חידושי הרמב"ן על הש"ס/מכות/פרק א


דף ב עמוד אעריכה

כיצד העדים וכו' שהוא בן גרושה ובן חלוצה. בדין הוא דליתני ממזר או נתין אלא מילתא דשכיחא קתני ואע"ג דבתוספתא קתני לה הכי אם העידוהו שהוא בן גרושה בן חלוצה נתין ממזר ועבד לוקין את הארבעים, מתני' מיהא חדא מנייהו נקט דשכיחא טפי ועוד דקמ"ל דלא משלם ליה ממון אע"ג דמפסיד מיניה אכילת תרומה ושאר מתנות כהונה, וא"ת אמאי לא משלם הא ודאי קא מפסיד לה מהני, איכא למימר גרמא בעלמא הוא ופטור חדא כי הזיקה בדיני דגרמי, ועוד דליכא דאין דינא דגרמי אלא בשגרם והפסיד אבל זה לא גרם הפסד כלום שהרי אינו בן גרושה על פיהם ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר זמם לגרום. ואיכא נמי לפרוקי דכיון שאין אתה מקיים בהם כאשר זמן בתשלומי הממון שהרי אף לבניו של נדון זה היה מפסיד מהם מתנות כהונה ואינו חייב לשלם להם כלום אך לו אינו משלם כלום שאין אנו מקיימין כאשר זמם לחצאין כדאמרינן בגמ' וליכא כלומר שאין מקיימין אותו לחצאין:
ואיכא דקשיא ליה והרי העדים שאמרו אשתו של פלוני זינתה שמפסידין כתובתה ממנה והיא נהרגה ואם נמצאו זוממין נהרגין ואין משלמין ממון והאיך מקיימין בהם כאשר זמם מקצת. ואיכא למימר לא דמי דאלו התם ממון ומיתה חדא מילתא לגבי חד וכיון דבהאי גברא מתקיימת כאשר זמם לעשות לה מקצת קרינא ביה כאשר זמם אבל הכא איהו פסיל להאי כהן ולזרעיה ומפסיד מיניה ממון ומזרעיה א"נ מקיימת ביה בדידיה מקצת כאשר זמן לעשות לו כיון דלא מקיים ביה כאשר זמם לעשות אלא לו לבדו לאו כאשר זמן הוא כלל גבי הבן ועוד דהתם כיון דרחמנא אמר קים ליה בדרבה מיניה כמאן דמקיים בה כלה מילתא ורחמנא הוא דפטריה הכא כדפטריה נמי כולהו מזיקין:
ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפרק ואלו הן הנשרפין טרפה שהרג פטור משום דה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה ואמאי והא אמרינן הכא אע"ג דלא מקיים בהו כאשר זמם מקיימין בהו מלקות במקום דלא אפשר ומקבלים סהדותייהו. ואיכא למימר שאני התם דכיון דגברא קטילא בעו למקטל אין עדותן עדות ומילקא נמי לא לקי דהא לא בעי למעבד ולא מידי, וכיון דלא מלקינן להו מוהצדיקו דלא עביד כלום ולא קטלינן להו מכאשר זמם אין מקבלין עדותן, כך פי' מורי ר' יהודה נר"ו:
והא דתנן בן חלוצה לאו דוקא דחלוצה דרבנן היא ומן התורה כשר והיאך לוקין את המ' ובפרק אלו הן הלוקין אפרש בס"ד:
שהוא חייב גלות. פי' שנתחייב גלות בב"ד פלוני ורש"י ז"ל פירש שהרג את הנפש בשוגג ולדבריו צריך תלמוד שאם אמר הלה לא הרגתי אמאי גלי הא איהו מהימן כדתנן בכריתות אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הניחא ללישנא דאמרינן התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים הכא דבר המסור לב"ד הוא ועדים נאמנים יותר ממנו אלא למאי דאמרינן דמתרציה דבוריה מאי איכא למימר. ואפשר לאוקומא כגון דאמר אין הרגתי מיהא לא בפניכם הרגתי ונמצאו זוממין שחייבין כדאמרינן בבבא קמא כאשר אין טבחתי ומכרתי מיהא לא בפניכם גנבתי ולא בפניכם טבחתי ונמצאו זוממין שמשלמין, א"נ כגון דלא אפשר דהוי מזיד אלא שוגג, וקשיא לי אמאי לא קתני נמי מתני' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב את הכופר אין אומר ישלמו את הכופר דהא תניא בגמ' הכי, וא"ת דילמא קסבר האי תנא כופרא ממונא ומשלמין ליתני שהוא חייב קרבן שאין משלמין משום דלאו בני כפרה נינהו כדאמרינן בגמ'. וי"ל קרבן לא מיבעי ליה למיתני דכיון דאם רצה אינו מביא וממון שאין לו תובעין הוא פשיטא דלא משלם ומלקא לא לקי עלה דלאו עדות הוא אלא הודעה בעלמא הוא דמודיעים להו וכופר נמי לא תני דמתני' רבנן היא דאמרי כופרא ממונא, ולא מחוור דלמ"ד דכ"ע כופרא כפרה ליתני נמי כופר אלא הכי איכא למימר דמתני' לא קתני אלא שלוקין וגבי כופר לא לקי, וא"ת א"כ עדות שאין אתה יכול להזימה הוא, לאו מילתא דכיון דכופרא כפרה ועיקר חיוביה בידי שמים הוא בדלא יהיב כופריה אין עודת כאן אלא לשמים שאינן צריכין לעדותו ואף הוא דינו מסור לשמים והיינו דאמרינן והני לאו בני כפרה נינהו כלומר עיקר חיובן לשמים כאשר זמם ולא נתנה לכפרה להם, והרב ר' משה הספרדי ז"ל פי' שהן לוקין ואין דבריו מכוונים:


דף ב עמוד בעריכה

גמרא. ומה הסוקל אינו נסקל. פרש"י ז"ל עדים זוממין שהרגו אין נהרגין הבא לסקול ולא סקל לא כ"ש ולא נהירא דה"ל למימר ומה ההורג אינו נהרג כדאמרינן אין נהרגין ומ"ש הכא דנקט סקילה טפי מכולי דוכתא דאיירי בזוממין ועוד דלא הוה לאקשויי סתם אלא הל"ל אלא הא דתניא בר' אומר כו' נימא ומה הסוקל כו' דלאו מילתא פשיטא הוא לאקשויי הכי סתם ואיכא תנאי דקסברי עונשין מן הדין כדאמרינן בפרק בן סורר, אלא ה"פ הסוקל את חבירו והרגו אינו נסקל לפי שהוא רוצח ודינו בסייף ומקילין עליו ממה שעשה הבא לסקול ולא סקל דהיינו עדים זוממין אינו דין שלא ליסקל כלומר שלא יעשו בו כלום כמו שהוא עשה ולא כלום, א"נ אינו דין שלא יסקל אלא יהרג בסייף וא"כ מקדימין לאותה כך פירש הרב אב ב"ד ז"ל:
ואע"ג דאסיקנא מחוורתא כדשנינן מעיקרא למימרא דבעדים זוממין לא עבדינן האי ק"ו אבל בעלמא אה"נ דרשינן ק"ו בכה"ג כדאמרינן במנחות ומה המפגל אינו מתפגל הבא לפגלו ולא פגל אינו דין שלא יתפגל ותו אמרינן התם ומה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יאסר אלא הכי קאמרינן הכא לא דרשינן כי האי ק"ו דהאי גלי ביה רחמנא:
ותיפוק ליה משום לא תעשה משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. ואי קשיא לך והתנן לוקין משום לא תענה ומשום כאשר זמם ואי אליבא דרבנן קאמרינן הא אינהו אמרי במתני' דלא לקו משום לא תעשה דאזהרה לעדים זוממין, הא לאו מילתא דאנן הכי קאמרינן ותיפוק ליה משום תענה ולא ליכתוב רחמנא והצדיקו ומפרקינן אי מההיא הוה אמינא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין להכי גלי רחמנא דלקו ומיהו כי לקו משום לאו דלא תענה הוא דלקו דהכא גלי רחמנא דלקו אההוא, ואי לאו דלא תענה לא לקי דלא אשכחן מלקות אלא לאו והאי דאמרינן רבנן דאזהרה לעדים זוממין הן לאו למימרא דלא לקו עליה דכל לאו ודאי אזהרה הוא ולקי, אלא ה"ק היכא שהעידו בו שהוא חייב מלקות אין לוקין אלא מ' שעונש אותו הלאו הוא כאשר זמם והכי אמר רחמנא לא תענה ברעך עד שקר ואי ענה ועשיתם לו כאשר זמן הילכך כל היכא דמקיימינן בהו כאשר זמם לא ענשינן ליה אלאו דלא תענה בעונש אחר שזהו עונשו אבל כי לא מקיימינן בה כאשר זמן ודאי לקי עליה דהא גלי רחמנא והצדיקו ושמעתין אליבא דכלהו אתיא, ובדין הוא דמצי למימר משום דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ואע"ג דהשתא בהאי סהדותא לא אתי לידי מיתת ב"ד כדאמרינן בפרק מי שהחשיך גבי מחמר דלא לקי משום דה"ל לאו דשבת ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ואע"ג דמחמר גופיה לא מחייב מיתת ב"ד ודכותה בעירובין גבי לאו דאל יצא איש ממקומו קרי ביה אל יוציא אלא חד מתרי תלת טעמי נקט.
ויש מתרץ דהכא אליבא דר' קאמרינן דאמר אזהרת עדים זוממין מולא יוסיפו לעשות נפקא הילכך לאו דלא תענה לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולוקין עליו כל זמן שאין בעדות זו חיוב מיתת ב"ד והא דאמרינן בסנהדרין גבי עידי גניבה בנפש שהוזמו דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין ה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו אפילו כרבנן אתיא דגלי רחמנא דלקועדים זוממין מוהצדיקו ומיהו היכא דבהאי עדות איכא אזהרת מיתת ב"ד ודאי לא גלי ולא לקו:
קסבר כופרא כפרה הוא. וקשיא דא"כ גבי גלות נמי תיפוק ליה משום דלאו בני כפרה נינהו, ואיכא למימר התם נמי לאדם מסור דינו שאם יצא חוץ לתחום נהרג ולפי' היה אפשר לומר שאף זה יגלה ויעמד באותו ספק ומ"ה גלי רחמנא ביה הוא ולא זוממין:


דף ג עמוד אעריכה

כיצד שמין. פרש"י ז"ל משום דמשמע במתני' שדמי כתובה ישלמו וא"א לומר כן שאין מפסידין אותו אלא מה שדמי הכתובה פחותין מן הממון הכתובה לפיכך בעינן כיצד שמין, ופי' רב חסדא בבעל כלומר שמין כמה האשה או הבא מכחה רוצה ליתן בספק זכותו של בעל ומשלמין לו והוא דבר מועט, ופי' משנתנו לדברי רב חסדא כך הוא שמין כמה אדם שלקח הכתובה רוצה ליתן בכתובתה של זו במותר שהוא זכותו של בעל שדין הכתובה כך הוא אם נתגרשה או נתארמלה יש לה ואם מתה אין לה ודמי זכותו של בעל ישלמו לו, ורב נתן בר הושעיא אמר באשה כלומר שמין כמה אדם רוצה ליתן לאשה בכתובתה ואם כתובת בתולה היא ואדם רוצה ליתן מנה ופרס נמצאו משלמין חמשים וחומר הוא אצלם לפי שאין אדם רוצה ליקח כתובה מן האשה על ספק זה אלא בדמים פחותים ומשנתנו כרב נתן אתיא שפיר ואתא רב פפא ואוסיף באשה וכתובתה לאפוקי נכסי מלוג וגוף נכסי טובת הנאה שבהם דיכולין לומר לא ידענו שהיו לה נכסי מלוג זהו תורף פרש"י ז"ל, וזו קשה שבדבריו למה אין משלמין לו פירות נכסי מלוג וגוף נכסי מלוג לפי טובת הנאה שבהם שאם מתה יורשה ואינה יכולה למכור וליתן שהוא מוציא מיד הלקוחות כתקנת אושא:
והאי טעמא דכתב הרב ז"ל הא תינח היכא דלא ידעי היכא דידעי מאי איכא למימר ועוד דא"כ אפילו בנכסי צאן ברזל יאמרו כן, והכא משמע דמשלמי וה"נ מוכח בפ' החובל וא"כ אפילו בעיקר כתובה לא ישלמו אלא מנה שמא סבורין היו שאלמנה נשאת אלא ודאי כיון דע"מ כן באו שאם יש לה יפסיד ונמצא שיש לה ודאי חייבין:
ויש מי שאומר הואיל וברשותה של אשה הן עומדין אין משלמין לו, ועדיין אין זה נכון דבכתובתה משמע ששמין קאמר כלומר שמין בכתובתה וא"ה הוה למימר אינו משלם נכסי מלוג דהא מתני' נמי כתובה קתני ומאי פי' רב פפא יותר ממשנתנו, אלא ה"פ לפי הנכסים הנכתבים בה מאותן ג' שדות שאם הן עדיות אף דמי הכתובה יותר אין משלמין כ"כ וכשהם זבורית דמי הכתובה פחותין וצריכין לשלם יותר ומשום דס"ל לרב פפא כר' נתן נקט באשה ובכתובתה וה"ה דהל"ל בבעל ובכתובה שאם הכתובה שוה יותר אף זכותו של בעל יפה יותר, וי"ל דהוי לו ספק זכותה של אשה יפה יותר משל בעל הבא לקח ממנה שם הוא שדות הנכתבין בכתובה ואם עדית הם הרי זה מכניס עצמו לאותו ספק ומשביח דעתו משום שבח הנכסים, ואם פחותים הם אינו רוצה בו אלא בדמים פחותין יותר לפי חשבון אבל הבא לקח מן הבעל זכותו לפי שיוויו הוא לוקח וזה אמת, והפי' שפי' רבינו הגדול ז"ל בהלכות משמיה דגאון ז"ל בבעל הישנו זקן שהוא במנהג העולם קרוב למיתה, ורב נחמן בר הושעיא באשה הזקנה היא אם ילדה היא לא בריר דקשיא ליה עליה דרב חסדא דאמר אומדים לפי ימי הבעל אם זקן ודאי ה"ק אומדין אם זקן הוא יותר מן האשה שאם אין אתה אומר כן אין זו אומדנא שאין ראוי אם זקן הוא יותר משאר בני אדם שאם אשתו זקנה כמותו מה לנו בזקנותו, אלא ע"כ צריכין אנו לשום אפילו זקן הוא יותר מאשתו וכיון שכן בכלל דברי רב הושעיא וצ"ע, אלא אפשר דה"ק רב חסדא אמר שמין כל ספקות שבבעל דהיינו שניה ובריאות נכסים ומריבה ורב נתן אמר שאין שמין אלא אותן ספקות שהן אף באשה דהיינו שנים ובריאות אבל נכסים ומריבה אינן באשה אלא בדעתו של בעל ואין אומרין בהם שסוף המריבה שלום בינו לבינה ואע"פ שהוא עשיר אינה קלה בעיניו להוציאה, ובכתובה פי' רבינו ז"ל לפי גדלה וקטנה שהממון הגדול משביח דעתו של לוקח ביותר וזה הנכון בעיני:
מתני'.[1] מעידין אנו על איש פלוני שהוא חייב לחברו מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום אומרין כו'. איכא דקשיא ליה כיון דהאי גברא מחייב לחבריה הנהו אלפא זוזי דמסהדי הני מאי עבדי ליה רווחא דרווח מכאן ועד עשר שנים אמאי משלמי לא יהא אלא דקא גזלי מיניה אלפא זוזי ובטלוה ולא רווח בהו משלמי כלום, הא קיי"ל דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה וכדאמרינן בירושלמי בפרק בפרק איזהו נשך המבטל כיסו של חברו פטור, ולאו קושיא היא דהכא כיון דהשתא לא מחייב ליה כלום כמאן דמפסדי מיניה אלפא זוזי דמי דהא איהו לא מחייב כלום, ואינהו מחייבי ליה אלפא זוזי מאי דמהנו ליה דפרעי ההוא שעבודא דאיכא עליה, אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתנם מכאן ועד שלשים יום או ליתנם מכאן ועד עשר שנים:


דף ג עמוד בעריכה

הא דאקשינן ואי אמרת שביעית משמטתו כלהו נמי בעי שלומי. קשיא לי והא אי בעי מלוה כתיב עליה פרוזבול. ואיכא למימר אלים לקושייה בדינא דאורייתא ואיהו לא מצי לפרוקי משום פרוזבול דאכתי בעי משם כמה אדם רוצה ליתן בתורת פרוזבול ובספק דילמא לא מתרמי ליה בי דינא דחזו לפרוזבול, א"נ מתני' אדינא תנן ולא אתקנתא דהלל ובירושלמי מוקי לה בפרוזבול, וי"ל דגמ' נמי קאמר א"נ במוסר שטרותיו לב"ד לאו דמסר אלא דמצי מוסר והיינו דומיא דפרוזבול דמן מוסר שטרותיו תקינו פרוזבול:
הא דאמרינן איכא דאמר אין שביעית משמטתו. לא כתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו ולא ידעינן אמאי דאיהו ס"ל דשביעית נוהגת בזמן הזה בפרק השולח וכן הדין באמת כמו שכתבנו, ור"ת ז"ל פסק כי האי לישנא בתרא אע"ג דרבא דחי ליה ואייתי ראיה מההיא דאמרינן בפרק יש נוחלין גבי שביעית שאין משמטתה משום דלא קרינן ביה לא יגוש, ופי' הרב ז"ל לפי שאינה נפרעת אלא בזמנה ואע"ג דאתי לידי לא יגוש אבל אין ספק שהלכה כלישנא בתרא חדא לישנא בתרא הוא, ועוד דמתני' כפשטה אתיא הכי ואדחויה דרבא לא סמכינן דלא פליג עליה אלא דחויי מדחי ליה, ועוד דאמרינן בשביעית בזמן הזה דהיא מדרבנן והלך אחר המקל וכן פסק ה"ר משה הספרדי ז"ל:
דאמרינן ע"מ שלא תשמטנו בשביעית אין שביעית משמטתו. כתב הרב הנזכר ז"ל דה"ה שכל תנאים שהתנה באופן זה תנאו קיים וצריך תלמוד שהרי מקרא צווח לא תמכר לצמיתות שלא יעשה דבר שמכירתן תהיה לצמיתות כדדרשינן לא יאכל לא יהא היתר אכילה ועוד אני אומר שזה הכתוב אזהרה למוכר הוא שלא ימכור לצמיתות וכל היכא דלמוכר אזהריה רחמנא ליכא תקנתא בתנאין דלאו דבר שבממון הוא וכיון דמוכר נמי הוא מוזהר ולא מצי מחיל, דמי לרבית דאזהריה רחמנא ללוה ולא מצי לאתנויי ע"מ שלא יהא בו רבית:
המלוה את חברו אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום. אומר היה רבינו ז"ל דה"ה לשואל כלי מחברו שאין שאלה פחות מל' יום וגמר לה מדתניא טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית משום דכתיב כסותך מכאן ואילך אין זה סתם וכיון דנפקא ליה מדין סתם שאלה ה"ל כדידיה וחייבת מדרבנן, ואין ראיה זו כלום דכל ל' יום דלא עבידי אינשי דמשאלי טפי אבל כל אימת דבעי מריה אתי ושקיל ליה וכ"כ ה"ר משה המחבר ז"ל, וראיה לדבר מההיא דאמרינן במס' שבת בפ' השואל השאילני לא אתי למכתב הלוני אתי למכתב, ופירש"י ז"ל דהלוני משמע לזמן מרובה דקי"ל במסכת מכות סתם הלואה ל' יום ואמרינן נמי גבי וכן אשה בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי כו' ולא מקשינן בל' שאלה אמאי שרי משום דל' שאלה לאלתר משמע ואין חוששין שמא יוקרו החטים מכל הני שמעינן שאין סתם שאלה כסתם הלואה ל' יום, ובאבל רבתי תניא המשאיל חלוק לחברו ללכת לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה משמע הא סתמא קודם שיצאו ימי הרגל או המשתה נוטלו:
הפותח בית הצואר. פרש"י ז"ל שעשה פה לחלוק חדש, ותימא הוא פשיטא, ועוד מה דומה למגופת החבית האי קורע גמור, ואיכא למימר כיון דקורע ע"מ לתפור הוא דמחייב ושלא ע"מ לתפור פטור ס"ד ה"נ פטור קמ"ל, הכא מתקן כלי הוא חייב ומ"ה מדמו לה למגופת החבית דהתם נמי מתקן הוא, אבל ר"ת ז"ל פירש שכבר יש פתח לאותו חלוק אלא סגור שדרך תופרי בגדיל להעביר חוט משפה לשפה ונמצא בית הצואר סגור והוא מכניס ראשו שבו החוט נפסק ובית הצואר נפתח והפותחו בשבת מתקן כלי הוא וחייב ואקשינן דרב כהנא מה בין זה למגופת החבית דהא התם לא מיקרי מתקן כלי ופטור כיון דהא אית ליה פה לחבית מעיקרא ופריך התם אינו חבור אבל הכא חבור וכיון שכן נמצא הפותח כעושה פה לכתחלה ולפיכך הוא חייב חטאת:


דף ד עמוד אעריכה

הטובל שם לא עלתה לו טבילה. י"מ משום דג' לוגין מים שאובים שעומדים במקום א' פוסלין אותן מ' סאה שבים הגדול שהוא טובל בהם, וקשיא עלייהו דהא קי"ל מקוה שלם אינו נפסל בשאובה כדתנן מקוה שיש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן, ואמרו בשם ר' משה הדרשן דשאני ים הגדול שהם מים מלוחים ואין מתערבין עם המתוקים ואותן ג' לוגין במקום א' הן עומדין ואינן בטלין אבל התם איבטילו להו לגבי מ' סאה ואינו מחוור, ורש"י ז"ל מפרש דמשום הכי לא עלתה לו טבילה דילמא אחר שטבל והוא עולה עלה ראשו ורובו במים שאובין והבא ראשו ורובו במים שאובין פוסל את התרומה שזה חדא מי"ח דברים, וגם זה אינו נכון דא"ה לא הל"ל לא עלתה לו טבילה דמיפסל פוסל את התרומה ומדרבנן טמויי לא מטמא, והיכי אמר לא עלתה לו, והל"ל חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הרוחץ שם פוסל את התרומה ואפילו באדם טהור נמי משכחת לה, ואני תמה וכי מה הצריכנו לגזרת שאובה זו כיון דאמרינן מים הללו קוו וקיימו ולא מתערבי ולא מבטלי בים נאמר שמא ראשו או אחד מאיבריו בשעת טבילה לא בא אלא במים הללו והן אינן ראויין לטבילה והיינו לא עלתה לו טבילה כלל.
ובעיקר כלהו נסחי גרסינן א"א לג' לוגין שלא יהו במקום אחד, ורש"י ז"ל מעבר עליה קולמוס דהא ספק הוא כדאמרינן לקמן אוקים תרומה אחזקה וכו' ויש לפרש דבכל דבר שהוא רחוק שייך האי לישנא וה"ק א"א לומר שלא יהו ג' לוגין במקום אחד בנוהג שבדבר אלא יותר קרוב הוא שג' לוגין במקום אחד עומדין וחוששין לדבר המצוי ומצינו ביוצא בו בפ"ק דנדה הוא מתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו טהרות וטמאות למעלה מראשו אם א"א לו שלא נגע ספקו טמא, רבן שמעון בן גמליאל אומר שנה ושונה אמרו לו אין שונין בטהרות, והוא ודאי ספק הוא שאם ודאי א"א שלא נגע אין זה ספק ולמה אומר רשב"ג שונה זה אמרו לו אין שונין בטהרות אף בכל דבר כיוצא בו, ועוד דאמרינן התם כי אמרי רבנן אין שונין ה"מ לקולא אבל לחומרא שונין, ואי אמרת א"א לו שלא נגע דוקא קאמר האיך שונין ולמה שונין בין לקולא בין לחומרא אלא ש"מ לאו דוקא אי אפשר:
גרסת רש"י ז"ל תניא נמי הכי חבית מלאה יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה וכן ככר של תרומה וכו'. ופירושו שמראה אותו מקום כמראה אותו המים דסתמי הכי הוא וחיישינן שמא במקום א' היין עומד בו וטובל בו ואין טבילה ביין, והיינו כרב יהודה דחייש דילמא קוו וקיימי בים הגדול ובנוסחי גרסינן מים שא"א לג' לוגין מים שלא יהיו במקום אחד כדרב יהודה ולא ידעתי למה שינה רש"י ז"ל גירסת הספרים אלא מפני שאמר שכך בתוספתא או שמא סבור לומר שאלו היתה חבית מלאה מים ואע"פ שנטמאו מחמת זה הטמא הטובל שם או שהיו טמאין מתחלה נטהר בהשקה אע"פ שלא לדעת השקה הטילן וכן ר"ח הביא זו התוספתא כאן בלשונה וכן היא פ"ה מס' מקוואות גבי מקוה שהיו בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו חציו הטובל שם בין במקום המים בין במקום היין כאלו לא טבל שם, היה שאוב והשיקו השיק במקום היין זה וזה לא טיהר, השיק במקום המים מקום המים טיהר מקום היין לא טיהר, חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו מקום כמראה יין הטובל באותו מקום כאילו לא טבל ולא עוד אלא אפילו נפל שם ככר של תרומה טמא, אלא שאין זה מחוור בעיני שאם מראה אותו מקום כמראה אותו יין כגרסת התוספות למה תעלה לו טבילה הרי הוא עומד לפנינו במקומו אבל בדר"י לעולם אימא לך לא קוו וקיימי אלא בטולי בטולי בים, אבל דברי רש"י ז"ל נראים מן הכל אלו היו הספרים מודים לו בגרסתם:
מתני'. שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין. פרש"י מלקות מלא תענה וכך מפורש בתוספתא שבעסקי ממון הוא ועשיתם לו כאשר זמן לעשות לאחיו, ובעסקי מכות הוא אומר לא תענה ברעך עד שקר ואע"ג דהאי לאו לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד נמי הוא כדגלי רחמנא דלקו עליה מוהצדיקו כדכתיב לעיל וקשיא לן הכא והא ר"מ אפילו דהיכא דממון ומלקות נפקי מחד קרא אמר דלוקה ומשלם דתניא בפ' השוכר את הפועלים החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור ואקשינן אמאי והא אינו לוקה ומשלם, ומפרקינן הא מני ר"מ דאמר לוקה ומשלם, והתם מלא תחסום נפקא תשלומי הממון והמלקות ועוד דאמרינן במס' כתובות ולר"צ דאמר לוקה ומשלם כדי רשעתו מאי עביד ליה ומאי קושיא לוקים לה בכגון דאתו משם אחד, ואיכא למימר להכי מקשה למה לי לא משכחת לה שם אחד בממון ומלקות דגבי לא תחסום גופיה תשלומי ממון מוהשיב את הגזילה אשר גזל נפקא, ואין ודאי דאי לא משום לא תחסום אי לאו והשיב את הגזילה לא מחייב בהשבה מאחר שכבר חסם הילכך תרי שמות נינהו, ומיהו לא נהירא האי פירושא דמה לי שם אחד מה לי שני שמות אי לית ליה לר"מ רשעה אחת אתה מחייבו לפיכך נראה דה"פ שלא תאמר לא תענה אזהרה הוא ועונשו כאשר זמם כדסברי רבנן במעידין שהוא חייב מלקות דסופא ולא נעביד ביה אלא כאשר זמם אתא ר"מ למימר דאזהרתיה מהונשארים ולא יוסיפו נפקא והאי לאו באפי נפשיה הוא ומחייב עליה מלקות דסבירא לן לוקה ומשלם בכל מקום:


דף ד עמוד בעריכה

מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר"ע. איכא דקשיא ליה א"ה היכא דלאו קנס הוא מנא ליה דלוקה ומשלם ואי אמרת לית ליה הכי אלא לגבי קנס קשיא היאך דכתיבנא במתני' ובכולה תלמודא הכי אמרינן דאית ליה לר"מ לוקה ומשלם אף בממון וניחא לן דר"מ למד לעדים זוממין שלוקין ומשלמין וכיון שהוא למד כן על כרחיה מאי דכתב רחמנא כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ולא שנים לאו בממון ומלקות מוקים לה אלא במיתה ומלקות או במיתה וממון דהא לא כתיב כדי רשעתו במלקות וממון הילכך מוקים לה במלקות ומיתה או במיתה וממון ועקר לה לגמרי ממלקות וממון:
גמר מעדים זוממים מה לעדים זוממים שכן אין צריכין התראה. איכא למידק ולגמר מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם שאע"פ שאין בהם מעשה לוקין עליהם וכ"ש דקשיא לר' יעקב דאמר אין לוקין משום דפריך צד חמור לגמרי מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם וההיא גופא קשיא אמאי אמרינן כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והא איכא זוממין ואיכא מוציא שם רע, והא ל"ק דעיקר מלקות כי כתיב בעדים זוממין הוא דכתיב ולא אצטריך למחשביה ומוציא שם רע אפשר דסבר לה כר' יהודה עד שישכור עדים וישא ויתן בשכירותם מ"מ קושיין קשיא, ואיכא למימר דר' יהודה לא ס"ל ההוא דרשה דדריש התם בדוכתיה פ"ק דתמורה לא ינקה ה' השם הוא דאינו מנקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו וכן במימר ומקלל לא ס"ל ההוא מימרא גופיה בכל שאר ל"ת שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הם וה"נ לא ס"ל דרשה דדריש ר' יוחנן בהנך דלקו ומשום הכי מייתו להו במה הצד, וא"ק לך מנ"ל בגמרין דר' יהודה לית ליה מלקות מקרא בנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם דילמא אית ליה ומהתם גמירי, ונ"ל משום דאי מפרש בתלתייהו מלקות הוו ליה ג' כתובין הבאין כא' ואין מלמדין והיינו נמי טעמייהו דר' יעקב ודר' יוחנן משמיה דר"י הגלילי דלא גמרי שארה מנשבע ומימר ומקלל את חברו, וזה הנכון אבל ל' אחר אמרו דאינהו דרשי סמוכין וסמיך ליה למלקות לא תחסום שור בדישו מה התם אית ביה מעשה אף כל דאית ביה מעשה, וא"ק לך התם נמי אפשר דחסים בקול ולאו מעשה הוא, ל"ק דר' יוחנן ס"ל דההוא קול מעשה הוא דעקימת פה ה"ל מעשה בחסימה כדאיתא במציעא ובמס' סנהדרין ועוד דא"ה סמוכין למה לי ודאי להכי אסמכיה רחמנא ללמד דחסמיה בדאית בה מעשה דחייב ואף כל דאית בה מעשה חייב דאי בלא מעשה נמי איחייב למאי מהני לן סמוכין מסתמא נמי אנא ידענא בכל לא תעשה נמי לקי ולסמכיה ללאו שאין בו מעשה אין זה מחוור:
מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. לא איתברר לן שפיר פירושיה דצד חמור דאי פרכת צד חמור אע"ג דלא דמו חומרי אהדדי א"כ לעולם לא אתיא לן מילתא במה הצד, וכך שמעתי פירושו דהיכי דבלמד אשכחן צד חמור דליתיה בחד מהנך דגמרינן מינייהו אע"פ דאית בהו צד חמור לא פרכינן דבדידיה נמי איכא צד חמור ולא מצי למיפרך תאמר בזה שאין בו צד חמור, אבל היכא דלמד קל הוא ביותר שאין בו שום צד חמור שאין בו באחד מאלו שדנין מהן בהא איכא דפריך צד חמור ואיכא דלא פריך ולא מצאתיו בכל מה שראיתי בפ' רש"י ז"ל.
אבל במס' סנהדרין ראיתי שכתב בהא דאמרינן התם מה להצד השוה שבהן שהן משונה זה לאמללות וזה לגדולה, וקי"ל בשחיטת חולין דכל מה הצד כל דהו פרכינן כגון שכן משונין שאינו צד חמור דאי צד חמור פריך לאו פירכה היא דאביו נמי אית ביה צד חמור דהוקש כבודו לכבוד המקום ב"ה מכאן יש ללמד שרש"י מפרש צד חמור כמו שפירשתי:


דף ה עמוד אעריכה

מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה. איכא דקשיא ליה וכי דנין אפשר משא"א וכדאקשינן בפסחים ובמס' נדה בפ' יוצא דופן ואיכא דניחא דטעמיה דאביי משום דאס"ד דינא הוא דסהדי לא נעביד בהו אלא כדעבוד אינהו ומשלשין בין בממון בין במלקות דהיינו כאשר זמן דכל חד בהם צירופא דחבריה הוא דמחייב ליה להאי א"ה גבי קטלא הוה לן למפטרינהו לגמרי דהא לא עבדינן בהו טפי ממאי דעבדי והיינו כאשר זמם וכי היכי דכי אינהו אמרי פלוני חייב במלקות מחצין המכות ביניהם משום כאשר זמם וכיון שא"א לעשות כן ה"ל למפטרינהו מדחייבינהו רחמנא ש"מ אין משלשין אלא בממון, והאי תירוצא לא דייק לי כלל דא"כ לאו משום גזירה אתיא ליה לאביי אלא גלויי מילתא דגלי מילתא אמלקות אלא הכי הוא דאיכא למימר שאני ג"ש דעל כרחיך הקישן הכתוב וכי האי גוונא אמרינן התם בפ' יוצא דופן אלא דפליגי אמוראי בהאי טעמא התם במס' נדה ואביי אית ליה אבל רבא משמע דלית ליה הכי ומ" אמר מלקות לא מצטרפא ולא משום דפליג אג"ש דרשע רשע אבל במס' כתובות משמע דרבא לית ליה ג"ש דרוצח רוצח ורשע רשע דאמר אביי התם אתיא רשע רשע ורבא אתיא מכה מכה אלא שא"א לומר כן דהא ברייתא תניא בפ' החובל וכן תניא בסנהדרין ולקמן נמי גבי מתני' דאין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין אמרינן חייבי מלקות אתיא רשע רשע וגליות אתיא רוצח רוצח אלא ה"ק רבא הכא ליכא למימר ג"ש לפי שאין דנין איפשר משא"א, א"נ משום דסברא הוא ולא צריך ג"ש וכן נמי בסנהדרין פ"ק מ"ט דר' ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע, ורבא אמר מלקות תחת מיתה עומדת ה"נ קאמר דג"ש לא צריך, אבל בכתובות היינט טעמא דלא גמר רשע רשע משום דלגבי לפוטרו מממון קאמרינן וכי קאמר רשע במלקות הוא דכתיב ומיהו מכה מכה גמר לה ר"ל דכתיב גבי תשלומין והיינו נמי טעמא דר' יוחנן דאמר חייב מלקות שוגגין ודבר אחר חייבין ולא גמר מחייבי מיתות:
מהו דתימא ניחוש לגמלא פרסא קמ"ל. וא"ל דהא במס' יבמות בפרק האשה שלום אמר רבא אפילו לדידי דלא חאישנא הכא חאישנא דילמא גמלא פרסא א"נ בקפיצה א"נ ילי מסר ואיכא דמתרצי הכא לא חיישינן משום דלא שכיחא דאת"ל הכי הוה מימר הוו אמרי הני, והאי תירוצא לא נהירא משום והצילו העדה דאינהו מחמת ביעתותא לא אמרי אי נמי משום דסברי לא מהמנו ליה רבנן, והראב"ד ז"ל פירש דהתם טעמא דמילי מסר עיקר ומשום דאיכא למיחש לההיא דשכיחא מילתא מפשינן טעמי דאפשר דהכי הוה מעשה ועיקר חששא ליתא אלא משום מילי מסר אבל לגמלא פרסא ולקפיצא בלחוד לא חיישינן וזהו הטעם הנכון, אבל מה שאמר הרב ז"ל דאי לא תימא הכי היכי הזמה באיזה מקום, קשה לי א"ה היכי אתא רבא לאשמועינן דלא חיישינן לגמלא פרסא שפשיטא דהיינו חקירות דאותו מקום, אלא אי מהתם ה"א ה"מ דקאמרי ליה אותו היום כולו שהיו מעידין עליו עמנו הייתם אבל מצפרא לפניא ומיום ליום חוששין לגמלא פרסא קמ"ל דלא שכיחי כלל ולמעוטא לא חיישינן אפילו בדיני נפשות:
מתני'. באו אחרים והזימום. פירשו רש"י ורי"ף ז"ל באו אחרים והעידו שפלוני הרג את הנפש והזימום אלו המזימין לראשונים ושוב באו אחרים והעידו באותה עדות שפלוני הרג את הנפש ובאו אותן המזימים עצמן והזימום אף לאלו כלן נהרגין שב' מזימין את הג' ואפילו מאה ר' יהודה אומר איסטטית היא זו כלומר זו הכת צבעת היא שצובעת את הארץ בדם כאדום שצובע כסטיס וקוצה ואינה נהרגת אלא הראשונה בלבד, וטעמיה דר' יהודה מפרש לה ר' יוחנן דהלכתא כותיה משום דאמרינן אטו כ"ע גביה הוו קיימי פי' גבי הך כת שהיא מזמת לכלן לפי' אין אנו מאמינין אותה ולפי' הקשו בגמ' איסטטית היא זו אפילו כת ראשונה נמי פטורה ומאי דאמרינן בגמרא לימא ר"ל דאמר כר' יהודה י"מ דכי היכי דר' יהודה פסיל להנך משום חזקה בעלמא דאמרינן אטו כ"ע גבייהו הוו קיימי וכיון דאיכא חזקה במילתא חיישינן דסהדותא ריעא הוא ה"נ פסלינן לסהדי דההיא איתתא משום חזקה דאמרינן מכדי ההיא אתתא מייתא לכלהו ואמרה דכלהו ידעי בסהדותא והיכי אפשר דלכהו קיימי גבה וידעי בסהדותא דידה וכיון דהך סהדותא נמי ריעא דהא אישתקור קמאי פסלין ליה משום הך חזקה וחיישינן דילמא משתקרי בתראי והיינו דמתרץ ר' יוחנן לקמן אבל הכא הני ידעי בסהדותא אבל הני לא כלומר אע"פ שהיא הביאתן לב"ד כיון שנמצאו שקרנים אין כאן חשש לומר אטו כ"ע ידעי בסהדותא דקמאי לא ראו ולא ידע, אבל רי"ף ז"ל שינה בכאן פירושו ואמר דקס"ד השתא דטעמיה דר' יהודה משום דכיון דאתיא ליה כת קמייתא ואתזמי לא מקבלינן תו סהדי מהאי סהדותא אההוא גברא שוהחזקו כלם כמי שהוחזקה הכת הראשונה דדילמא איכא דסני ליה ומהדר בתרייהו ושכיחי שקרני, וה"נ אמר ר"ל בדינא דאיתתא ואע"ג דלא א"ר לקיש הכי אלא בתרי זימני ה"מ בהכחשה דאי לאו דאישתקורי תרי זימני לא הויא חזקה דאמרינן מאי חזית דמסכת אהני סמוך אהני אבל בהזמה התורה האמינה, ובחדא זימנא הויא חזקה ולמאי דקס"ד השתא מאי דקתני מתני' אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד ל"ק לן דדינא הכי הוא דכת ראשונה מקבלין סהדותא ונגמר דינו של רוצח על פיה ולא השנייה, וכי אקשינן לעיל איסטטית היא זו וכו', ההיא קושיא אליבא דטעמיה דר' יוחנן דבמסקנא הוה אקשינן לה ודבר זה מפו' בהל' רבינו הגדול ז"ל, זו היא הסכמת רבותי האחרונים ז"ל שפי' משנתנו כך הוא במ"ש שהכת הא' מזמת לכלן וכלן מעידין על אותו רוצח שהרג את הנפש.
והגאונים ז"ל פירשו באו אחרים הראשונים והזימום לאלו שהוזמו זוממין, ואפילו מאה אלו מזימין לאלו ואלו לאלו כלן נהרגין כלומר אותן שהזמה חלה עליהן זה פירשו הראשונים ז"ל, וכן מצאתי אני מפורש בדבריהם ואע"פ שאינם נביאים הם בני נביאים ומימיהם שותים האחרונים וזה לשון התוספתא מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום הנדון פטור כת הראשונה חייבת ובאו אחרים והזימום הנדון חייב וכת הראשונה פטורה והשניה חייבת, כת אחת נכנסת וכת א' יוצאה ואפילו מאה כלם חייבין ר' יהודה אומר איסטטית היא ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד, וטעמיה דר' יהודה מפרש לה ר' יוחנן משום דאמרינן אטו כ"ע גבי הני הוו קיימי כלומר כיון שבאו ד' כתות כל אחת מזמת לחברתה אין נאמנים דחיישינן דילמא דאיכא ומהדר ומוגר ומייתי סהדי שקרי דאטו כלהו הני גבי הני הוו קיימי, ואפשר שגרסת הראשונים הכי אטו כ"ע הני גבי הני הוו קיימי בהכי דאיק לישנא, וא"ק לך ר' יהודה דקאמר אין מקבלין הזמה של כת ד' א"כ כת ג' נמי עדותה בטלה היא לפי שאי אתה יכול להזימה וכת ב' נמי אינן כעדים זוממין וכדאמרינן בפ' ואלו הן הנשרפין, וי"ל שאני התם דלא מקיימי עלייהו הזמה אע"ג דאתזמו, אבל הכא משום חששא בעלמא הוא דמבטלינן סהדותא ואלו ידעינן דקושטא קאמרי מקיים עלייהו הזמה אלא דכיון דמבלבלא סהדותא כולי האי מטבלינן להו לכלהו למפרע:


דף ה עמוד בעריכה

גמרא. אי אסטטית היא זו אפילו כת ראשונה נמי לא. שאם אין אתה מקבל זה הכת הד' ואי אתה שומע לדבריהם וכיון שאתה חושש שלא להרוג הכת השלישי שהעידה עליה היאך תהרג הראשונה מחמת עדותה של כת שניה, ומפרקינן שקדמו והרגו אותה על פי כת שניה ואקשינן קדמו והרגו מאי דהוה הוה ואפילו כת שניה נמי אם נהרגת על פי כת ג' נהרגת וא"א להחזירה ובדין הוא דהוה יכול לאקשויי אם קדמו והרגו את הראשונה היכי מקיימה הזמה אכת ב' והא קי"ל הרגו אין נהרגין אלא מאי פריך מינה ובה עדיפא ליה דילמא הוה דחי לה קסבר ר' יהודה הרגו נהרגין ולא אצטריך נמי לאתויי מילתא רברבי ואוקימנא אי איכא כת א' נהרגין כלומר כת אחת מוזמת דהיינו בעדות שניה וב' בעדות שאין כאן שתי כתות להרג אבל בד' דאיכא שתי כתות איסטטית היא זו ואינן נהרגין:
לימא ריש לקיש דאמר כר' יהודה. דר"ל סבר דמאן דמייתי תרי כתי סהדי בתרי זימני ואשתקור תו לא מקבלין שלישית מיניה דבתרי זמני איתחזק להו כשיקרא הכי נמי סבר ר' יהודה ואמר איסטטית היא זו דהא בודאי איכא הכא שתי כתי של שקרי, אי כת רביעית קושטא קאמרי ראשונה ושלישית שקרי ואי לא הך רביעית ושניה שקרי וכיון דאיתחזקא היא שקרא תרי זמני ודאי מבטלינן לכלה סהדותא דכלהו.
ויש לפרש דקס"ד השתא דה"ק ר' יהודה מכיון שהוחזקו וליכא על הרוצח הזה אלא עדים שקרים איסטטית היא זו כלומר הוחזק מאן דמייתי להו בשקרא כדר"ל ושוב אינו נהרג והיינו כשבאת כת ד' שעל פיהם כבר יצא מב"ד זה פעמים והוחזק שלא הרג הילכך לא מזדקקין להו להורגו לעולם, ור' יהודה על אפילו מאה פליג ומפרקינן אמר לך ר"ל אנא דאמרי אפילו כרבנן ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דלא מהדר כלומר זה שהביא העדים האחרונים מעולם לא חזר אחר עדות שקר ולא הביאן אלא האחרים שכנגדו הם כלם עידי שקר אבל הכא הך איתתא גופא בודאי היא גופא הביאה עידי שקר לפיכך אין מקבלין הימנה, ור' יוחנן אמר לך ע"כ לא קאמר ר' יהודה התם אלא משום דאמרינן אטו כ"ע גבי הני קיימי כלומר הני גבי הני הוו קיימי כדפרישית במתני' וכת ד' עמה הוחזקה שקרנית ואין מקבלין ממנה.
ויש שגורסין גבייהו הוו קיימי, ופי' גבייהו דסהדי בעידנא דאסהידו וידעי פלוני ופלוני העידו שראו כך וכך ביום פלוני במקום פלוני והיו עמנו במקום אחד נלך ונזים אותם והיאך באו אלו על אלו והיאך ידעו שאלו מעידין כך וכך אלא ודאי איכא דסני ליה לרוצח ומהדר בתרייהו ומוגר סהדי ומייתי שא"א שידעו אלו בעדותן של אלו דלאו כ"ע קיימי בב"ד בשעת העדות וכלם יבאו אלא ודאי שקרנים הילכך מכיון שבאו ג' שוב אין מקבלין כת רביעית שהוחזקו הם עצמם בשקרי אבל הכא אם היא והראשונים הוחזקו כל ישראל לא הוחזקו, ואין לשון זה מחוור אלא על עיקר עדות הזמתן דאמרינן דלאו הני גבי הני קיימי זה השגתי לפי דעתי לתקן בו דברי הראשונים ויודע אני ומכיר שהצעתה של שמעתה כדברי האחרונים, אבל הסיוע שמצאתי להם בתוספתא הזקיקני לזה וצור ישראל יער עינינו במאור תורתו:
אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי. איכא דק"ל והלא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ידם צדיקים עצמם לא כ"ש, והתירוץ הנכון לקושיא זו דההוא גברא רשע הוה ומחוייב מיתה הוה כדאמרינן לענין עובדא דרשב"א דאמר לו הוא ובנו באו על נערה המאורסה ביוה"כ ואמר שישו בני מעי שישו הכא נמי הכי הוה וכבר הארכתי בענין זה במס' חולין פ"ק בס"ד:


דף ו עמוד אעריכה

הא דתנן בד"א שהתרו בהן. י"מ כגון דאתרו בהו מקמי עדים כשרים דבתר עדים כשרים לאו כלום הוא דכיון דחזו לא מפסלי עדים הראשונים דאי לא תימא הכי כל קרוב יציל קרובו שיתרה בו כדי שיפטר וכן נמי האי דאמרינן בגמ' למחזי או לאסהודי מקמי דאתי איהו אתיתו לאסהודי, ולא דאיק אלא כל שבאו עדים מרובין קודם שיעידו שואלין כל שאמרו להעיד נאמנין ובלכהו אמרינן נמצא קרוב או פסול, ודוקא בשכבר העידו עדותן ונמצאו קרובין או פסולין אבל אי לא העידו משתקין אותן, וה"ה לעד הרואה דאינו עד לפסול אחרים ולא לפסול עצמו מלישב בדין וזה שלא כדעת דברי ה"ר שמואל ואע"ג דתנן מה יעשו ב' אחין שראו לא ראו בלחוד אלא שראו וספרו דבריהם בב"ד אבל לא הגידו אינן מקיימין ואין לפסול אחרים בשבילם, ותמהני כיון שיש לומר למחזי אתי היאך אנו מאמינין פסולין לפסול עדות וא"ת דמסתמא נמי פסול הוא העדות עד שיאמרו למחזי אתינן ובהכי נאמנין מתוך שיכולין לשתוק ולא יעידו או שיצאו מב"ד והלא אפשר שלא היו שם כלל ושמא נאמר שאינן מצילין אלא כשראו הכשרים ואין זה משמע הדברים אלא כיון שהדבר ספק בטלה העדות, ואיכא מאן דגריס למיחזי אתו או לאסהודי ובתרוויהו לכשרים אמרינן אתו פסולין למיחזי או אם הזימום לפסולין להעיד דפסולין לא מהמני משום דדילמא למיחזי אתו והשתא בעו למפטרינן מנייהו ואין שומעין ליה שמאר שלא כהלכתא שבכל הנוסחאות.
ובתשובה לרב הגדול ז"ל ראיתי בשנים החתומים על השטר ונמצא אחד מהם קרוב והשני רחוק ושניהם באו להעיד אלא בשלא היה יודע הרחוק בקורבתו והכשיר רבינו ז"ל עדות של שני וחייבו שבועה על פיו ובלבד שלא היה רגיל בו שאפשר הוא זה ונאמן לומר לא ידעתי בקרבתו כשם שנאמן לומר למיחזי אתינן זהו תורף של דבריו ז"ל ולא ידעתי לדברים הללו על מי שיסמכו עד שעמדתי עליהם ממה שמצאתי עכשיו בתוספתא דתניא ר' אומר אף בדיני ממונות והוא לא ידע שיש קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר עדים, ופירושה כמו שאמר ר' יוסי בדיני נפשות כשר בשלא התרו בהן דלמחזא אתו ואף בדיני ממונות שאין בהם התראה אם לא היה יודע העד השני שיש למלוה וללוה כאן קרוב או פסול תתקיים בשאר ואפשר היה דהכי קתני אם המלוה לא היה יודע שיש בהם בעדים קרוב או פסול לעדות המאחרים כשרים מי גמרינן מיניה כשאנו פוסלין בנמצא אחד מהם קרוב או פסול היינו טעמא משום שנטפלו לפסולים הילכך אם היו שוגגין או המלוה טעה ולא נצטרפו לדעת הכשרים בהכשירן ונחלקה מהן עדותן וזהו דעת של רבינו ז"ל שתלה הדבר בדעת העדים כדאמרינן למיחזי אתיתון או לאסהודי אלא שזה בדעת הפוסלין וזה בכשרים תולה הדבר, ודבריו מראין בתשובתו שעל הכשרים שאלו למחזי אתינן או לאסהודי דאי לא לאסהודי אתו לא נצטרפו ואעפ"כ עדותן כשרה שהרי ראו ודקדקו בדבר והעיקר כמ"ש דלכלהו אמרו להו והכי דאיק לישנא בגמ' וכלהו מהמני ולא חיישינן לקרוב שיציל שעל כרחך בדיני נפשות אם רצה להציל מציל שיתרה בו ויעיד והרי האחרים שראו ע"מ להעיד נפסלו, עוד כתב רבינו משמיה דגאון ז"ל דבעדות בשטר שחתמו ג' ונמצאו ב' מהם קרובים זה לזה לא פוסלין ליה שטרא דאמרינן למיחזי אתא ורווחא שבק למאן דקשיש מיניה ואתא חד מינייהו וחתם, וסיוע לדבריהם מפורש בתוספתא דתניא שטר שחתמו עליו ה' עדים ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולין תתקיים העדות בשאר פי' משום דאמרינן לרבויי בסהדי עבד ולא לסהדותא אינון, א"נ משום דאמרינן הני כשרים רווחא שביק ואתו הנך וחתמו והיינו נמי דאמרינן בגמ' בבתרא פ' גט פשוט מילהו בקרובין כשר וכ"כ ר"ח ז"ל, ובודאי כ"ש לשנים האחרונים שנמצאו קרובין או פסולין שהוא כשר דאמרינן בתר הכי אתו וחתמו וה"ה לשנים האמצעים שנמצאו קרובים או פסולין, ואיכא למימר רווחא שבק בתרא לסהדא אחרינא ואתי האי וחתם וברייתא רבותא קמ"ל דאפילו הראשונים השטר כשר, וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל בתשובה אלא שאומר ובלבד שיהו שנים רצופין כשרים, ולא תחוש לדברי מי שאומר דאחרונים ואמצעים השטר פסול, וכבר הארכתי בענין בפ' גט פשוט ולפי דברי רבינו ז"ל אף כשבאו עדים והעידו על העדים שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול למלוה או ללוה לא מבטלינן שטרא מספק דאמרינן לא הוה ידע בקרובותיה דהאי וכן נראה מהתשובה שלו, וכן הדין בב' שדינו כאחד בכתב אבל בקרובין העדים זה לזה מכיון שנודע שחתמו זה בפני זה פסול הוא שבודאי יודע הוא בקרובת עצמו ואף ברגילין זה עם זה חשש רבינו כמ"ש:


דף ו עמוד בעריכה

מתקיף לה רב חסדא אלא מעתה בדיני נפשות תציל. פירש רש"י ז"ל דכיון דבעלמא מצטרפין יש טעם כאן להצילו, ע"א והוא הנכון כיון דדרשת יומת במיתה דוקא אבל לא בדיני ממונות לדרוש נמי יומת במיתה פסול אבל להציל מציל, ואסיקנא קשיא, ואיכא דק"ל והא קי"ל כר' יהושע בן קרחה דאמר הלוה אחר הלואה מצטרפין וכ"ש בעדות מיוחדת והיכי פליג עליה רב חסדא ורב יהודה גופיה מקמ"ל, ואיכא למימר אנן לרבנן קאמרינן דאמרי והוא עד דאפקיה רחמנא בלשון עד לומר לך עד שיראו שניהם כא' כדאיתא בפ' זה בורר ואפ"ה מכשר רב יהודה לדידהו עדות מיוחדת משום דכתיב ולא יומת בדיני נפשות תציל ואסיקנא דקשיא אבל לר"י בן קרחה לאו משום ולא יומתו חזינן לה ולומר דמצטרפין עדותייהו בעדות א' ואלא משום דרבי רחמנא או ראה מ"מ אע"פ שעדותן חלוקה אבל יומת דאמר רחמנא אורחא דמילתא נקט ולא דרשינן לומר דבמיתה פסולה ואצולי תציל אלא בכל דיני נפשות פסולה דבעינן עדות א' כדגלי רחמנא על פי עד א' בעונשו וה"ה להצלה ובדיני ממונות כשרה דכתיב או ראה כנ"ל והרב אב ב"ד ז"ל האריך בדבר זה ואין בדבריו טעם, וא"ק לך עדות מיוחדת בדיני ממונות היכי מכשרינן לה והא כתיב משפט א' יהיה לכם כדאמרינן גבי דרישה וחקירה, לאו מילתא היא דהכא גלי בה רחמנא או מדכתיב יומת או מדכתיב או ראה לר"י בן קרחה:
אלמה תנן הוא והן נהרגין. פי' ז"ל למה לא מצטרפא עדותן להציל את הזוממין ואת הנדון שתהא העדות בטלה, ותמהני בזה שאפילו בעדות רצופה ממקום א' נמי אם נמצא כת אחת זוממת למה תפסל חברתה הרי אפשר שאלו הוה ליה נמצא א' מהם פסול דיהיו פסולים, אבל זו אינה טענה שכיון שהוזם אינו מהם אלא הכא משום הן נהרגין פריך רב חסדא, וה"ר משה הספרדי ז"ל הוסיף לנו שמה שהוא אומר במעידין לאחר כדי דיבור נמי שהן כשתי כתי עדים לכל דבר כדברי פרש"י ז"ל דאפ"ה נמצאת כת א' זוממת פסולה כל העדויות הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה:
אלעא קריביה דערבא הוו. פרש"י ז"ל דהיינו עדי הלואה, והרב אב ב"ד ז"ל כתב שטענותיהן על עסקי פרעון כגון שאמר לו לוה למלוה פרעתיך ובטענה זו נפטר הערב והביא עדים שלא פרעו ונמצא הערב מתחייב לפרעו אלא שהיו העדים קרובים לערב וזה הפירוש יותר נכון ומחוור שאם היו עידי הלואה ואמרו שראובן הלוה לשמעון ולוי ערב הטוען ואומר לא היו דברים מעולם למה לא יהא נאמן לגבי שמעון ולא לגבי לוי ומה ענין זה לזה והיכי אמרינן בגמ' לא בתר ערבא אזיל הא ודאי לא אזיל בתריה דהא אין כאן עדות שהיה לו ערב ולמה אתה קורא אותו ערב אטו אם אמרו שנים ראובן הלוה לשמעון מנה וללוי מנה והן קרובין ללוי נפסלין לגבי שמעון והא נמי להא דמיא אלא ודאי יפה כיון הרב אב ב"ד ז"ל שאמר שכבר ידוע בעדים אחרים שזה ערב ליה אלא שהלוה טוען פרעתי וע"ז אמרו לא בתר ערבא אזיל דלא אפשר למימר דלא פרע ליה אא"כ אתה מחייב הערב, ומ"מ איכא למידק הכא ולהמניה לגבי לוה שלא פרע ולא להמניה לחיוב ערב ולפלוג דבורא מי לא אמרינן פלגי דבעי לרצונו הוא וא' מצטרפין להרג משום דפליג דבורא שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כדאיתא פ"ק דסנהדרין ובפ' זה בורר נמי אמרינן בר ביתוס אסהידו ביה תרין סהדי ואמר חד לדידי אוזיף ברביתא וספליה רבא לבר ביתוס משום דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ומהמנינן ליה שלוה ברבית ולא מיהמנן דאיהו אוזיף ברביתא ודכותה במס' יבמות גבי עד שבא ואמר מת בעלה של אשה זו הרגתיו או הרגנוהו נאמן ומשיאין אשה על פיו שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבורא וה"נ לפלוג דבורא ולהמניה גבי ליה ולא ליחייב ערבא, ואיכא דניחא ליה דכל הני סהדי למחייב גברא קא אתו או למפסליה וכיון שכן בעיקר העדות שהם אומרים שרבע או שלוה ברבית נאמנין וזה שאמר לדידי מילי אחריני נינהו ולא מקבלינן מיניה אבל להאמינו שלוה ליחייב לוה ולא ליחייב ערב א"א, והרב אב"ד ז"ל כתב בתשובותיו שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כלה ולא פלגינן דבורא דהא לא פליג בהו רחמנא ואמר דמה שני' נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' אלמא לא פלגינן עדות אלא הא דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע דוקא כשהוא מעיד על עצמו שאין זה עדות כלל אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ודמי אל מאי דאמרינן לעיל במקיימי הכתוב מדבר דהיכא דנמצא אחד מהעדים קרוב או פסול עדותן בטלה הכי נמי כשנמצא לאחד קרוב שהרי מקצת העדות בטלה מחמת קורבה וכי היכי שאין ההורג פוסל שאר העדים מפני שאין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ה"נ כשהוא מעיד לעצמו ועד בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה לפי שאין עליו שם עד כלל, זה כתב הרב אב ב"ד ז"ל בתשובותיו, ויש ראיה לדבריו בפ"ק דסנהדרין דאמרינן פלוני בא על אשתו הוא וא' מצטרפין להרגו אבל לא להרגה פשיטא ומפרקינן סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אבל אשתו לא אמרינן קמ"ל, פי' סד"א אין אדם קרוב אצל אשתו כ"כ שלא יהא עדות שהוא מעיד עליה עדות פסול וליבטיל לכל העדות לפי שבטלה מקצתה ובטלה כלה קמ"ל דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל הילכך פלגינן דיבורא כדפלגינן בגופו וה"נ אמרינן התם גבי פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן פי' ואף האדם פטור לפי שהוא עדות שבטלה מקצתה ומה שפרש"י ז"ל שם אינו נכון שהוא פי' דסד"א הואיל ומהימן בההוא דבורא למקטליה לחבריה ליקטליה לדידה קמ"ל וכן פי' ההיא דאיתמר התם אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן והשוק נסקל ואע"פ שבעלמא אינו נסקל הכא אמרינן מיגו מתוך שאדם נסקל אף זה נסקל, והפי' הזה אינו נכון שאין זו דרך הסוגיא דאיהו מקשה לה מאי קמ"ל דפלגינן דבורא ונאמן להרגו פשיטא ועלה קא מתרץ ולא קאמר לא להרגה אצטריכא ליה וכן כולה בדרך זו ועוד בר מדין זה שלא אמרו בשום מקום בעדות בטלה מתוך שנתקיימה במקצת נתקיימה כלה אלא הפך ה"ה שכל העדות שבטלה מקצתה בטלה כלה, אלא עיקר הפי' כמ"ש ומצינו עוד כיוצא בזה בפרק חזקת הבתים ולחלקו תרי מנייהו ולידיינו ומקשו רבוותא ז"ל והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ומפרקינן שאני עדות דמטי הנאה מיניה דלאו עד מקרי ההיא שעתא וכל היכא דמסתלק מההיא הנאה כשר, וכ"כ ה"ר יהוסף הלוי ז"ל ולפ"ז ניחא מה שאמרו בירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים מזה ר' יוחנן אמר פסול, וסייעה ר' אלעזר ממתני' דתנן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה כלומר כי היכי דהתם עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ה"נ הכא, ופסק רבינו הגדול ז"ל הלכתא כר' יוחנן ולא פלגינן דבורא.
ולדידי לא ניחא לי דהכא בגמרין משמע דאי לאו משום דאי ליתיה ללוה אזלי בתר ערבא מהימני ה"ל גבי לוה אלמא פלגינן דבורא בכי האי גונא, וי"ל דהכא כיון דדינא בין לוה למלוה הוה אי לאו האי טעמא מהימני דעקר עדות לרחוקים אבל התם סהדותא אתרוייהו דמי כחדא וכיון שבטלה בטלה ולדידי לא מסתבר הכי אלא כך נ"ל דהכא בשטענותיהן בפרעון החוב כגון שהיה למלוה שטר כשר עליהן והללו טוענין פרענו והביא עדים קרובים לערב שפרע שאם נאמין אותו על הלוה לפוטרו אף הערב פטור וא"א לחייב זה וליפטור זה בשום פנים וסבר ר"פ למימר כיון דהשתא מלוה עליה קא אתי ולדידיה תבע וסהדי רחיקי מיניה פטרינן ליה ולא מתהנה ערב בהכי דא"נ לא אתו סהדי לוה פרע וא"ל רב הונא אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלינן וכיון שכן השתא פטרת ליה משעבודא דאיכא עליה על פי קרובים הילכך ע"כ בטלה עדותן והך דבירושלמי אי לא מסתפינא מרבינו הגדול ז"ל ה"א דליתיה לדר' יוחנן ומסייעא ליה סיוע דגרסינן במס' גיטין כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עביד ליה כגט הוא וערעורו בטל או כמתנה הוא וערעורו קיים יבא כהדה כתב כל נכסיו לשני בני אדם והיו עדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' אילא בשם ר' יוסי אתפלגון ר' יוחנן ור"ל חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ואחרינא אמר כשרים לזה ופסולין לזה, ר' מנא לא מפרש רבין אבין מפרש רבי יוחנן אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ור"ל אמר כשרין לזה ופסולין לזה א"ר אלעזר מתניתא מסייעא לר' יוחנן מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' ר' יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנין חד אמר יאות א"ר אלעזר ואחרינא אמר לא יאות אמר ר' אלעזר מאן דמר יאות א"ר אלעזר נעשה עדות אחת באיש אחד ועודת שבטלה מקצתה מאן דמר לא א"ר אלעזר יאות נעשה כשתי כתי עדויות כשרים לזה ורחוקים לזה, ועכשיו לפ"ז הירושלמי כיון שאמר בגמרתנו שם במס' גיטין בכותב לעבדו כל נכסי קנויים לך דפלגינן דבורא ועצמו קנה נכסים לא קנה ע"כ הלכה כר"ל ולא יאות אר"א וכן דעת ה"ר אפרים ז"ל, ושמא י"ל בדברי רבינו הגדול ז"ל דעדות בכתב היא נעשית השטר כלו דבר אחד וכמזוייף מתוכו דמי והיינו דאר"א נעשית עדות א' באיש אחד כלומר שכתיבתן מצטרפת הכל כעדות אחת באיש א' ודמיא למתני' וכי מדמו לה מעיקרא לכותב כל נכסיו לעבדו לא ס"ד לדמייה לעדות א' שבטלה מקצתה דס"ל כמ"ד לא יאות אר"א דכשתי עדויות דמי אלא משום דלא פלגינן דבורא אפילו בעלמא אבל לר"א לא דמיין להדדי אלא שאין זה נכון ומחוורתא כדברי ה"ר אפרים ז"ל דליתא לדר' יוחנן, וללישנא דר' מונא דאיתמר התם במס' גיטין לא מפרש אלא חד אמר פסולין לזה ולזה וחד אמר כשרים לזה הילכך לא סמכינן עלה למיפסק הלכתא כר' יוחנן.
והוי יודע דלפי דברינו אנו לא דמיין ה"מ דהכא לפלגינן דבורא דרבא בפ"ק דסנהדרין ובפ' זה בורר דהתם טעמא אחרינא הוא דבעיקר המעשה עצמו שהן המעידין עליו אנו צריכין לומר לא כך היה מעשה שבא על אשתו או שלוה ממנו אלא שזה בא על אשת איש והלוה ברבית ולפיכך אין אומר כך אלא כמעיד על עצמו ועל אשתו שהיא כגופו כדפרישית לעיל, אבל הא מילתא דבשמעתין ודמערבאי טעמא אחרינא הוא ולא דמיין להא כלל שאלו ב' דברים הכי שאפשר שנתן לזה ולא נתן לזה וכן ההיא דגיטין לא דמיא להא דהתם גט כשר הוא אלא שאינו נאמן על הנכסים לגבי שטרות ונאמן על עצמו בשביל הגט, ובתשובות לרבינו האי גאון ז"ל בשטר צואה שאחר מן העדים קרוב לא' מן היורשין והשיב ידוע הוא דראובן לגבי קרוב דיליה כמאן דליתיה דמי ואין לקרוב ההוא אלא עד א', אבל הרחוקים מן ראובן יש להם שני עדים ראובן וה' שעמו ומן העיקר הזה ההיא דאמר רבא פלוני בא על אשתו הוא וא' מצטרפין להרגו אבל לא להרגה ואמרינן דבתרי גופי דברי הכל פלגינן דבורא אלו דברי הגאון ז"ל ומדבריו למדנו שהוא דוחה דברי ר' יוחנן שבירושלמי:


דף ז עמוד אעריכה

ראיתם אי טרפה הרג אי שלם הרג ואת"ל שלם הרג כו'. איכא למידק א"ה עקרת פרשת רוצחין ופרשת עדים זוממין שא"א לידע אי במקום סייף נקב הוה והרי הרוצח שהיה טרפה וכן עדים עצמן פטור והיאך אפשר לבודקה מחיים בי"ח טרפות, ועוד דהא אמרינן במס' חולין דאפילו לר"מ דחייש למיעוטא לא חיישינן דילמא במקום סייף נקב הוה והעמד דבר על חזקתו וזיל בתר רובא וכ"ש לר"ע דלא שמעינן ליה בעלמא דחייש למיעוטא ה"ל למיזל בתר רובא ולמימר העמד דבר על חזקתו, איכא למימר הא דאר"ע לא נהרג בה אדם מעולם לאו דוקא אלא על הרוב וגוזמא בעלמא שהרי אתה מוצא שיהרג בנואף ונואפת שיראו כמכחול בשפופרת וכ"ש באיסור שבת וע"ז, והא דקאמרינן אי טרפה הרג לאו טרפות שבתוך גופו כגון בכל י"ח טרפות אלא בעינן מנייהו דילמא תחת בגדיו היה לו נקב שהיה מנוקב לחלל והיה טרפה או בשאר טרפות שנראה תחת כנפיו שהיה אפשר להם לבודקו לאחר מיתה מבחוץ ואפילו אמרו ששלם היה שהפשיטו בגדיט וראוהו שלם מבחוץ דילמא במקום סייף נקב הוה והוה נראה מבחוץ והיה אפשר לבודקו לאחר מיתה ורוב העדים אינם יודעים אם היה נקב שם שכל העולם אין יודעין לבדוק הילכך רחוק הוא שידעו העדים דברים הללו ולפיכך א"א שיהו שם נידונין אפילו אחד בע' שנה ברוצח וכן הא דאמרינן בבועל את הערוה היכי הוו עבדי להרחיק את הדבר שלא יהו מצויין שם דיני מיתות תדיר שמנאפים הם חייבי מיתות שמצויין יותר משום דשכיחי פרוצין מכיון שהם מצריכין לראו בהן כמכחול בשפופרת אינן תדירין אבל מעולם לא עלה על דעת שנבדוק אותן בטרפות שאינו ניכר מבחוץ שא"כ עקרת פרשת רוצחין, ורש"י ז"ל כתב ואת"ל שלם הרג שבדקתם אותו לאחר מיתה בכל י"ח טרפות ואינו נכון. וא"ק לך כיון דלא חאיש ר"ע לטרפות שאינו ניכר משום רובא ומעמיד דבר על חזקתו בטרפות שניכר נמי נסמוך ארובא, לאו מילתא היא דאין דנין אפשר משאי אפשר, והני חברי דר"מ דחאיש למיעוטא בכל דוכתא בדאפשר דלא חייש בדלא אפשר כדאסיקנא בגמ' בפ"ק דחולין וא"נ לא חייש בעלמא ר"ע למיעוטא בדיני נפשות חייש א"נ בדיק ומבטל עדות כשאומר איני יודע משום דכתיב והצילו העדה כנ"ל:

הדרן עלך פ"ק דמכות



  1. ^ בספר הרמב"ן מובא דיבור זה לאחר הדיבור הבא (ד"ה הא דאקשינן) וסדרתיו על סדר הגמ'. המעתיק: