מהר"ם על הש"ס/יבמות/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

מתני' חמותו פרש"י שמת בעלה ונשאה אחיו. ה"ה דהוה מצי לפרושי כגון שמעון שנשא בת ראובן ואין לראובן זרע אחר ומתה אותה הבת ואחר כך מת ראובן ונפלה אשת ראובן שהיא חמותו של שמעון לפני שמעון ליבום:

רש"י ד"ה ואם חמותו וכו' אבל בתו מאנוסתו לא ילפא מהכא ומקרא אחרינא. פירוש מדכתיב ערות בת בתך ובת בנך ובתו עצמה לא כתיב וילפינן לה מהנה הנה כדלקמן ריש דף נ':

ד"ה אחותו מאמו וכו' עד שאין חיוב יבום אלא באחיו מאביו. כתב זה לפי שהוקשה לו למה נקט התנא בזה הענין שאחותו מאמו נשואה לאחיו מאביו ולא נקט איפכא כגון שאחותו מאביו נשואה לאחיו מאמו לכך כתב שאין חיוב יבום וכו':

תוס' ד"ה עד סוף העולם וכו' עד דהתם ודאי לא היה צריך לכתוב וכו'. ר"ל דהתם בכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם ובפירי פירותיהם וכו' והתם בכתיבת השטר לא שייך לומר לא זו אף זו אבל בדברי התנא שייך לומר לא זו אף זו והדר הקשו התוס' הא אין רבותא טפי במה שתנא עד סוף העולם ולא הו"ל למיתני:

ד"ה בתו וכו' מאנוסתו וכו' עד דא"כ היינו בת אשתו וכדאמר נמי לקמן וכו'. יש לדקדק מה צריכין התוס' ראיה זו לסתור פרש"י הא רש"י בעצמו פי' הכא בהדיא דמיירי הכא בבתו מאנוסתו משום דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו וכו' וא"כ דברי רש"י הכא ודלקמן נסתרים מיניה וביה וי"ל דהתוס' הביאו ראיה זו שלא תאמר מנלן דדברי רש"י דלקמן אינם אמת נימא איפכא שמה שפירש לקמן הוה אמת ודהכא אינו אמת לכך הביא ראיה זו שדבריו שבכאן הם אמת:

בא"ד ועוד לאביי דאמר דכולן דר' חייא אכולה מתני' קאי וכו'. יש לדקדק מה מביא ראיה מדברי אביי לדברי רב יהודה הא פליגי לקמן בזה וי"ל דעד כאן לא פליגי אלא בפירוש דברי ר' חייא אבל בפירוש המשנה לא פליגי והואיל דלדברי אביי איירי מתני' בבתו מאנוסתו ה"ה לדברי רב יהודה דבהא לא פליגי:

ד"ה אשת אחיו מאמו עד ודוחק לומר ולפרש וכו'. יש לדקדק הא לא יתכן פירוש זה כלל דלפירוש זה ע"כ צ"ל דה"ק באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר ר"ל שאפילו באשת אחיו מאביו שאין לו בנים שיש לו היתר לאחר מיתה אעפ"כ אסורה מחיים אתה אומר וכו' או אינו אלא באשת אחיו מאמו ר"ל אשת אחיו מאביו מותרת אפילו מחיים וא"כ מה אומר אח"כ והדין נותן כו' מה אחות אביו ואחות אמו בין מן האב בין מן האם וכו' וזה הוא בהפוך ממה שצריך לדון וצ"ל דה"ק ושמא תאמר דע"כ לא מיירי אלא באשת אחיו מן האב דאשת אחיו מן האם ליכא למימר דמן האם אינה קרויה אחות ואין אסורה כלל זה אינו והדין נותן וכו' והואיל דאשת אחיו מאמו אסורה אית לן לאוקמא קרא דוקא באשת אחיו מן האם אבל אשת אחיו מאביו הואיל ויש לה היתר לאחר מיתה תשתרי ג"כ מחיים וק"ל:

בא"ד א"כ הו"ל לאקשויי אערירי דאשת אח ל"ל וכו'. פי' דאיפכא מבעיא ליה דערירי דכתיב גבי דודתו דכתיב בריש הפרשה הוי לן למימר דכתבי' להיקשא דכל התורה ואערירי דגבי אשת אח דכתיב לבסוף הוי ליה לאקשויי ל"ל:

ב:

תוס' ד"ה או שנמצאו איילונית וכו' עד תדע דע"כ ממאנת לא בעיא גיטא. פי' ואפ"ה תני אין להם כתובה דמשמע הא גיטא בעיא אלא ע"כ צ"ל דמשום שנייה נקט האי לישנא דהיא צריכא גט:

ד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' עד דליכא למימר דמשום ר' יהודה נמנו. ר"ל דשמא לעולם ר' ישמעאל איירי בקדושי טעות ובתו שבאה למאן היה בקדושי קטנות ומה שנמנו לא משום רבי ישמעאל דהוא לא קאמר אלא בקדושי טעות אלא משום רבי יהודה הוא דנמנו והא דאמרו דבר שאמר אותו צדיק לאו ממש אותו דבר שאיהו לא קאמר אלא בקדושי טעות אלא דומה לאותו דבר שהוא אמר שנמצא ענין שיכולה הבת למאן אפילו בנה מורכב על כתפה ונכשל בו זרעו שבאה ג"כ בתו למאן כשבנה מורכב על כתפה וק"ל:

ג:

תוס' ד"ה יכול שאני מרבה וכו' ה"מ למימר יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה. פי' ט"ו נשים הנזכרים במתניתין רק שהן נשואות לנכרי ולא לאחר והכי ה"ל למימר אמרת מה אחות אשה שאסרה התורה היינו במקום מצות היבום כדדרשינן לעיל נאמר כאן עליה ונאמר להלן יבמה יבא עליה וכו' אף כל דוקא במקום מצוה:

ד"ה טעמא דכתב רחמנא ובו' עד דאין עשה דוחה ל"ת. פירוש שאין לתנא שום פסוק שעשה דוחה לא תעשה והא דכתיב עליה לא לגופיה אצטריך דבלאו הכי הוא אסור דמהי תיתי ה"א להתיר אלא לא כתבו אלא למידק מיניה דדוקא הכא הוא אסור הא בעלמא עשה דוחה ל"ת:

ב"ד ואמר ר"י דאי בעלמא אין עשה דוחה ל"ת. פירוש דאי לית ליה לתנא פסוק בעלמא דעשה דוחה ל"ת וכן מה שאמר אלא ודאי סבר האי תנא עשה דוחה ל"ת פירושו שיש לו פסוק ע"ז אלא שהמקשה שואל מנלן ר"ל איזה פסוק הוא ורבא לא היה צ"ל וכו' פי' מאחר שכתבנו שהיינו יכולין לתרץ שלעולם אין לתנא שום פסוק שעשה דוחה ל"ת והא דכתבה התורה עליה למילף מיניה דבעלמא דחי אלא שעיקר קושייתו של המקשה היה שא"כ היה לו לתנא למדרש עליה להיתרא א"כ רבא לקמן דאמר ערוה גופה לא צריכה קרא וכו' כי אצטריך קרא לצרת סוטה לא היה צריך לכל זה אלא היה לו להשיב הא דכתב עליה לא לגופיה אצטריך אלא למידק מיניה דבעלמא דחי מאי אמרת ה"ל לתנא למדרש עליה להיתרא להיתרא לא מצית אמרת דא"כ לגלות ערותה דחדא וכו' כדלקמן דף ה':

ד"ה לא תעשה שיש בו כרת וכו' עד אלא על כרחך לאו בכל דוכתי בעי למילף מאשת אח אלא דוקא אחות אשה וכו'. נראה דלאו דוקא אחות אשה אלא ה"ה דעריות במקום יבום דהא בכולן שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי אלא דר"ל רוקא באחות אשה ודומיה דהיינו במקום יבום אשת אח דשייך בהם לומר הואיל ואשתרי אשתרי אבל בכל התורה כולה לא ילפינן מיניה דעשה דוחה ל"ת וק"ל:

ד.

תוס' ד"ה דכתיב לא תלבש שעטנז וכו' עד דלמא אע"ג דסבר דהוי הזמן גרמא מחייבי נשים מסמוכין. פי' וסבר כמ"ד דתפילין לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא דאל"כ הא כתבו התוס' לעיל מזה דהיקשא דתפילין עדיף מסמוכים:

ד"ה וסמיך ליה וכו' עד ורבנן לא דרשי וכו'. משמע דלא גרסי התוס' בגמרא ורבנן אי הוה סמיך וכו':

ד"ה דא"כ וכו' כיון שהלמוד נכתב במקומו וכו'. פירוש דלא מקרי מוכח אלא בגוונא דלא יגלה דהוא הלמד אינו נכתב במקומו אבל במכשפה הלמד שהוא מכשפה נכתב במקומו רק דפסוק כל שוכב עם בהמה לא נכתב במקומו ולכך לא נקרא מוכח ומיהו לענין מופנה וכו' משום דהא לקמן בסמוך אמר גבי ציצית (אמר) אב"א משום דמוכח דא"כ לכתוב רחמנא גבי פרשת ציצית וכו' ואב"א משום דמופנה מכדי כתיב בגד כלאים שעטנז וגו' וכו' א"כ דהלמד הוא גדילים והמופנה הוא פסוק לא תלבש שעטז:

ד:

תוס' ד"ה ואמר רחמנא עביד להו תכלת וכו' עד ובמנחות דקדק וכו'. פירוש ואין לומר דע"כ מיירי בקשורים דהא קשר עליון דאורייתא זה אינו דהא גופיה דקשר עליון דאורייתא דקדק במנחות מהא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ואי לאו קשר לא היה כלאים וא"כ קשה ואימא ה"נ דקשר אינו דאורייתא ולא התיר הכתוב כלאים בציצית ולא משתמע מהא דאמר רחמנא עביד ליה תכלת:

ה.

גמ' נפקא ליה מראשו דתניא וכו' עד ת"ל ראשו ופרש"י אלמא אתי עשה ודחי ל"ת ואע"ג דלאו דאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל ובעיני הדברים אלה א"א ליישבם ואיזה תלמיד טועה כתבן דא"כ דבאם אינו ענין יליף לה א"כ מה פריך בתר הכי איכא למיפרך מה לנזיר ומצורע שכן ישנו בשאלה וכו' ומאי שייך פירכא אאם אינו ענין דהא ע"כ לא כתבי רחמנא אלא למילף מניה בכל התורה דהא לגופיה לא אצטריך וק"ל וא"ת ואם הא ליתא ולא יליף לה באם אינו ענין א"כ תקשה לן מה מצי למילף מנזיר הא איכא למפרך מה לנזיר שאינו שוה בכל י"ל דס"ל לגמרא דנזיר מקרי שוה בכל דהא נזירות שייך בכל ודברי ספר ח"ש אינם מובנים לי:

תוס' ד"ה מה ללאו דהקפה וכו' ופרכא גמורה היא דאל"כ נילף מזקנו דלדחי ל"ת ועשה. פי' דגבי כהן אשכחן נמי עשה ול"ת ל"ת פאת זקנם לא יגלחו עשה קדושים יהיו וד"ה ואם אינו ענין אינו דבור בפני עצמו אלא שייך לדבור שלפניו:

ה:

תוס' ד"ה עד שיהא שוע טווי ונוז וכו'. צ"ע לפירוש ריב"ן יחדיו דאתי לתוכף שתי תכיפות ל"ל דאם שוע וטווי הצמר והפשתים יחד בלא תכיפה נמי הוי שעטנז וא"ל דתכיפה הוי כאילו טווי יחד וא"כ מה מקשו התוס' כלאים בציצית היכי משכחת לפירוש ריב"ן שהרי צריך שיהיו שני חוטין תכלת צמר לבדין ומה בכך בקשירה דהוי כמו תכיפה והוי כאילו טווי יחד וצ"ע:

ו.

תוס' בסוף ד"ה (בדף ה') טעמא דכתב רחמנא וכו' ולעיל דהוי בעי למילף מעשה דמצורע דלדחי עשה את ל"ת משמע דבעי למילף וכו' כצ"ל. ור"ל והיאך יכול למילף מיניה ציצית והא גבי ציצית העשה הוא קיל שאינו שוה בנשים והלאו הוא חמור וגבי מצורע הוא בהפוך שהלאו הוא קיל שאינו שוה בנשים והעשה הוא חמור ולכך הוא דוחה וק"ל:

ו:

ד"ה או אינו וכו' עד ועוד קשה וכו' עד וא"כ כי כתיב לא תבערו אצטריך נמי עליה באחות אשה דליכא סקילה וכו'. הא דכתב ודוקא דליכא סקילה משום דלא יקשה לן אדדבה נילף מהכא דלא דחי כמו שמקשין התוס' ומתרצין בדבור שאחר זה ומזה מוכח שקושיא זו אינה במקומה אלא ראויה להיות לקמן בשנויא דמשני לא ?ר"י וק"ל:

ז:

תוס' ד"ה וראה קרי וכו' עד ואין נראה לר"י וכו'. ר"ל דמשמע מפרש"י מדכתב דלהכי לא נקט טמא שרץ ונבלה משום דמדאורייתא נכנסים למחנה לויה מכלל דר"ל הא דטבול יום דקרי דהוי עשה היינו מדאורייתא וזה אינו דאינו אלא מדרבנן כדתנן במסכת כלים וכו' משמע התם דלחיל נכנס טבול יום ואם היה מדאורייתא אפילו בחיל היה אסור דהא הכל נקרא מחנה לויה אלא לא הוי אלא מדרבנן ולא גזרו אלא בעזרת נשים דקרוב יותר לעזרת ישראל ובכל טבול יום גזרו ולא בחיל וכן הא דקתני שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסים בחיל הוי נמי מדרבנן דהא מת עצמו נכנס למחנה לויה ותימה איך עלה על דעת רש"י דהוי עשה מדאורייתא הא אמרי' בהדיא בסמוך דא"ר יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו ונ"ל דרש"י ס"ל דרבי יוחנן פליג שלא כדברי התוס' דבסמוך:

ח.

גמ' ומאי שנא ערוה דלא צריכה קרא וכו' צרה נמי לא תיבעי קרא וכו'. השתא משמע דס"ד דאף שלא במקום מצוה צרה אסורה ויש בה כרת כערוה עצמה דלצרור משמע ליה דהצרה אסורה כאחות אשה עצמה ולהכי קאמר דלא צריכה קרא למיסר במקום מצות יבום דמהיכי תיתי הוה לו להתירה הא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת:

ח:

א"כ לימא ולקח וכו' ויבמה במקום יבום וכו'. ואם תקשה הא מסיק לעיל דצרה נמי לא צריכה קרא ולא אצטריך קרא אלא למשרי צרה שלא במקום מצוה היינו למאן דדריש לצרור למיסר צרה אבל רבי מפיק ליה לצרור לכדר"ש לדידיה אצטריך קרא למיסר צרה וק"ל:

ט.

תוס' ד"ה ורבנן האי סברא מנא להו וכו' עד וההיא דיבום מופנה היא. פירש קרא דיבמה יבא עליה ולכך ילפינן הג"ש לענין יבום ולא לענין חטאת ויש להקשות א"כ דילפותא דחטאת לא בא מעליה דכתיב גבי יבום שהוא מופנה א"כ כי פריך לעיל ורבי האי עליה מאי עביד ליה ע"כ ר"ל האי עליה דיבום שהוא מופנה עליה קא פריך מאי עביד ליה א"כ מאי משני מבעי ליה לכדתניא והא האי ילפותא דחטאת לא אתי מהאי עליה דיבום וא"כ הדרא קושיא לדוכתא האי עליה דיבום מאי עביד ליה ויש ליישב בדוחק דגמרא לא פריך לעיל איתורא דעליה לרבי מאי עביד ליה דיש לו שום דרשות אלא דכל ג"ש היא גמירא מסיני כידוע לכל בעלי הגמרא ופשיט הוא לגמרא דגמיר לן מסיני ג"ש דעליה וליכא מאן דפליג עליה ולכך פריך ורבי האי ג"ש דעליה המקובל לנו מסיני מאי עביד ליה ומשני דרבי ס"ל דהאי ג"ש מקובלת אדין חטאת וק"ל:

י.

תוס' ד"ה לעולם ל"ל לרבי הני כללי וכו' עד ואם נשאת לאחיו וכו'. פירש לאחיו של אותו פלוני:

בא"ד ובע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי. פירוש בשהתנה בה ע"מ שלא תנשאי וע"מ שלא תבעלי:

בא"ד מ"מ לא דמי כיון שאם תבעל ליבם וכו' הויא אשת איש. פירש למפרע הויא אשת איש בשעה שנשאה המת דהא הגט בטל למפרע:

בא"ד דמשכחת לה כו' כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון. פירש לא בראובן ושמעון אחים איירי אלא ר"ל ראובן ושמעון דעלמא ובא אותו שמעון וקדשה סתם פירש דהשתא מהני קדושי שמעון לאסור אראובן שקדשה בראשונה דאל"כ מאי אהני קדושי שמעון ולא הוו מקרי קדושין ומת שמעון ונפלה קמי אחיו ליבום ויש לו לשמעון ג"כ אשה אחרת וב' אסורים על היבם אחי שמעון משום דהא היא אסורה לו משום אשת איש מחמת קדושי ראובן שקדשה בראשונה וצרת צרה נמי משכחת כגון שקדשה ראובן דעלמא חוץ מב' אחים פירש וקדשה האח הא' סתם כדלעיל ומת ונפלה קמי האח הב' ליבום דהא לא נאסרה עליו משום אשת איש מחמת קידושי ראובן דהא ראובן חוץ מב' אחים קאמר והלך האח השני וייבם צרתה ומת גם הוא ולו אשה אחרת ונפלו קמי אח הג':

בא"ד וי"ל דלא קרינן לגביה אשת המת דכבר נאסרה עליו משום אשת אח. פירש כבר קודם שנשאה אחיו:

בא"ד כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון אחיו ובא שמעון וקדשה סתם. ויש לו ג"כ אשה אחרת ומת ונפלו קמי אחיהם הג' דשתיהן אסורות לו משום דהאחת אסורה עליו משום אשת ב' מתים דהיינו קדושי ראובן וקדושי שמעון:

ומשכחת בהן נמי צרת צרה. פירש אלעיל אכגון שבא ראובן וקדשה וכו' קאי ולא אהא דרבי יוחנן וכגון שקדשה ראובן חוץ משמעון ולוי אחיו וקדשה שמעון חוץ מלוי ומתו ראובן ושמעון ונפלה קמי לוי דהשתא לא נאסרה אלוי משום אשת שני מתים דהא לא אסרוה עליו וייבם לוי צרתה ומת לוי ויש לו ג"כ אשה אחרת ונפלו לפני יהודה דצרת אשת ב' מתים פוטרת צרתה:

י:

תוס' ד"ה לפי שאינה בצרת צרה וכו' כגון שנולד אחיו אחר שחלץ וקדשה וכו'. ואותו אח ייבם צרתה ומת ולו אשה אחרת ונפלו קמי האח שהיה בעולם בעת שחלץ וחזר וקדשה היבם הראשון ונאסרה אותה היבמה עליה וצרתה פוטרת צרתה:

בא"ד ולוי מיירי בפלוגתא כיון דקתני אנוסת אביו בסיפא. פירש דגם לוי תני ג"כ הסיפא ובסיפא תני אנוסת אביו דהיינו כר"י וא"כ איירי בפלוגתא והשתא צ"ל דלוי תני אנוסת אביו תרי זימני ברישא ובסיפא ברישא כגון שנשאה אחיו ובסיפא כשנשאה איש נכרי:

ד"ה החולץ ליבמתו וכו' עד ושניהם מודים במחזיר גרושתו וכו' דרך בנין אסרה תורה. נראה שהספר חסר וכך צ"ל הכל מודים במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאין לוקה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אמרה רחמנא ה"נ דדרך בנין אסרה תורה ועיין בפרק עשרה יוחסין בקדושין דף ע"ח:

בא"ד וה"ה דהוי מצי למנקט וחזר ובא עליה אחד מן האחין. פירוש ופליגי דלר"ל חייב כרת ולר"י מלקות ובספר ח"ש גריס וחזר וקדשה אחד מן האחים ופליגי אי הקדושין תופסין לר"ל אי אין הקדושין תופסין דחייבי כריתות הן וכו':

יא.

תוס' ד"ה צרת סוטה וכו' עד ודוקא סוטה ודאי וכו'. פי' דסוטה ודאי היינו שיש עדים שזינתה וזו היא פוטרת צרתה מן החליצה ומן היבום והסוטה הכתובה בתורה שמשקין אותה מים המאררים נקראת ספק סוטה שהרי מחמת ספק משקין אותה ולכך מקשין התוס' מהא דדרשינן דג' פעמים ונטמאה אחד לבועל וא' לבעל וכו' וזה איירי בספק סוטה ותירצו דהתורה לא אסרה אלא משום ספק שמא נטמאה והכי קאמר קרא ונטמאה פירוש חיישינן שמא נטמאה ולעולם מעשה הזנות ממש קרוי טומאה ולא הספק:

בא"ד דההיא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה. ר"ל כדמסיק בסמוך לרבות סוטה הנסתרה מאי נסתרה נבעלה וכו':

בא"ד בסופו וא"ב היכי פריך וכו'. ר"ל במסכת סוטה דף ה' ע"ב:

יב.

תוס' ד"ה תני שהיו וכו' עד בסופו וי"ל דבהכיר בה איכא רבותא טפי. יש מקשין א"כ קשה על מה שתירצו התוס' בא"ד לעיל בסמוך על התוספתא דאצטריך לאשמועינן בין לאחר מיתה דס"ד למיסרה כשנמצאה לאחר מיתה וכו' הא בהכיר בה הוי רבותא טפי והוי לן לאשמועינן בהכיר בה כדכתבו הכא ול"נ דאין זו קושיא כלל כי אינו מן ההכרח שיצטרך התנא לאשמועינן כל דינים דאית בהו רבותא אפי' אית בהו רבותא כיון דבהאי דתני איכא נמי רבותא אבל במתני' דקתני שנמצאו אילונית ואיכא למטעי ולמימר דוקא נמצאו אבל הכיר בה לא מאי אמרת דלהכי תני נמצאו לאשמועינן נמצאו לאחר מיתה מאי נרויח בזה הלא כנגד זה נטעה בדין הכיר בה ולכך טפי הו"ל למיתני שהיו לאשמועינן דין הכיר בה דהוי רבותא טפי מלאשמועינן דין נמצא לאחר מיתה וק"ל:

יב:

תוס' ד"ה אחר הזמן הזה וכו' ואור"י וכו' אלא כשהביאה ב' שערות איירי וכו'. ולפי זה הא דקאמר קודם הזמן הזה וכו' תוך הזמן הזה וכו' הכל קאי אב' שערות וה"פ קודם זמן הזה ר"ל שנה אחת קודם שהיא ראויה להביא ב' שערות תוך הזמן ר"ל תוך אותו זמן שהיא ראויה להביא ב' שערות ואחר הזמן ר"ל אחר שהביאה ב' שערות כן משמע לקמן בסמוך ד"ה הרי הן כסימנים וזה ר"ל במאי דקאמר בא"ד בסופו כדפירש ר"י בהתחלת הסוגיא:

ד"ה שכבר ילדו וכו' עד ואר"י דסבר המקשה וכו' אבל לברייתא דרב ביבי ל"ק מידי וכו'. ר"ל לאפוקי לפי ריהטא דשמעתין דמתחלה הקשה על ברייתא דרב ביבי מדקאמר שמא תתעבר וכו' ומשני אימא שמא תתעבר ותמות וכו' וחזר להקשות איני וכו' דלפי ריהטא בא לסתור תירוצו של התרצן ולומר דהדרא קושיא הראשונה שהקשה על ברייתא דרב ביבי לדוכתה אבל לפירש ר"י אינו כן שלא בא השתא להקשות מידי אברייתא דרב ביבי כ"א ארבה בר ליואי אבל ברייתא דרב ביבי מיתרצא ליה שפיר וצ"ל לפירש ר"י דזה המקשה דפריך השתא איני וכו' אינו אותו המקשה שהקשה מתחלה אברייתא דרב ביבי מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל וכו' דהא למקשה זה מיתרצא ליה שפיר ברייתא דרב ביבי וק"ל ומה שכתב בספר ח"ש על זה נ"ל דשלא לצורך הוא:

ד"ה הרי הן כסימנין פי' משעת העיבור וכו'. רצונו לומר כשהיא יולדת בר קיימא נגלה שלמפרע היתה גדולה משעת העיבור:

בא"ד אלא הכי פירושא דמלתא קודם הזמן פי' קודם שנה שלפני גדלות וכו'. ר"ל דקודם הזמן ותוך הזמן לא אשנת י"ב קאי אלא ה"פ קודם שנה שהיתה ראויה להתעבר ולילד בר קיימא ולהיות גדולה משעת העיבור תוך הזמן תוך שנה שהיא ראויה להיות גדולה משעת העיבור וכו' וכן לאחר זמן כדפירש ר"י בתחלת הסוגיא כמו שכתבנו לעיל ואף שלפי' זה לא נודע לנו מתי הוא קודם הזמן או תוך הזמן כ"א בידי שמים ולא נודע זה לנו עד לאחר שתתעבר ותלד בר קיימא ולפי זה אפילו פחותה מבת י"א שנים ויום אחד היה לה לשמש במוך דשמא בתוך י"ב תתעבר ולד של קיימא ונמצא ששנת י"א הוא תוך הזמן של גדלות שאז יש לחוש שמא תתעבר ותמות שהרי אז היא מתה ועוברה מת אלא שצ"ל דלא שכיח הוא כל זה נדחקו התוס' כדי שנאמר שלפי שנויא דרב ספרא מתורץ ג"כ ברייתא דרב ביבי אף לרבה בר ליואי וכן נדחקו ג"כ לפרש בשנויא דרב זביד כדלקמן בסמוך דף י"ג:

יג.

תוס' ד"ה לא צרת ערוה שאני ובו' עד ותירץ הר"ר משה כהן דאיכא למימר דמיירי כשחלצה וכו'. ויש לדקדק א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתה מנא ליה דטעמא דרמי ב"י משום דנראה ככלתו דלמא טעמא משום דאינה ממאנת לזיקתו מאי אמרת א"כ לעלמא נמי אסירא דלמא מיירי כשחלצה ולכך לעלמא שריא ולאביו אסורה על כל פנים ככל כלות דעלמא שחלצו ולאידך שנויא דתוס' אתי שפיר אבל לשנויא קמא דמיירי כשחלצה קשיא ונ"ל דמכל מקום מייתי שפיר ראיה מרמי בר יחזקאל דמתניתי' דאסורה לאביו ולא לכולי עלמא לפי ריהטא ע"כ הוי טעמא משום דבשעת נפילה נראית ככלתו אלא שלא נוכל להקשות מברייתא דרמי ארבי אושעיא דיכול הוא לתרץ עצמו בשנויא דחיקא דמיירי כשחלצה וק"ל:

יד.

תוס' ד"ה מי סברת ובו' עד וי"ל דאין חושש לדקדק וכו' דממילא הוא מוקשה. ר"ל דאין חושש לדקדק אר"ל דתכלית הקושיא לא הוי אלא להוכיח לו דבלא קושייתו הוא מוכרח לומר דיש לחלק בין ב' בתי דינין בעיר אחת כדבסמוך וזה ממילא מכח קושיא שהקשה ר"ל בעצמו ממגילה:

ד"ה כי אמרינן ובו' עד וכן נראה דאמרינן בירושלמי דבן עיר מוציא בן כפר כצ"ל ור"ל א"כ ע"כ צ"ל שבני הכפרים בעצמם קראו להם דהא אין בן עיר יכול להוציאם ולכך ודאי היו קורין בעירם ועיין באשר"י דפי' בע"א:

ד"ה לא מטלטל וכו' עד אבל אין לפרש דהכא איירי במוקצה מחמת מיאוס וכו' עד ועוד דעל מוקצה מחמת מיאוס א"ר יוחנן בפרק כירה וכו' כצ"ל:

יד:

תוס' ד"ה בשלמא וכו' עד אלא למ"ד עשו וכו'. ר"ל ולא הוי האי ה"נ מסתברא ככל ה"נ מסתברא שבגמרא דאתי להכריח התירוץ של המתרץ דאיכא למימר דלעולם לא מודיע להו והא דלא נמנעו מלעשות טהרות וכו' משום דלא עשו כדבריהם:

בא"ד והשתא לפי גירסא זו מוכח שפיר וכו' כצ"ל דלפי גירסת ר"ח ל"ג בגמרא ומאי אולמיה דהך וכו' דהא אולמא ואולמא היא דהא מההיא דטהרות בא להוכיח דאפילו למ"ד דלא עשו צ"ל דאודועי מודיעו להו והוי האי ה"נ מסתברא ככל ה"נ מסתברא שבגמ':

בא"ד בסופו א"נ נקט בשלמא משום אליביה דמ"ד לא עשו. ר"ל דהא השתא בא לומר ולהוכיח דאפילו למ"ד לא עשו צריך לומר דמודעי להו ולדידיה אמר בשלמא וכו':

טו.

תוס' ד"ה נעשה כדברי ב"ה הולד פגום וכו' עד וא"נ בני יבמה לשוק פסולים יש להכשיר וכו' ואיכא למימר דאתא למידק דביבמה מן השוק בניה תועבים. ר"ל והיכי איכא למפשט מבני צרת דב"ה דהוו בני יבמה לשוק לב"ש דלמא אע"ג דבני יבמה מן השוק כשרים יש לפסול בני מחזיר גרושתו מטעם דכתיב בה טומאה או משום דכתיב בה תועבה וא"נ בני יבמה לשוק וכו'. ר"ל וי"ל ג"כ אפכא א"נ בני יבמה מן השוק פסולין בני מחזיר גרושתו כשרים מדקדוק היא תועבה ואין בניה תועבים ואיכא למימר וכו'. כמו ועוד ר"ל ואיכא נמי לומר דהיא תועבה לא אצטריך לגופה להכשיר בני מחזיר גרושתו אלא למידק מיניה דביבמה לשוק בניה תועבים כמו שכתבו התוס' בדבור זה לעיל:

ד"ה עירוב מקואות וכו' עד רבי יהודה אומר חלוף הדברים. פי' נסדק לשתי אין מצטרף ונסדק לערב מצטרף:

טו:

תוס' ד"ה אמר לי וכו' עד ולר"י נראה דודאי ידע ביה ר' יוחנן וכו'. דגם לפי' ר"י ע"כ צריך לשנויא קמא דהא לפי' ר"י יש לדקדק יותר במה דן רבי יוחנן את רבי צדוק שקנה החבית מעם הארץ אלא ודאי גם לדידיה צ"ל שדן אותו משום שהוא תלמיד ב"ש וס"ל דא"צ לנקוב ולכך לא חשש לקנותו מעם הארץ ולא הוסיף ר"י אלא שלפי' רש"י צ"ל שהיה ר' יוחנן חושש מן הספק שמא לא היה נזהר רבי צדוק ממגע ע"ה ולר"י לא היה חושש מן הספק אלא דודאי ידע ביה וכו':

טז.

תוס' ד"ה בני צרות וכו' עד וא"ת לשמואל דמספקא ליה וכו'. ר"ל ומה מספקא ליה תפשוט מהכא דאין תופסין דאי תופסין ביבמה לשוק א"כ פשיטא דכשירה ומה צריך רבי יהושע להעיד על זה:

טז:

תוס' ד"ה בשלמא למ"ד וכו' עד דעבדים אסורים בישראלית. ר"ל אפי' אם יהיו הבנים כשרים או שלא נשאו ישראלית כלל מ"מ אסור להתחתן בם משום העבדים עצמן שאסורים בישראלית ותירץ דמסתמא נתיאשו כבר עתה מהן ואין כאן איסור כ"א בעבור הבנים שנשתעבדו קודם שנתיאשו מהן והוצרכתי לפרש דברי התוס' כן דאל"כ מאי משני דמסתמא נתיאשו מהן וכו' א"כ גם איסור ממזרות אין כאן כיון דפקע מהן איסור עבדות אין כאן עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל וק"ל:

ד"ה עובד כוכבים שקדש בזמן הזה וכו' עד ורב אסי סבר כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. יש לתמוה א"כ הוא שרב אסי אתי כר"ע והלא ממזר הוא מחייבי לאוין ואין קדושין תופסין לר"ע א"כ למה אמר רב אסי עובד כוכבים שקידש בזמן הזה חוששין לקדושין ובספר ח"ש כתב דלית נגר ובר נגר דיפרקינה ותירץ הוא שם מה שתירץ והתירוץ שנראה לו לעיקר הוא זה שרב אסי סבר כר"ע בהא דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אבל לא סבר כוותיה בהא דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ודחוק מאד דדברי התוס' אינם כן בהדיא שהרי כתבו ורב אסי סבר כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מעובד כוכבים ועבד וכו' ונ"ל שיש לתרץ דרב אסי סבר כתירוצא בתרא דהתוס' דלעיל סוף ד"ה קסבר וכו' דמעובד כוכבים לא הוי ממזר מדאורייתא אלא מדרבנן ולכך לא הוי חייבי לאוין גמורים דמדאורייתא לא הוי ממזר וה"ה ישראל הבא על העובדת כוכבים ולפיכך חוששין לקדושי עובד כוכבים בזמן הזה ואע"ג דלא הוי ממזר גמור מ"מ ס"ל דהילד אינו מיוחס אחריה וק"ל:

יז.

תוס' ד"ה משאול לתרמוד שאול קורא בבל וכו'. נראה דהוקשה לתוס' דלפי פרש"י לישנא דגמ' דאמר קבא רבא וקבא זוטא מגנדר ואזיל לשאול ומשאול לתרמוד ואם כן לא מתיישב שפיר וק"ל: