מהר"ם על הש"ס/יבמות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

נג:

תוס' ד"ה ולא חילק בין ביאה לביאה וכו' ונדאה שהסופרים טעו וכו' ומיהו וכו'. ר"ל שהסופרים טעו וכתבו בפרש"י איפכא ועל בבא הראשונה פרש"י שלא כדרכה ובשניה פי' שלא חילקו בין העראה לגמר ביאה ומיהו לא היה צריך רש"י לזה דיש לפרש ההיא דבבא שניה כמו הראשונה:

נד:

תוס' ד"ה אלא רמז ליבמה וכו' עד דכיון דשרא רחמנא וכו'. הוקשה לתוס' מאי בעי מנין ליבמה שאסורה בחיי בעלה מהיכי תיתי להתיר כי מאחר שאסרה תורה אשת אח וחייבה עליה כרת א"כ איצטריך לומר דהיינו דוקא כשיש לו בנים אבל באין לו בנים אפילו בחיי בעלה שרי ומהיכי תיתי לחלק כן הואיל ואוסרתו התורה בסתמא באזהרה בפרשת אחרי מות ובעונש ערירי בפרשת קדושים ותירצו דהוה לן לומר דכיון דשרא רחמנא אשת אח באין לו בנים אחר מיתה אין סברא לומר דבחיי בעלה אסורה משום דאם היתה אסורה בחיי בעלה א"כ תצטרך לומר דלאחר מיתה שריא מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת וזה אין סברא כל כמה דלא מוכח קרא בהדיא ולכך הוה סברא יותר לומר דמאי דאסרה רחמנא אשת אח היינו דוקא בשיש לו בנים אבל באין לו בנים אפילו בחיי בעלה שריא ולכך בעי רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנין ויליף לה מנדה היא דבחיי בעלה אסורה אפילו באין לה בנים א"כ ע"כ מוכרחים אנו לומר דהא דשרי לאחר מיתה הוי מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת כן נ"ל כוונת התוס' בדבור זה:

נה:

תוס' ד"ה אשה לבעלה מנין וכו' עד תירץ הר"ר שמעון וכו'. עיין באלפסי שתירץ קושיא זו בענין אחר:

נו.

תוס' ד"ה מת ונפלה לפני יבם חדש וא"ת וכו'. ויש לרקדק למה לא מקשו התוס' אכל יבמה מן הארוסין אמאי לא חיישינן לסמפון שהרי לא הספיק לכונסה עד שמת ושמא אם היה בודקה היה מוצא בה סמפון והוו קדושי טעות ואינה זקוקה כלל ליבם והיאך אוכלת בתרומה גבי יבם אבל זה אינה קושיא דהתם כיון דהיבם פקח הוא בודקה כשכונסה ואף בלא קדושי הראשונים נשואיו נשואין גמורי הן ולכך אוכלת אצלו בתרומה אבל הכא דגם היבם חרש קשה וק"ל:

ד"ה ממזרת ונתינה וכו'. זה הדבור שייך אמתניתין:

נו:

תוס' ד"ה עיקר העראה בעריות כתיב וכו' עד דע"י עריות ושפחה חרופה שמעינן ליה בחייבי לאוין. ר"ל כמו שפירשו התוס' לעיל דף נ"ה ד"ה לשתוק קרא וכו' דעיקר הלימוד הוא משפחה חרופה מכל מקום אי לאו דכתיב קרא בחייבי כריתות ה"א מדגלי רחמנא בשפחה חרופה מכלל דחייבי כריתות בהעראה אבל חייבי לאוין הא הוי דוקא בגמר ביאה ועיין שם:

ד"ה ואיזו זו אשת כהן וכו' עד כי היכי דהוה אסמכתא דאמר ואיזו זו שקידושיה טעות. שם בכתובות דף נ"א קאמר לה ופירש רש"י כגון שקידשה על תנאי ולא נתקיים התנאי אם זנתה תחתיו מותרת לו שפנויה בעלמא היא ואינה אשתו ע"ש:

נז:

תוס' ד"ה רב אמר וכו' עד משמע דאין הלכה כמותו. פי' מדאמר ולרב הונא דאמר חופה קונה משמע רב הונא קאמר הכי ולן לא סבירא לן וכן משמע מאי דקאמר ור"ה כסף באישות מיהא לא אשכחן בעל כרחו וכו' משמע ולן לא ס"ל:

נח.

ד"ה דהני תנאי וכו' עד וי"ל דלצדדין קתני אוכלת משלו לאחר מיתה וכו'. פי' דמחיים אינה אוכלת משלו דאין לה מזונות כיון דלא תתעכב אצלו ויגרשה אבל אם מת ולא גירשה יש לה מזונות כל ימי אלמנותה בתנאי כתובה כשאר אלמנה דהכא ליכא למיגזר דלמא תתעכב אצלו ואוכלת בתרומה מחיים וצ"ל הא דקאמר ואוכלת בתרומה אינו ר"ל מתרומה שלו דהא אין לה מזונות מחיים אלא ר"ל דמותרת לאכול בתרומה בין דידיה בין דאחריני:

נח:

ד"ה אימר דאמר ר"מ וכו' גם מכאן וכו'. כתבו כן משום דלקמן בסמוך בסוגיא דכהן גדול שקידש הקטנה ובגרה תחתיו מפרש ר"י באופן דנשמע מינה דחשיב משתמרת לביאה פסולה אפילו היכא שהקדושין היו בהיתר לכך כתבו התוס' האי לישנא משמע כן מדקאמר אימר דאמר ר"מ וכו' מדאורייתא וכו' דרבנן מי אמר ולא אמר אימר דאמר ר"מ היכא דהקדושין היו בעבירה אבל היכא דלא הוו בעבירה מי אמר:

נט.

ד"ה הא לא אשתני גופה וכו' עד והא דאמרינן בפרק נערה בכתובות ודלמא כי קאמר רחמנא היכי דלא אשתני. אמוציא ש"ר קאי שדינה בסקילה ואם כשזנתה היתה נערה ובהוצאת שם רע היתה בוגרת נימא הואיל ואשתני גופה אשתני נמי דינה ותהא בחנק דהא כיון דאם זינתה לאחר שבגרה היתה בחנק השתא נמי יהא דינה בחנק כדאמר התם ע"ש:

ד"ה אפי' מקצת בתולים וכו' עד ומיהו קשה לר"י וכו' אמאי אצטריך גבי קנס למעוטי בוגרת וכו'. נ"ל להגיה אמאי אצטריך גבי קנס נערה למעוטי בוגרת וכן בסופו צ"ל ומיהו נערה דגבי קנס איכא למימר וכו' אע"ג דיש ליישב הספרים שלפנינו זה נראה יותר:

ס.

ד"ה שאינו משלם קנס במפותה וכו' עד ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן וכו'. נ"ל להגיה ונראה דהא דקאמר רב וכו' ודרך פסק הוא ולא בא לתרץ הקושיא שבתחלת הדבור דאי הוי תירוצא אקושיא דלעיל ור"ל הא דקאמר אם נשא נשוי ופטור מן הקנס היינו מן התורה והוא דמוציאה בגט וא"כ אית לה כתובה דהיינו מדרבנן א"כ יקשה למה ליה לגמרא לשנות הא דקאמר אם נשא נשוי לומר שאין משלם קנס לישני הא דקתני אם נשא נשוי היינו מן התורה והא דקאמר ר"ה ומוציאה בגט היינו מדרבנן אלא ע"כ צ"ל לפי זה דפריך דמאחר דמדרבנן צריך להוציאה בגט א"כ לא ה"ל לתנא למתני אם נשא נשוי דמאי נפקא מינה דמן התורה אם נשא נשוי כיון דמדרבנן חייב להוציאה ומשני לומר וכו' א"כ צ"ל דהא דקתני אם נשא וכו' לומר שאין משלם קנס לא קאי אדאורייתא ולכך נ"ל דהאי לישנא דתוס' לא הוי תירוצא אקושיא דלעיל אלא דרך פסק הוא ומ"מ צ"ל השתא דכתבו התוס' דהא דמוציאה בגט היינו מדרבנן לא יתיישב לפי זה תירוצא דכתבו התוס' קודם זה דכתובת בעולה מדרבנן ור"ל והא דקתני אם נשא נשוי לומר שפטור מן הקנס הוי דאורייתא דהא השתא לפי מסקנא דתוס' כולא מלתא דרבנן איירי כמו שכתבתי אלא צ"ל דלפי זה הוי הנפקא מינה במה שאין משלם קנס לענין אם מחלה כתובתה או לענין עידית וזיבורית כתירוצים הראשונים של התוס' דו"ק נ"ל:

ד"ה חלל מחייבי עשה וכו' תימה וכו'. לא ירדתי לסוף דעתן של התוס' דמאי מקשו הא הפשט פשוט וברור דיש חלל מחייבי עשה ר"ל אפי' מהנך דלא מיתסרי בלאו בלא חילול זרע כגון אלמנה וגרושה דכתיב אלמנה וגרושה וגו' לא יקח דבלא חילול זרע קאי עלה בלאו לאפוקי בעולה דלא קאי עלה אלא בעשה בלא חילול זרע אפ"ה אמרינן דקאי עלה לאו דלא יחלל ויש ליישב בדוחק דקשה לתוס' דלא הוי לה לגמ' למימר ביש חלל מחייבי עשה וכו' אלא הוי לה למימר ביש חלל מבעולה קא מפלגי דמר סבר לא יחלל אכולהו קאי ורבנן סברי אלה הפסיק הענין ומדקרי לה גמרא חייבי עשה משמע דלכולי עלמא אפי' לראב"י דס"ל הולד חלל אין בו כי אם עשה ואין לוקין עליה ולפיכך הקשו הא לראב"י כיון דס"ל דלא יחלל קאי נמי אבעולה אם כן לדידיה לוקין עליה משום לא יחלל ודו"ק:

בד"ה נילף ומוכת עץ מהתם גמר לה ר' שמעון וכו'. יש מגיהין לומר דדבור זה נמשך לדבור שלפניו והכל דבור אחד הוא אבל לא יתיישב לשון התוס' לפי זה והוי כפילת דברים דהא דקאמר לעיל מזה ומשום דרבי שמעון גמר מהתם ונ"ל דדבור בפני עצמו הוא דקאי אמאי דקאמר ורבי יוסי ורבי שמעון מאי טעמייהו דרשי הכי לאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ וכדי שלא תטעה לומר דרבי שמעון כל שלשתן יליף מהבתולה גם מוכת עץ לכך כתבו התוס' ומוכת עץ מהתם גמר לה ר"ש ר"ל מכ"ג לא מתיבת הבתולה כן נ"ל:

ס:

ד"ה והא אמר ר"ש וכו' עד ואומר ר"י דצריך למכתב התם בתוליה ביווד וכו'. דבר תימה הוא פי' זה דא"כ ל"ל לגמרא לעיל לומר ור"א ור"ש סברי בתולה בתולה שלימה בתוליה אפי' מקצת בתולים וכו' הל"ל דאצטריך היו"ד משום הב' דבבתוליה או מאי פריך הכא והאמר ר"ש בתולה בתולה שלימה משמע לפי מה שפירשו התוס' הקושיא לימא דאין ה"נ דהיו"ד דבבתוליה לא אתיא להכשיר בוגרת אלא דצריך למכתב בתוליה ביו"ד משום דבענין אחר לא היה אפשר וכו' ונ"ל דלפי האמת היו"ד אתי להכשיר בוגרת דאי משום בי"ת דבבתוליה למדרש מיניה למעוטי שלא כדרכה היה יכול לכתוב שום מיעוט אחר למעט שלא כדרכה אלא ודאי להכשיר בוגרת אתי כדאמר לעיל אלא אם תקשה לך ל"ל היו"ד כלל להכשיר בוגרת לילף מהכא מטומאה ע"ז תירצו התוס' מאחר שבלאו הכי היה צריך למכתב שום מיעוט כדי למעט שלא כדרכה ומוכת עץ כתב המיעוט בלשון דבבתוליה כדי שיהא מוכרח למכתב ג"כ היו"ד כדי שאגב זה נילף מהיו"ד להכשיר בוגרת כן נ"ל ויש מקשין מנ"ל לגמרא לעיל דר"מ סבר בתולה אפי' מקצת בתולים כדי שנוכל למדרש בתוליה עד דאיכא כל הבתולים למעט בוגרת נימא דר"מ נמי סבר בתולה בתולה שלימה משמע אלא דהוה ילפינן מטומאה להכשיר בוגרת לכך כתב בתוליה ער דאיכא כל הבתולים למעט בוגרת ול"נ דאפי' ריח קושיא אין כאן דאי ס"ל דבתולה בתולה שלימה משמע לא שייך למדרש מהיו"ד עד דאיכא כל הבתולים דלא משתמע מיתורא דיו"ד דלהוי משמע כל הבתולים מאחר דלשון בתולה עצמו מורה על בתולה שלימה לכך מוכרח לומר דר"מ ס"ל דבתולה אפי' מקצת בתולים משמע דאז משתמע שפיר מלישנא דבתוליה עד דאיכא כל הבתולים וק"ל:

סא.

ד"ה אין העובדי כוכבים וכו' עד וכן ואתה אדם ולא אל דכתיב גבי חירם כצ"ל:

סב.

ד"ה אף היום וכו' אין זו דרשא גמורה וכו' דאל"כ לא מקרי מוסיף מדעתו:

סב:

גמ' בני בנים הרי הן כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וכו'. עיין ביאור שיטת ההלכה זו בספרי שאלות ותשובות שלי בסימן ט"ז:

סה.

תוס' ד"ה תצא שלא בכתובה וכו'. לכאורה נראה דוקא בששהתה עם השלישי י' שנים דומיא דנשאת לשלישי וכו' דבסמוך. ר"ל הא דאבעיא נשאת לשלישי ולא היו לה בנים מתו דלתבעוה הנך קמאי דהתם ע"כ איירי בששהתה עם השלישי י' שנים דחזינן דאיהי קא גרמה ולכך בעי מהו דלתבעוה הנך קמאי אבל בלא שהתתה עמו י' שנים לא שייך למבעי מהו דליתבעוה וכו':