מפרשי רש"י על ויקרא יט ג
רש"י
"איש אמו ואביו תיראו" - כל אחד מכם תיראו אביו ואמו זהו פשוטו (תורת כהנים קידושין כט) ומדרשו אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים א"כ למה נאמר איש שהאיש סיפק בידו לעשות אבל אשה רשות אחרים עליה
"אמו ואביו תיראו" - כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו ובכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים
"ואת שבתותי תשמרו" - סמך שמירת שבת למורא אב לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו וכן בשאר כל המצות
"אני ה' אלהיכם" - (יבמות ה) אתה ואביך חייבים בכבודי לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי (ב"מ לב קידושין לו) איזהו מורא לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו ואיזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא
רש"י מנוקד ומעוצב
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ – כָּל אֶחָד מִכֶּם תִּירָאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ: אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: תִּירָאוּ, הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: אִישׁ? שֶׁהָאִישׁ סִפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת; אֲבָל אִשָּׁה, רְשׁוּת אֲחֵרִים עָלֶיהָ.
אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ – כָּאן הִקְדִּים אֵם לָאָב, לְפִי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁהַבֵּן יָרֵא אֶת אָבִיו יוֹתֵר מֵאִמּוֹ. וּבְכִבּוּד הִקְדִּים אָב לָאֵם, לְפִי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁהַבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁדְּלַתּוּ בִּדְבָרִים.
וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ – סָמַךְ שְׁמִירַת שַׁבָּת לְמוֹרָא אָב, לוֹמַר: אַף עַל פִּי שֶׁהִזְהַרְתִּיךָ עַל מוֹרָא אָב, אִם יֹאמַר לְךָ: חַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, אַל תִּשְׁמַע לוֹ. וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת.
אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם – אַתָּה וְאָבִיךָ חַיָּבִים בִּכְבוֹדִי, לְפִיכָךְ לֹא תִּשְׁמַע לוֹ לְבַטֵּל אֶת דְּבָרַי. אֵיזֶהוּ מוֹרָא? לֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יְדַבֵּר בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו. וְאֵיזֶהוּ כִּבּוּד? מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה, מַלְבִּישׁ וּמַנְעִיל, מַכְנִיס וּמוֹצִיא.
מפרשי רש"י
[ה] כל אחד מכם. פירוש, שפתח בלשון יחיד "איש אביו ואמו", וקאמר "תיראו" לשון רבים, אלא פירוש "איש" כל אחד מכם, והוי רבים:
[ו] ומדרשו כו'. ואם תאמר, פשיטא, הלא הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (קידושין דף לה.), ולמה לי קרא, ויש לתרץ, דהוי ממעטינן אשה מדכתיב "איש". ואם תאמר, אם כן לא לכתוב "תיראו" לשון רבים, ולא לכתוב "איש", והשתא לא הוי ממעטינן אשה, ואין זה קשיא, דצריך למעט אשה היכא דלא סיפק בידה לעשות. ואשמועינן הכתוב שאם אמר האב לאשה 'לך למקום פלוני להביא דבר זה', והבעל אמר שלא תלך, שאל תשמע לאביה, כיון דרשות בעלה עליה, צריכה היא לשמוע לבעלה. ו"תיראו" לשון רבים, היינו שנתגרשה או שנתאלמנה, דהא סיפק בידה לעשות (קידושין דף ל:):
[ז] כאן הקדים וכו'. פירוש, מפני שאין האדם מתירא מן האם כמו מן האב, לפיכך הקדים מוראה, שצריך לאמץ במצוה זאת. שלעולם בכל מצוה שאין האדם זריז בה מעצמו, מלמד לך הכתוב שצריך האדם לזרז בה. והמצוה שהוא מזורז בה מעצמו בטבע, אינו צריך כל כך להיות זריז בה:
[ח] מפני שמשדלתו בדברים. פירוש, מפתה אותו בדברים טובים. תרגום של "מפתה" 'משדל' (ר' שמות כב, טו):
[ט] סמך שבת למורא אב וכו'. אין הפירוש מפני שכתוב אחריו "ואת שבתותי תשמרו" נפקא לן, דהא בפרשת ויקהל (שמות ל"ה, ב') כתב רש"י 'הקדים שמירת שבת למלאכת המשכן לומר לך שאין מלאכת המשכן דוחה שבת'. ובפרשה זאת כתיב (פסוק ל) "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו", וילפינן (רש"י שם) שאין בנין מקדש דוחה שבת, והקדים הכתוב שמירת שבת. ולכך נראה לפרש בכולם שוה, שלכך סמך שניהם יחד, לומר לך כי עם המורא יהיה מקויים השבת, ואם יהיה השבת נדחה מפני המורא, אם כן לא יהיו מקויימים יחד, והכתוב אמר "איש אמו ואביו תיראו ושבתותי תשמורו". אבל אם יהיה המורא נדחה, והשבת מקויים, אין כאן דחייה, שהרי הוא ואביו חייבים בכבודי, אם כן אין ראוי על האב שיבקש כבודו נגד כבוד השם. ואם מבקש כבודו נגד כבוד השם, אין ראוי לכבוד, דכתיב (שמות כ"ב, כ"ז) "ונשיא בעמך לא תאור", בעושה מעשה עמך, ואין זה מעשה עמך. ואם כן אין כאן דחיית מצות מורא, שהרי כיון שהאב מחוייב בכבוד הקב"ה גם כן, כאילו האב בעצמו אמר שיהיה מקיימים מצות שבת. וכן לקמן (פסוק ל) גבי שמירת שבת ומורא מקדש, פירושו כן, שסמך שמירת שבת למורא מקדש שיהיו שניהם מקויים, ואם היה השבת נדחה מפני המקדש לא היו מקוימים שניהם, אבל בשמירתה שבת, יהיה השבת מקוים וגם אין המקדש נדחה, שהרי אפשר לעשותו בחול. וכן למעלה בפרשת ויקהל (שמות ל"ה, ב') פירושו, שלכך כתב שבת אצל מלאכת המשכן, לומר שלא יהיה נעקר השבת עם מלאכת המשכן, ויעשו המשכן בחול, ויהיה מלאכת המשכן מקויים, וגם השבת. ועיין למעלה בפרשת ויקהל (שמות פל"ה אות ג) גם שם נתבאר קושיא זאת בענין אחר, ושני התירוצים נכונים, אין להאריך:
ואם תאמר, למה לי קרא דאין מורא דוחה שבת, הלא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה (ב"מ סוף ל.), ומורא הוא עשה, ושבת עשה ולא תעשה, ועשה אינו דוחה לא תעשה ועשה, כבר הקשו זאת בגמרא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב.), ומתרץ שם דהוי אמינא כיון דהוקש כיבוד אב לכבוד המקום, נאמר כאן (משלי ג', ט') "כבד את ה' מהונך", ונאמר (שמות כ', י"ב) "כבד את אביך", ידחה שבת, לפיכך צריך למעוטי שאינו דוחה שבת:
[י] כולכם חייבים בכבודי. אף על גב דקרא במורא כתיב, והוי למכתב 'חייבים במוראי', היינו כי היראה שלא יעשה נגד צווי שלו, ואם הדין כך שיכול לקיים כבוד אביו ולא יקיים השבת, אינו מקיל בזה בכבודו שיאמר שעבר יראת השם, אבל שייך לומר 'כולכם חייבים בכבודי', כלומר שאם יקיים כבוד אביו ולא יקיים השבת, סוף סוף אף על גב שלא נעשה דבר נגד מוראו, מכל מקום לא נעשה כבודו גם כן, ואתה ואביך חייבין בכבודו, לכך יש לכבדו ולקיים השבת, שזהו כבודו לקיים שבת, המעיד על שהוא ברא העולם:
[יא] איזהו מורא וכו'. ואם תאמר, אם כן לעיל (רש"י ד"ה איש) דאמרינן 'אשה אין סיפק בידה לעשות', אחר שמורא אין דבר יותר ממה שלא יסתור את דבריו ולא ישב במקומו, למה אין סיפק בידה לעשות, ואין זה קשיא, [ד]הא דקאמר הכא 'איזהו מורא', רוצה לומר מורא בלא כבוד, והכי פירושו; אחר שכתב מורא, וכתב נמי כבוד (שמות כ', י"ב), איזהו מורא בלא כבוד וכבוד שאין אצלו מורא, דאם לא תמצא זה בלא זה - לכתוב חדא ולא בעי אידך, ומתרץ (קידושין דף לא:) שלא ישב במקומו, ודבר זה הוא מורא בלא כבוד. מנעיל משקה - הוא כבוד בלא מורא. אבל אם אמר האב לבנו 'עשה לי דבר פלוני', והוא אינו עושה לו, הרי הוא עובר מורא וכבוד, שחייב לכבדו ואינו עושה, ומה שעבר על דבריו ולא משגיח עליהם - הוא עובר מוראו. והיינו דאמרינן לעיל 'אשה אינה סיפק בידה לעשות', ולפעמים היא צריכה לעבור, כגון שאמר לה אביה 'האכילני', והיא אינה עושה, היא עוברת מורא, אבל יש כבוד גם כן בזה. וכן מה שאמר (רש"י ד"ה ואת) 'סמך מורא לשבת, לומר שאם אמר לו אביו חלל את השבת', גם כן הוא מורא, לפי שהוא אינו רוצה לקיים דברי אביו, והוא סותר לגמרי. רק שכל אלו יש מורא וכבוד ביחד, והכי לא בעי רק איזהו מורא בלא כבוד, וכבוד בלא מורא. ותמיה על הרא"ם שהוא תמה בדבר זה, ולא עיין:
בד"ה ואת שבתותי כו' על מורא האב כו' נ"ב בכאן מקשין העולם מה שפירש"י אח"כ איזהו מורא כו' ואיזהו כיבוד כו' איך הוא מקושר ונ"ל דדייק מלישנ' דבריית' דכולכם חייבין בכבודי דפתח במורא וסיים בכביד ונראה דבודאי מאני יי' דייקינן ששייך על הכיבוד שהוא שם של רחמים משא"כ במורא דכתיב ויראת מאלהיך אני יי" א"נ את יי' אלהיך תירא אבל לא מצינו מורא בלתי שם אלהות אלא שבא הכתוב ללמדנו לא זו שאם יאמר לך אביך לחלל שבת שאל תשמע לו משום שרשע היא אלא אפי' אם יאמר לך תן לי לאכול ולשתית ולא תוכל להשתדל לו אותן הדברים בלתי חילול השבת כגון לחתוך מן המחובר או להביא דרך ר"ה אפ"ה אל תחלל את השבת כי כולכ' חייבין בכבודי לכך אין לך לחוש אם תעבור על כבודו ודוק מהרש"ל: