מהר"ם על הש"ס/בבא קמא/פרק ו

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

נה:

שם תוס' ד"ה מאן תנא וכו' דמשמע ליה דמתני' במועד לחודיה איירי מדנקט צאן. יש לדקדק כיון דרבי מני ג"כ הרגיש בדקדוק דמתני' דנקטא צאן ולא נקטא שור כדדייק רבה בסמוך אלא דרבי מני הוה ס"ל דמשום הכי נקט צאן דליתא גבי תם ולאשמועינן דדוקא מועד סגי ליה בשמירה פחותה ולא תם א"כ מאי קאמר רבה בסמוך מתני' נמי דיקא דהטעם הוי משום דהתורה מיעטה בשמירתה אבל מועד דקרן לא מדנקט במתני' צאן ולא נקט שור הא רבי מני נמי הוה ידע דקדוק זה ושני ליה דלהכי נקט צאן לאשמועינן דתם לא סגי ליה בשמירה פחותה וא"כ מאי דייק רבה ויש לתרץ דרבה דייק הכי דאי לאפוקי תם אתא לאשמועינן ליתני שור המועד מ"ש דנקט צאן אלא משום דליתא גבי קרן אלא שן ורגל וק"ל:

נו.

ד"ה אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה וכו' וההיא דאשקול עליה בדקא וכו' התוס' קצרו במקום שהיה להם להאריך דלא פטר התם אלא כשמת בכח שני אבל בכח ראשון הוי כאלו המיתו בידים ולכך מדמהו לזורק חץ ותריס בידו אפילו קדם הוא ונטלו פטור דטעמא דפטור התם הוי משום דבשעת זריקת החץ לא היתה ראוי להמיתו משום התריס שהיה בידו א"כ אמאי קא מחייבת אנטילת התריס מידו בההיא שעתא לא היה אלא גרמא בעלמא ולכך פטור ה"נ באשקיל עליה בדקא דמיא ולא היה ראוי למות בכח ראשון אלא בכח שני שפירש כפתו והביאו לשם ופטור דאמה מחייבת ליה אי אשעת הבאה והנחה בההיא שעתא לא היה ראוי למות דהא עדיין לא היו המים כאן ואי אשעת מריצת המים דאשקיל עליה אה"כ בההיא שעתא לא הוה אלא גרמא בעלמא כיון דלא מת אלא בכח שני וק"ל:

ד"ה אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם וכו'. דאל"כ למה לא יחזיר חבריה מה שקבל מהנתבע שלא כדין מאחר שנתברר דעדי שקר הן ולכך תירץ שאין לחבריה מה לשלם וכו' או שאין אנו יודעים ולא נתברר שהן עדי שקר וכי תימה מאי אתא לאשמועינן דפטור פשיטא דהיאך יתחייב מאחר שאין אנו יודעים שהם עדי שקר וי"ל דאתא לאשמועינן דאפ"ה חייב בדיני שמים וק"ל:

ד"ה פשיטא אם לא יגיד וכו'. וי"ל דה"ק קרא וכו' והמשך דברי התוס' כך הם כשעובר שבועה בדבר שאפילו בלא שבועה היה נשיאות עון אז כשהשביעוהו שיגיד ועבר על שבועתו חייב קרבן שבועה אבל כשעבר על השבועה בענין שלא היה בו נשיאות עון בלא שבועה אז אפילו שעבר על השבועה אינו חייב קרבן ואח"כ מפרש ובאיזה אופן הוא דבר שיש בו נשיאות עון בלא שבועה היינו דוקא כשאומר בב"ד וכו' ואז אם הב"ד השביעוהו על העדות ועבר על שבועתו חייב קרבן שבועה אבל חוץ לב"ד אפילו אמרו אין אנו יודעים אין כאן נשיאות עון שהרי הוא יכול לחזור ולהעיד ולכך ג"כ אפילו שהשביעוהו חוץ לב"ד על העדות ועבר על השבועה ואמר שאינו יודע אינו חייב קרבן שבועה:

ד"ה בההיא הנאה וכו' והכי מוקי לה סוגיא דאלו מציאות כי נראה דרבה קבלה מרב יוסף וכו' וה"פ ההיא דאלו מציאות וכו'. כונת התוס' בזה הוא משום דהכי איתא התם פרק אלו מציאות דף ל"א דפריך אברייתא זו דקתני אין לי אלא לביתו וכו' ה"ד אי דמנטרא פשיטא אי דלא מנטרא אמאי לעולם דמנטרא והא קמ"ל דלא בעינן דעת בעלים כדר' אליעזר והשתא אי הלכה כרבה קשיא תרתי מסוגית המקשה דפריך אי דמנטרא וכו' אי דלא מנטרא אמאי דמשמע דבעי שמירה כמו ביתו דהיינו כשומר שכר וגם תקשה מהמסקנא דמוקי לה כרבי אליעזר כדמוקי לה הכא לרב יוסף ותרי קושיות הללו מתרצין התוס' הא דמוקי לה כר' אליעזר לא קשיא דרבה נמי קבלה מרב יוסף וכו' וסוגית לשון המקשה נמי לא קשיא דה"פ אי דמנטר לרב כדאית ליה וכו' כך נ"ל המשך דברי התוס' ראל"כ תרי שינויי דתוס' למה לי:

בא"ד וא"כ באלו מציאות גבי מה יהא בדמים וכו' פי' דשם גבי מצא אבדה תנן דבר שאין עושה ואוכל ימכר מה יהא בדמים ר' טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן וכו' ר"ע אומר לא ישתמש לפיכך וכו' ופריך בגמרא אבל לא נשתמש בהן אם אבדו פטור לימא תהוי תיובתא דרב יוסף וכו' א"ל רב יוסף בגנבה ואבדה כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי באונסים דשואל ר"ט סבר שרו רבנן לאשתמושי בגויה והוי ליה שואל עליהו ור"ע וכו' וא"כ צ"ל דלרב יוסף משום היתר תשמיש נעשה שואל ולרבה לא הוי אלא שומר שכר ואם כן אתי רב נחמן דפרק המפקיד כרבה ואין לומר דהתם מודה רב נחמן וכו' דאין זו סברא דמשום שני סברות וכו' לא יעשה בשביל כך שואל ר"ל אי אמרת בשביל היתר תשמיש לחוד לא נעשה שואל א"כ אין סברא לומר דמשום שיש עוד שם דבר שכירות דבשבילו נעשה שומר שכר כגון פרוטה דרב יוסף נימא דבשביל זה נעשה עתה שנתוסף עליה הנאת היתר תשמיש שואל זה אין סברא מידי דהוה שנותן לו שכר כפול וכי בשביל כך נעשה שואל אלא ודאי מ"ד דנעשה שואל צ"ל דמשום היתר תשמיש לחוד נעשה שואל מטעם דבשעת היתר תשמיש נעשה שואל המעות מהבעלים להשתמש בהן וא"כ שמע מינה דרב נחמן לא ס"ל כר"י אלא כרבה:

נז.

בא"ד לכך נראה דרבה לא יעמיד כלל פלוגתייהו וכו' ופלוגתייהו כדשמואל וכו' פי' דהוי כאלו התנה עמו שאם יאבד המשכת אע"ג שההיא קתא דמגלא אבד כל מה שהלוה עליו אע"ג דאינו אלא שומר חנם עליו ולפי זה צ"ל דמתני' דקתני המלוה על המשכון ש"ש הוא אתיא דוקא כר"ע ואיירי נמי בכה"ג שנתן לו למשכון קתא דמגלא והלוה עליה אלפא זוזי אבל לשון מתני' רקתני שומר שכר דחוק קצת לפי זה וק"ל:

בא"ד ורב יוסף כי אוקי פלונתייהו כדשמואל לא קאי ר"א כוותיה וכו' פי' דרבי אליעזר פוטר את המלוה כשנאבד המשכון מכל וכל אף מדמי המשכון א"כ צ"ל דס"ל דהוי שומר חנם דלרב יוסף דאית ליה דהוה שומר שכר הוה ראוי לחייבו עכ"פ דמי המשכון שאבד דהיינו דמי הקתא הואיל וש"ש הוא ודו"ק:

ד"ה כגון שטענו וכו' אך בההוא ק"ו דאין עליו תשובה קשה דבפ' השואל מסיק עלה דקסבר האי תנא לסטים מזויין גזלן הוא וכו'. ר"ל דבשלמא בשמעתין דמתרץ התרצן קסבר האי תנא קרנא בלא שבועה וכו' מתורץ הכל אבל בפ' השואל דמתרץ דקסבר האי תנא לסטים מזויין גזלן א"כ קשה ומה בכך וכו':

נח.

ד"ה א"נ מבריח וכו' ורבינו גרשון פסק בתשובה וכו'. ר"ל דרבינו גרשון נמי ס"ל דבמקום שהפסד מבורר אין לו דין מבריח ארי ורש"י ס"ל דזה מקרי מבריח ארי:

נח:

גמ' ותלתא תלתא בקינא הוו קיימו וכו' זיל הב ליה תלתין ותלתא ותילתא פירוש כל השלשה היו שוי מאה זוזי וההוא גברא קץ חד מינייהו ולכך פסק שישלם לו בעד הא' תלתין ותלתא ותילתא דהיינו השליש ממאה זוזי:

תוס' ד"ה שמין בית סאה וכו' ונראה לפרש דשמין בית סאה דקתני היינו בית סאה הנאכל כו' והא דקתני כמה היתה לשון נקבה קאי אשדה (ועיין בתוס' פרק השואל דף צט ע"ב):

בא"ד ואע"ג דקתני במתני' בית סאה באותה שדה לרבי ינאי לא לשיעורא נקטיה וכו' והא דמקשו התוס' לישנא דמתני' לרבי ינאי טפי מדלחזקיה דאמר קלח בס' קלחים משום דלחזקיה יש ליישב שפיר לישנא דמתני' דקתני בית סאה באותה שדה דר"ל סאה בס' סאות וה"ה אם אכלה חצי סאה שמין בששים חצאי סאין והיינו כדחזקיה דאמר לעולם משערין במה שאכלה משערינן כמותו אבל לרבי ינאי דאמר תרקב בס' תרקב ותרקב הוא חצי סאה ור"ל אפי' אכלה סאה לא משערינן בס' סאין כמותה אלא משערין חצי סאה דהיינו תרקב בפני עצמו דהיינו חצי סאה בס' כמותה דהיינו תרקב בשלשים סאין וחוזרין ומשערין חצי סאה השנית ג"כ בענין זה וכן אם אכלה פחות או יתר מזה לעולם משערינן הצי סאה בס' חצאי סאה ולעולם לא מצינו דמשערין בסאה שלימה א"כ לא הוי למנקט במתני' שמין בית סאה וכו' וק"ל:

נט.

ד"ה אכלה סמדר וכו' ודוקא בסמדר דענבים פעמים שאלו מתקלקלים וכו'. ר"ל דסמדר יש לו תרתי לטיבותא חדא דגדול הוא וחשוב כפרי גמור ועוד הדורך ענבים שלפעמים אלו מתקלקלים ואלו נצולים משא"כ בחזיז דהוי תרתי לגריעותא בהפוך בסמדר ולכך מצי סבר רבי יהושע בחזיז או כרבי יוסי הגלילי דנידון במשויר שבו או אפילו כרבנן דכיון דקטנה היא ולא משערינן ליה אלא כאשר היא עכשיו ומשערין אותה אגב שדה כמה היתה יפה וכו' ובתבואה גדולה וכו' יסבור דנידון כמשויר שבו הואיל וגדולה וחשובה כמו סמדר בענבים אלא שדרך תבואה שמתקלקלת כולה ולכך נידון כמשויר שבו א"נ בתבואה לא קנסו וכו' דאינו חשובות כ"כ כמו ענכים ולכך [לא] ס"ל לר' יהושע דנידון כמשוייר שבו אלא שמין אותה כמה היתה יפה וכו' וק"ל:

בא"ד ונראה דאע"ג דאמר ר' יהושע רואין אותן וכו'. מ"מ שמין אותן אגב שדה ור"ל רואין כאלו היו ענבים עומדים ליבצר ושמין כמה היתה שדה זו שוה כשעומדין עליה ענבים ליבצר וכמה היא שוה עכשיו כשאין בה שום ענבים:

ד"ה ומאי ניהו כו האיך דסליק וכו'. ואי בעידית לחודיה פליגי וכו' דאין חייב לקנות כו'. דר"ל דר"ע מחמיר טפי משום דלר' ישמעאל דס"ל דבניזק שיימינן ואי אית ליה למזיק עידית ובינונית וזיבורית וזיבורית דמזיק הוי כעידית דניזק א"צ המזיק ליתן מעידית שלו אלא מזיבורית שלו מאחר שהן טובים כל כך כעידית דניזק אבל לר"ע דס"ל דבמזיק שיימינן מחויב המזיק ליתן לו דוקא מעידית שלו ואין לומר דלעולם איכא צד דרבי ישמעאל מחמיר טפי כגון דעידית דמזיק לא שוו אלא כזיבורית דניזק דמחוייב המזיק לקנות קרקעות שיהו שוין כעידית דניזק וליתן לו אבל לר"ע דמיקל א"צ לקנות אלא יהיב ליה מזיק מעידית שיש לו זו אין סברא אלא דאף לר' ישמעאל א"צ לקנות עידית דניזק ולא פליגי ר' ישמעאל ור"ע אלא כשהזיבורית דמזיק הוו כעידית דניזק דלרבי ישמעאל יהיב ליה זיבורית דבניזק שיימינן ולר"ע חייב ליתן מזיק עידית דידיה דבמזיק שיימינן וע"ל בפ"ק:

ד"ה ר"ש בר יהודה וכו' אבל בהדי פגין ובוסר שייך לכוללו שפיר וכו'. דברי תוס' הללו צריכין ביאור דמ"ש אם כולל סמדר עם לולבין או עם פגין הא בסיפא נמי ה"ל למיתני סמדר לחוד דרואין כאלו עומדין ליבצר ואנא אמינא דכ"ש פגין ובוסר. ונראה דבשלמא בסיפא דמלתא בתר דקתני דבלולבים גם ר"ש מודה לדברי חכמים דשמין כמה היתה יפה וכו' אי הוה קתני אבל סמדר רואין כאלו הן ענבים וכו' היה צריך ליתן טעם מה נשתנה לר' שמעון סמדר מלובלין לכך כוללן עם פגין ובוסר לומר דמש"ה בסמדר רואין כאלו הן ענבים דכבר גדלו וחשובים כפגין ובוסר אבל ברישא דמלתא דקתני בד"א ר"ל דשמין כמה היתה יפה לא צריך עדיין ליתן שום טעם לדבריו דלמה שמין כמה היתה שוה דהא חכמים דלעיל מיניה עדיפא מיניה סבירא להו דבכל ענין שמין כמה היתה שוה וכו' אפילו היו גדולים יותר מסמדר ולכך אי ס"ד דר"ש ס"ל דבסמדר שמין כמה היתה שוה לא ה"ל למתני לולבין אלא סמדר לחוד וכלל הדבר דארישא דמלתא א"צ שום נתינת טעם אבל אסיפא דמלתא צריך שפיר נתינת טעם וק"ל:

ד"ה אונס אינו משלם וכו' דתנא דמתני' דהתם חייש לכחש גופנא מדקתני שהאונס נותן את הצער ומפתה פטור וכו'. ויש להקשות דלעולם אימא לך דצער ר"ל צער השרת בתולים ומה שהמפתה פטור מאותו צער משום דנבעלת ברצון ולכך פטור מאותו צער שסופה להבעל ברצון תחת בעלה ולהצטער תחת בעלה אבל במאנס חייב בצער ולא אמרינן סופה להצטער תחת בעלה לפי שאינו דומה נבעלת ברצון לנבעלת באונס וצריך לומר דבצער השרת בתולים אין סברא לחלק בין נבעלת באונס לנבעלת ברצון דהא אנו רואים דרוב קטנות חולות מזה אפי' בנבעלת ברצון וק"ל:

ד"ה לבתה הרוח כו' דלבתו הרוח דמתני' כו' וכן משמע לישנא דכולן ובאין בליבויו כדי ללבותו ולא ברוח בפני עצמו וכו' משום דאי היה ברוח בפני עצמו ללבותו היה האחרון חייב דברוח מצויה איירי כמו שפירשו התוס' בדבור שאחר זה:

ס.

ד"ה רב אשי אמר וכו'. אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי לכך הכא לא אקרי מבעיר כן נראה לי להגיה וכן מצאתי בתוס' ישנים וכן הוא בהר"ן ורוצה לומר דבשלמא לענין שבת הגרמת זרייה מקרי שפיר מלאכת מחשבת דהכי היא לעולם מלאכת הזרייה שזורין על יד הרוח אבל לענין נזיקין שיהא נקרא מבעיר אש לא נקרא מבעיר אלא כשהוא לבדו מבעיר האש בלתי שום סיוע מזולתו אבל כשהרוח מסייעו לא מקרי מבעיר הוא לבדו אלא גורם והיינו ר"ל במה שאמר אבל עושה מעשה זרייה בפני עצמו ר"ל לבדו בלתי שום סיוע לא מקרי דהא הרוח מסייעו ולא מקרי שהוא עושה מעשה זרייה לבדו הלכך ה"נ לא מקרי הכא מבעיר לבדו אלא גורם וכו':

סא.

גמרא מאן תנא אמר רבא רבי אליעזר היא דתנן רבי אליעזר אומר וכו'. כצ"ל ובפירוש רש"י רבי אליעזר במתני' לקמן מתני' היא בסמוך:

תוס' ד"ה אלא למ"ד טמון באש וכו'. אבל תרי קראי למה לי דלמאן דאמר לאחלופי אע"פ שאם לא הוי עדשים היו צריכין לשאול אם מותר ליטול שעורים ע"מ לשלם דמים וכו':

ד"ה ולא אבה לשתותם וכו' ומכאן קשה לפי פירוש הקונטרס וכו' מדברי התוס' נראה דאינהו מפרשים דעת המאן דאמר טמון באש קמבעיא ליה דאדין דאורייתא איבעיא להו לא על מעשה שבא לפניו ולכן פרכא הגמרא שפיר מאי ולא אבה דוד לשתותם אלא שגם לפירוש התוס' יש להקשות אמקשה גופיה דמנא ליה לפרש דקא מבעיא ליה אדין דאורייתא דלמא אמעשה שבא לפניו קא מיבעיא ואתא שפיר קרא דלא אבה דוד לשתותם ויש לתרץ דלפי פירוש התוס' אתי שפיר דס"ל להמקשה דע"כ אדין דאורייתא קמבעיא ליה דאי בשרפו אנשיו גדיש איירי א"כ ממה נפשך במאי קא מיירי אי איירי כגון ששרפו לצורך המלחמה ולהצלתם היינו דין מציל עצמו בממון חבירו דקאמר רב הונא דלעיל ומאי אריא דאטמון דקא מבעיא ליה אפילו גדיש עצמו נמי ואי שלא לצורך המלחמה שרפוהו אין החיוב והפטור על דוד כי אם על המזיקים ומאי ולא אבה דוד לשתותם דלא רצה להפטר שייך הכא וק"ל:

ד"ה דרך הרבים מאן תנא ר"א היא אמתני' קאי וכו'. ר"ל הא דקאמרה הגמרא דתנן ר"א אומר שש עשרה ר"ל אמתני' דלקמן בסמוך קאי דקתני בה מחלוקת התנאים וזה ר"ל הגמרא במאי דקאמר ר"א היא דתנן וכו' וכ"ת א"כ דהאי מתניתין היא גופא דברי ר"א בסמוך א"כ תרתי למה לי לכך קאמר וסתם ואחר כך מחלוקת היא וכו':

סב.

ד"ה שאיני משלם אלא דמי שעורין וכו' ובסמוך מדמי להו נמי לנותן דינר זהב לאשה וכו' משמע דהיינו מדליק בתוך שלו וכו'. ר"ל דמדליק בתוך שלו הוה דומה למוסר זהב וכו' דלא ידעת בו שהוא של זהב אבל מדליק בשל חברו אינו דומה למוסר זהב לאשה וכו' דהתם לא ידעה אבל הכא הא קא חזי ליה וק"ל: