעת עצמותו יתברך. ואצל זה השם אמר לשון ידיעה ולא לשון מראה, כי הידיעה היא דכך מבורר וידוע, כי הידיעה בשם הזה מכיר ויודע את השם בשמו המיוחד לו:
[כו] מה הפטיש הזה וכו'. פירוש הפטיש כאשר יכה על הסלע, שהוא דבר קשה, כמה וכמה נצוצים של אש יוצאים מן הפטיש. וזהו לשון 'מתחלק', לפי שהפטיש מחמת שמכה על הסלע - מכח ההכאה ניצוצות יוצאים ממנו, וזהו חלוק שלו, כך נראה לי הפירוש. והא דאיתא בפרק קמא דקדושין (דף ל:) בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם ברזל - מתפוצץ, שנאמר (ר' ירמיה כג, כט) "הלא דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע", דמשמע שרז"ל מפרשים "כפטיש יפוצץ סלע" שהברזל עצמו מתפוצץ, שיש לפרש גם כן שהסלע מפוצץ הפטיש, שיוצאים נצוצות מן הפטיש, וסוף סוף על ידי הכאה - הברזל מתפוצץ, שיוצאים מן הפטיש נצוצות. והתוספות (שבת דף פח:) בשם רבינו תם פרשו דקרא איירי באבן המפוצץ ברזל, וכן יש במדרש (איכ"ר ד, י) מעשה באדם אחד שקנה סנפירין ובא לבודקו, ונתנו על הסדן והכה עליו בפטיש ונשבר הסדן, והסנפירין לא זז ממקומו, הדא הוא דכתיב "וכפטיש יפוצץ סלע" כך פירשו בפרק רבי עקיבא (שבת דף פח:). ואין צריך, כמו שאמרנו. ועוד דהא מדמה דבר ה' ל"פטיש יפוצץ סלע", וכמו שהמקרא, שהוא דבר ה', אינו מתחלק בעצמו - רק הטעמים היוצאים ממנו, והכי נמי אין הפטיש בעצמו מתחלק, רק הניצוצות היוצאים ממנו. ומדברי רש"י נראה שם מה הפטיש מחלק הסלע על ידו, והקשו בתוספות שם דהא משמע שהפטיש בעצמו מתחלק:
בד"ה אחת שלא נאמר כו' פי' כו' נ"ב ול"נ דה"פ דהם לא שאלו מהות השם ומה יוצא ממנו וחשבו לשם עצם ולא לשם התואר ואף שא"א לשם העצם בלי סיבה אפ"ה לא שאלו כו' וא"ת לא הודיעם אפי' שם העצם שישאלו עליו הסיבה וה"ק קרא אעפ"י שהודעתי' אל שדי שהיא התוא' לא בקשו לשאול אחר שם העצם שאילו שאלו בודאי היתי מודיע להם ואתה שאלת שם העצם וסיבתו שהרי כו' דוק היטב מהרש"ל:
בד"ה מה הפטיש כו' לשניהם נמשלה כו' ז"ל יפה מראה פ"ד דנדרים דף רנ"ה וז"ל על דברי הרא"ם ז"ל הללו ולא מחוור שלפירושו לא ה"ל להפסיק נאם ה' בין כאש ובין כפעיש ועוד כי מה טעם להזכיר פטיש גדול לענין זה כי כל ברזל היוצא מן האש מתחלק לכמה ניצוצות ומ"ש למה אמרו מה האש אינו שאלה כי כבר דרשו דמיון האש בפרק מי שמתו מה אש אינו מקבל טומא' כך ד"ת ובכמה דוכתי דרשוהו לכמה מילי והכא לא אתא אלא למידרש דמיון הפטיש גם מה שכתב שלא מצינו ניצוץ אלא בדבר המאיר הרי מצינו מה בולעו כניצוצות בסוף ע"ז וגבי מי רגלים בישיבה אמרו משום ניצוצות ובפרק תולין האיכ' ניצוצות ובכל אלו אין הכוונ' מפני דבר המאיר אלא כד' המתחלק לחלקים דקים כניצוצות אש או שמש איקרי ניצוצות ואפשר שהוא לשון מושאל מניצוץ השמש והאש עכ"ל: