מפרשי רש"י על ויקרא יט לב
רש"י
"מפני שיבה תקום" - (ת"כ קידושין לב) יכול זקן אשמאי ת"ל זקן אין זקן אלא שקנה חכמה
"והדרת פני זקן" - איזהו הדור לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו לכך נאמר ויראת מאלהיך שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא וכל דבר המסור ללב נא' בו ויראת מאלהיך
רש"י מנוקד ומעוצב
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם – יָכוֹל זָקֵן אַשְׁמַאי? תַּלְמוּד לוֹמַר זָקֵן, אֵין זָקֵן אֶלָּא שֶׁקָּנָה חָכְמָה.
וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן – אֵיזֶהוּ הִדּוּר? לֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יְדַבֵּר בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו. יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא רָאָהוּ? לְכָךְ נֶאֱמַר: וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, שֶׁהֲרֵי דָּבָר זֶה מָסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל עוֹשֵׂהוּ, שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא הוּא; וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, נֶאֱמַר בּוֹ "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ".
מפרשי רש"י
[נג] יכול זקן אשמאי וכו'. רש"י פירש בגמרא (קידושין דף לב:) 'אשמאי רשע ועם הארץ'. ונראה שהוא מפרש 'אשמאי' מלשון 'אשם', שהוא רשע. וקשה, פשיטא, דמהיכי תיסק אדעתין לכבד הרשע, והרי כתיב (שמות כ"ב, כ"ז) "ונשיא בעמך לא תאור", בעושה מעשה עמך, ויש לומר, דהוה אמינא דיש לעמוד מפני רשע זקן, דכיון שמאריך ימים - אם כן מצות עשה, ובשביל כך מאריך ימים, והוה אמינא דיש לכבדו מפני אותו דבר שזכה לאריכות ימים, ולכך בעי קרא. אי נמי, גזירת הכתוב הוא שזקנה גורם לעמוד מפניו ולהדר לו. אבל התוספות (קידושין ריש לב ע"ב) מפרשים 'זקן אשמאי' מלשון "האדמה לא תשם" (בראשית מ"ז, י"ט), שתרגומו (שם) 'לא תבור', כלומר זקן שהוא בור ועם הארץ:
וכך איתא בפרק קמא דקידושין (דף לב:); "מפני שיבה תקום", יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר "והדרת פני זקן", אין "זקן" אלא חכם, שנאמר (במדבר י"א, ט"ז) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". רבי יוסי הגלילי אומר, אין "זקן" אלא מי שקנה חכמה, שנאמר (משלי ח', כ"ב) "ה' קנני ראשית דרכו". וקאמר בגמרא דאיכא בין תנא קמא לרבי יוסי הגלילי, דתנא קמא בעי זקן וחכמה, אבל יניק וחכים לא, ולרבי יוסי הגלילי אפילו יניק וחכים. איסי בן יהודה אומר, כל שיבה במשמע. ופסק שם (קידושין דף לג.) הלכה כאיסי בן יהודה, עד כאן:
