מהר"ם על הש"ס/בבא קמא/פרק א

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

בתוס' בגליון וא"ת אמאי לא קאמר ארבעה אבות נזיקין הן וכו'. וי"ל שלא בא אלא להגיד וכו'. ויש להקשות דלפי תירוץ זה עדיין תקשה הברייתא דבגמרא דשלשה עשר נזיקין וכו' דלא קתני בה לא ראי זה כראי זה ואפילו הכי לא קתני הן. וי"ל דבגליון לא אתי אלא לתרץ המשניות שלא יקשו אהדדי אבל מתנא דברייתא לא קשה ליה מידי משום דאיכא למימר דהכי דרך לישנא תנא דברייתא דבשום מקום אינו שונה לישנא דהן אבל אתנא דמתני' קשה שפיר דהא אשכחן דקתני מתני' ארבעה ראשי שנים הן וק"ל:

ד"ה השור והבור וכו' מכל מקום שם שור כתיב קודם בפרשה. מקשין העולם א"כ היה לו להתנא להקדים ג"כ במתני' מבעה שהוא שן קודם בור דהוא נמי בכלל שם שור כמו רגל. וי"ל דלא הקדים אלא רגל הואיל ושנאו תנא דמתני' בלשון שם שור ושם שור קודם בפרשה. אבל שן לא שנאו בלשון שור אלא בלשון מבעה ולכך לא הקדימו קודם בור אבל אינו מתורץ כל כך דהא בתר הכי כתבו התוס' בשם ר"ת דלמ"ד מבעה זה אדם אע"ג דלבתר הבערה כתיב הקדימו התנא משום דשם אדם כתיב בפרשה קודם וכו'. אע"ג דתנא דמתני' לא שנאו לא בלשון שם אדם ולא בלשון שם איש א"כ שמע מינה דלא תלי מידי בלישנא דתנא ונראה לי דלפירוש זה ס"ל דאע"ג דתנא דמתני' למ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו לא איירי במתני' בקרן משום דלא איירי אלא במועדים מתחילתן כדקאמר בגמרא מ"מ כדי להורות לנו שיש עדיין אב שלישי בשור שהוא הקרן והוא כתוב קודם בפרשה הקדים אחד מן האבות המועדים מתחלתן שהוא רגל קודם בור להורות שיש עוד אב אחד בשור שהוא הקרן הכתוב בפרשה קודם בור אע"ג דלא איירי בו התנא דמתני' ולכך די בזה רמז במה שהקדים רגל לחוד ולא איצטריך בשביל זה ג"כ מבעה שהוא שן. וכן למ"ד מבעה זה אדם לפירוש ר"ת אע"ג דלא איירי תנא בגנבה מכל מקום הקדים התנא מבעה שהוא אדם דאזיק שור קודם להבערה להורות שיש עדיין אב באדם הכתוב בפרשה קודם הבערה והוא גנבה אע"ג דלא איירי בו התנא וק"ל:

בא"ד לא חש לשנותו כסדר הפרשה וכו' ושנאו כסדר לא הרי דסיפא וכו'. מקשין העולם א"כ היה לו להקדימו ג"כ קודם בור דהוה ממש כסדר לא הרי דסיפא דהוי מבעה גמי קודם בור וי"ל משום דבין בור והבערה יש בלאו הכי הפסקה בפרשה שהפסיק ביניהם בפרשת כי יגנוב איש שור או שה וגו' לכך הפסיק ג"כ התנא ביניהם במבעה שהוא אדם למ"ד זה כדי לשנותו כסדר לא הרי דסיפא משום שאין לחוש כל כך הואיל ובלאו הכי בור ואש רחוקים ומופסקין זה מזה בפרשה אבל שור ובור כתובים בפרשה זה בצד זה בלי שום הפסק שנאן כסדר שהן כתובים ולא רצה להפסיק ביניהם וק"ל:

ד"ה לא הרי וכו' פירוש אין קולתו של שור. ר"ל שהשור הוא חמור משום דכוונתו להזיק כדמפרש בגמרא לקמן ר"ל שהגמרא מפרש שהשור הוא החמור ואי הוה כתיב שור לא אתי מבעה מיניה ולכך ע"כ צריך אתה לפרש לפירוש הגמרא לא הרי השור דר"ל אין קולתו וכו' ולכך לא הוה אתי מבעה מיניה אבל אין לפרש לפירוש הגמרא לא הרי וכו' ר"ל אין חומרתו של שור כמבעה דא"כ הוי משמע שמבעה חמור משור ושור הוא הקל וא"כ אתי מבעה מיניה שפיר בקל וחומר ולמה אמר התנא לפירוש הגמרא אי כתיב שור לא הוה אתי מבעה מיניה:

בא"ד ושונה כאן הגמרא וכו'. ר"ל וכי תימא דהכל טעמא מאי דמנא לה להגמרא לשנות לישנא דהרי דקתני התנא מפירושו בכל הגמרא דלעולם אימא לך דהכא נמי ר"ל התנא אין חומרתו של שור אלא דהוי פירושו איפכא ממה שמפרש הגמרא שהתנא ר"ל לא הרי וכו' אי הוה כתיב מבעה לא הוה אתי שור מיניה משום דמבעה חמור מיניה ולא הרי המבעה כהרי השור וכו' ולכך אי הוה כתיב שור לא הוה אתי מבעה מיניה פירוש זה אי אפשר לפרש בדברי התנא משום דהא חזינן דהתנא הזכיר בסיפא החמור תחילה כדקתני ולא זה וזה שיש בו רוח חיים ולכך לא הוי אתי אש מיניה וא"כ ה"ה בלא הרי דרישא נמי ר"ל לא הרי השור כהרי המבעה וכו' שהשור חמור מיניה ואי הוה כתיב שור לא הוה אתי מבעה מיניה וכן לא הרי המבעה וכו' ואי הוה כתיב מבעה לא אתי שור מיניה וא"כ ע"כ צריכין אנו לפרש לא הרי וכו' דר"ל אין קולתו של שור וכו' וכן לא הרי המבעה אין קילתו של מבעה ואם תקשה לך על התנא דהכל טעמא מאי דלמה נקט החמור תחלה ושינה פירושו של לא הרי מבכל מקום שבגמרא זה אינו קושיא כלל דהכי דרך התנא דההוא דבעי למגמר חבריה מיניה נקט ברישא ואומר דלא מצית למגמר מיניה משום שהוא חמור מחבריה דבעי למילף מיניה אבל כל מקום דקאמר בגמרא לא ראי זה כראי זה הצד השוה שביניהם הויא הכוונה איפכא דקאמר דילפינן חד מבין שניהם במה הצד וכי תימא שהן חמורין והיכי מצית למגמר מינייהו זה אינו דהא לא מצית אמרת שאותן החומרות הן גורמין אותו הדין שהרי אין החומרות שבשניהן שוין ולכך ע"כ אין החומרות גורמין אלא המה הצד השוה שבשניהם ולכך ילפינן שפיר השלישי במה הצד מביניהם שיש בו ג"כ אותו צד שבשניהם ולכך הוי פירושו בעלמא לא הרי ר"ל החומרות משא"כ הכא וק"ל:

ד"ה לא זה וזה וכו' משום שלא היה יכול למצוא חומרא מה שאין בשניהם וכו'. ר"ל אבל מה שאין באחד מהן היה יכול למצוא שפיר דהא איכא למיפרך מה לאש שמועדת לאכול בין ראוי בין שאין ראוי כדלקמן דף ד' בתוס' וברש"י ואם תקשה א"כ לכתוב רחמנא אש וחדא מינייהו ולייתו כולהו מינייהו הלא בלאו הכי קאמר בגמרא דכולהו אתי מבור וחד מינייהו ולא כתבן התורה אלא להלכותיהן והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר:

בא"ד דאי משום דכח אחר מעורב בו אין זה חמור וכו' שאע"פ שכח אחר מעורב בו וכו'. ואין להקשות למה נקט התנא במתני' ולא זה וזה שיש בו רוח חיים ולא נקט ולא זה וזה שאין כח אחר מעורב בהן כהרי האש שכח אחר מעורב בו וי"ל דכח אחר מעורב יש בו צד חומרא דע"י זה הוא הולך ומזיק ובזה הוא חמור מבור שאין דרכו לילך אלא שהשור הוא הולך ומזיק מצד הרוח חיים והאש הולך ומזיק ע"י כח אחר והיינו היא עצמה החומרא דקתני מתני ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו' וק"ל ועיין לקמן דף ה' ע"ב ובתוס' ד"ה כי שרית בור בינייהו וכו':

ד"ה ולרבי אליעזר וכו' וי"ל דהכי פריך משום מאי מתרין ביה שהוא חייב. ר"ל דבאמת אין צריכין להתרות משום האב אלא משום התולדה בעצמו כגון לומר אל תשמר אלא שאם עשה כן והתרה משמר משום אב ואם התרה בשבילו הוא חייב:

בא"ד ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרות משום אב ואם התרה תולדה משום נוטע חייב כן הוגה בספרים שנדפסו מחדש. והנה נאמרו דברים רבים בביאור דברי התוס' הללו דיש מפרשים דברי התוס' הכי ועוד י"ל דלא מצי לשנויי דנפקא מינה לענין התראה ר"ל שכל מי שאין צריך להתרותו משום דבר אחר זולתו נקרא אב וכל מי שצריך להתרותו משום דבר אחר נקרא תולדה דזה אינו דהא נוטע ומבשל א"צ להתרותו משום אב דהיינו נוטע משום זורע ומבשל משום אופה ואפ"ה לא חשיב להן בפרק כלל גדול במנין האבות מלאכות והואיל ולא חשבינהו ש"מ דאינן אבות א"כ ש"מ דאפילו התולדות אין צריכין להתרותן משום האב וזה הפירוש אי אפשר ליישבו דא"כ תקשה ליה ההיא דמשמר דמשמע שם שצריך להתרות התולדה משום האב וע"כ גם בתירוץ זה צריך לפרש ההיא דמשמר כמו שפירשתי בתירוץ הראשון דהכי פירושו משום מאי מתרין ביה שהוא חייב וכו' כדלעיל א"כ היינו התירוץ הראשון ומאי ועוד דקאמר וכי תימא דאה"נ דאין זה תירוץ אחר אלא שבא להכריח התירוץ הראשון דאין צריך להתרות שום תולדה בשם האב וא"כ ע"כ צריכין לפרש ההיא דמשמר כדלעיל דא"כ היה להם להתוס' לכתוב זה תיכף ומיד אחר התירוץ הראשון ולא היה להם להפסיק בתירוץ השני שמתרץ שזהו מה שמתרץ בגמרא הך דהוה במשכן חשיבא וכו' ועוד דלפי פירוש זה נצטרך לומר דמבשל ונוטע אינן אבות וזה אינו דכד מעיינת שפיר שם בפרק כלל גדול תמצא דאדרבה מבשל הוא עיקר האב דהוא בישול סמנים דהוי במשכן אלא שהתנא דתני שם אופה ולא קתני מבשל משום דסידורא דפת נקיט כדאיתא התם דף ע"ד וכן משמע התם דף פ"ג דנוטע הוי אב כמו זורע דזהו זריעה באילנות ואם התרה מבריך ומרכיב משום נוטע חייב כדאיתא התם דפריך אמאי דקאמר מבריך ומרכיב חייב משום זורע משום זורע אין משום נוטע לא והיינו מה שהוגה בדבור התוס' שבכאן ואם התרה התולדה משום נוטע חייב דר"ל מרכיב או מבריך אם התרה אותן משום נוטע חייב דנוטע הוא האב ולפי פירוש זה א"א לגרוס כן בדברי התוס' שבכאן ויש רוצים לפרש התוס' כן דר"ל ועוד י"ל דאין לתרץ דנפקא מינה לענין התראה דר"ל דכל מי שצריך להתרות דבר אחר בשמו חשיב ליה התנא כאב שהרי נוטע ומבשל וכו' אם התרו התולדה דהיינו מבריך או מרכיב משום נוטע חייב ואפילו הכי לא חשיב להו בפרק כלל גדול באב ולכך ליכא לשנויי דנפקא מינה לענין התראה וגם פירוש זה לא יתיישב משום דלפי פירוש זה ע"כ צריך ליתן טעם דהכל טעמא מאי מפני מה מתרין התולדה משום מבשל ומשום נוטע אלא ע"כ לפירוש זה הוי הטעם משום דמבשל הוא עיקר האב דהוה במשכן וכן נוטע וא"כ קאמרי התוס' דלא רצה הגמרא לתרץ כן דנפקא מיניה לענין התראה משום דאשכחן דלא חשיב ליה למבשל ונוטע בפרק כלל גדול א"כ גם התירוץ דמשני בגמרא הך דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב בפרק כלל גדול נמי לא יתיישב משום דהרי אשכחן דמבשל ונוטע דהוו חשיבי במשכן ואפ"ה לא חשיב להו בפרק כלל גדול וק"ל ועוד דאין זה קושיא כלל מה דלא חשיב להו בפרק כלל גדול שהרי קושיא זו הקשו שם בגמרא בפרק כלל גדול ותירצו אותה דהכי איתא התם אמר רב פפא שביק תנא דמתני' בישול סמנים דהוי במשכן ונקט אופה ומשני תנא דידן סידורא דפת נקט ע"ש וכן יש לשנויי הא דלא קתני שם נוטע משום דסידורא דפת נקט החורש הזורע הבורר הלש האופה וכו' לכך נראה לי דהא דאיתא בספרים שלפנינו בדברי התוס' ועוד דנוטע ומבשל וכו' איזה תלמיד טועה הגיה ועוד דעלה על דעתו שהוא שינויא אחרינא אבל האמת הוא אין ראוי לגרוס ועוד והכל הוא תירוץ אחד ואדלעיל קאי דמשני שזהו מה שמתרץ הך דהוי במשכן חשיבא וכו' וכן מצאתי בתוס' ישנים כתובים על קלף שלא היה כתוב שם בדברי התוס' ועוד וא"כ הכל תירוץ אחד ופירוש התוס' כך הוא שקאי אלעיל מיניה שתירץ שזהו שמתרץ הגמרא הך דהוה במשכן חשיבא וצריך להתרות התולדה בשמה ר"ל כל המלאכות שהיה במשכן אע"ג דלא תני להו במנין האבות בפרק כלל גדול אפילו הכי צריך להתרות התולדה בשמה כדאשכחן דנוטע וזורע אם התרה התולדה מרכיב ומבריך בשמן חייב אע"ג דלא חשוב להו בפרק כלל גדול והא דכתבו התוס' לישנא דדיעבד אם התרה התולדה משום נוטע משום דהדין הוא דאם התרו מבריך ומרכיב משום זורע נמי חייב כדאיתא התם בפרק כלל גדול כדלעיל והוצרכו התוס' לכתוב כל זה משום דלפי שינויא זה דמשני התוס' דזהו שמתרץ הך דהוה במשכן חשיבא וצריך להתרות התולדה בשמה לא יתיישב למה לה להגמרא למנקט הך דהוה במשכן חשיבא וכו' דלא הוי לה להגמרא למימר אלא ולרבי אליעזר וכו' אמאי קרי ליה אב נפקא מינה שצריך להתרות התולדה בשמה ותו לא ולמה תלי לה הגמרא במשכן לכך קאמרי התוס' דמשום הכי קאמרה הגמרא הך דהוה במשכן וכו' לומר דכל מלאכות דהוו במשכן אע"פ דלא חשיב להו בפרק כלל גדול אפילו הכי צריך להתרות התולדות בשמן כגון נוטע ומבשל והיינו מה שסיימו התוס' דנוטע ומבשל וכו' ודו"ק:

ד"ה הך דהוה במשכן חשיבא וכו' ואית דגרסי הך דהוה במשכן וחשיבא קרי לה אב והך דלא הוה במשכן וחשיבא קרי לה תולדה כצ"ל ולפי גירסא זו צ"ל דבעי תרתי וכו'. ומדכתבו התוס' כצ"ל דלפי גירסא הראשונה שגורס הך דהוי במשכן חשיבא והך דלא הוה במשכן לא חשיבא הכל תלוי בחשיבות שאם היא מלאכה חשובה אע"ג דלא הויא במשכן הוי אב והא דנקטה הגמרא הך דהוה במשכן חשיבא ולא נקטה הך דהוי חשיבא סתם קרי לה אב לאשמועינן דאע"ג דהיתה במשכן אם לא היתה שם חשובה לא קרי לה אב או לאשמועינן דאפילו היכי דמלאכה זו אינה חשובה בזמנינו זה אם היתה חשובה בזמן המשכן קרי לה אב כך צריכין אנו לפרש כוונת התוס' שבכאן אבל בשבת דף צ"ו בתוס' דהתם משמע דשני גירסות הללו שוין הן דלשניהם בעינן תרתי אלא שיש שם גירסא שלישית הך דהוה במשכן חשיבא וקרי לה אב הך דלא הוי במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה ולפי גירסא זו הכל תלוי בהוה במשכן לחוד:

ב:

ד"ה דאלו אב מטמא כלים וכו' דחרב הרי הוא כחלל וכו'. פירוש דחרב וכל כלי ברזל הוא לעולם כמו הדבר שהוא נוגע בו שאם נגע החרב במת עצמו שהוא אבי אבות הטומאה הוא ג"כ אבי אבות ואם נגע החרב באב כגון בטמא מת אז החרב ג"כ אב כן הוא שם באהלות ע"ש:

ד"ה אבל במחוברת וכו' וכדמפרש ר"ת לקמן דהיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא וכו' הא דהוצרכו התוס' להביא בקושייתם פירושו של ר"ת משום דלפי פשוטה דהגמרא דאיתא לקמן דקאמר רבא אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן משום דאיכא למיפרך מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא וכו' אפילו קרן נמי אתיא ואם תפרש הא דקאמר לבד מקרן משום דאיכא למפרך מה לכולהו דמועדין מתחילתן כפשוטו דר"ל שמתחילתן משלמין נזק שלם משא"כ בקרן אין כאן מקום כלל לקושית תוס' שבכאן דמה מקשו מהי תיתי דמחוברת תהא כולה מועדת לשלם נזק שלם בפעם ראשונה אי מתלושה וכו' ואי משאר האבות תינח למ"ד קרן עדיפא ואפילו קרן אתי במה הצד אלא למ"ד דכולהו אתו לבד מקרן משום דאיכא למיפרך מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ר"ל שמשלמים נזק שלם בפעם ראשונה אם כן לא אתי מחוברת משאר אבות דיהא ג"כ מועדת מתחילתן ולמה לא אתיא דהא היא עצמה שתהא מחוברת מועדת מתחילתן אנו באים עתה למילף משאר אבות ומה שייך למיפרך עלה מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן אבל לפירוש ר"ת דלקמן וכו' דמפרש דהא דקאמר לבד מקרן משום דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן הוי פירושו שכן כולהו דרכן להזיק משא"כ בקרן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי מקשין התוס' שפיר מהי תיתי דתהא קרן מחוברת כולה מועדת לשלם נזק שלם בפעם ראשונה אי משאר אבות תינח למ"ד קרן עדיפא דהוא המ"ד דאית ליה פלגא נזקא ממונא ולא קנסא משום דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אבל למ"ד דכולהו אתיא לבד מקרן משום דס"ל פלגא נזקא קנסא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי א"כ היכי אתי קרן מחוברת משאר אבות הא איכא למיפרך מה לשאר אבות שכן דרכן להזיק מה שאין כן בקרן מחוברת וכו' וטעמו של ר"ת דמפרש לקמן כן עיין לקמן:

בא"ד לאו משום דאיצטריך קרא לאשמועינן וכו' אלא התנא איצטריך לאשמועינן וכו'. כתבו התוס' כן משום דאם באנו לפרש דהקרא איצטריך שלא תטעה לומר דפלגא נזקא ממונא הוא א"כ תקשה לך דהשתא נמי דאשמועינן דאפילו קרן מחוברת לא משלמת מתחילתה אלא חצי נזק עדיין איכא למיטעי לומר שהחצי נזק הוא ממון דהא מ"ד דס"ל דפלגא נזקא ממונא גם ס"ל דאין חלוק בין תלושה ובין מחוברת ואפילו מחוברת אינה מועדת מתחילתה לשלם נזק שלם ואפ"ה ס"ל דפלגא נזקא ממונא הוא אבל אי על התנא קאי אתי שפיר וק"ל:

ג.

דתוס' ד"ה והא דמכליא קרנא וכו' וי"ל דה"א דוקא דשלח שלוחי כדלקמן ולקמן דקאמר אצטריך סד"א אידי ואידי ארגל הא דאזלא ממילא והא דשלח שלוחי צ"ל גם כן אי הוה כתב וביער לחוד הוה אמינא דוקא היכי דמכליא קרנא. ונראה הא דהוצרכו התוס' לתרץ קושיא זו בענין זה ולא הספיק להם פירוש של רש"י דפירש דאי לא כתיב אלא חד קרא כגון ושלח הוה מוקמינן ליה להיכי דמכליא קרנא אבל לא מכליא קרנא לא וכן לקמן גבי אידי ואידי ארגל אי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה להיכי דשלח שלוחי משום דלפירוש רש"י יקשה דאי לא הוי כתיב אלא ושלח שייך נמי לאוקמי להיכי דמכליא קרנא א"כ כי פריך והשתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא קרנא מנ"ל ומשני דומיא דרגל וכו' והשתא לפירוש רש"י דושלח לחוד שייך נמי לאוקמי אמכליא קרנא א"כ רגל גופיה מנ"ל דלא איירי דוקא במכליא קרנא דהא אע"ג דלא כתיב גבי ובער אלא ושלח לחוד איכא לאוקמא דוקא להיכי דמכליא קרנא וכן קשה לקמן אהא דפריך והשתא דמוקמינן ליה אשן רגל דאזלא ממילא מנ"ל ומשני דומיא דשן והשתא שן גופיה מנא ליה דלא איירי דוקא בשלח שלוחי ועוד קשה לפירוש רש"י למה לה להגמרא לשנוייא בתרי שינויא לעיל גבי שן אמר דהוה מוקמינן חד למכליא קרנא וחד ללא מכליא קרנא וגבי רגל משני דהוה מוקמינן חד קרא לשלח שלוחי חד לאזלא ממילא הא לקמן נמי הוי מצי לשנויי דהוה מוקמינן אידי ואידי ארגל ואי לא כתיב אלא ושלח ה"א דאתא למכליא קרנא דוקא וכן אי כתיב ובער לכך איצטריך תרי קראי חד למכליא קרנא וחד ללא מכליא קרנא וכן לגבי שן הוי מצי למימר אידי ואידי אשן ואי לא כתיב אלא ובער הוי מוקמינן ליה דוקא לשלח שלוחי לכך אצטריך תרי קראי חד לשלח שלוחי וחד לאזלא ממילא אבל לפירוש התוס' בכל שינויא איצטריך תרי מילי מכליא קרנא ושלח שלוחי כדלעיל וק"ל אבל באמת גם פירוש התוס' אינו מתיישב דלפירושם התרי שינוייא דגמרא הכל אחד הוא דלעיל איצטריך לחילוק דמכליא קרנא ולחילוק דשלח שלוחי וכן גבי אידי ואידי דרגל ג"כ וא"כ למה חלקן הגמרא לתרי שינויי ומאי קאמר תו אמר מר ובער זו השן וכו' הא לאו הכי במאי מוקמת לה וכו' הא כבר מתורץ במה דשני לעיל וק"ל:

ד"ה איצטריך סד"א וכו' וא"ת תקשי השתא הא דפריך לעיל טעמא דכתב רחמנא וכו' הא לאו הכי במאי מוקמת לה דהשתא ליכא לשנויי כדלעיל כצ"ל. ור"ל דהשתא בלא כאשר יבער ילפינן רגל ושן תרוייהו מושלח ובער אתי לאזלא ממילא לשן ורגל וק"ל ובתוס' שלפנינו הוסיפו בהן דברים והלא בלא כאשר יבער וכו' ואין בו צורך דממילא הוא מובן שכוונת התוס' כן הוא אלא שלפי פירוש התוס' שמפרשים שפסוק ובער אתי לאזלא ממילא לתרוייהו לשן ולרגל ומקשו דלמה לי כאשר יבער יש לדקדק דהשתא בלא מכליא קרנא מנלן דחייב בתרוייהו דהשתא ליכא לשנויי דומיא דרגל דלא כתיב גבי ובער דהא השתא ובער קאי אתרוייהו אבל בלא פי' התוס' אתי לן שפיר דלהכי איצטריך ליה לתנא כאשר יבער כדי שנאמר דלא אתי ובער לאזלא ממילא כי אם לשן לחודיה והדר ילפינן מיניה רגל בדומיא וכן ילפינן שן דומיא דרגל לחייב לא מכליא קרנא וא"כ אין כאן מקום לקושיית התוס' וצ"ל להתוס' דלא שייך לחלק בין מכליא קרנא ללא מכליא קרנא גבי רגל כי אם גבי שן ולכך אפילו כי אמרינן דאתיא ושלח לשן ורגל וכן ובער לאזלא ממילא לשן ורגל שייך נמי לומר דילפינן שן דומיא דרגל מה רגל ל"ש מכליא קרנא ול"ש לא מכלי' קרנא אף שן ל"ש מכליא וכו' וק"ל:

ד"ה לא עשר כתיב וכו' ע"כ נראה לפרש דסתם בור עמוק הרבה וכו' ואי כתיב בור ה"א דוקא בור ולא שיח ומערה וכו' יש לדקדק בדברי התוס' למה נקטו בלשונם דסתם בור עמוק הרבה ה"ל למימר עמוק מעשדה ועוד דלפי משמעות דברי התוס' דלא איצטריך והמת יהיה לו אלא לשיח ומערה אבל שיעור דעשרה לא ילפינן ליה כי אם מבור א"כ לא הוה לה להגמרא למנקט הא לא קשיא והמת יהיה לו אמרה רחמנא וקים להו לדבנן י' עבדי מיתה וכו' אלא ה"ל למימר בור אמרה רחמנא וסתם בור הוי עשרה דהכא לא אתי לאשמועינן דין שיח ומערה אלא שיעור עשרה ונראה רהמשך דברי התוס' כך הם דסתם בור הוא עמוק הרבה יותר מעשרה ואי לא כתיב כי אם בור ה"א דוקא בור דעמוק הרבה אבל שיח ומערה לא אפילו היכי שעמוקין עשרה ויש בה כדי להמית משום דגזרת הכתוב הוא דדוקא בור שהוא עמוק הרבה ואי כתיב והמת יהיה לו ולא כתיב בור לא הוי דרשינן מיניה דבא ללמדנו שיהיה בו כדי להמית אלא הוי דרשינן מיניה כל דקטיל אפי' לא יהיה בו כדי להמית יהיה חייב אבל השתא דכתיב בור וכתיב והמת אתי בור לאורי' לן דנדרוש מוהמת יהיה לו שיהא מידי שיהא בו כדי להמית ותו לא בין יהיה בור או מידי אחרינא והשתא א"ש דנקטא הגמרא והמת יהיה לו דלא שמעינן שיעור י' שהוא כדי להמית אלא מכה קרא דוהמת יהיה לו דאי מבור לחודיה ה"א דוקא עמוק הרבה וק"ל:

בא"ד ומסיק סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לניזקין פי' כיון דבור עשר לא כתיב בהדיא וכו' יש לדקדק מאי מייתי ראיה לניזקין ממיתה דבשלמא מיתה כתיב בהדי' בקרא ולא מפקינן מסברא אלא שבור עשר הוא כדי להמית אבל נזקין לא כתיב כלל בקרא והיכי תיתי דחייב דיתקרי אב ונראה דכוונת התוס' הכי הוא דמאחר דחזינן דלא חייבה התורה במיתה אלא היכי דיש בו כדי להמית א"כ חזינן דלאו גזרת הכתוב הוא אלא התורה אזלא בתר הסברא דביש בו כדי להמית דבעל הבור גרם המיתה וההיזק בא לבעל השור מבעל הבור אז הוא חייב אבל כשאין כו כדי להמית אין הסברא נותנת שיהא חייב בעל הבור דהא הוא לא עשה מעשה שיהיה כו כדי להמית ולא ממנו בא לו ההיזק לבעל השור ולכך פטור וא"כ ה"ה נמי בבור תשע שיש בו כדי שיעור ניזקין ונפל שם השור וניזק הסברא נותנת ג"כ שיתחייב בעל הבור דהא מעשיו גרמו שבא לו ההיזק לבעל השור ולכך ראוי שיתקרי ג"כ אב לניזקין וק"ל:

ג:

ברש"י ד"ה בחצי נזק צרורות וכו' דהלכתא גמירי וכו' דממונא הוא ולא קנס וכו' יש לדקדק א"כ למה אמרה הגמרא ואמאי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העלייה ולא קאמר דקרי לה תולדה דרגל מפני שהוא ממונא ולא קנס לפרש"י דפי' דהלכתא אתיא לאגמורי דממונא הוא א"כ ע"כ לא אתי כמ"ד פלגא נזקא דקרן ממונא הוא אלא כמ"ד דקנסא הוא א"כ הל"ל דלהכי קרי לה תולדה דרגל אע"ג דאינו משלם אלא חצי נזק משום דממונא הוא ואינו דומה לקרן דפלגא נזקא דקרן קנסא הוא ויש לתרץ משום דא"כ תקשה מאי ראית לקרות לה תולדה דרגל משום דדמי ליה במאי דהוה ממון ליקרי לה תולדה דקרן משום דדמי ליה שאינו משלם כי אם פלגא נזקא או כיון דדינא חלוק משניהם היה לה לקרות שם בפני עצמו. ואפשר שזהו גם כן כוונת התוס' במה שפירשו ואמאי קרי לה תולדה דרגל וכו' כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמו משום דקשה להו מאי פריך הגמרא אמאי קרי לה תולדה דרגל אלא מאי דליקרי לה תולדה דקרן הא לקרן נמי לא דמיא דאיהו ממונא וקרן הוי קנס לכך פירשו דהיה לו לקרוא לה שם בפני עצמו וא"כ אתי שפיר דאצטריכא הגמרא לשנויי דמשום הכי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העלייה דהשתא דמיא לרגל בתרי דינין ודו"ק אבל עיין באשר"י דכתב דהלכתא גמירי לה לא אתי לאגמורי דהוי ממונא אלא לאגמורי דאינו משלם כ"א חצי נזק ע"ש וזה יתיישב טפי דאל"כ לא הוי אתי שפיר למ"ד פלגא נזקא דקרן ממונא הוי א"כ לדידיה הלכתא לגבי נזק צרורות למה לי:

בתוס' ד"ה כדמתרגם רב יוסף נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום ואע"ג שזהו התרגום הוא תרגומו של יונתן בן עוזיאל מ"מ יש בו כמה נוסהאות וכמה ענינים ורב יוסף היה יודע אמתתו ובקי בו:

בא"ד ולא כדפירש וכו' ר"ל מפרש אחר פירוש במקומות אחרים שבגמרא שנזכר עוד כמה פעמים בגמרא על ענינים אחרים כדמתרגם רב יוסף ופירש שם אותו מפרש דנקט רב יוסף משום דכל לימודו במקרא היה תרגום לפי שהיה סגי גהור וכו' וזה הפירוש אינו דהא משום עת לעשות לה' מותר לומר ע"פ ואין לך עת לעשות גדול מזו שהיה סגי נהור ולא היה לו באפשר ללמוד מתוך כתב א"כ הוה שרי לו ללמוד על פה:

ד"ה לא ראי הקרן וכו' ופשיעה פשע וכו' כתבו כן משום דקשה להו מאי הוה ס"ד דרב יהודה ודאי דפריך ליה ולאו ק"ו הוא לכך פירש דרב יהודה היה סבר דכשאין הנאה להזיקה הסברא היא שיתחייב יותר משום דפשיעה פשע וכו' וכן כשאין כונתו להזיק בקל היה יכול לשומרו מ"מ פריך ליה המקשה בסמוך ולאו ק"ו הוא ר"ל דהסברא הפשוטה היא דכונתו להזיק יתחייב יותר משאין כונתו להזיק וכן כשיש הנאה להזיקו יתחייב יותר מכשאין הנאה להזיקו:

ד.

בגמרא איצטריך סד"א מידי דהוה אעבד ואמה וכו' ואע"ג דפרש"י דהמקשה דפריך ולאו ק"ו הוא ומה שן שאין כונתו להזיק וכו' ה"ה נמי דקא פריך אטעמא קמא דאי כתב קרן הוה נפקא שן מיניה בק"ו מה קרן שאין הנאה להזיקה חייב וכו' וא"כ המתרץ דמשני איצטריך סד"א מידי דהוה אעבד ואמה וכו' מאי משני אטעמא קמא דקאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו ויש לומר דמתורץ ממילא גם טעמא קמא דכיון דאשכחן דכונתן להזיק פטורין הפוך מהסברא הפשוטה א"כ הוא הדין נמי כיש הנאה להזיקו נוכל ג"כ לומר שהוא פטור הפוך מהסברא וק"ל:

ברש"י ד"ה וקא פריך הצד השוה וכו' ולשמואל ליכא למפרך דרגל ודאי דרכו לילך ולהזיק כן צ"ל:

בתוס' ד"ה מידי דהוה אעבד ואמה לא כפרש"י וכו' משום דקאי אמתני' דמסכת ידים וכו' וכי תימא הכל טעמא מאי דלמה נקטא הנמרא משנה דמסכת ידים ולא נקטא מתני' דהחובל י"ל משום דההיא מתני' דמסכת ידים עיקר דשם אשמועינן דהאדון פטור מטעם דשמא יקניטנו וכו' ושם פרק החובל (לא) אתא לאשמועינן דאפילו יש להן משל עצמן אין צריכין לשלם דמה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו ולכך קאמר דפגיעתן רעה וקתני שם במתני' דאם נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייב לשלם והכא לא אתא אלא לאתויי ראיה דהאדון הוא פטור ולכך נקט עבד ואמה לישנא דמתני' דמסכת ידים:

ד"ה לאו אע"ג דכונתן להזיק אפי' הכי פטורין וא"ת עבד ואמה גופיה נילף מק"ו וכו' קושיית התוס' תמוה דמה מקשו דהא השתא הגמרא אתי לאוכוחי מעבד ואמה דהסברא היא דאין כוונתו להזיק הוא חייב וכונתו להזיק הוא פטור ופירש לא דאי דמתני' הוי שפיר כדקאמר רב יהודה ומייתי ראיה לזה ממתני' דעבד ואמה דאית ליה למתני' דמסכת ידים דפטורים א"כ ש"מ דס"ל למתני' דהסברא היא דכונתן להזיק פטור וא"כ מה שייך להקשות עבד ואמה גופיה נילף מק"ו וכו' וצ"ל בדוחק דהכי מקשו התוס' דכיון דפריך הגמרא ארב יהודה ולאו ק"ו הוא וכו' וכי אפשר לפרש המתני' דקתני לא הרי וכו' כדקאמר רב יהודה א"כ מאי משני במה דמייתי ממתני' דעבד ואמה אההיא מתני' נמי תקשה לן דהכל טעמא מאי דפטרינן בעבד ואמה כיון דאשכחן בשן דחייב אפילו באין כונתו להזיק כל שכן בכונתו להזיק וק"ל:

בא"ד וי"ל דשפיר הוה ידע המקשה וכו' כיון דעבד ואמה פטורין אפי' באין כונתו וכו' דפעמים דנתכונו ויאמרו לא נתכונו וכו' דברי התוס' צריכין ליישב דמה מתורץ בזה קושייתו כיון דסוף סוף בין נתכונו בין לא נתכונו לא פטירי אלא מטעמא דשמא יקניטנו רבו וכיון דידע טעמא דשמא יקניטנו רבו א"כ מאי מייתי מיניה ראיה ויש מוחקין בתוס' מ"ש דפעמים דנתכונו ויאמרו לא נתכונו וכו' אבל אינו מיושב בזה כלל דא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא שהקשו דכיון דעבד ואמה כשאין כונתו להזיק נמי פטירי א"כ מאי מייתי ראיה להכא דשאני התם דבכל ענין פטירי בין כשאין כונתו להזיק בין בכוונתו אבל הכא דשן דאין כונתו להזיק חייב ק"ו הוא שיתחייב בכונתו להזיק כגון בקרן ויש ליישב בדוחק דתירוצו של התוס' הכי הוא דמייתי ראיה מעבד ואמה דכיון דעבד ואמה פטורים אפילו היכא דלא שייך טעמא דשמא יקניטנו רבו כגון כשאינו מתכוין מטעם דפעמים שיתכונו וכו' א"כ דפטרינן שאינן מתכונין בשביל מתכונים א"כ יש להוכיח דבכונתו להזיק לא מסתבר להתחייב יותר מבאין כונתו דאל"כ לא מסתבר לומר שיפטרו שם אפילו באין מתכוין דלא שייך ביה טעמא דשמא יקניטנו רבו מחמת דפעמים יתכוין וכו' כיון דבמתכוין גופיה הסברא נותנת שיהיה ראוי לחייב אם לא מטעמא דשמא יקניטנו רבו כן נראה לי ליישב דברי התוס' ואני פירשתי סוגיא זו בדרך לימוד הישיבה בדרך נכון מאד וקרוב אל הפשט ובו יתיישבו כל הקושיות שהקשו התוס' רק צריכין אנו להציע שיטת המשנה דמסכת ידים דהכי איתא התם שאמרו הצדוקים קובלים אנו עליכם פרושים מה אם שורי וחמורי שאינו חייב בהן מצות הרי אני חייב בנזקן עבדי ואמתי וכו' אינו דין שאהא חייב בנזקן אמרו להם לא אם אמרתם בשורי והמורי וכו' תאמרו בעבד ואמה שיש בהן דעת שאם אקניטם ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חייב לשלם הרי שהצדוקים רצו ללמוד מהסברא הפשוטה בק"ו שעבדו ואמתו יהא חייב יותר משורו וחמורו והחכמים הפכו להם הסברא הפשוטה והראו פנים שהשור והחמור ראוי להתחייב יותר מטעם שאם אקניטנו וכו' וכהאי גוונא רצה רב יהודה לפרש המתני' הפוך מהסברא הפשוטה שלא נוכל למילף שן מקרן בק"ו ולא קרן משן מטעם דהשן אין כוונתו להזיק ובו' אע"ג שהסברא הפשוטה היא בהיפוך שכונתו להזיק יתחייב יותר מ"מ כיון שיש ג"כ סברא בהיפוך שהשן כיון שאין כונתו להזיק יוכל לשומרו בקל ולכך פושע הוא כשאינו שומרו ע"כ דין הוא שיהא חייב אבל קרן שכונתו להזיק יצרו תקפו ואינו יכול לשומרו ולכך אין לחייבו כמו שפירשו התוס' והקשה לו המקשה ולאו ק"ו הוא ומה שן וכו' ר"ל היאך נניח הסברא הפשוטה ולתפוס הפוך כיון שהסברא הפשוטה היא שכונתו להזיק ראוי לחייב יותר והשיב לו המתרץ איצטריך סד"א מידי דהוה אעבד ואמה לאו אע"ג שכונתו להזיק והיה הסברא הפשוטה ללמדם מק"ו משורו וחמורו כמו שאמרו הצדוקים ואעפ"כ השיבו להן החכמים ופטרו נזקי עבד ואמה בהפוך מהסברא הפשוטה ואמרו שעבד ואמה ראויה ליפטר יותר מטעם הסברא שאם אקניטנו וכו' ה"נ הכא לא נוכל ללמוד בק"ו קרן משן כיון שיש לנו סברא שהקרן יש לפוטרו מטעם שכיון שכונתו להזיק אינו יכול לשומרו הפוך מהסברא הפשוטה והשיב לו רב אשי אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו וכו' ר"ל דאין הנדון דומה לראיה דשם לא מסברא קלה אנו פוטרים עבר ואמה אלא טעמא רבה אית בהו שאל"כ א"א לרבו להתקיים שנמצאת מחייבו מאה מנה בכל יום משא"כ בקרן ושן שיש כאן ק"ו גדול מהסברא הפשוטה לחייבה ואתה רוצה לפוטרה מסברא קלה הפוך מהסברא הפשוטה ובדרך זה יתיישב הכל כהוגן וק"ל:

ד"ה כראי האדם שאינו משלם את הכופר וכו' ואומר ר"י דלאו פירכא היא כלל דלא מפטר משום ק"ל בדרבה מיניה ד"ל דאינו מפטר משום קים ליה בדרבה מיניה אלא היכא שהזיק ממון בהדי מיתה כמו שכתבו התוס' בסמוך דהיינו שהמית אחד וקרע את בגדיו וכמו שנגף אשה הרה והמית את האשה וגם יצאו ילדיה שפטרו הכתוב אם (לא) יהיה אסון באשה וגו' משום דק"ל בדרבה מיניה אע"ג דמכדי רשעתו נפקא איצטריך גם כן קרא דאם יהיה אסון דחד קרא אתא לממון בהדי מיתה וחד קדא לממון ומלקות ועיין בפרק אלו נערות אבל לענין אם חייב אדם מיתה וכופר בשביל נפש הנהרג שהמיתו כמו בשור שהשור הוא בסקילה וגם בעליו חייב כופר הכל בשביל הנפש שהמית בזה לא נפטר מטעם ק"ל בדרבה מיניה דהכל הוא דין אחד בשביל נפש הנהרג אלא מעליו הוא דפטרינן ליה והראיה מפרק ב' דלקמן דמשמע שם דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור בק"ו ש"מ דלא שייך לפטרו מטעם ק"ל בדרבה מיניה ומעליו פטרינן ליה אפי שוגג וכו' ר"ל וא"כ אינו כדברי ריב"א שהזכיר בתירוצו דשוגג מיפטר מדתנא חזקיה מקרא דמכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג בין מזיד וכו' אף אדם וכו' אף ראותו היקש לא אתי אלא לפטור בשוגג ממון דבהדי מיתה דהיינו שהזיק בשעת מיתה לא לפטרו מכופר כנזכר למעלה ואע"ג דממון בהדי מיתה נפקא ליה מקרא לא יהיה אסון אעפ"כ איצטריך ליה לתנא דבי חזקיה לאפוקי ממ"ד דהא דדרשינן הא אם לא יהיה אסון לא יענש עונש ממון היינו דוקא שיש כאן דין אסון דהיינו שהמית האשה במזיד ומתחייב מיתה אבל בשוגג אין נפטר מדמי ולדות וכו':

ד"ה אדם שמירת גופו עליו וכו' מדלא פריך אדם ממונו הוא ומשום בור נמי צריך למוחקו וכו' כן צריך לומר ומה שכתבו כדפרישית לעיל ר"ל הא דכתב לעיל ד"ה וממונך לאו דוקא בור דלא ממונך הוא וכו' ואע"ג דלעיל כתב דהוא לאו דוקא ולא כתב שצריך למוחקו היינו בברייתא דאין דרך התנא דברייתא למידק כל כך בלישנא אבל בלשון המשנה לא שייך זה וק"ל:

ד:

בגמרא תנא אדם וכל מילי דאדם וכו' תרי גווני אדם תנא אדם דאזיק שור ותנא אדם דאזיק אדם נראה דהשתא דקאמר תרי גווני אדם לא איצטריך תו לתירוצא דלעיל דמתני' תנא אדם וכל מילי דאדם אלא דמתני' לא איירי אלא בנזקי אדם בשור דילפינן ליה ממכה בהמה ישלמנה ולא בנזקי אדם באדם דהיינו חובל בחבירו דחייב בה' דברים ואע"ג דלא קתני נמי מתני' שומר חנם והשואל דאיהו נמי אדם דאזיק שור היינו משום דבהזיקא דממילא לא קא מיירי וא"כ לא נצטרך לומר דתנא תנא דמתני' אדם וכל מילי דאדם וק"ל (ועיין במה שאכתוב בדברי התוספות):

ברש"י ד"ה ומנסך וכו' ומנסך את היין ליכא למימר שנסכו ביין נסך שזרק בו וכו'. (ועיין באלפסי בשלטי הגבורים):

בתוס' ד"ה ואימא מבעה זה מים וכו'. וי"ל דאיירי בכה שני וקמ"ל וכו'. ויש להקשות והא איתא בהדיא בפרק הנשרפין דכח שני גרמא בעלמא הוא ופטור ויש ליישב דההיא דהנשרפין אתיא לפי המסקנא דהכא דמבעה אינו אלא אדם או שן אבל מים אינו מאבות נזיקין ולא ילפינן ליה מקרא דושילח אלא שהמקשה דהכא הקשה מנ"ל זה דלמא אימא לך דמבעה זה מים והוי אב מקרא דושילח ואתא קרא לאשמועינן דחייב אפי' בכח שני ולאפוקי מההיה דפרק הנשרפין ומסיק דא"א לומר כן דמי כתיב מים נבעו וכו' וא"כ אתיא שפיר ההיא דהנשרפין וק"ל:

ד"ה תרי גווני אדם וכו'. ויש לומר דניחא ליה לכלול כולם בשור כמו תנא דמתני' יש להקשות א"כ באדם הוי ליה לכלול כולן כמו תנא דמתני' דתנא אדם וכל מילי דאדם ויש ליישב דבשלמא גבי אדם לא שינה כלל מלשון התנא דתנא שלשה עשר נזיקין וכו' וגם תנא ארבע דמתני' דהיינו שור ובור ומבעה והבער כלשון תנא דמתני' שור אבל אי הוה תני בהדיא מה שנכלל בשור היה צריך למיתני בהדיא קרן שן ורגל א"כ הוה משנה לגמרי לשון התנא וק"ל ולמה שכתבתי בגמרא דהשתא דמשני תרי גווני אדם לא איצטריך לתרוצי דתנא אדם וכל מילי דאדם אתי שפיר דתנא דמתני' לא כלל שום דבר בשור וק"ל:

ד"ה ועדים זוממין פירש ריב"א וכו'. נ"ל משום דהוה קשה ליה דמפני מה תנא ליה לעדים זוממין בהדי אבות דנזיקין הא לא דמי להו כלל דהא בעדים זוממין הוה איפכא מכולהו דכשלא עשה ההיזק עדיין הוא חייב ואם כבר נעשה ההיזק הוא פטור דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה לכך פירש ריב"א דאפי' שילם ע"פ עדים זוממין חייבין וכו' וק"ל:

ה.

ברש"י ד"ה תחת נתינה וכו' או כסף וגמר מבור דכתיב כסף ישיב וכו' כצ"ל:

בא"ד מטמא ומדמע ומנסך מכלל נזק הן ובנזק כתיב ביה תחת כך כתוב בספרים שלפנינו ונראה לי דט"ס הוא דהא תחת כתיב בשור המועד דהוא נזקי שור כשור ומטמא ומדמע ומנסך הוא בכלל נזקי אדם בשור שהוא היזק ממון וילפינן ליה ממכה בהמה ישלמנה כמ"ש רש"י לעיל ונראה לגרוס ובנזק כתיב ישלם דכתיב מכה בהמה ישלמנה:

תוס' ד"ה הא תבריה ר"ע לגזיזיה כו' ולפ"ה נמי קשה דפירוש אע"ג דזמנין וכו'. הספר חסר וצ"ל דפירש ואשתכח דלא משלם נזק שלם אלא כמו שהשור שוה דאע"ג דזימנין דליכא נזק שלם וכו' כצ"ל:

ד"ה וקתני היזק דלא מינכר והא דקתני שלשה גווני וכו'. ר"ל דקתני המטמא והמדמע והמנסך ושלשתן היזק שאינו ניכר:

ה:

רש"י ד"ה לכתוב רחמנא תרתי וכו' ולרב דאמר מבעה זה אדם תיתי הכי כי פרכת מה לשור שכן כוונתו להזיק וכו' אדם יוכיח וכו'. לפי הסוגיא דלעיל לפי שיטת רב היה לו לרש"י לכתוב ולרב דאמר מבעה זה אדם תיתי הכי כי פרכת מה לשור שכן משלם כופר וכו' אדם יוכיח וק"ל אלא דלא דק וכתב בכל הענין פירכא אחת גבי שור:

תוס' ד"ה כי שדית בור בינייהו וכו' ונראה דשן נמי אתי בפלגא דדינא וכו'. ויש להקשות לפי התוס' איך יתיישב א"כ למה נקטא הגמרא כי שדית בור בינייהו וכו' דאי נמי נקטא אש בהדי קרן אתי כולהו לבר מבור כיון דהשתא לפי' התוס' אתי נמי שן מקרן ואש דלא כפרש"י ואי משום דלא אתי בור מינייהו הא נמי השתא דנקטא בור וחדא מינייהו לא אתי קרן מינייהו וי"ל דנקטא טפי בור משום דלמ"ד קרן עדיפא קרן נמי אתי אבל אי הוה נקטא אש בהדי קרן לא אתי בור לכ"ע. א"נ לכך נקטא בור משום דמבור ומכל חדא אתו כולהו אבל אי הוה נקטא אש לא הוה אתו אלא כי הוה נקטא קרן בהדי אש וק"ל:

ו.

ד"ה לאתויי בור המתגלגל וכו'. ופ"ה דלא גריס ליה וטעמו וכו' ובעל התקלה נמי אין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא דחשיב כרוח מצויה והוי אשו וכו'. צ"ל דזה שכתבו התוס' דהוי אשו לא כתבו זה אלא ראינהו ס"ל הכי אבל רש"י ס"ל דאפילו אשו לא הוי דלא חשיב ליה כרוח מצויה דאל"כ היה לו לרש"י לגרוס בהדי דקא אזלי קא מזקי אשו הוא וק"ל:

ד"ה תאמר בהני דברשות וכו' כגון שהלך ברשות הרבים והתיז והזיק חייב וכו' (עיין בדברי הרא"ש בריש פירקין דלא כתב כן):

ו:

רש"י ד"ה שור רעהו אמר רחמנא כו' ל"א להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכלה בהמתו שדה הקדש משום דלא משכחת וכו'. יש להקשות הא משכחת שן בהקדש כגון דאכלה בהמתו חיטין של הקדש ונראה דהשתא נמי בלשון זה ס"ל דכל נזיקין פטור בהקדש ולכך ליכא לאוקמיה לפי האמת הא דקאמר וק"ו להקדש בהכי אלא דבא לתרץ דלמה נקטא הגמרא אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש ולא נקטא הגמ' אילימא דאכל תורא דידן שדה של הקדש דהא אדברי ר"ע דברייתא קאי ור"ע איירי באכלה שדה חבירו כדכתיב ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וה"ל להגמרא נמי למינקט בהכי ותירץ דלהכי נקט שור הקדש וכו' כדכתיב בקרא כי יגוף שור וגו' משום דלא משכחת שן בהקדש בגוונא דכתיב בקרא דהיינו ובער בשדה אחר משום דלא משכחת שדה של הקדש וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה ורבי ישמעאל אכל שמינה וכו' וא"ת אמאי טעי טפי בדברי רבי ישמעאל מבדברי ר"ע וכו'. ר"ל דלמא הכי קמפלגי רבי ישמעאל סבר אכל כחושה משלם שמינה שבשדותיו של ניזק ורבי עקיבא סבר אכל כחושה משלם שמינה שבשדותיו של מזיק וק"ל:

בא"ד וי"ל וכו' משום דקאמר ר"ע לא בא הכתוב וכו'. ולפי המסקנא דלא פליגי אלא אי בדניזק או בדמזיק שיימינן יתיישב שפיר לישנא דלא בא וכו' דקאמר ר"ע משום דשמיעא ליה לרבי ישמעאל דלפעמים בעידית דניזק שיימינן ולפעמים בעידית דמזיק לכך קאמר ר"ע לא בא ובו' ר"ל דבעידית דמזיק לחוד הוא דשיימינן ולא בדניזק והיינו דקאמר לגבות וכו' ר"ל מהאיך דקא גובין וק"ל:

ד"ה כגון שהיתה עידית דניזק וכו' ואיפכא לא מצי למימר וכו'. ר"ל כגון שהיתה עידית דמזיק כזיבורית דניזק דלרבי ישמעאל חייב ליתן לו כעידית דניזק דאין זה סברא דכ"ע מודו וכו':

ד"ה שור רעהו אמר רחמנא וכו' תימה ולוקמה בשן ורגל וכו'. ואע"ג דלפי האמת ליכא לאוקמה בהכי משום דאיכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כהו בקרן מ"מ קשה להו לתוס' דה"ל להמקשה למיפרך הכי כדפריך גבי ב"ח ולא היה לו להקשות בפשיטות משור רעהו וכו':

ז.

בא"ד וי"ל דאי לא אשכחן דפטור מזיק הקדש וכו'. יש להקשות לא לכתוב רחמנא אלא בור דפטור בו אפי' שור פסולי המוקדשין וכ"ש הקדש גמור כמו שכתבו התוס' לעיל מזה ואנא אמינא הואיל ואשכחן דפטרה התורה מזיק הקדש בבור הוה דרשינן נמי כי יאכל פרט למזיק למעט מתשלומין לגמרי והוה ילפינן כולהו מינייהו וא"כ רעהו דכתב רחמנא למה לי וי"ל דאי לאו רעהו הוה אמרינן הא דפטר רחמנא שור פסולי המוקדשין בבור לא משום קולא דהקדש הוא משום דלא מקרי של הדיוט אלא משום קילותא דבור הוא כמו דפטור בו אדם וכלים והראיה לפי האמת דכתב רחמנא רעהו גבי שור חייב בו שור פסולי המוקדשין כדאיתא לקמן דף י' ופרש"י שם משום דשפיר מקרי רעהו כיון שנפדו ע"ש ואפ"ה פטירי בבור א"כ אי לא כתיב רעהו לא הוה ילפינן ממה דפטר בבור שור פסולי המוקדשין דיהא פטור הקדש בכל הניזקין דהא פסולי המוקדשין לאו הקדש מיקרי ואפ"ה פטירי בבור אלא ודאי קולא דבור הוא גרים וק"ל:

ד"ה ישיב לרבות שוה כסף וכו' ויש שום צריכותא כצ"ל. ור"ל אע"ג דלא אתפרש הצריכותא בגמרא מ"מ ע"כ צ"ל שיש שום צריכותא:

ד"ה הב לי זיבורית טפי פורתא לא גרסינן או עידית בציר פורתא וכו'. עיין באשר"י:

ז:

ד"ה אליבא דרבי ישמעאל לא תיבעי לך וכו' כיון דילפינן מג"ש וכו'. ר"ל אע"ג דלרבי ישמעאל נמי איכא למיבעי הא דקאמר בדניזק שיימינן לא אתא למימר לאפוקי מדעלמא אלא לאפוקי בדמזיק א"ד אפי' מדעלמא נמי מ"מ ס"ל להגמרא דליכא למימר הכי משום דכיון דרבי ישמעאל מג"ש יליף לה מקרא דובער בשדה אחר ע"כ דוקא קאמר בדניזק אבל ר"ע אע"ג דלעיל משמע דמשמעות דקרא יליף (הק"ו) [הא] דקאמר מהאיך דקא משלם דהא קאמר לעיל אהני ג"ש ואהני קרא וכו' משמע דמקרא דייק דמיטב דהאיך דקא משלם הוא אפ"ה איכא למימד דעידית דעלמא מקרי נמי דהאיך דקא משלם הוא דהמזיק המשלם נמי בכלל העולם הוא וק"ל:

ח.

בגמרא אלא לאו ש"מ כאן שהיתה לו עידית ומכרה כאן שלא היתה לו עידית ומכרה לא אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה וכו' כנ"ל להגיה וכן הוא בספרים ישנים:

תוס' ד"ה ה"נ אידי ואידי וכו' והא דקאמר אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה לא בעי למימר וכו'. כן נ"ל להגיה ובספרים שלנו שכתוב ולו בוי"ו ט"ס הוא:

ח:

גמרא מה מכר ראשון לשני כל זכות שיש לו וכו'. נ"ל דר"ל דהוי כאלו התנה הלוקח השני עם הראשון באם יבא ב"ח שיתן לו לגבות מהבינונית והזיבורית שנשארו בידו והוי כאלו היו ביד הלוקח שני גם הבינונית והזיבורית ולכך מצי א"ל לבעל חוב זיל לגבי לוקח דאשון וגבי מהבינונית והזיבורית דלא ניחא לן בתקנתא דרבנן:

תוס' ד"ה אבל זבין עידית וזיבורית נראה דאיירי שפיר אפילו שביק בינונית וכו' כוונת התוס' בזה משום שהוקשה להם ל"ל לטעמא דלהכי טרחיה וכו' תיפוק ליה מטעמא דהנחתי לך מקום לגבות כדאמר בתר הכי גבי ואפילו זבין בינונית וכו' היכא דשייר בינונית דכוותה דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות וכ"ש הכא דלא זבין אלא עידיות וזיבורית ושייר בינונית דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות דדינו דבעל חוב הוא בבינונית ומתוך קושיא זו היה עולה על הדעת לדחוק ולפרש דאיירי דלא שביק הבינונית אצל הלוקח ראשון כגון שקודם שלקח הוא מכר הלוקח הראשון הבינונית ואחר כך לקח הוא ממנו העידית והזיבורית וא"כ לא נשאר גבי הלוקח ראשון כלום ולא שייך לומר הנחתי לך מקום לגבות ולכך הוצרך לטעמא דלהכי טרחיה וכו' ולכך קאמרו התוס' נראה דאיירי שפיר אפילו בדשביק בינונית וכו' וק"ל:

ט.

תוס' ד"ה משהחזיק בה אינו יכול לחזור וכו' ובלא נתן מעות איירי וכו'. ר"ל השתא דפרישית דאיירי כגון שקנאו בקנין בחליפין או בשטר וחזקה וכו'. וגם דש אמצריה לראות מה היא צריכה ע"כ צריך לפרש דבלא נתן מעות איירי וכו' וק"ל:

ד"ה רב הונא אמר או כסף או מיטב כו' וצריך לומר שלא הספיק לסיים דבריו וכו'. כוונתו בזה משום דכיון דהשתא מפרשינן דרב הונא בא לתרץ קראי דלעיל אם כן תקשה לך מה תירץ הקראי במה שאמר או כסף או מיטב לכך צ"ל שלא הספיק וכו' ועיקר תירוצו היה בדעתו לסיים דקרא דישיב איירי בדלית ליה כמו שהשיב לבסוף:

בא"ד ורבינו תם אינו סובר כן וכו'. ר"ל דר"ת פסק כרב הונא ודלא כרב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע דלעיל וטעמו מבואר בדברי הרא"ש ע"ש דמפרש שיש ג' דינים וכו' בספר הישר כתב ר"ת כן:

ד"ה וטרף חלקו של אחד מהם וא"ת והא כל אחד חייב לפרוע חוב אביהם. ר"ל וצריך הבעל חוב לטרוף מכל אחד ואחד חלק המגיע עליו לפרוע ואין יכול ליטול הכל מאחד מהם:

בא"ד ויש לומר דמיירי הכא שעשאו אפותיקי ויש לדקדק לפי מה שתירצו התוס' בדבור שלפני זה דדוקא כשחלקו קרקע אית ליה לשמואל ויתר דשניהם עומדין בספק זה כמו זה והא כיון דמיירי הכא כגון שעשאו אפותיקי אין שניהם עומדין בספק כי אם אותו שנפל בחלקו אותה קרקע שנעשית אפותיקי ואפילו אי נימא שיש לבעל חוב רשות שלא לגבות כל אותה של אפותיקי אלא ליטול מכל אחד המגיע עליו מ"מ אין שניהם בספק בשוה משום דאותה של אפותיקי יכול לגבות ממנה כל חובו ומחבירו אינו יכול לגבות כי אם חלק המגיע עליו ויש ליישב דר"ל דעשה שניהם אפותיקי שיהיו לו להב"ח רשות לגבות מכל אחת שירצה וק"ל:

ד"ה ורב אמר בטלה מחלוקת ופו' תימה מאי שנא מדרב אסי דאית ליה שיכול לסלקו בזוזי באותו רביע שנטל מכח ירושה. ר"ל לפי לשון ראשון של רש"י שפירש רביע או בקרקע או במעות אבל ללשון שני אינו כן אלא שאותה חלק של ירושה צריך ליתן לו קרקע כדלקמן:

בא"ד לא איירי כעין אפותיקי דהמקבל וכו'. ר"ל דהתם איירי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו והכא איירי באפותיקי סתם וק"ל:

ד"ה הלכך נוטל רביע בקרקע וכו' דלא שייך ביה המוציא מחבירו עליו הראיה משום שאין הספק מחמת טענתיהם אלא מחמת עצמו:

ט:

ד"ה אלו איתרמי ליה אפילו מיירי בעישורייתא דרבי וכו'. מ"מ ידוע הוא שאין חייב לבזבז כל כך. צריך לומר דההיא דעישורייתא דרבי קאי אעישור נכסים לבתר דקאמר רבי באם יש לו עשר בנות ובת הראשונה נוטלת עישור נכסיו והשניה נוטלת עישור ממה ששיירה הראשונה וכן נמי הכא במצוה ראשונה נותן שליש ביתו ובשניות שליש מהנכסים שנשארו לו וכן בשלישית דהשתא ישאר לו חלק מה מהנכסים:

ד"ה ודרכו לילך ולהזיק וכו' וכוונתו להזיק לא שייך למיתני גבי בור וכו'. ר"ל דכיון דכבר נכלל ממה שאמר דרכו לילך ולהזיק שזה ב"ח ובור אינו ב"ח לא שייך למתני' תו לומר שהבור שאינו ב"ח אין כוונתו להזיק דפשיטא הוא כן נראה לי לפרש דאי לא תפרש כן תיקשי לך הא חמור דדרכו לילך ולהזיק ובעל חי נמי לא שייך גבי בור ואפילו הכי קתני לה וק"ל:

ד"ה משא"כ בבור וכו' וא"ת נילף משור וכו'. נ"ל דהתוס' לא סבירא להו כפירוש רש"י דפירש על משא"כ בבור דפטור מטעם דכתיב שור ולא אדם דהתוס' סבירא להו כמו שכתבו בסוף דבור זה דשור ולא אדם לא אתי אלא למעוטי עבד וכנעני הקנוי לישראל וכן מה שפירש רש"י דבאש פטור מהכופר מטעם דקים ליה בדרבה מיניה לא סבירא להו להתוס' כן דכופר לא שייך לפטרו מטעם קים ליה בדרבה מיניה כמו שכתבו התוס' לעיל דף ד' ד"ה כראי אדם שאין משלם את הכופר ובו' ועיין במה שכתבתי שם:

י.

ד"ה חומר בשור וכו'. משום דהוי בכלל מסרן לחרש שוטה וקטן וכו'. מקשין התלמידים והיאך נוכל לומר שדין מסרן לחש"ו תלי בבעל חי והא בור אינו בעל חי ואפ"ה חייב היכא דמסר לחש"ו כדלעיל י"ל דלהכי דייקי התוס' בלישנייהו וכתבו דבהכי תלי טעמא דפטור באש ולא כתבו דבהכי תלי טעמא דחייב בשור אלא רוצה לומר דטעמא דחיוב יש בכמה דרכים כגון בור דחייב מטעם דדרכו לנתורי ולר"ל בלא צוותא דחרש היזקו מצוי ליפול שם אבל טעמא דפטור באש דלאו ב"ח הוא ואי לאו צוותא דחרש לא היה הולך ומזיק אלא הוה מעמיא עמיא ואזלא וק"ל:

י:

גמרא לא צריכא דבהדי דסמך בהו תבר וכו'. ופירש רש"י סמך בהו נסמך עליהם ולא יוכלו לעמוד וכו' נראה דרש"י פי' כן כדי לתרץ הקושיא דפרכא הגמרא לעיל מזה ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מתבר ר"ל והוה להו לעמוד והואיל ולא עמדו כולן חייבין וכן משמע בתוס' לכך פירש דסמך בהו ולא היו יכולים לעמוד וכ"ת א"כ למה ליה לרש"י לפרש לא צריכא וכו' לעולם דבלאו איהו לא הוה מתבר כלל וכו' ולמה ליה למהדר משינויא קמא דמשני לא צריכא דבלאו איהו הוה מתבר בתרי שעי וכו' דאמר ליה אי לאו אתון וכו' ומה דהוה פריך עליה ולימא להו אי לאו אתון וכו' לשני לא צריכי דסמך בהו ולא היו יכולין לעמוד י"ל דהשתא דאתית להכי ניחא ליה לשנויי כפשוטו כפום ריהטא וכסברת המקשה דלעיל דאיירי דבלאו איהו לא הוה מתבר כלל וק"ל:

אמר ליה בב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו וכו'. יש להקשות תקשה ליה לרב כהנא בעצמו דאמר לעיל מזה רב כהנא אמר מהכא אם טרף יטרף וכו' ובאשר"י מצאתי א"ל רב כהנא לרבא וא"כ י"ל דלאו היינו רב כהנא דלעיל אלא תלמידו דרבא הוה וק"ל:

תוס' ד"ה כגון פפא בר אבא וכו' פירש רשב"ם דנקט פפא בר אבא וכו'. משום דקשיא ליה למה ליה למנקט פפא בר אבא לימא דאיירי בסתם בני אדם אלא שהספסל היה סובל וחזק לישב עליה ה' בני אדם ולא היה חזק כל כך בכדי שישבו עליו ששה בני אדם:

בא"ד ולפירושו צ"ל כגון פפא בר אבא אכולהו ר"ל גם החמשה הראשונים שישבו כבר על הספסל היו כפפא בר אבא מדקאמר בסמוך דאמרי ליה אי לאו את וכו' ואין לומר דלא קאמר זה אלא שלא יפטר האחרון אבל הראשונים היו פטורים בלא זה דא"כ אמאי נקטא הגמרא האי לישנא דאמרי ליה דמשמע דהחמשה הראשונים היו טוענין עמו לא הל"ל אלא דאמר ליה ר"ל בעל הספסל דאיהו ה"ל למטען בהדיה וק"ל:

בא"ד והר"ר עזריאל חייב לשלם. משום דאיהו מפרש כפירושו של ר"ת שכתבו התוס' סמוך לזה:

יא.

תוס' ד"ה שליא שיצאה מקצתה וכו'. לא שנו אלא שאינה קשורה בולד פירוש אלא שהשליא היא בפני עצמה והולד בפני עצמו דאמרינן שהשליא היא ולד בפני עצמו ונימוח והשליא של הולד שיצא אחריו היא ג"כ נימוח וק"ל:

יא:

ד"ה בכור שנטרף בתוך שלשים וכו' משמע קצת דאם קים לן דכלו חדשיו וכו'. ר"ל דמפירוש רש"י משמע דטעם דאמרה תורה ופדויו מבן הדש תפדה הוא משום חשש נפל:

בא"ד ואע"ג דמהאי קרא נפקא לן כל ששהה שלשים יום וכו' ר"ל א"כ משמע דטעם מבן חדש תפדה הוי משום חשש נפל אין זה אלא גזירת הכתוב הוא אפילו קים לן דלא הוי נפל אלא דממילא משתמע נמי דכל ששהה ל' יום באדם יצא מכלל חשש נפל דאל"כ לא היה להתורה ליתן שיעור ל' יום אלא היה מן הראוי להרחיב יותר זמן להפדיון עד שיצא מכלל נפל וכן גבי מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן:

ד"ה אפילו מן גלימא דעל כתפיה וכו'. ור"ת פוסק שאין מסדרין לב"ח וטעמו של ר"ת תלוי בגירסת הגמרא שם פרק המקבל עיין שם בתוס':

יב.

ד"ה זילו אהדורו חשיב ליה כטועה בדבר משנה. ד"ל דקי"ל דהדין חוזר לאפוקי טעה בשיקול הדעת דמה שעשה עשוי וישלם מביתו כמבואר בסנהדרין:

יב:

ד"ה מאן תנא וכו' מעילה לא מעלה ולא מורדת. ר"ל ופשיטא דלכ"ע לא הוי ממון בעלים וליכא למ"ד דכיון דלית ביה שום חלק להדיוט מהיכא תיתי לאסוקי אדעתין שיהא ממון בעלים אבל קדשים קלים כיון שיש לבעלים חלק בו דהיינו הכשר סברא הוא לומר דהוי ממון בעלים לשום תנא לכך מיבעיא ליה מאן הוא התנא וק"ל:

ד"ה ומחיים מי אמר אמר תימה מאי קס"ד אי מחיים לא אמר כ"ש לאחר שחיטה. ד"ל וא"כ הא דקתני ומעלה מעל בה' לדבות קדשים קלים שהן ממונו דברי רבי יוסי הגלילי במאי מוקמת לה:

בא"ד לסייעיה משלמים דקאמר בן עזאי וכו'. ר"ל א"כ רבי יוסי הגלילי עכ"פ איירי בשלמים ושלמים לא שייכי אלא בזמן שבהמ"ק קיים דחזיא להקרבה וא"כ ש"מ דאפי' בחזיין להקרבה אית ליה לרבי יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים:

ד"ה ואם איתא לשני ליה וכו' דממה נפשך לא הוי כרבי יוסי הגלילי וכו'. ר"ל וכ"ת מאי פריך לישני הא ר"י הגלילי הא רבנן הא ודאי ניחא ליה טפי לאוקמי תרוייהו כרבי יוסי הגלילי לכך קאמר דממ"נ וכו' ר"ל הא עכ"פ לפי סברתו דלעיל דאית ליה דמחיים אפילו במתנות כהונה דחזיא להקרבה ס"ל לרבי יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים א"כ לא אתי ההיא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה כרבי יוסי הגלילי דאוקמא לה דוקא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה ורבי יוסי הגלילי אפילו בחזיא להקרבה ס"ל דהוי ממון בעלים וא"כ ע"כ ההיא דרב נחמן לא אתי אלא כרבנן וא"כ למה ליה לשנויי דההיא דרבי יוסי הגלילי בבכור בחוצה לארץ לישני ליה בקצרה הא רבי יוסי הגלילי הא רבנן:

בא"ד ולפי סברא זו לא יהיה אמת הא דמשמע לקמן וכו'. ר"ל לפי סברא זו דבעי השתא לאוקמי ההיא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה כרבנן א"כ גם רבנן מודו לרבי יוסי הגלילי בבכור בזמן הזה ולכ"ע הוי ממון בעלים ובכלל רעהו הוא א"כ לא יהיה אמת לפי סברא זו הא דמשמע לקמן בסוף פרק הפרה דבכור לא הוי בכלל רעהו אפי' בזמן הזה אבל לפי המסקנא דהכא דמשני אלא מתנות כהונה שאני וא"כ בבכור בזמן שבהמ"ק קיים דחזיא להקרבה אפילו רבי יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים ולא קאמר דהוי ממון בעלים אלא בבכור בחוצה לארץ או בבכור בזמן הזה דלא חזייא להקרבה מכלל דלרבנן אפילו בבכור בזמן הזה לא הוי ממון בעלים ולא הוי בכלל רעהו א"כ אתי שפיר ההיא דסוף פרק הפרה כרבנן והיינו דקא מסיימי התוס' והשתא מילתיה דרב נחמן לא מתוקמא אלא כרבי יוסי הגלילי ופלוגתא דאביי ורבא לקמן כרבנן וכו':

יג.

גמרא למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור השתא ומה שלמים וכו'. ופירש רש"י בכור מיבעיא ובבכור ח"ל קאמר דכיון דלאו להקרבה קאי וכו' יש לדקדק א"כ מאי פריך הגמרא השתא ומה בכור שלמים וכו' דמנא ליה דאתא למעוטי בכור בזמן הזה דפריך השתא ומה שלמים וכו' דלמא אימא לך דאתא למעוטי בכור של ארץ ישראל בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה וי"ל דס"ל להגמרא דאי אתי למעוטי בכור מסתמא אתי האי תנא אליבא דבן עזאי לאפוקי ממ"ד דבכור הוי ממון בעלים לרבי יוסי כגון אבא יוסי בן דוסתאי ואבא יוסי על כרחך לא קאמר אלא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה דאלו בכור דחזי להקרבה כגון בזמן שבהמ"ק קיים ליכא למ"ד כדאמר לעיל מתנות כהונה קאמרת וכו' וא"כ האי תנא אליבא דבן עזאי אי אתי למעוטי בכור ע"כ בכור בזמן הזה קאמר ולכך פדיך הגמרא שפיר ומה שלמים וכו':

רש"י ד"ה אי אליבא דרבנן וכו' דפליגי בפרק שור שנגח גבי שור שדחף את חבירו לבור ואמרי בתם בעל השור משלם רביע וכו'. נראה דאין זה מפרש"י ואיזהו תלמיד כתבו דרש"י ס"ל לרבנן בתם בעל השור משלם מחצה ומחצה מפסיד דבעל הבור פטור ובמועד בעל השור משלם נזק שלם ובעל הבור פטור ועיין בתוס':

בתוס' ד"ה אי אליבא דרבנן פידש בקונטרס וכו' ואמר בתם דבעל השור משלם מחצה וכו' כצ"ל. הלכך במועד בעל השור משלם נזק שלם ובתם משלם חצי נזק ופלגא מפסיד כצ"ל:

בא"ד דאי כל חד פלגא הזיקא עביד למה ישלם בתם לרבי נתן בעל השור שלשה רביעים וכו'. ר"ל אלא ודאי ס"ל השתא האי כולא הזיקא עביד והאי כולא הזיקא עביד והא דלא משלם בעל השור מחצה בתם כאלו הוא עשה כל ההיזק משום דאמר א"כ שותפתאי מאי אהני לי כדאיתא פרק הפרה להאי לישנא וע"ש דאלו ללישנא דאמר תורא בבירך אשכחתיה מצי סבר כל חד פלגא הזיקא עביד ואפ"ה משלם בעל הבור שלשה רביעים כדאיתא התם אבל המקשה הכא בשמעתין דלא אסיק השתא אדעתיה טעמא דתודא בבירך אשכחתיה עד דמשני ליה לקמן א"כ ע"כ צ"ל דהוא ס"ל האי כולא הזיקא עביד והאי כולא הזיקא עביד:

בא"ד ונראה לר"י דרבנן דאמרי בעל השור חייב וכו' שלא שלא חייב הכתוב בור אלא היכא דנפל ממילא וכו' אבל לא שייך השתא לפרש טעמא דרבנן משום דס"ל שהשור עשה כל ההיזק כמו שפרש"י משום דא"כ היה לו לשלם בעל השור ה"נ בתם כאלו עשה הכל לבדו וכן במועד הכל לכך אצטריך לפירוש התוס' לפרש טעמא דרבנן משום שלא חייב הכתוב בור אלא בנפל שם ממילא וכו' וק"ל:

יג:

תוס' ד"ה שנאמר והועד בבעליו והמית. נראה דלאו מן והועד קא דריש פירוש להעמדה בדין אלא מסיפא דקרא מהשור יסקל דריש העמדה בדין וק"ל:

ד"ה הצד השותפין וכו' במיוחדת לפירות ולא לשוורים פליגי ר"ל אבל במיוחדת לפירות ולשוורים אפילו רב חסדא מודה דפטור וכו':

בא"ד וגרסינן לקמן ותסברא מתני' מי לא פליגי וכו'. דלפי גירסא זו ס"ל לר"א דמתני' פליגי ולא ס"ל דההיא דפטר איירי במיוחדת לזה ולזה בין לפירות ולשוורים אלא בכל ענין ס"ל דפטור בה על השן ועל הרגל ולכך י"ל דרב חסדא לא מחייב אלא במיוחדת לפירות ולא לשוורים אבל לפי הגירסא דגריס ותסברא מי פליגי וכו' וס"ל לרבי אליעזר דלא פליגי אלא ההיא דרב יוסף איירי במיוחדת לפירות ולא לשוורים וההיא דקתני פטור איירי במיוחדת לפירות ולשוורים וא"כ גם רבי אליעזר מודה דחייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים והא דפליג ארב חסדא היינו במיוחדת לפירות ולשוורים מכלל דרב חסדא מחייב אפילו במיוחדת לפירות ולשוורים וא"כ לפי גירסא זו לא יהיה התחלת הסוגיא כמו במסקנא וכו' וק"ל:

ד"ה כשהזיק חב המזיק כו' ועוד ברייתא דקתני כשהזיק חב המזיק וכו' קשיא לרב חסדא ד"ל ועוד אפילו את"ל דיש לדב חסדא שום יתור אחר דאתי מיניה קרן לשמואל וכל הני לרב מ"מ הברייתא דקתני דכשהזיק אתי לאתויי כל הני קשיא ליה לרב חסדא דהא לדידיה כשהזיק חב המזיק ארשות הניזק והמזיק דלעיל מיניה קאי אך קשה דלשמואל תקשי הברייתא דהא לשמואל אתי וכשהזיק חב המזיק לאתויי קרן וברייתא מייתי ליה לאתויי כל הני:

יד.

בתוס' ד"ה מי לא פליגי הוה מצי לאוקמה ההיא לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד. ד"ל לניזק דהוי רשות הניזק גמור ומודה ביה רבי אלעזר דחייב בה אשן ודגל ועיין בדבור שאחר זה אלא שיש לדקדק דאי מוקי לה בלא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד א"כ למה הוי חצר השותפים וצריך לפרש דמשותפים לחצר בדברים אחרים:

ד"ה לא לזה ולא לזה לפירות וכו' ולא בעי לאוקמא לזה ולזה לפירות ולא לשוורים ודלא כר' זירא. ר"ל אבל בלא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות לחד גם לר' זירא מודה בה דחייב בה אשן ורגל והשתא לפי' התוס' הוי שלשה חילוקי דינים במיוחדת לזה ולזה לשוורים ולפירות דחד לכולי עלמא פטר בה אשן ודגל ובלא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד לכולי עלמא חייב ובמיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לשוורים פליגי בה רבי זירא ואביי וק"ל:

יד:

רש"י ד"ה פרה שהזיקה טלית וכו' וטלית שהזיקה פרה ברשות הרבים כצ"ל. ובספרים שכתוב בהן או טלית שהזיקה פרה נראה דטעות סופר הוא שהרי מפרש שהזיקו זה את זה ועיין בתוס' וכן משמע מפירוש רש"י עצמו שכתב בד"ה אלא שאין וכו' ומי שהזיק את חבירו יותר ישלם מבואר בהדיא שרש"י מפרש שהזיקו זה את זה והא דכתב אין אומרין תצא פרה בטלית יטול את הפרה וכו' רוצה לומר ובעל הפרה יטול את הטלית ותצא זה בזה ורש"י חדא מינייהו נקט וק"ל:

תוס' ד"ה פרה שהזיקה וכו' דכל המשנה וכו'. ר"ל והכא נמי שינה בעל הטלית דאין דרך להניח טלית ברשות הרבים:

בא"ד אלא אמר ר"ת דאין אומרין תצא פרה בטלית בא לאשמועינן לא כרבי עקיבא דאמר יוחלט וכו'. ר"ל והכא נמי איירי שהפרה הזיקה טלית בקרן שמשלם חצי נזק מגופו ומיירי שאין כל הפרה שוה כי אם החצי נזק של טלית אין אומרים שיוחלט הפרה בנזק הטלית לבעל הטלית:

ד"ה ש"מ לוה ומכר נכסיו וכו' ומפרש ר"ת וכו' וקשה למאן דאמר שיעבודא דאורייתא וכו'. יש לדקדק לפירוש ר"ת מאי טעם פריך המקשה אמאן דאמר שיעבודא דאורייתא עדיפא מיניה ה"ל למפרך נמי למאן דאמר מלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי ואין לתרץ דהשתא ס"ל הגמרא דנזקין לא מקרי מלוה הכתובה בתורה משום דלית לה קצבה ולא מקרי מלוה הכתובה אלא באומר ערכי עלי שדמיו קצובים בתורה דבהדיא איתא בערכין דף ו' דמאן דאמר מלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי קאי אנזקין דדין מלוה הכתובה בתורה מוקי לה התם דהוי פלוגתא דתנאי וסתמא דהתם ס"ל דלאו ככתובה בשטר דמי וא"כ כי הוה פריך נמי אמתני' דהכא ש"מ מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי לא הוי קושיא כל כך אבל דין שיעבודא דאורייתא הוי פלוגתא דאמוראי פרק גט פשוט דף קע"ה ולכך פריך שפיר אמתני' דהכא אהנהו אמוראי דאמרי התם שיעבודא דאורייתא. אך תמיה לי דלא פריך בפרק גט פשוט למ"ד דשיעבודא דאורייתא ממתני' דערכין דס"ל דאפילו נזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה לא גבי מיורשים וכ"ש מלוה על פה וא"כ ע"כ ס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא וצריך עיון שלא מצאתי בשום מקום שום מפורש שהתעורר לזה ודו"ק:

טו.

תוס' ד"ה השוה הכתוב אשה לאיש היינו דוקא היכי דהפרשה נאמרה בלשון זכר וכו'. ר"ל אותו ענין ילפינן מהאי קרא דתנא דרבי ישמעאל שיהא אשה שוה בו כאיש אבל היכי דכתיב איש בהדיא באותו ענין לא ילפינן מהאי קרא אלא צריך יתור:

בא"ד ואמר ר"ת דדרשינן התם נגיחה למיתה וכו'. והוא ילפינן מנזקין דכתיב בהו איש כי יגוף שור וכו' כצ"ל:

ד"ה אשר תשים לפניהם וכו' וי"ל דהתם ממעט משום דלפניהם קאי אאלהים דכתיב בפרשה וכו'. ויש לדקדק מה תירצו התוס' בזה מ"מ יש להקשות ואימא כולה קרא דלפניהם למומחים הוא דאתא ומנ"ל לרבויי אשה וי"ל דא"כ ה"ל לקרא למכתביה גבי אלהים ש"מ תרתי כן נ"ל לתרץ לפי פי' ר"ת דהכא ועיין בפרק בתרא דגיטין בר"ן דתירץ קושית התוס' דהכא בע"א:

ד"ה משום חצי כופר וכו' דליקשי למ"ד פלגא נזקא ממונא וכו'. ד"ל דליקשי ליה אמאי לא תני שהמועד משלם כופר והתם אינו משלם כופר:

ד"ה הא מני רבי יוסי וכו' וי"ל דאה"נ דלר"ע נמי כופר לא הוי שיור וכו' ואי ר"ע ליתני שהתם פטור מדמי עבד וכו'. ואין להקשות השתא נמי דמוקי לה כרבי יוסי הגלילי הא רבי יוסי דריש נקי מדמי ולדות וא"כ תקשה נמי ליתני שהתם פטור מדמי ולדות דשם פרק שור שנגח ד' וה' מבואר דלפי האמת גם מועד פטור מדמי ולדות ודרשינן כי ינצו אנשים אנשים ולא שוורים:

בא"ד אלא כלומר דמצי סבר דמשלם חצי כופר ולא יסבור דרבה כרבי טרפון וכו'. ויש לדקדק אמאי לא קאמרה הגמרא הא מני ר"ט דאית ליה בהדיא חצי כופר ויש לתרץ משום דר"ט דריש נקי נקי מדמי עבד כר"ע וא"כ תקשי לך ליתני שהתם פטור מדמי עבד לכך ניחא טפי לאוקמא כרבי יוסי הגלילי:

טז.

תוס' ד"ה כולה רבי טרפון וכו' תימה דמשמע הא לשניהם לפירות פטור וא"כ תפשוט מהכא וכו'. ר"ל דלעיל פליגי רב חסדא ור' אלעזר ומספקא לה לגמרא אי פליגי במיוחדת לשניהם לפירות כקושיא דרבי זירא וכו' ואית לה לר"א דגם במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים פטור או נימא מדמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ומודה ר"א דבמיוחדת לפירות ולא לשוורים חייב ולא איירי ר"א אלא במיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים ומאי מספקא ליה הא ר"א גופיה קאמר הכא כולה רבי טרפון היא וכו' ומוקי לה לפי גירסא זו דוקא במיוחדת לפירות לחד ולא לזה ולא לזה לשוורים מכלל דבמיוחדת לשניהם לפירות פטר ר"א ולגירסת הספרים קשיא איפכא דמדקחשיב הכא הצד הניזק אפילו במיוחדת לשניהם לשוורים וחייב כ"ש דמחייב במיוחדת לשניהם לפירות א"כ ודאי לא פליגי:

ד"ה ראוי לה אין וכו' אין להקשות דלמא הא דקאמר מועד היינו לשלם מן העלייה וכו'. ויש לדקדק אמאי לא הקשו התוס' קושיא זו אמקשה דלעיל דפריך מדקתני השן מועדת וכו' וי"ל דלעיל דייק מרישא דקתני תמים וכו' הבהמה אינה מועדת לא ליגח וכו'. ולשון תמים לא שייך למיתני כי אם לענין חצי גזק ולא לענין לשלם מן העלייה וק"ל:

טז:

תוס' ד"ה ר"א אומר וכו' ואומר ר"ת דהתם בקשורים בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו ועוד י"ל דלענין זה קאמר התם דיש להם תרבות שאין להם להורגם וכו'. כנ"ל להגיה דתרי תירוצים הם (ועיין שם בתוס' דסנהדרין):

יז.

ד"ה והאמר מר גדול תלמוד תורה וכו'. ובשאלתות דרב אחאי גאון וכו' וצ"ע דלגירסא של השאלתות משמע הא דקאמר לא פשיט לן וכו' לא לענין קיים או לימד דהכא קאמר אלא ר"ל דלא אמר שמעתתא קודם שהניח תפילין וע"ז פריך הגמרא והא אמר מר וכו' וא"כ יש להקשות מה ענין זה להכא דשמעתין וק"ל וכבר הארכתי בזה בדרך לימוד הישיבה: