מהר"ם על הש"ס/בבא קמא/פרק ג

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

כז.

תוס' ד"ה ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא וא"ת ונחזי אי דמי רדיא וכו'. ולספרים דגרסי בפרק הפרה ואי ליתנייהו להנהו זוזי וכו' רוצה לומר דלאותה הגירסא משמע דכי ליתנייהו להני זוזי ממש אפילו אית ליה זוזי אחריני מצי אמר ליה שקול כדך בזוזך אם כן איך יתישב הכא דבשלמא בהאי גיסא כשהתנה ליתן ליה חביתא וכבר נתן מעות למוכר והמוכר אמר לא מכרתי לך אלא כדא דאין צריך ליתן לו אלא כדא אתי שפיר דאיצטריך לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא דאי אמרינן אזלינן בתר רובא היה חייב ליתן לו חביתא דלא מצי למימר ליה שקול כדך בזוזך דאיירי דעדיין איתנייהו הני זוזי של המקח ביד המוכר לכך איצטריך שפיר לאשמועינן דאפ"ה לא יהיב ליה אלא כדא אבל לאידך גיסא אם התנה לתת לו כדא והקנה לו בסודר ונתחייב חלוקה לתת לו דמים שיכול הלוקח לומר לא אתן לך הדמים אם לא תתן לי החביתא דקרי ליה לחביתא כדא מאי איצטריך לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא הא בלאו הכי יכול לומר שקול כדך בזוזך אפילו אית ליה זוזי ללוקח הואיל וליתנייהו הני זוזי ממש דהכא לא שייך לאוקמי דאיתנייהו הני זוזי ממש ביד לוקח דבאיזה זכות יכול המוכר לזכות במעות המיוחדי' שנוכל לומר עליהם שהן ממש דמי המכר לכך פירשו התוס' דלעולם צריך לאוקמי כגון שיש ללוקח מעות המכר ממש וכגון שהקנה למוכר אגב קרקע שמעות נקנין אגב קרקע דוקא ולא ע"י קנין סודר דאין מטבע נקנין בחליפין ולכך שייך שפיר לומר דאיתנייהו ללוקח הני זוזי וק"ל:

כז:

גמרא בשלמא לשמואל כשמעתתיה אלא רבא לימא כשמואל ס"ל וכו' יש לדקדק מאי קשה למקשה הא כי היכי דלשמואל אתי ליה שפיר משום דלשמואל מוקי ליה למתני' דקתני פטור באפילה וההוא עובדא הוה באורה הכי נמי יתורץ לרבא לומר דכשינויא דרב ס"ל דמוקי מתני' בממלא וההוא עובדא לא הוי בממלא או כשנויא דר' יוחנן דמוקי למתני' בקרן זוית וההוא עובדא לא הוי בקרן זוית וצריך לומר דה"ק הוה עובדא בנהרדעא וכו' ד"ל בממלא דאלעיל מיניה קאי וקים ליה לגמרא דהנהו תרי עובדי הוו בממלא ואפ"ה מחייבי שמואל ורבא להכי פריך בשלמא שמואל כשמעתיה דמוקי מתני' באפלה והא באורה ס"ל דחייב אפילו בממלא אלא לרבא וכו' אלא שלפי זה דצ"ל דשמואל מחייב באורה אפילו בממלא ואפי' בנתקל והואיל דאיכא סברא לחייב בממלא אפילו בנתקל כל שכן דסברא לחייב בשובר בידים וא"כ מאי קאמר רב פפא לעיל מתניתין לא דייקא אלא אי כשמואל אי כרבי יוחנן דאי כרב מאי איריא נתקל אפילו שובר נמי מאי פריך הא כיון דשמואל מחייב בממלא אפילו בנתקל סברא הוא דרב לחייב לכל הפחות בשובר בידים דבשלמא בלא פירוש זה דלעיל הוה אתי לן שפיר דנוכל לתרץ דאין סברא כלל לחייב בממלא אפילו בשובר בידים ולכך אמר רב פפא דאין לוקמי מתני' בממלא כרב דא"כ מאי אריא מתני' דקתני נתקל אפילו שובר נמי ומסברא קאמר אבל השתא לפי פירוש זה קשה ונראה דלפי מה דס"ל לגמרא דאיבעי לי' לעיוני ס"ל לרב פפא דלרב דמוקי למתני' באורה ובענין שרואה את הכד בר"ה אלא דאיירי בממלא כל ר"ה אין סברא לדידיה לחלק בזה בין שובר לנתקל דאי שובר חייב הוה נמי לחייביה לנתקל משום דבעי לעיוני ומאיזה טעם יש לפוטרו וכיון שאתה פוטר לנתקל ע"כ צריך אתה לומר דמה הוא פטור שאפילו רואה הכדים או החביות בשעה ששוברן היה פטור משום דבעל החביות פשע במה שמילא כל ר"ה ומאי הוה ליה למעבד אם כן מטעם זה שובר נמי פטור אבל לשמואל ורבי יוחנן דמוקי לה לפטורה דמתני' דאיירי בענין שא"א להנתקל לראות החביות כגון באפילה או בקרן זוית ולא פטרי אלא מטעם שלא ראה אותה ע"כ אי אפשר לפוטרו אלא בנתקל דאי שובר במזיד בידים אם כן על כרחך ראה אותה וא"א לפוטרו ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמאי פטור אבעי ליה לעיוני וכו' וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשותא לסגויי וכו' עיין לעיל דף כ"ד דרבא לית ליה הא דאמר ריש לקיש שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה מטעם דכל המשנה וכו' אלא ס"ל לרבא דחייבת דאמר כי אית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשות:

ד"ה ושמואל אמר באפילה שנו וכו' ונראה לדקדק דאדם המזיק דפטור באונס שהוא כעין גנבה וכו' כצ"ל:

בא"ד וכן מוכח בפרק הגוזל עצים וכו' דפריך למאן דפטור בחנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח וכו' כצ"ל:

בא"ד אלמא ס"ד דמקשה אפי' בחנם חייב וכו' התוס' קצרו במקום שהיה להם להאריך וזה לשונם פרק האומנין דף פ"ב ד"ה וסבר ר"מ וכו' וכן משמע פרק הגוזל קמא דפריך למאן דפטר וכו' השתא מה היתה סברתו של המקשה שהוא כנושא שכר אע"פ שעושה בחנם אי סבר דחשיב פושע אמאי תולה אותו בנושא שכר הל"ל משום שהוא פושע ואי סבר שדומה לגנבה ואבדה ואעפ"כ חייב כדין אדם המזיק מאי מתרץ אימא מפני שהוא נושא שכר ואי דומה לגנבה ואבדה בלא שכר נמי ליחייב כדין אדם המזיק ואי המתרץ מדמה ליה לאונס גמור א"כ נושא שכר נמי ליפטר אלא ודאי אדם המזיק פטור כעין גנבה וחייב כעין אבדה והנה מדמה ליה להמקשה קלקול שחיטה דאומן לכעין אבדה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור דהוי כעין גנבה עכ"ל:

כח.

גמרא ת"ש הממלא חצר חברו כדי יין וכו' משבר ויוצא משבר ונכנס וכו'. ויש לדקדק אמאי פריך המקשה הא ודאי ממלא חצר חברו כדי יין הוה ליה במקום פסידא ואפילו ברה"ר כדפי' רש"י לקמן בסמוך את"ש שמקשה ממתני' דהמניח את הכד ברה"ר וכו' דממלא הוי מקום פסידא ואפילו לפי' התוס' דפליגי ארש"י וס"ל דלא חשיב ממלא ברה"ר מקום פסידא משום דאדם יכול להקיף ברה"ר מ"מ בחצר מודו דהוי מקום פסידא וא"כ מאי פריך המקשה הכא מממלא חצר חברו כדי יין וכו' הא הוי מקום פסידא ובמקום פסידא כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה וי"ל דס"ל למקשה דבממלא לא הוו מקום פסידא אלא מקום היציאה שאינו יכול לצאת מביתו ומדקתני משבר ויוצא משבר ונכנס משמע שיכול לשבר אפילו שלא במקום היציאה דאל"כ ל"ל למתני משבר ונכנס אלא ר"ל משבר ויוצא משבר ונכנס כאלו אמר משבר והולך אנה ואנה בכל מקום שירצה אלמא דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו שלא במקום פסידא ולכך אצטריך המתרץ לשנויי גם הכניסה ואמד משבר ויוצא לב"ד משבר ונכנס להביא זכיותיו דגם הכניסה היא לצורך ומקום פסידא וק"ל:

תוס' ד"ה משבר ויוצא אע"ג דלעיל אמרי' שהיה לו לשמטו וכו'. ר"ל אפילו לפי סברת המקשה הוה ס"ל במועד שאינו במקום פסידא אמרי' דהיה לו לשומטו כמו שכתבו התוס' בדבור שלפני זה:

ד"ה טעמא דנתקל וכו' ולא דמי לחצר וכו'. ר"ל דאפילו לפי שינויא דלעיל דמשני דמשבר ויוצא לב"ד וכו' היינו משום דהוי כמקום פסידא דאין לו מקום לצאת. א"כ ש"מ בממלא הוי מקום פסידא לא דמי דבחצר אינו יכול להקיף ולכך הוי מקום פסידא אבל בממלא רה"ר יכול להקיף ברה"ר ולכך לא מקרי מקום פסידא:

ד"ה לא בשיכולה להציל וכו'. אפילו דין אינו דאל"כ תקשה עכ"פ למאן דאמר דאפילו שלא במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה וק"ל:

ד"ה אי הכי מה שנתן נתן אמאי ולא גרסינן אמאי שלו לא הגיע כצ"ל. ור"ל דלא פריך אלא אדרך השני שנותן הוא דיחזור ויזכה בו אבל הדרך הראשון לא יוכל להחליפו בשני כדמשמע דהשני נקרא דרך עקלתון:

כח:

ד"ה אמר רבה וכו' ומפרש התם האי כדיניה והאי כדיניה ואין לומר דנתכוין להורידם דהכא הוי פושע טפי וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דקסבר רבה כי היכי דאמרינן התם וכו'. ר"ל לעולם רבי יהודה ס"ל דנתקל פושע הוא והא דפוטר אותו התם בשבועה ולא מחייב ליה בתשלומין היינו משום תקון העולם פטרוהו מתשלומין אלא שנשבע שלא שברה במתכוין או בפשיעה גמורה:

כט.

ד"ה מדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי וכו'. ובשעת נפילה נמי פליגי מדקתני מודים חכמים וכו' א"כ לא פליגי כלל. יש לדקדק מהאי טעמא הוה נמי להו להתוס' להכריח דלא פליגי בשעת נפילה לחוד דא"כ אי חכמים מודים ברוח מצויה ור"מ מודה בשאינה מצויה לא פליגי כלל ר"ל דאי פליגי בשעת נפילה לחוד אתי שפיר ומודים וכו' ר"ל דפליגי בנתקל דרבנן סברי להו דאינו פושע ולכך פטרי ור"מ ס"ל דנתקל פושע וחייב לכך קאמר ומודים חכמים באבנו וסכינו וכו' ברוח מצויה דפושע הוא דאע"פ שלא היה לו פנאי לסלק חייב ומודה ר"מ במעלה קנקנים וכו' ונפלו ברוח שאינה מצויה דה"ל נפילת אונס שהוא פטור אבל אי פליגי בלאחר נפילה לחוד ובמפקיר נזקיו אם מודים חכמים ברוח מצויה משום דמפקיר נזקיו לאחר פשיעה חייב ור"מ מודה ברוח שאינה מצויה א"כ במאי פליגי ותירצו התוס' דבברייתא איכא למימר דפליגי בתרוייהו ובתר טעמא וכו' דהשתא אתי שפיר ומודים דלא פליגי אלא בנתקל דרבנן פטרי בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה ובמפקיר נזקיו משום דה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ור"מ מחייב בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה במפקיר נזקיו משום דס"ל דנתקל פושע וא"כ ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ובאבנו וסכינו שנפל ברוח מצויה דהוי פשיעה אפילו רבנן מודים דחייב בין בשעת נפילה בין אחר נפילה ובנפלו ברוח שאינה מצויה אפילו ר"מ מודה דפטור בין בשעת נפילה בין אחר הנפילה משום דה"ל מפקיח נזקיו לאחר נפילת אונס אלא שיש לדקדק לפי תירוץ דתוס' דמשני דבלא מתני' הוה אמינא דברייתא פליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה בחד טעמא בנתקל אי הוי פושע או לא דא"כ למה ליה להמקשה להאריך ולומר מדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי בשלמא לאחר נפילה משכחת וכו' אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה וכו' הא בלא מתני' היה יכול להקשות קושיא זו משום דהא אפי' בלא מתני' ע"כ פליגי בברייתא בשעת נפילה ובלאחר נפילה ובחד טעמא דהיינו בנתקל אי הוי פושע והיה יכול להקשות בגמרא היכי משכחת לה דפליגי בשעת נפילה בנתקל אי הוי פושע וצריך להתיישב היטב בדבר וק"ל: