סמ"ג עשה קי
ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. מכאן שמצות עשה שהעדים שהעידו בעבירה שחייבין עליה סקילה והוזמו, שנסקלים כולן. וכן בכל ארבע מיתות. וכן אם העידו במלקות, לוקה כל אחד מהן כשאר חייבי מלקיות. וכן אם העידו עליו שחייב ממון, שנינו במכות [דף ה׳] שמשלמין בממון כפי מניין העדים. ואין לוקין במקום תשלומין כדמסקינן בפ׳ אלו נערות [דף ל״ב] [בדף ה׳ דלעיל כל הסוגיא].
במה דברים אמורים? בעדים שהוזמו. אבל שני כיתי עדים המכחישין זה את זה, עדותן בטלה והוא והם פטורין. כיצד היא ההכחשה? עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את זה או לוה מזה ביום פלוני במקום פלוני, ולאחר שהעידו ונבדקו באו שני עדים אחרים ואמרו במקום פלוני או ביום פלוני היינו עמכם ועם אלו כל היום כולו, ולא היו דברים מעולם, לא הרג זה את זה ולא הלוה זה את זה. הרי זה הכחשה. וכן אם אמרו להם היאך אתם מעידים כך? והלא זה ההורג או הלוה או המלוה היו עמנו ביום זה במדינה אחרת, הרי זה עדות מוכחשת, שזה כמי שאמר לא הרג זה את זה ולא הלוה זה את זה שהרי עמנו היה ולא נהיה דבר זה. וכן כל כיוצא בדברים אלו כמו ששנינו במכות [דף ה׳]. [שם] אבל אם אמרו אין אנו יודעים אם זה הרג את זה ביום זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו, אבל אנו מעידים שאתם עצמיכם הייתם עמנו ביום זה בבבל, הרי אלו זוממין ונהרגין או משלמים ממון, הואיל והעדים שהזימו׳ לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם הוא שקר או אמת. [בפרק מרובה דף ע״ד] וזה שהאמינה תורה עדים האחרונים על הראשונים, גזירת הכתוב הוא ששנים מזימין אפילו מאה.
עדים זוממין אין צריכים התראה כדאמרינן בפ׳ אלו נערות [דף ל״ב] ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו אמר רבה במרובה [דף ע״ד] שנהרגין או לוקין אם העידו שעבר על לאו שלוקין עליו או משלמין ממון מפני שהכחשה תחילת הזמה היא אלא שעדיין לא נגמרה. ואמר ר׳ אבהו בכתובות [דף כ׳] אין מזימין העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא לבטל עדותן [בתו׳ פרק מרובה דף ע״ד כל הסוגיא עד סוף בד״ה הוה] עידי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפילו בא הנהרג ברגליו אין לוקין על לאו דלא תענה מפני שאין בו מעשה אבל ב״ד מכין אותו מ״מ כפי מה שיראו אבל אם הוזמו לוקין עליו מוהיה אם בין הכות הרשע כדמוכח במרובה [דף ע״ד] גבי עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו דלמאן דאמר אין נהרגין לוקין אע״ג דבעלמא ניתן לאו דלא תענה לאזהרת מיתת בית דין היכא דהוזמו תחילה הואיל וכאן אינו ניתן לאזהרת מיתת בית דין היכא דלא הוזמו לוקין עליו אע״פ שבשאר לאוין שנתנין לאזהרת מיתת ב״ד אין אומרים כן אומר רבינו יצחק [בתוספת דלעיל ובשבת דף קנ״ד בד״ה בלאו] דשאני לאו דלא תענה דגלי בה קרא דניתן למלקות מוהיה אם בן הכות כאשר יתבאר [לקמן בסמוך], [בפ׳ הנחנקים דף ע״ט] ארבעה צריכים הכרזה וסימניך עזבם עדים זוממין. זקן ממרא. בן סורר ומורה. מסית. והמקראות מוכיחין עליהן שנ׳ והנשארים ישמעו ויראו והיאך היא הכרזה שלהם ב״ד כותבין ושולחין בכל עיר ועיר פלוני ופלוני העידו בכך וכך והוזמו והרגינן אותם או לקו בפנינו או ענשנו אותם כך וכך דינרים והנשארים ישמעו ויראו. תניא במכות [דף ב׳] משום ר׳ עקיבא אמרו שאין העדים זוממין משלמין על פי עצמן אם אמרו אחר שנחקרה עדותן מבדין אנחנו [בדף ג׳] אבל אמרו הוזמנו בבית דין של פלוני ונתחייבנו שם הרי אלו משלמין. עוד שם [בדף ה׳] אומר ר׳ שמעון בן שטח שאמרו חכמים שאין העדים זוממין נהרגין ולא משלמין ממון עד שיזומו שניהם [שם] ובמשנה שנינו אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם אחר שיגמור הדין שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג הנדון שנ׳ נפש בנפש אמרו להם והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים אם כן מה ת״ל נפש בנפש יכול משעה שיקבלו עדותן יהרגו ת״ל נפש בנפש הרי אינן נהרגין עד שיגמר הדין [שם] ובגמ׳ תניא בריבי אומר הרגו אין נהרגין לא הרגו נהרגין שעיקר פשט עדים זוממין בלא הרגו שנא׳ כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה אע״פ שקל וחומר הוא אין עונשין מן הדין. שנינו שם [בדף ב׳] מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה וחלוצה אין אומרין יעשה זה בן גרושה וחלוצה תחתיו אלא סופג את הארבעים ואמר בגמרא [שם] מנא הני מילי אמר ר׳ יהושע בן לוי דאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לזרעו וליפסליה ליה לדידיה ולא ליפסליה ליה לזרעיה כאשר זמם בעינן וליכא. עוד שנינו שם [בדף ב׳] מעידי׳ אנו באיש פלוני שחייב גלות אין אומרי׳ שיגלה זה תחתיו אלא סופג את הארבעים מה״ט אמר ריש לקיש דאמר קרא ינוס שמה ולא עדים זוממין. דרשינן שם [בדף ב׳] ובסנהדרין [דף י׳ ומבואר בתוספת שם] המקרא כך שנים שהצדיקו את הרשע והרשיעו את הצדיק בעדותם ובאו עדים אחרים והזימום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בין הכות הרשע אלו עדים הראשונים שלוקין אע״פ שלא הרשיעו את הצדיק להלקותו ואם אינו עניין לעדות ממון דהא אינו לוקה ומשלם תנהו עניין לעדות דבן גרושה וחלוצה וכיוצא בו אבל אם העידו עליו שעבר על לאו שחייב עליו מלקות הרי אלו לוקין משום שנא׳ ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו׳. אמרינן במסכת מכות [דף ב׳ ועיקר הסוגיא בפרק הנחנקין דף ב׳] ששנים שהעידו על ראובן שניאף בבת כהן ונגמר דין ראובן לחנק ודין המנאפת לשריפה ואחר כך נמצאו זוממין הרי אלו נחנקין ולא נשרפין שנ׳ ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו. [בפרק כל הנשבעין דף מ״ז] ובפ׳ חזקת הבתים [דף ל״א] שני כיתי עדים המכחישין זה את זה אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי [וכן פסקי התוס׳ שם בפ׳ כל הנשבעין בד״ה בהדי ודהוא רבו דרב חסדא בפ׳ אלו מציאות דף ל״ג] והלכה כרב הונא שהוא רבו של רב חסדא שאמר על כל אחת כשתעיד בפני עצמה העמידנה בחזקת כשרות: