מפרשי רש"י על ויקרא יט כו
רש"י
"לא תאכלו על הדם" - להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סנהדרין סג) אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה ועוד הרבה
"לא תנחשו" - (סנהדרין סו) כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות פתו נפלה מפיו צבי הפסיקו בדרך
"לא תעוננו" - ל' עונות ושעות שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה שעה פלונית קשה לצאת
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם – לְהַרְבֵּה פָּנִים נִדְרַשׁ בְּסַנְהֶדְרִין (ס"ג ע"א): אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יֹאכַל מִבְּשַׂר קָדָשִׁים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, וְאַזְהָרָה לָאוֹכֵל מִבֶּהֱמַת חֻלִּין טֶרֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, וְעוֹד הַרְבֵּה.
לֹא תְנַחֲשׁוּ – כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְּנַחֲשִׁין בְּחֻלְדָּה וּבְעוֹפוֹת; פִּתּוֹ נָפְלָה מִפִּיו; צְבִי הִפְסִיקוֹ בַּדֶּרֶךְ.
וְלֹא תְעוֹנֵנוּ – לְשׁוֹן עוֹנוֹת וְשָׁעוֹת, שֶׁאוֹמֵר: יוֹם פְּלוֹנִי יָפֶה לְהַתְחִיל מְלָאכָה, שָׁעָה פְּלוֹנִית קָשָׁה לָצֵאת.
מפרשי רש"י
[מה] לכמה פנים נדרש וכו'. ויראה לי שפשוטו כמשמעו, שלא יאכלו על הדם. והוא היה מפעולות וממעשי עובדי עבודה זרה לאכול על הדם, וממנו דרשו רז"ל (סנהדרין דף סג.) כל הדרשות האלו; כי האוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה הוא אוכל על הדם, לפי שהאברים יש להם חבור אל הבהמה, ועדיין לא יצא הנפש, והנפש הוא הדם (עפ"י דברים יב, כג), ולפיכך אסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, שהוא כאילו אכל על הדם. וכן הוא אזהרה למי שאוכל קדשים קודם שיזרק הדם, דהוי נמי בכלל איסור זה, לפי שקודם שנזרקה ולא נעשה המצוה עדיין בדם - האוכל מן הקדשים הרי הוא אוכל על הדם, כיון שלא נעשה המצוה שהיא בדם. וכן מה שדרשו חז"ל (סנהדרין דף סג:) אין מברין על הרוגי בית דין, ודרשו זה מדכתיב "לא תאכלו על הדם", כי האכילה שהיו מברין אותו - משום המיתה היו עושים זה, ואם היו מברין את האבל על הרוגי בית דין ששפכו דמו, היה זה כאילו היו אוכלין על הדם. וטעם הכל ועיקר הכל שהוא ענין מעובדי עבודה זרה, כך נראה לי פשוט:
[מו] כגון אלו המנחשים וכו'. ואם תאמר, ואליעזר עבד אברהם היאך ניחש, וכן יונתן בן שאול, ותרצו התוספות בחולין פרק גיד הנשה (צה ע"ב) דאליעזר עבד אברהם לא נתן הנזמים אלא אחר ששאל לה "בת מי את" (בראשית כ"ד, כ"ג), ויונתן בן שאול בלאו הכי נמי היה עולה, ולזרז את נערו עשה זה. ועיין למעלה בפרשת חיי שרה. ועוד יש לתרץ, דאליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול בדבר מצוה היו עוסקים; אליעזר עבד אברהם להשתדל זיווג נאה ליצחק, ויונתן בן שאול להציל את ישראל, ומאחר שהיו עוסקים במצוה, אם כן היה דעתם להקב"ה, וכאילו אמרו בפירוש שהקב"ה יראה להם הדרך לבא לקיים המצוה, ובזה הניחוש יהיה מראה להם. ולפיכך לא שייך בזה ניחוש, כי הניחוש אינו שייך רק אם מנחש אם יארע לי כך וכך - כך וכך אעשה, וזהו במילי דעלמא. אבל במידי דשמיא, הוא תולה בהקב"ה, אם יארע לי כך וכך אז אדע לקיים המצוה, וכיון דמילי דשמיא, הנה זה הוא מאת ה', ובזה לא שייך ניחוש, שהרי הקב"ה הוא נותן לו סימן. אמנם נראה, דמכל מקום צריך שיהיה טעם לזה, כמו שאמר אליעזר שיראה שהיא גומלת חסדים (רש"י בראשית כד, יד), ויונתן בן שאול שנראה שהם חלשים, אבל בלא טעם הוא ניחוש, שכל מעשה השם - במנהגו של עולם, לא על ידי דברים שאינם במנהגו של עולם, כי אותם הם מכלל ניחוש:
[מז] ונמצא היקף ראשו עגול. כתב הרא"ם שנקרא זה הקפת פאת הראש, כי "פאת הראש" הוא סוף עקרי שער של הראש, וסוף עקרי השער הם שעל פדחתו ואחורי האזנים, ומי שהוא משחית שער של הצדעים עד שסוף עיקרי השער שוים - נקרא זה הקפת הראש. אם כן לפי דעתו נקרא "פאת הראש" כל סוף עקרי השער של כל הראש בעיגול. ואין זה נכון, כי "פאת הראש" לא יקרא רק הצדעין, והם סוף הראש, לפי שהצדעין מפני שבולטין שם מן הראש יקרא 'סוף הראש'. וקאמר "לא תקיפו פאת ראשכם", כלומר מה שמקיף פאת הראש לאחורי אזנים וצדעין, עד שסוף הראש הוא שוה לשאר הראש - יקרא זה 'הקפה':