והשתא רש"י פתח בדברי תנא קמא 'יכול זקן אשמאי', וסיים בדברי רבי יוסי 'אין זקן אלא מי שקנה חכמה', והם דברי רבי יוסי, ואפשר לתרץ, כי רש"י הביא כל דברי רבי יוסי, ורבי יוסי גם כן דרש כך; "מפני שיבה", יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר "והדרת פני זקן", כלומר בהא תליא מילתא - בקנה חכמה, אף על גב דאין כאן שיבה. וכך פירשו, יכול דקרא איירי בזקנה ממש, ואם היה זקן ממש - אפילו זקן אשמאי - נמי בכלל, תלמוד לומר "זקן", אין זקן אלא שקנה חכמה, דלא בעינן אלא רק שקנה חכמה. ואם תאמר, לרבי יוסי "שיבה" למה ליה, ויש לומר, דצריך למכתב "שיבה" לומר דקודם שיבה חכם ליניק וחכם, ויניק וחכים צריך לעמוד לפני זקן חכם. והכי קאמר קרא; מפני שיבה חכם - צריך לעמוד אפילו יניק וחכים, ושאר בני אדם - בפני יניק וחכים. וכן משמע קצת מדברי תוספות:
אך קשיא, דפסקינן שם הלכה כאיסי בן יהודה, ולמה פירש רש"י שלא אליבא דהלכתא (קושית הרמב"ן), ואין לומר שפירש לפי פשוטו של מקרא, כי אדרבה, פשוטו של מקרא הן הן דברי איסי בן יהודה, שכן אמר איסי בן יהודה 'כל שיבה במשמע', שמשמעות הלשון כל שיבה, ונראה לי שדעת רש"י אף על גב דסבר איסי בן יהודה דכל שיבה במשמע, אפילו לאו תלמיד חכם, עיקר קרא איירי בתלמיד חכם, דאם לא כן, לאיסי בן יהודה "זקן" למה לי, אלא לאיסי בן יהודה גם כן הכתוב בא לומר שעיקר ההידור הוא לזקן חכם, ומפניו הכל חייבין לעמוד, אפילו זקן גמור חייב לעמוד מפני תלמיד חכם, אף על גב שאינו כל כך בזקנה, דלכך כתיב "זקן". והכי פירושו, "מפני שיבה תקום", 'יכול זקן אשמאי', כלומר שכל ההדור תולה ברוב ימים, ואפילו תלמיד חכם גדול אם אינו כל כך בזקנה חייב לעמוד מפני אותו שהוא זקן יותר ממנו, ועל זה אמר "והדרת פני זקן", כלומר שעיקר ההדור הוא לתלמיד חכם, ומפניו חייב לעמוד אותו שהוא זקן גמור. ומכל מקום מדכתיב "שיבה", על כרחך מרבה דאף כל שיבה יש לקום מפניו אותו שאינו תלמיד חכם:
והשתא שלשה מחלוקת בדבר; תנא קמא סבר דבעינן שיבה וחכמה, אבל שיבה בלבד וזקנה בלבד לא. ורבי יוסי סבר אף יניק וחכים, ומכל מקום כתב "שיבה" לומר דצריך לעמוד אותו שיש בו חכמה ואין בו זקנה מפני בעל שיבה וחכמה, ולפיכך כתב "מפני שיבה תקום", אבל שיבה בלבד לא. ואיסי בן יהודה סבר דכתב "זקן" אחר "שיבה", דעיקר ההדור הוא לזקן וחכים, וכתב "שיבה" ללמוד שחייב לעמוד מפני זקן אף על גב שאין בו חכמה. ולא שכתב רש"י 'תלמוד לומר "זקן", אין זקן אלא שקנה חכמה' למעוטי שיבה בלא חכמה, רק שבא לומר שאין עיקר ההדור המדבר ממנו הכתוב רק לזקן שיש בו חכמה, כמו שאמרנו למעלה. ומכל מקום מרבה איסי שיבה, מדהוצרך למכתב "שיבה":
ויש לרש"י אילן גדול לתלות בו, הוא אונקלוס, שתרגם 'מן קדם דסבר באורייתא תקום'. הורה בזה כי הכתוב מדבר בזקן שיש בו חכמה, כי לכולי תנאי סברי להו שהכתוב מדבר במי שיש בו זקנה וגם חכמה, וראוי שיהיה הכתוב מדבר בו, אחר שאליו עיקר ההדור, דיניק וחכים לרבי יוסי צריך לכבד זקן וחכם. וכן לאיסי בן יהודה זקן בלא חכמה צריך לכבד את זקן וחכם. ומאחר שהוא עיקר ההדור, תרגם אונקלוס את הכתוב בזקן וחכם. וכן רש"י ז"ל הלך בעקבות שלו, והוא דרך אמת:
[נד] יכול יעצים וכו'. ובגמרא פריך (קידושין דף לג.) אטו ברשיעי עסקינן שיעצים עיניו, ומתרץ הכי קאמר, יכול יעצים עינו קודם דמטו זמנו דחייב לקום מפניו, דכשיבוא אצלו לא יהיה רואה אותו: