מפרשי רש"י על ויקרא יט יט
| מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"ט • פסוק י"ט | >>
• ב • ג • ד • ז • ח • ט • י • יא • יג • יד • טו • טז • יט • כ • כב • כו • כט • ל • לא • לב • לו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹ֒רוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃
רש"י
"את חקתי תשמרו" - ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו' חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר
"ובגד כלאים" - למה נאמר לפי שנא' (דברים כב) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן ת"ל בגד מנין לרבות הלבדים ת"ל שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו מישטי"ר (בלע"ז מ"ק יב) כמו חזיין לנאזי דאית בהון שאנו מפרשין ל' כמוש פלישטר"א ול' שעטנז פי' מנחם מחברת צמר ופשתים
רש"י מנוקד ומעוצב
אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ – וְאֵלּוּ הֵן: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם וְגוֹמֵר; "חֻקִּים" – אֵלּוּ גְּזֵרוֹת מֶלֶךְ, שֶׁאֵין טַעַם לַדָּבָר.
וּבֶגֶד כִּלְאַיִם – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כב,יא), יָכוֹל לֹא יִלְבַּשׁ גִּזֵּי צֶמֶר וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר בֶּגֶד. מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַלְּבָדִים? תַּלְמוּד לוֹמַר שַׁעַטְנֵז, דָּבָר שֶׁהוּא "שׁוּעַ טָווּי וְנוּז" (ספרא קדושים, פרק ד,יח). וְאוֹמֵר אֲנִי: נוּז, לְשׁוֹן דָּבָר הַנִּמְלָל וְשָׁזוּר זֶה עִם זֶה לַחֲבֵרוֹ, מישטי"ר [mester = לערבב[1]] בְּלַעַז, כְּמוֹ "חָזְיָן לְנָאזֵי דְּאִית בְּהוֹן" (מו"ק י"ב ע"ב), שֶׁאָנוּ מְפָרְשִׁין לְשׁוֹן כִּמּוּשׁ, פליישׁטרי"ר [fleistrir = לכמוש, לנבול[2]]. וּלְשׁוֹן שַׁעַטְנֵז פֵּרֵשׁ מְנַחֵם, מַחְבְֶּרֶת צֶמֶר וּפִשְׁתִּים.
מפרשי רש"י
[לה] ואלו הן בהמתך כו'. אבל הרמב"ן הקשה שאין "בהמתך לא תרביע כלאים" בכלל אותן שהיצר הרע משיב עליהן, משום שיש טעם גדול בזה, מפני שהקב"ה ברא העולם בשלימות, ומי שמרכיב את המינים זה בזה להוציא מינים אחרים, הרי הוא כאילו אומר שהקב"ה לא השלים עולמו, ורוצה להוציא מינים אחרים. ואם הם אותם שאינם מולידים, והקב"ה ברא עולמו שיהיו קיימים לעולם - פרים ורבים, והמביא מין על שאינו מינו הוא מכרית פריה ורביה מהם, וגם אותם הנולדים אשר הם קרובים בטבע מאוד, לא יולידו אחר כך, כמו הפרדה שנולדה מסוס וחמור. ועוד האריך הרמב"ן:
אלא שקשה לי על טעם זה שנתן הרמב"ן, כי המרביעים כאילו אומרים שהקב"ה לא השלים עולמו, דמה בכך, דהא אמרו חכמים (ב"ר יא, ו) כל דבר שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון, כמו החטין לטחון ולאפות, ולא אמרינן בזה שהקב"ה לא השלים עולמו. וכמו שאמרו (תנחומא תזריע ה) על המילה, שלא נברא עם האדם, והושלם על ידי בשר ודם. ואם כן, מה שייך בזה שנראה כאילו אומר שהקב"ה לא השלים עולמו. אבל בודאי "בהמתך לא תרביע כלאים" יש טעם, דהוא משנה חקות העולם להדביק המינים הנבדלים זה מזה, כי כל מין ומין נבדל בפני עצמו, והוא מחבר לאחד הדברים הנפרדים והנבדלים. אבל בשעטנז, דאין כאן שני מינים מובדלים, דאין הצמר מין בפני עצמו, כי הצמר לאו מין בפני עצמו, כמו כל עשב שיקרא בריאה בפני עצמו, שהרי כל אחד ואחד בפני עצמו נברא, ובודאי בזה יפה פירש הרמב"ן שאין לומר שאין טעם בדבר רק על איסור שעטנז, לכן אמרו (יומא דף סז:) על זה שהיצר הרע משיב עליהם, לא על הרבעת המינים:
[לו] תלמוד לומר שעטנז. הרמב"ן הקשה על רש"י, דהא הלבדים אין איסור שלהם מן התורה. ונראה שמעולם לא כיון רש"י בהך ברייתא (תו"כ כאן) לומר שהלבדים אסורים מן התורה, רק כך פירוש הברייתא; מנין לרבות הלבדים שיש בהן איסור דרבנן, וקאמר "שעטנז" שוע טווי ונוז, וכיון שהתורה אסרה שוע טווי ונוז, ואחר כי הלבדים יש בהן חדא מלתא, שהרי הם שועין (כלאים פ"ט מ"ט), לכך יש לגזור עליהן. אבל אם לא בעינן כלל שוע, אם כן לא הוי מידי בלבדים שהוא דומה לשעטנז, ולא היה ראוי לאסור אותם מדרבנן. עכשיו דהתורה אמרה דתליא בשוע, יש לאסור הלבדים לכל הפחות מדרבנן. דכך משמע מברייתא, שהרי הלבדים אין בהם רק שוע בלבד (שם), והברייתא אמרה בעצמה ["שעטנז"] דבר שהוא שוע טווי ונוז, אלא על כרחך דלא אמרה הברייתא רק מנין לרבות לאסור מדרבנן. ולא הביא רש"י הך ברייתא רק מפני שמפורש בה מלת "שעטנז", דבר שהוא שוע טווי ונוז:
ועוד הקשה הרמב"ן על רש"י, שפירש על 'נוז' דבר הנמלל ושזור זה עם זה, הקשה הרמב"ן, שהרב סובר שפירוש 'נוז' כמו שפירש בגמרא 'נוז' ארוג, שכן כתב בהדיא בגמרא, והקשו עליו, שהרי אמרו (מנחות דף לט.) קשר עליון של ציצית דאורייתא, דאי לאו דאורייתא, כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה, משמע אבל אם היה דאורייתא משכחת שפיר כלאים בציצית, אף על גב שאינו ארוג זה עם זה, כך הקשה הרמב"ן. והוא מפרש דברי רש"י שאמר ש'נמלל ושזור זה עם זה', שהכלאים הוא בשני דברים; או שהוא ארוג חוט צמר עם פשתים, או שהוא שזור חוט צמר עם פשתים. ואצל ציצית לא נמצא לא שזור חוט צמר עם פשתים, ולא ארוג:
ובפרק האשה במסכת נדה (דף סא:) הקשו (תוספות שם) עוד, שאם פירוש של 'נוז' ארוג, איך קאמר בגמרא (שם) 'ואימא או שוע או טווי או נוז', וכיון דנוז הוא ארוג, איך יאמר 'או שוע או טווי', דודאי "יחדיו" כתיב, ואין הכלאים נאסרים אלא אם הם מחוברים יחד, ובשוע אינם יחדיו. ועוד, למה לי 'נוז' כלל, מ"יחדיו" נפקא. כך הקשו על פירוש רש"י. ועוד הקשו על זה (שם), מהא דאמר בפרק האשה (שם) 'מאן דאית ליה חוטא דכיתנא בגלימא וכו, ופריך רב אשי 'ואימא או שוע או טווי או נוז', ואי 'נוז' הוא ארוג, הרי הגלימא יש לו כל אלו, שהוא שוע וגם הוא טווי וגם הוא ארוג, ולפיכך הוצרך לפרש רש"י שם דכך רצה לומר, שיהיו שועין הצמר והפשתים יחד, וטווים הצמר והפשתים יחד, וארוגין הצמר והפשתים יחד. ומקשה, ואימא בחד סגי. וקשיא לפי זה, השתא כלאים בציצית היכי משכחת, דאין הצמר והפשתים טוויים יחד, ואף אינם שועים יחד. אבל אם נאמר ד'נוז' הוא שזור, ולא בעי מן התורה שיהיו הצמר והפשתים שועים יחד או טוויים יחד, אלא כל אחד ואחד בפני עצמו שוע וטווי ושזור, ומחבר אותם על ידי אריגה או על ידי שתי תכיפות, הוי שפיר, ולא קשיא כל הני קושיות, שהרי הגלימא לא היה שזורים חוטיו, וכלאים בציצית אשכחן דחוטי ציצית שזורין:
ויש להשיב על זה, דמה שהקשו כיון ד'נוז' הוא ארוג, איך אפשר לומר 'או שוע [או] טווי או נוז', שהרי אם אינו ארוג יחד לא הוי "יחדיו", דיש לומר דהוי "יחדיו" כשהוא שוע בלבד, או (נוז) [טווי] בלבד או ארוג בלבד - [שוע] על ידי ב' תכיפות, דהוי חבור. וכן טווי על ידי ב' תכיפות. וכן נוז על ידי ב' תכיפות יש לו חבור, שהצמר ארוג בפני עצמו, והפשתן בפני עצמו, ומחברם על ידי שתי תכיפות. והוי שפיר ולא קשיא מידי:
ומה שהקשו בתוספות (יבמות דף ה:) דאם פירוש 'שוע' שהוא מחובר יחד על ידי ב' תכיפות, הא דפריך בפרק האשה (נידה דף סא:) 'ואימא או שוע או טווי או נוז', איך שייך לומר כך שיהיה או שוע או טווי או ארוג, דאם כן 'שוע' למה לי, דהא נוז פירוש שהוא ארוג, ושתי תכיפות הוי חבור כמו ארוג, וכיון שפירשו 'או ארוג', וכן שתי תכיפות הוי חבור, אם כן לא צריך 'שוע', בודאי אין זה קשיא, דאף על גב דתוכף שתי תכיפות הוי חבור כמו ארוג, בודאי לענין חבור הוי שתי תכיפות חבור כמו ארוג, אבל הא דבעינן ארוג לענין שעטנז - לא משום חבור בלבד, אלא דלא נחשב כלאים אם אינו ארוג, כמו שצריך שוע וטווי, ולהא מילתא לא הוי תוכף שני תכיפות נחשב כמו ארוג. והשתא מקשה שפיר 'ואימא או שוע או טווי או נוז', וחבור שלהם על ידי שתי תכיפות, ומכל מקום צריך 'שוע' אף על גב דיש כאן ב' תכיפות, דשתי תכיפות לא הוי כמו ארוג רק לענין חבור, אבל לדבר אחר לא, ולפיכך צריך 'שוע' לענין כלאים. וחוטא של כתנא דהוי בגלימא דעמרא לא הוי כלאים, אף על גב שהחוט הוא שוע וטווי, לא היה בו הפשתן ארוג, דבעינן שיהא כל אחד שוע וטווי וארוג. ואף על גב דנקשר החוט בטלית של צמר, מה בכך, חבור יש לו - אבל אין הפשתן ארוג, ובעינן ארוג גם כן. ולפיכך קאמר (נידה דף סא:) דהוי דבר זה מדרבנן:
והא דאצטריך קרא להתיר כלאים בציצית, אף על גב דלא הוי זה ארוג, נראה לומר דהציצית שהם קלועים ביחד נקרא ארוג, שהרי הציצית הם תלוים בבגד. דלא גרע זה מקולע ב' חוטין, דפסק הרמב"ם בפרק ט' מהלכות שבת (הי"ט) שהוא חייב משום אורג. והציצית שהם בסוף הבגד (מנחות דף מא:), והוא קולע הציצית בבגד, זהו גם כן שהוא ארוג על הבגד, לכך בציצית יש בהן אריגה:
ומה שהקשה עוד בתוספות (יבמות דף ה:) על פירוש רש"י, דמאי שנא 'שוע' שיהיה פירושו כל אחד ואחד בפני עצמו, (וארוג) [ונוז] יהיה הצמר והפשתן יחד, דזה לא קשיא, דגם ארוג אין צריך לומר שיהיו יחדיו הצמר והפשתים, אלא אף אם הצמר והפשתים כל אחד ואחד בפני עצמו ארוג, ואחר כך חברם. ופירוש הכתוב "לא תלבש שטענז", דבר שהוא שוע וגם טווי וגם נוז יחד, על ידי כל חבור שיהיה, אם החבור על ידי אריגה - הרי אין צריך לו חבור, ואם החיבור על ידי שתי תכיפות - הוי גם כן חבור. ובציצית הם קשורים, והם גדיל בבגד, זהו לא גרע מן אורג, כדפסק הרמב"ם שהקולע חייב משום אורג. אבל חוטא דכתנא, שתחוב בבגד, שאין כאן שום אורג, לא הוי זה רק מדרבנן:
והנה בשטה זאת נוכל שפיר לפרש כי 'נוז' הוא ארוג. וכן פירש ר"ש בפירוש מסכת כלאים (פ"ט מ"ח), והביא ראיה מן הירושלמי שפירוש 'נוז' הוא ארוג. וכן פירש בערוך (ערך שע) שפירוש 'נוז' הוא ארוג. וכן פירש הרמב"ם בפירוש מסכת כלאים (פ"ט מ"ח), רק שהוא פירש צריך שיהיה הצמר והפשתן שוע וכן טווי יחד, וכן ארוג יחד, וזהו שעטנז דאורייתא. וכן פירש רש"י בגמרא בפרק האשה (נידה דף סא:) בהך סוגיא 'האי מאן דרמא חוטא דכתנא כו. ופירש כן מפני הסוגיא דהתם דחוטא דכתנא בגלימא - כלאים דרבנן, ואם לא כן לא הוי כלאים דרבנן. ולפי זה קשיא, איך תמצא כלאים בציצית דאורייתא, דהא אין הצמר והפשתים שועים וטווים יחד. ואי אפשר לי להעמיד פירוש זה. וכבר פרשנו הסוגיא באופן שלא יקשה כלל, דבעינן טווי וארוג, היינו בפשתן ובצמר, וחוטא דכתנא בגלימא לאו ארוג היה בו, כך יראה, ולא קשיא מידי:
ורש"י פירש כאן בפירוש החומש כי 'נוז' הוא שזור. ולא ידעתי אם חזר מפירושו שפירש בגמרא ד'נוז' הוא ארוג, או סבירא ליה דלשון 'נוז' כולל שניהם; ארוג, וכן בלא ארוג אם הצמר והפשתים שזור יחדיו. וכך הבין אותו הרמב"ן ז"ל: