מלאכת שלמה על יבמות יג
<< · מלאכת שלמה · על יבמות · יג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
בש"א וכו': פי"א דהלכות גירושין סי' ג' י' ומייתי לה בגמ' פ"ק דמכילתין דף י"ד ללשון ראשון דרש"י ז"ל ובפ' המדיר (כתובות דף ע"ג) ותוס' ס"פ הזורק: ובגמ' ת"ר איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בפלוני בעלי אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי יתר על כן א"ר יהודה אפי' יושבת באפריון והולכת מבית אביה לבית בעלה ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי זהו מיאון יתר על כן א"ר יהודה אפי' היו אורחין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם ואמרה להם אי אפשי בפלוני בעלי ה"ז מיאון אע"ג דליכא ב"ד יתר על כן א"ר יוסי ב"ר יהודה אפי' שגרה אצל חנוני להביא לה חפץ משלו ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי אין לך מיאון גדול מזה אע"פ שאפשר להיות דמשום דאטרחא הוא להביא לה חפף משלה: וקטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה משום ר' יהודה בן בתירא אמרו קדושיה הן הן מיאונה וכתב נמקי יוסף בשם הרמב"ן ז"ל אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי כלומר הם פתוני לקבל הקדושין:
אין ממאנין אלא ארוסות: תלתא טעמי יהיב בגמ' לב"ש ורבא יהיב טעמא רביעאה לפי שאין אדם טורח וכו':
בש"א בבעל ובה"א וכו': גרסי' ול"ג במשנה בש"א בבעל ולא ביבם. וגם ה"ר יהוסף מחק מלות ולא ביבם. ובפי' ר"ע ז"ל צ"ל בבעל אבל אם מת וכו':
ובה"א בבעל וביבם: בגמ' פליגי ר' אושעיא ועולא דר' אישעיא אמר דהא דאמרי ב"ה ממאנת ביבם דוקא למאמרו שלא תהא צריכה גט מן היבם אבל חליצה שהיא בשביל זיקה לא עקרא ועולא סבר ממאנת אף לזיקתו דנשואי קמא קא עקרא:
ובה"א בפניו ושלא בפניו: גמ' תניא אמרו להן ב"ה לב"ש והלא פישון הגמל מיאנה אשתו שלא בפניו א"ל ב"ש לב"ה פישון הגמל במדה כפושה מדד שהיה מפסיד נכסי מלוג שלה לפיכך מדדו לו במדה כפושה לרעתו:
ובה"א בב"ד ושלא בב"ד: ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא דלא בעינן מומחין אבל שלשה מיהא בעינן ואתיא מתני' דפ"ק דסנהדרין דקתני חליצה ומיאונין בשלשה אפי' לב"ה וכן מוכח בברייתא ור' יוסי ב"ר יהודה ור"א ב"ר שמעון מכשירין מיאון בשנים ופסק רב נחמן דהלכתא כותייהו:
אמרו להם ב"ה לב"ש: ק"ק אמאי הכא הקדים דברי ב"ה לדברי ב"ש ועוד אמאי קתני בלשון אמרו להם וספר תוספת י"ט לא כתב אלא דמשום דב"ש יהבי טעמא למילתייהו נקיט להו בלשון אמרו להן ואפשר להיות דה"ק להו ב"ה לב"ש אודו לן מיהא דקטנה ארוסה ממאנת אפי' ד' וה' פעמים א"ל ב"ש גם בזה לא מודינן לכון דאין בנות ישראל הפקר וכו':
ותמאן ותנשא: הויו של ותמאן במקום או וכדפי' ר"ע ז"ל וכן תקון לשון ר"ע ז"ל אלא תרתי מילי נינהו וה"ק ממאנת וממתנת מליארס לאחר עד שתגדיל כדי שלא תחזור ותמאן בשני או אם רוצה וכו': בטור א"ה סי' קנ"ה:
איזוהי קטנה. כו': פי"א דהלכות גירושין סי ז' ובטור א"ה סי' מ"ג וסי' קנ"ה:
שהשיאוה לדעתה: ירוש' איזהו לדעתה וכו' ויש שפירשו לדעתה כבת עשר כבת אחד עשר שלא לדעתה כבת חמש כבת שש וכתבו הרשב"א והריטב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל כשהכניסוה לחופה לדעתה אע"פ שקבלו הם הקדושין ה"ז צריכה למאן והיינו דקתני שהשיאוה אמה ואחיה ולא קתני שקדשוה והיינו נמי דא"ר חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן דמשמע שהיא מקבלת אותם וכשהיא מקבלת אותם ויודעת לשמור צריכה מיאין כיון שהיו נשואין קודם הקדושין אבל כשקדשוה אמה ואחיה אפי' לדעתה אינה מקודשת כלל ואינה צריכה מיאון לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן ע"כ:
אינה צריכה למאן: פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו אינה צריכה מיאון בפני שנים אבל תלך ותנשא ותעשה מה שתרצה:
[הגהת בנוסחאות שבידינו אין שם מלת ותנשא אלא שתלך ותעשה רצונה: וכתבו עליו ז"ל שאין פירושו מחוור דנשואין הן הן המיאונין כדאמרי' בגמ' ור"ח פי' מדקאמר ר' חנניה בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן ש"מ דבפנויה היא ואם לא נבעלה כלל שריא לעלמא ואפי' גדלה דאי לא תימא הכי מאי איכא בין ר' חנניה בן אנטיגנוס לר' יהודא בן בתירא דאמר בברייתא נשואיה עם אחר הן הן מיאוניה ואמר שמואל בתרוייהו דהלכה כמותן הנה הוקשה לו ז"ל קושיא זו לומר דאילו לינשא לכתחלה קאמר נשואין הן הן מיאונים כדר' יהודה בן בתירא וכתב עליו הרשב"א ז"ל מה שדקדק ממנו רבינו לומר דכפנויה היא ואפי' גדלה תחתיו ולא בעל אין אני רואה הכרח בדבר זה לפי שיש לפר' דאינה צריכה למאן דקאמר הייינו לומר שאם מתה אינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפרת נדריה וכענין שאמר ר' אליעזר בכל קטנה בברייתא בהדיא וזה פי' נכון ואפשר דלר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה יוצאה בכדי אלא במיאון דאינה צריכה מיאון דקאמר אינו אלא לדברים אלו בלבד ולר' אליעזר נמי אמרי' בגמרא דאפי' לדידיה בכדיה לא תיפוק אלא שאין מעשיה כלום לדברים אלו אלא דלר"ח ביכולה לשמור צריכה מיאון ולדברי ר"א. בין יכולה בין אינה יכולה אין מעשיה כלום ומיהו בכדי לא נפקי לכולהו ע"כ נמוקי יוסף: ועוד כתב שאינה יכולה קדושיה י"מ שאינה יכולה לשמרם שאינה מבחנת בין קדושין לדבר אחר ומקשו עלה וכו' עד לפיכך פירשו הכא שיכולה לשמור קדושיה הוינו שיכולה לשמרם במקחה וממכרה שלא תתאנה והיינו שהגיעה לעונת הפעוטות וכן משמע מפירוש הרמב"ם ז"ל במשנה. וי"מ דהכא קאי ארישא שנתקדשה ע"י אחיה ולהכי סגי לה כשהגיעה שיודעת להבחין בין קדושיה ודבר אחר וההיא דהתם וכו' כשנתקדשה ע"י עצמה הוא דבעינן שתהיה כפעוטות להצריכה מיאון אבל פחות מכא אינה מיאון ע"כ בקיצור אבל רב אלפס ז"ל לא כתב רק אינה צריכה למאן כלומ' כמי שלא נתקדשה דמיא ע"כ:] וביד פ"ד דהלכות אישות סי' ז':
ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום: ואית דל"ג מלת כלום אבל בברייתא בגמ' גרסי' לה ומסיים בה ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשי ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה אינו מיטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון ור' אליעזר. גרסי' ביוד ור' יהושע פליג עליה בברייתא ואמר דמעשי קטנה כלום ובת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה וזכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומיטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון ופי' רש"י ז"ל ר' יהושע אומר זכאי במציאתה וכו' דרבנן אפקרוה גביה והפקר ב"ד הפקר ומיטמא לה אם כהן הוא ואע"ג דנשואין דידה דרבנן הא אוקימנא בהאשה רבה דף פ"ט כיון דירית לה היא לה כמת מצוה ע"כ ודעת ר' יהושע היא ג"כ דעת ב"ש וב"ה בברייתא והיא ג"כ דעת ר' יוחנן בן גודגדא דבמתני' דבפ' הניזקין ובספ"ז דמס' עדויות:
ירושלמי תני ראב"י אומר כל עקעה שהיא מן האיש כאלו שהיא אשתו בגט ושאינה מן האיש כאילו אינה אשתו במיאונים ומתני' דקתני הממאנס באיש מותר בקרובותיה וכו' נתן לה גט הוא אסור וכו' נראה שהם דברי ראב"י ותנא והדר מפרש והכי מפרש נמי בגמרא וכן פי' ר"ע ז"ל:
הממאנת באיש הוא מותר וכו': ביד עד סוף סי' ה' פי"א דה' גירושין סי' ט"ז ופ' י"ז דהלכות איסורי ביאה סי' י"ח ובתשובת הרשב"א ז"ל סי' אל"ף רט"ו מייתי לה בגמ' פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק"א) ואמר שמואל התם דעוד יש שני חילוקים אחרים בין ממאנת ליוצאה בגט כשהיא קטנה דממאנת אין לה כתובה וכדתנן התם במתני' בס"פ אלמנה מזונת אבל קטנה יוצאה בגט יש לה כתובה ועוד אשמועי' שמואל התם דעוד יש חילוק אחר דלא תנן בשום משנה והוא דממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים ואע"ג דליכא לספוקי בקטנה במעוברת עכ"ז לא חלקו חכמים בתקנתן בנשואות: ובטור א"ה סי' ו' וסי' קנ"ה: וכתוב בנמוקי יוסף פ' מי שמת דף רל"א בשם תשובה לגאון דהממאנת לא מבעי מוהר דהדרי אלא אפי' קדושין נמי הדרי דכיון דהוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו טוב הוא שיאמרו קדושין תופסין באחותה אבל קטנה היוצאה בגט כיון דאסור הוא בקרובותיה אי הדרי קדושין אתו למימר קדושי טעות היו ולכך חזרו ונמצא קדושין תופסין באחותה ובשאר קרובותיה ויתירו לו קרובותיה ע"כ בשינוי לשון קצת:
מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה: בגמ' פריך טעמא דנתאלמנה או נתגרשה הא מיאנה מותרת לחזור לראשון אלמא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא מקמא ורמינהי הממאנת באיש ונשאת לאחר וגרשה לאחר ומיאנה בו כל שיצאת הימנו בגט אסורה לחזור לו אע"פ משיצאת משל אחריו במיאון לא בטליה לגיטא דקמא ומשני עולא כגון ששלשה בגיטין דכיון שהוציאה שלשה פעמים בגט מחזייא כגדולה ולא אתי מיאון ומבטל גט אבל קודם שתשלש בגיטין אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה ואם רוצה לחזור חוזרת לה עם הראשון ור' אלעזר אמר תברה מי ששנה זו לא שנה זו ורישא ר' ישמעאל ב"ר יוסי וסיפא רב דרב נמי תנא הוא ואיהו אמר שעל זה שכרו אחד בד' מאות זוז ושאלו את ר' עקיבא בבית האסורים ואסר ואת ר' יהודה בן בתירא בנציבין ואסר ור' ישמעאל ב"ר יוסי פליג עליה ואמר שעל זה לא הוצרכו לשאול דפשיטא דמיאון אחר גט מותרת לחזור לראשון דלאיסור כרת דהיינו איסור אשת איש התרת בלא גט אלמא אין מעשה שלה כלום לאיסור לאו דמחזיר גרושתו לא כ"ש דגליא מילתא דקטנה היא ולא היה גיטה כלום וס"ל דמה ששאלו היה ענין אחר דאיתיה בברייתא בגמ' ומודה רב דאתי מיאון ומבטל גיטא לגבי אחיו שתהא מותרת לאחיו דלא תהוי גרושת אחיו דאפי' לדידיה לא אסרנא אלא איידי דמכרת ברמיזותיו אזיל ומפתה לה עד דממאנת בבתרא אבל אחיו ליכא למימר הכי שהרי אינה מכרת בקריצותיו ורמיזותיו שלא היתה אשתו מעולם ואיכא מאן דגזר אחיו אטו הוא אליבא דרב דאי לא הא לא קיימא הא וכן פסק הרי"ף ז"ל: ועוד מפר' בגמ' דטעמא דבמיאון דידיה אחר גט דידי' לא חיישי' שמא יפתנה אחר שנשאת לאחר והיא מכרת בקריצותיו ורמיזותיו כיון שהיתה נשואה עמו משום דהא טרח אחר שגירשה לשוב לקחתה ולפייסה שתעמוד עמו ולא נתפייסה אלא חזרה ומיאנה בו הילכך ליכא תו למיחש שמא ישוב עוד לפתותה אבל אם מתוך גט נשאת לאחר יש לחוש שמה יפייסנה: סימן הה"א הכתוב בפי' ר"ע ז"ל באמצע לשון המתחיל זה הכלל צריך למחוק אותו משם ולכותבו אחר סוף אותו הלשון:
לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו כל שיצאת הימנו בגט וכו': כך היא הגירסא בירוש' ובהרי"ף ז"ל:
המגרש את האשה והחזירה וכו': ביד פ"ז דהלכות יבום סי' י"ב י"ג ובטור א"ה סימן קע"ג והביאוה תוס' ז"ל בפ"ק דמכילתין דף י"ג ובפ' ד' אחין (יבמות דף כ"ח) ועי' בפ' החולץ (יבמות דף מ"א:)
ורבי אליעזר אוסר: דגזר כל הני אטו יתומה בחיי האב שהחזירה דאמרי' במתני' דלאחר וכו' כך צ"ל בפי' ר"ע ז"ל: ונראה דר' אליעזר גרסי' ביוד אע"פ שאינו כן ברוב הספרים:
קטנה שהשיאה אביה וכו': רפי"א דהלכות גירושין:
והחזירה אסורה ליבם: כך היה הגירסא בירוש' ובהרי"ף ז"ל: ובירושלמי נראה שהיה להם גרסא זו במשנה וכן ראיתי ג"כ מוגה במשנת החכם הר"ר יוסף אשכנזי ז"ל בשם רוב הספרים וזו היא הגירסא ומודים חכמים לר' אליעזר בזמן שגירשה קטנה והחזירה קטנה מפני שהיו גירושיה גירושין גמורין ולא היתה חזרתה חזרה גמורה אבל אם גרשה קטנה והחזירה גדולה או שגדלה תחתיו מותרת ליבם ע"כ הלשון שהוא שם במשנה פי' או שגדלה תחתיו דאם בא עליה אחר שגדלה ביאה ראשונה שבא עליה בגדלותה הויא לה קדושין. ובפסקא שם ומודים חכמים וכו' מ"ט דר' אליעזר מפני שעמדה עליו באיסור שעה אחת פי' באיסור גרושת אחיו שהיא לו בכרת מודים חכמים לרי אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי האב קדושיה וגירושיה תורה חזרתה אינה תורה. צרתה מהו רב אמר צרתה אסורה ר' יוחנן אמר צרתה אסורה ר"ש בן לקיש אמר צרתה מותרת ע"כ. אבל בגמ' דילן מייתי לה בברייתא להאי ומודים חכמים וכו' והביאה הרי"ף ז"ל ועיין שם בנמוקי יוסף שנראה משם דהאי בעיא דירוש' דצרתה קאי אקטנה יתומה בחיי האב דמודו בה רבנן וכן מצאתי מבואר בפסקי הרא"ש ז"ל וכן נמי איתא להאי ברייתא בפ' המדיר (כתובות דף ע"ד) וגם המגיד משנה כתב ובגמרא תניא ומודים חכמים לר' אליעזר וכו'. ואפשר שיש טעות בירושלמי. וכתב רש"י ז"ל שם בפ' המדיר דאיכא מאן דמפרש דתנא דברייתא דקאמר התם משום ר' אליעזר אמרו חולצת ולא מתיבמת אהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו היא דפליג בלבד ולית ליה לתנא דברייתא אליבא דר' אליעזר הא דתנא דמתני' דאמר רב מגרש גדולה והחזירה נמי אסר ר' אליעזר ע"כ:
דברי הכל אסורה ליבם: מלות דברי הכל נמחקו במשנת ה"ר יהוסף ז"ל:
הלזו: מלת הלזו נמחקה:
מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה: גרסי' ברוב הספרים ולא גרסי' מלת הקטנה וביד שם פ"ז סי' ט"ו ובטו' א"ה כולה מתני' עד סוף סימן י"א בסי' קע"א וסימן קע"ה:
ר' אליעזר: ברור ופשוט הוא דביוד גרסי' ליה וס"ל לר' אליעזר דאע"ג דאמרי' שיתרחק האדם מן המיאונים מיאון דמצוה שאני דאין לה תקנה אחרת שאם יגרש הקטנה לא יוכל ליבם את הגדולה משום אחות גרושה ואם יחלוץ לגדולה לא יוכל לקיים הקטנה משום אחות חלוצה הלכך מצוה ללמד אותה למאן ויהא מיבם את הגדולה. ואיתה בפ"ק דנדה ד' ח' וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה ז"ל ואם לא מיאנה הקטנה והגדילה ל"ש בא עליה לאחר שהגדילה לא שנא לא בא עליה מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה דקיי"ל יש זיקה ע"כ:
רבן גמליאל אומר אם מיאנה וכו': קסבר ר"ג המקדש אתות יבמה ונפטרה יבמה והלכה לה ואתו קדושין ומבטלי לזיקה והכא הקדושין הוו דבעלה משגדלה דקדושי קמאי לאו כלום נינהו אבל אם לא בעל לא דמשום בעילה דמשגדלה הוא דנפקא הך יבמה: ואיתא למילתיה דר"ג פרק כיצד אשת אחיו (יבמות דף י"ח) וכתבו שם תוס' ז"ל פי' בקונט' תמתין גדולה עד שתגדיל הקטנה ויבעול ואין הלשון משמע כן דלא הל"ל הלזו אלא ותצא משום אחות אשה הואיל דתמתין נמי אגדולה קאי אלא נראה דתמתין הקטנה מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנות אסור לבעול אע"ג דסבר אין זיקה חשובה ליאסר עליו קרובותיה מ"מ מכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מיפטרא גדולה ע"כ. ואיתא נמי בפ' הערל (יבמות דף ע"ט) ותוס' פ' המדיר (כתובות דף ע"ג) ובתשובת הרשב"א ז"ל סימן שנ"ח:
רבי יהושע אומר אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו: גרסי' וכמ"ש לעיל פ"ג סי' ה'. וסבר ר' יהושע דיש זיקה הלכך מיתב נמי לא יתבא תותיה אלא תצא בגט וזו לא תתיבם משום אחות גרושה אלא בחליצה:
מי שהיה נשוי וכו': עד סוף סי' י"א ביד בפ"ה דהלכות יבום וחליצה מסימן כ"ג עד סוף הפרק:
קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה: דלא ידעי' בהי מינייהו ניחא ליה אי בקטנה דאתיא לכלל דיעה אי בחרשת דגדולה ובת ביאה היא ובין שנפלו לו מאחיו פקח ואפי' מאחיו חרש נמי מספקא לן בהי הוה ניחא ליה וכיצד תקנתם מפרש רב בגמ' דכונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ. ומה שמוציא החרשת בגט משו' דחליצת הקטנה פסלה לה. ואליבא דר"א דפסקי' דהלכתא כותיה גבי מתני' דלעיל הכא נמי מלמדין את הקטנה שתמאן בו. וכונס את החרשת ואם רצה לגרשה כותב לה גט אחר שיבא עליה ותותר לזר כך כתב הרמב"ם ז"ל שם בהלכות יבום פ"ה. ובהשגות אמר אברהם זה המחבר עשה גמרא מדעתו כי בגמ' אמרו תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ולא התירו למאן ביבם ולא אפי' בבעל אלא כדי לקיים מצות יבום של תורה ע"כ. וכתב הרב המגיד כסובר הראב"ד ז"ל שלא א"ר אלעזר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אלא באחת גדולת ואחת קטנה שיבום הגדולה מן התורה ועל זה נפסקה הלכה כמותו אבל כאן ששניהם מדבריהם לא אמרו בקטנה שתמאן ודעת רבינו כדעת ההלכות וכו' ע"כ:
פקחת וחרשת וכו': ירוש' פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת אלא פוסלת את הפקחת. גדולה וקטנה ביאת גדולה פוטרת את הקטנה ואין ביאת קטנה פוטרת את הגדולה אלא פוסלת את הגדולה ע"כ:
מי שהיה נשוי וכו': ירושלמי אפי' לא בא על הקטנה פוסל את החרשת שאילו לא בא על הקטנה ומתה היה מותר בחרשת ועכשיו שבא עליה אפי' מתה פסל את החרשת ע"כ. סימן היו"ד הכתוב בפי' ר"ע ז"ל קודם דבור המתחיל פסל את החרשת צריך למחוק אותו: בפי' ר"ע ז"ל ואית ספרים דגרסי אם בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה. אמר המלקט היא גירסת רש"י והראב"ד ז"ל וגם הרשב"א ז"ל הכריע והסכים עמהם וכן משמע ג"כ דגרסי תוס' ז"ל בד"ה תיתיב גביה ולפי זה יוציא שתיהן בגט והקטנה תמתין. עד שתגדיל ותחלוץ. ופי' רש"י ז"ל פסל את הקטנה משום גזרה דילמא קדים ובעיל חרשת ברישא וכדאמרי' בגמ' ואע"ג דממה נפשך היא שריא ליה הואיל וראשונה היא אי קנויה היא הא קנויה היא אי לאו קנויה היא נכרית בעלמא היא ע"כ וגירסא ראשונה היא גירסת הגאונים. והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל והברייתא דבגמ' מסייעת לגרסת רש"י ז"ל וכתב הרב המגיד דאפשר שרבינו וההלכות סוברים דהך ברייתא פליגא אמתני' וה"ל הלכה כסתם מתני' עד כאן:
פסל את החרשת: פי' רש"י ז"ל שמא קטנה קנויה כולה וקנין החרשת משויירת עד כאן. וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפרק ה' ומלמדין הקטנה שתמאן ויוציא החרשת בגט עד כאן אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו דכיון ששתיהן יוצאות למה מלמדין אותה שתמאן וכתב בעל הטור ז"ל עליו שיראה מדבריו שסובר שהחרשת תצא בגט והקטנה תשאר אצלו ע"כ. והרב המגיד כתב עליו דהראב"ד ז"ל ולדבריו תמתין עד שתגדיל ותצא בגט וחליצה וכתב מהרי"ק ז"ל דאפשר שר"ל דקטנה תשאר אצלו כמו שכתב הטור וקאמר שאם בא להוציאה משתגדיל צריכה גט וחליצה או אפשר שהוא מפרש דברי הראב"ד ז"ל שאינו רשאי לקיימה שלא כדברי הטור ע"כ:
לא פסל את הפקחת: והחרשת צריכה גט פסל את החרשת והחרשת יוצאה בנט והפקחת בגט וחליצה כך כתב הרמב"ם ז"ל שם ספ"ה וכתב הרב המגיד ז"ל כתב רבינו שהחרשת צריכה גט והטעם שאעפ"י שביאת הפקחת פוטרתה מן הזיקה מ"מ כבר נתבאר שיש ביאה אחר ביאה אפי' בשתי פקחוח להצריכה גט והוא שבא עליה לשם אשות או לשם יבמות ומה שכתב בסיפא שהחרשת יוצאה בגט פשוט הוא שביאתה ביאה כשרה היתה ומספיק בה בגט ומה שהפקחת צריכה גט וחליצה הטעם מפני שביאתה היתה ביאה פסולה ע"כ. ירוש' פקחת וחרשת בא היבם וכו' אפי' לא בא על הפקחת פוסל את החרשת שאילו לא בא על הפקחת ומתה היה מותר בחרשת ועכשיו שבא עליה אכי' מתה פסל את החרשת ע"כ:
גדולה וקטנה וכו': ירושלמי אפי' לא בא על הגדולה פסל את הקטנה שאילו לא בא על הגדולה ומתה היה מותר בקטנה ועכשיו שבא עליה אפי' מתה פסל את הקטנה ע"כ:
ר' אלעזר אומר: בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו. כך נראה שהיא גרסת הרי"ף והרמב"ן והרא"ש ז"ל ומגיד משנה ועיין עוד בהרא"ש ז"ל. והכא במתני' ר' אלעזר גרסי' בלי יוד והוא ר' אלעזר בן שמוע וכן פי' רש"י ז"ל וקאי ר' אלעזר בשיטת ר' אליעזר דלעיל בפירקי' דקאמר נמי מלמדין וכו' עיין בנדה פ"ק דף ח' אע"פ שמשאר מפרשים הנזכרים לא משתמע אלא דגם הכא גרסי' ר' אליעזר ביו"ד. וכתוב בב"י בטואה"ע סוף סי' קע"א וטעמו של ר' אלעזר מבואר דברישא כיון שבא על הגדולה תחלה קיים מצות יבום וכשחזר ובא על הקטנה קנאה דיש ביאה אחר ביאה ואסור לקיים את השניה ולפיכך מלמדין אותה שתמאן ובסיפא אע"פ שבא על הקטנה תחלה כיון שלא קיים מצות יבום מן התורה כשבא אח"כ על הגדולה קנאה קנין גמור מן התורה ונדחית הקטנה מפניה ואסור לקיימה ולפיכך מלמדין את הקטנה ע"כ. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר דאמר לעיל בפירקי' מלמדין את הקטנה שתמאן בו וכן אמר ר' אלעזר בן פדת הלכה כר' אלעזר בן שמוע דמתני' וצריכא ליה לשמואל ולר' אלעזר בן פדת לאשמועי' בתרוייהו דכן הלכה דאי איתמר בקמייתא גבי אחיות משום דאכתי לא קיים מצות יבום הילכך מלמדין את הקטנה אשתו למאן ותתיבם יבמתו אבל בהא דאיקיים מצות יבום בשתיהן אימא לא אמר שמואל הלכה כר' אלעזר אלא יוציא שתיהן בגט ואי אשמועי' בהא משום דגדולה רמיא קמיה ליבומי מש"ה מהדרינן אמיאון דקטנה כדי שתתיבם גדולה אבל בההיא דלעיל דאחות גדולה אחות אשתו דלא רמיא קמיה נימא דלא ילמדו הקטנה למאן בשביל יבומיה של גדולה צריכא:
יבם קטן שבא על יבמה קטנה: מתני' דלא כר' מאיר דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר' מתיר. ומדכתי' כי ישבו אחים יחדו דדייקי' מינה הא אחיו שלא היה בעולמו לא שמעי' מכללא שאם היה בעולמו אפי' בן יום אחד:
בא על יבמה גדולה וכו': תוספות פ' כיצד אשת אחיו (יבמות דף כ'.) בפי' ר"ע ז"ל דעד תלתין יומין מוקי אינש נפשיה ולא בעיל. אמר המלקט ר"מ הוא דסבר הכי בברייתא גבי טענת בתולים כל שלשים יום דברי ר"מ ואפי' לר' יוסי דפליג עליה גבי ארוסתו ואמר דאם נסתרה עמו אינו יכול לטעון רק לאלתר אבל לא לאחר זמן דוקא בארוסה משום דלבו גס בה לא מוקי אנפשיה אבל אשת אחיו דבוש הימנה מוקי דעד תלתין יומין מוקי נפשיה. ואיתה למתניתין בירושלמי פ"ק דכתובות ותוס' פ"ק דב"ב דף ה':
כופין אותו שיחלוץ לה: בגמ' פריך ועד שכופין אותו לחלוץ נכפיניה ליבם ומשני א"ר אמי בשגיטה יוצא מתחת ידה. וכתב הריטב"א ז"ל דמהא מתני' שמעי' דכל היכא דיבמה לא חזיא ליבם מחמת איסור כופי' אותי לחלוץ ומיהו אם היא גרמה האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונה כל ימיו וכדקתני סיפא ואם נתכוונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשי' ממנו לחלוץ לומר שמפייסין אותו שלא יעגן אותה אבל אין כופין אותו וכן אתה אומר שאם נתן לה בעלה גט פסול שאסרה על היבם כופין אותו לחלוץ לדברי הכל והא דאמרי' בזמן שהוא מודה אפי' לאחר י"ב חדש כופי' מסתברא דהא קמ"ל כל היכא שהודה לדבריה לאחר שלשים יום שלא בעל ומרע לחזקה דידיה אם חזרה וטענה גם לאחר י"ב חדש שלא נבעלה וגיטה יוצא מתחת ידה והוא אומר בעלתי עתה כופי' אותו לחלוץ דכיון שהוא הודה שעברו שלשים יום ולא בעל רגלים לדבר להאמינה שלא בעל גם לאחר כן נמוקי יוסף:
מבקשים הימנו שיחלוץ לה: בטור א"ה סי' קס"ז יג המדרת הנאה ס"א הנייה:
כופין אותו שיחלוץ: לה בין שהיו לה בנים בשעת נדר בין שלא היו לה כופין אותו לחלוץ. ועיין במ"ש בשם הר"ן ז"ל ס"פ המדיר:
לאחר מיתת בעלה מבקשין: ולא אמרי' כופין שנתן אצבע בין שניה שלא הפר לה שהרי אין יכול להכיר עד שיבעול ואי ס"ל דמצי מפר דפלוגתא היא בנדרים בפ' נערה ומייתי לה בפ"ד אחים ס"ל כמ"ד בכתובות היא נתנה אצבע ולהכי מבקשין ולא כופים תוס' ז"ל. בטור א"ה סי' קס"ה:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.