מפרשי רש"י על ויקרא יט יא
רש"י
"לא תגנבו" - אזהרה לגונב ממון אבל לא תגנוב שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות דבר הלמד מענינו דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד
"ולא תכחשו" - (ב"ק קט) לפי שנא' (ויקרא ה') וכחש בה משלם קרן וחומש למדנו עונש אזהרה מנין ת"ל ולא תכחשו
"ולא תשקרו" - לפי שנאמר (שם) ונשבע על שקר ישלם קרן וחומש למדנו עונש אזהרה מנין ת"ל ולא תשקרו
"לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו" - אם גנבת סופך לכחש סופך לשקר סופך להשבע לשקר
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא תִּגְנֹבוּ – אַזְהָרָה לְגוֹנֵב מָמוֹן. אֲבָל "לֹא תִּגְנֹב" שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת (שמות כ,יב), אַזְהָרָה לְגוֹנֵב נְפָשׁוֹת, דָּבָר הַלָּמֵד מְעִנְיָנוֹ: דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין.
וְלֹא תְכַחֲשׁוּ – לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִחֶשׁ בָּהּ", מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ (ויקרא ה,כב). לָמַדְנוּ עֹנֶשׁ; אַזְהָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: וְלֹא תְכַחֲשׁוּ.
וְלֹא תְשַׁקְּרוּ – לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר", יְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ (ויקרא ה,כב). לָמַדְנוּ עֹנֶשׁ; אַזְהָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: וְלֹא תְשַׁקְּרוּ.
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ – אִם גָּנַבְתָּ, סוֹפְךָ לְכַחֵשׁ, סוֹפְךָ לְשַׁקֵּר, סוֹפְךָ לְהִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר.
מפרשי רש"י
[כד] אזהרה לגונב ממון וכו'. הקשה הרא"ם, למה הוצרך לדקדק מפסוק של "לא תגנוב" (שמות כ', י"ג), בלאו הכי יש ללמד דהוא דבר הלמד מענינו, שכתוב (כאן) "לא תכחשו וגו'", שהכל הוא ממון, אין זה קשיא, דהוה אמינא שגם כן זה - ממון, דהא כתיב (שמות כ"א, ט"ז) "ומכרו", וזה הוי ממון. אף על גב דבא על ידי זה לידי מיתה - סוף סוף ממון הוא. אבל הא בודאי איכא למילף ד"לא תגנוב" איירי בגונב נפשות, דאי בגונב ממון לגמרי, הרי לא היה כלל דבר כיוצא מענין שמדבר בו הכתוב, דכל עשרת הדברות הוי דבר שאינו ממון, וזהו ממון גמור, אלא בגונב נפשות. אף על גב דגם יש בזה ממון, שהרי אינו חייב אלא אם מכרו (מכילתא שם), מכל מקום כיון שהוא גונב נפש ולא ממון, הוי דבר מענינו:
ובלאו הכי נמי לא קשיא, דלא בא רש"י לדקדק דקרא דהכא איירי בגונב ממון, רק שהוקשה לו למה צריך לכתוב "לא תגנבו" כיון דכבר כתיב "לא תגנוב" בעשרת הדברים, שכולל הכל - בין ממון ביןנפשות, דסתם כתיב "לא תגנוב", ותירץ דודאי קרא ד"לא תגנוב" דבעשרת הדברות איירי בנפשות, [ד]דבר הלמד מענינו, לפיכך הוצרך למכתב "לא תגנבו". אבל בודאי הא לא קשיא, למה הוצרך למכתב "לא תגנוב" בעשרת דברות, כיון דכתיב "לא תגנבו", דפשיטא דקרא דהכא איירי בממון, ד"לא תגנובו ולא תכחשו" כתיב, ובודאי הרי הוי דומיא ד"לא תכחשו", שגם הוא שלוקח ממון חבירו (רש"י כאן). אבל "לא תגנוב" דעשרת דברות, לא הוי דומיא ד"לא תנאוף" לגמרי, ואם כן עולה על הדעת דשם איירי בכל גניבה, בין ממון בין נפשות, ולפיכך הוצרך לומר דאיירי בגונב נפשות דוקא, משום דהוי דבר הלמד מענינו - בנפשות:
[כה] לפי שנאמר וכיחש בה משלם קרן וחומש וכו'. הרא"ם כתב שהיא גירסא משובשת, דעל כרחך לא איירי בעונש קרן וחומש, רק בעונש קרן לבד, דהא בתר כן כתב (רש"י כאן) "ונשבע על שקר", מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (לעיל ה, כב) "ונשבע על שקר" משלם קרן וחומש, אם כן "וכחש" לא איירי בקרן וחומש, רק בקרן לבד, כגון שנשבע על שקר ולא הודה מפי עצמו, רק עדים חייבוהו, ואז משלם קרן. ונקרא זה 'עונש', אף על גב שאינו משלם יותר מן הקרן, משום דהקרן ברשותו להתחייב באונס עליו, נקרא זה 'עונש' (ב"ק סוף קה ע"ב). וכך יש לגרוס; 'לפי שנאמר (לעיל ה, כב) "וכיחש בה" משלם קרן וכו, וכן יש בהגוזל (שם):
ויראה שאין צריך לומר שהוא טעות סופר, רק שלא תטעה לומר כי "וכחש בה" משלם קרן הוא פסוק אחר, ולא פסוק זה, כי בפסוק זה (לעיל ה, כד) לא כתיב שישלם קרן, אבל משלם קרן וחומש, והייתי אומר שהוא פסוק אחר שמוכח מיניה שמשלם קרן לבד הכופר בפקדון, ולכך מייתי "וכחש בה" 'משלם קרן וחומש'. ומכל מקום סבירא לן דהקרן אינו בא בשביל שנשבע על שקר, רק הקרן בשביל שכפר, והחומש על השבועה אבל לא הקרן, דאם לא כן, למה כתב (רש"י כאן) 'וכיחש בה משלם קרן וחומש', לא הוי לומר רק 'ונשבע על שקר משלם קרן וחומש', ומדכתב 'וכיחש בה משלם קרן וחומש', לומר דעל הכחשה יש חיוב קרן, ועל נשבע יש חומש:
והקשה הרא"ם, דלמה לא הביא רש"י גם כן "לא תגנובו" למה נאמר כו', מפני שכתב (ר' שמות כב, ג) "הגניבה ישלם שתים", שמענו עונש, אזהרה מנין וכו'. לא הקשה כלום, כי רש"י הוקשה לו לשון "לא תכחשו ולא תשקרו", שנראה שהם שני דברים מענין אחד, והוקשה לו למה הוצרכו למכתב "לא תכחשו ולא תשקרו", דודאי לא נכתבו לגופייהו, שאם אנו מפרשים "לא תכחשו" היינו בלא שבועה, ו"לא תשקרו" בשבועה, אם הזהיר הכתוב על "לא תכחשו" בלא שבועה, כל שכן דהזהיר עם שבועה, וכי גרע בשביל שנשבע. אבל השתא דכתב "לא תכחשו ולא תשקרו" בשביל שלא שמענו האזהרה של עונש, ליכא למילף בקל וחומר האזהרה, דצריך אזהרה בפני עצמה לעונש כל אחד ואחד, דכיון דהכתוב ענש על שבועת שקר לשלם קרן וחומש ואשם (לעיל ה, כג-כה), צריך לשבועת שקר בפני עצמו אזהרה. ולפיכך תירץ דהני קראי לא אתו לאזהרה בלחוד, דהיה קשה - לכתוב חדא "לא תכחשו", ולמה לי "לא תשקרו", אלא בשביל שלא שמענו אזהרת "וכחש ונשבע על שקר" (לעיל ה, כב), וצריך לכל אחד ואחד אזהרה:
הקשו בתוספות בהגוזל (בבא קמא דף קה:), איך שייך לומר 'עונש שמענו אזהרה מנין' בעונש ממון, בשלמא בעונש דאיכא קרבן, יש לומר דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית ביה לאו (מכות סוף יג ע"ב), אבל בממון מה שייך לומר כך, דלמה לי האזהרה. ותימה לי על קושיא, דמנא להו לתוספות דצריך אזהרה, כי מה שאמר 'עונש שמענו אזהרה מנין', אין פירושו דצריך אזהרה, אלא כך פירושו; "וכיחש בה" שמענו עונש, דאין כאן רק עונש, אבל מנלן שיש כאן אזהרה, וקאמר דגם כאן יש אזהרה, ונסיב ליה קרא דיש אזהרה, קא משמע לן דיש אזהרה כאן, ולא עונש לחוד. ומזה מוכח כי התוספות מפרשים פירוש אשר אמרנו למעלה, דלכך כתיב "לא תכחשו ולא תשקרו", ולא סגי ליה בחדא, שבאו אלו שתי אזהרות מפני שצריך לכל עונש - שהוא "וכחש" ו"נשבע על שקר" - אזהרה בפני עצמו, כדלעיל:
ולפירוש זה יקשה בודאי קושית התוספות, דלמה לי שתי אזהרות לעונש ממון, ויש לומר, דזה לא מקרי [חיוב] ממון, כי כל ממון שחייב בדין נקרא זה בודאי 'עונש ממון', כגון נזקי רגל ושן שהוא חייב לשלם מה שהזיק (שמות כ"ב, ד'), זה נקרא חיוב ממון שאין צריך אזהרה. אבל חיוב חומש, וכן חיוב כפל, וכן חיוב אונסין, שאף ברשות הבעל היתה מתה, זה נקרא עונש שצריך אזהרה, שאין התורה חייבה עונש כזה, שאין זה דומה לשאר ממון, ולא חייבה אלא אם כן הזהיר. דכל הני לא מחייב להו בשביל שכך לקח מחבירו, שזה אינו, שלא לקח מחבירו הכפל. אלא בשביל שעבר ועשה זה, והשתא צריך אזהרה. ותדע לך, שכל הנזקין שהאדם עושה, חייב עליו בין בשוגג בין מזיד בין אנוס ובין רצון (בבא קמא דף כו.), ואין ספק שאם לא ידע שבביתו הוא הפקדון, שהיה סבור שהחזירו, ונשבע שאינו ברשותו או כחש בו, דפטור, אלא שאני הכא כיון שאינו חייב אלא בשביל שעבר, ובשגגה אינו עובר כלל: