מהר"ם על הש"ס/בבא קמא/פרק ה

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מו.

תוס' ד"ה זו דברי כו' והך דהכא איכא לאוקמי בעומדת באגם לר"ע דקאמר יוחלט השור אבל לר' ישמעאל וכו'. ר"ל דבשלמא לר"ע דס"ל יוחלט השור לניזק ואין לו פרעון אחר איכא לאוקמי הכא בעומדת באגם ואין שום אחד מוחזק בשור המזיק ולכך יחלוקו לסומכוס אבל לר' ישמעאל דמצי לסלוקי בזוזי א"כ אפי' אי עומדת באגם מה בכך הא אין הניזק משתלם מן השור דוקא דמצי לסלוקי בזוזי והמעות הן ביד המזיק והוא מוחזק בהן ובפרק השואל משמע דבמוחזק לא אמר סומכוס יחלוקו:

ד"ה ואפי' ניזק אמר ברי כו' וא"ת והא מחויב שבועה וכו' שזה מודה במקצת בנזק הפרה וכו'. נ"ל דלאו דוקא קאמרי התוס' שזה מודה בנזק הפרה דהא ע"כ צ"ל דבנזק הפרה איכא עדים דאל"כ היי ליה מודה בקנס ומודה בקנס הוא פטור דהא בתם איירי מתני' אלא ר"ל דהוי כאילו מודה בנזק הפרה ובנזק הולד אומר איני יודע משום דקי"ל פ"ק דב"מ האומר מנה לי בידך ויש לו עדים על חמשים ועל חמשים אין לו עדים והוא כופר שהוא נשבע משום שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ואם כן כשיש כאן עדים על חצי התביעה ועל מקצת השנית אומר איני יודע הוי ליה גם כן מחויב בשבועה וא"י לישבע וק"ל:

מו:

גמ' א"ר שמואל בר נחמני מנין שהמוציא מע"ה שנאמר מי בעל דברים יגש וכו' מתקיף לה רב אשי הא למה לי קרא סברא הוא וכו' יש לדקדק מה פריך רב אשי למה לי קרא סברא הוא הא קמן דסומכוס ס"ל דיחלוקו ועוד נימא דקרא אתא אפילו היכא דאיכא רובא נגד החזקה כההיא דרב ושמואל דלעיל דרובא דאינשי לרדיא זבני דליכא למימר סברא הוא דהא חזינן דס"ל דאזלינן בתר רובא ואשמועינן קרא דאפ"ה אמרי' המע"ה כדשמואל ויש ליישב בדוחק משום דקרא לא משתמע דאיירי בממון המוטל בספק דקרא לא איירי בממון כי אם בבעלי דינים וקאמר מי שהוא בעל דברים התובע יגיש ראיה אליהם ולכך פריך רב אשי למה לי קרא דלענין תובע ודאי סברא הוא וק"ל:

תוס' ד"ה מידע ידיע דשותפין אית ליה פירוש שיש לנו להעמיד וכו' משום דקשה לתוס' הא עכ"פ ספק הוא א"כ לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין נימא דבעל הפרה ישלם רביע שהוא ודאי חייב ואידך רביע יחלוקו וישלם חציו של אידך רביע לכך כתבו פי' שיש לנו להעמיד וכו' ומודה סומכוס בזה:

מז:

ד"ה אימא סיפא וכו' וא"ת בבא דהכניס שורו וכו' לא יהא אלא חצר השותפין כו'. הוה מצי לשנויי דבבא זו נמי א"ש ואתיא כר"ט וכהכניס שלא ברשות הוי קרן בחצר הניזק ומשלם נ"ש הא ברשות אינו משלם נזק שלם משום דהוי כחצר השותפין אלא דלא רצה לאוקמי מתני' כר"ט ודו"ק:

מח.

ד"ה אע"ג דאמר מר וכו' וי"ל דה"ק וכו'. ר"ל דבקושית התוס' הוה ס"ד דלא ילפינן מאיש בור ולא שור כי אם פטורה דבעל השור ולא פטורה דבעל חצר לכך הקשו התוס' דלמה ליה לאתויי קרא דאיש בור וכו' דכ"ש אי לא הוה ממעטינן שור שהיה ראוי לפטור את בעל החצר וכו' אבל בשינויא תירצו התוס' דמאיש בור ולא שור בור היה ראוי לפטור כל אדם אפילו בעל החצר ולכך א"ש דמייתי קרא דאיש בור וכו' דה"ק ואע"ג דאמר קרא איש בור וכו' ואם כן היה ראוי להיות פטור גם בעל ההצר מהאי קרא וכך צריך להגיה בתוס' וי"ל דה"ק וכו' ומתוך כך היה לנו לפטור בעל החצר דה"ל למדרש שלא יתחייב שום אדם בבור שכרה שור וכו':

ד"ה איש בור וכו' וא"ת והא לעיל פטרינן בעל הגמל וכו' ע"ש בתוס' דף כ"ב:

מח:

ד"ה שניהם ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי וכו'. נראה דהטעם דהאי דנכנס ברשות יכול להיות שידוע לו שלא נתן בעה"ב רשות ליכנס לשום אדם זולתו לכך לא אסיק אדעתיה שיכנס עוד שם אדם שלא ברשות אבל כששניהם ברשות ע"כ ליכא למימר שידע שלא יתן בעה"ב רשות לאדם אחד ליכנס דהא סופו מוכיח שנתן רשות גם לאחר לכנס ולכך היה לו לאסוקי אדעתיה כמו שנתן לו רשות כמו כן נתן לאחר וכן כששניהם שלא ברשות הדברים מוכיחין שבעל הבית זה אינו מוחה ליכנס לחצרו שלא ברשות:

רש"י ד"ה דחזא ירוקא וכו' ואע"פ שאין השור בסקילה וכו' ה"מ במועד לנגיחות בכוונה וכו' ונגח רביעית שלא בכוונה וכו'. האי דנקט רש"י ונגח רביעית וכו' לאו דוקא דהא דשמעינן ליה לרב דאמר פטור מזה ומזה קאי אמתני' דשור שהיה מתחכך בכותל לעיל דף מ"ד ע"ש אלא דנקיט הכא משום דבדין אחד הוא חלוק בין נגח ברביעית שלא בכוונה או נתחכך בכותל ונפל על האדם וכלל הענין לפרש"י דלעיל איירי דבג' פעמים הראשונים הפיל הכותל על בני אדם בכוונה ובכל פעם ערק לאגמא וברביעית הפיל הכותל שלא בכוונה שהתחכך בכותל להנאתו ולכך פטר ליה רב מכופר לעיל משום דכיון דההעדאה היתה על חיוב מיתה ובנגיחה הרביעית שעליה בא חיוב הכופר הוא פטור מן המיתה מחמת שנעשית שלא בכוונה פטור ג"כ מכופר מגזרת הכתוב דכל זמן שאין השור בסקילה וכו' אבל אין לפרש דלעיל איירי דג"פ נגח שלשה בני אדם ובכל פעם ערק לאגמא וברביעית הפיל הכותל שלא בכוונה וא"כ הוה ליה תם בנפילת הכותל ברביעית דאין סברא שיהא נחשב מועד בנפילת הכותל ברביעית משום ג' נגיחות הראשונות דמה ענין נגיחות לנפילת הכותל וק"ל והכא איירי דגם בג"פ הראשונים שנפל לבור לא היתה לכונת הריגה אלא דחזא ירוקא ונפל ולא היה בו חיוב מיתה כלל דהוי ליה שן להנאתו והא דאצטריך לג"פ ולא אייעד בחדא זימנא כשן דעלמא משום דמשונה הוא קצת וכיון דאייעד בג"פ אורחיה הוי ולכך חייב כופר אפי' לרב ברביעית אע"ג שאין השור בסקילה כמו שמפרש רש"י והולך והא דמפרש רש"י קושית המקשה דפריך א"ה בר קטלא הוא בענין אחר ממה שפירש לעיל משום דלעיל קתני במתני' פטור דפירוש פטור ממיתה לכ"ע אלא דבכופר פליגי רב ושמואל לעיל ולכך פריך המקשה לעיל בפשיטות א"ה בר קטלא הוא ומתני' קתני דפטור ממיתה אבל קושיא דפירש הכא לא קשיא שם דלפרוך והא בר קטלא הוא בהפלת הכותל ראשונה והיכי בא לידי מועד דאיכא למימר דערק לאגמא בכל פעם אבל הכא דלא קתני במתני' פטור ממיתה אלא דקתני דחייב בכופר ולכך א"א לפרש דפריך כפשוט ועיין לעיל שם בתוס' דמתרץ קושית רש"י דהכא בענין אחר:

תוס' ד"ה טעמא דא"ל שמרו וכו' דלרבי זירא לא קשה כלל וכו'. ר"ל דלרבי זירא דמוקי מתני' לעיל בתרי תנאי ואמר תברא וכו' מכלל דס"ל כסברת המקשה דלעיל דרמי רישא לסיפא דהוה ס"ד דבסתמא לרבי שניהם פטורין דהוי כאילו פירשו בהדיא שיפטר כל אחד ואחד ולרבנן שניהם חייבין כמו שכתבו התוס' לעיל וא"כ ל"ק כלל דרמי דישא לסיפא בברייתא דהכא אבל לרבא דמשני לעיל כולה רבנן וכו' לא ס"ל כסברת המקשה אלא ס"ל דבסתמא לרבנן בעל החצר חייב בנזקי בעל הקדרות ובעל הקדרות פטור בנזקי בעל החצר ולרבי דבסתמא לא מקבל עליה נטירות א"כ הוי איפכא דבעל הקדרות חייב ובעל החצר פטור ועיין לעיל בתוס':

מט.

ד"ה חמרתא מעברתא וכו' וי"ל דלא מיעט הכתוב וכו'. עי' באשר"י דמשמע שהוא מפרש ל' הגמ' כך מ"ט חמרתא בעלמא וכו'. ר"ל דעבד כנעני אין לו יחס כחמור ואין מתייחס אחר האב ואין הולדות של הבעל ולכך חייב לשלם לאדון דלא מיעט הכתוב שוורים מדמי ולדות אלא במקום שהולדות מתיחסים אחר האב ולפ"ז לא היו צריכין התוס' להביא פסוק האשה וילדיה תהיה לאדוניה וק"ל:

ד"ה ומי עדיף ממתני' וכו' וי"ל משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער וכו' נראה דר"ל דהאי ברייתא קתני נזק וצער והסיפא דקתני היתה שפחה וכו' זכה החובל אכל מילי דלעיל מיניה קאי בין אדמי ולדות בין אנזק וצער ור"ל היתה שפחה וכו' אם מת הגר או המשוחרר אז זכה החובל בדמי ולדות ואם מתה השפחה או הגיורת זכה החובל בנזק וצער וכי היכי דבנזק וצער כשמתה שפחה או הגיורת זכה בה בכל ענין בין חבלה בחיי הגר בין לאחר מיתתה ה"נ כמו כן זכה בדמי ולדות איירי בכל ענין דהא תרוייהו בחדא מילתא קתני להו וק"ל:

מט:

ד"ה ברשות הרבים וכו' וה"ה אם מתחלה סמכו לרה"ר ולא הוצרך לפרש וכו'. ר"ל ולא הוצרך רש"י לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמע ליה וכו' דברי התוס' הללו צריכין ישוב שאם היה ר"ל שהיה לו לרש"י לפרש בלא הפקיר וכגון שחפר בור ברשותו סמוך לרה"ר כההיא דלקמן בשמעתין דמשמע דמקרי בור ברשות היחיד בכה"ג ולא צריך הפקיר יש לדקדק דאיך היה לו לרש"י לפרש כן דהא הכא קתני במתני' או בר"ה ופתחו לרה"י דמשמע דגוף הבור היה ברה"ר אלא שהפתח היא ברה"י אבל לקמן קתני החופר בור ברשות היחיד וכו' ואם ר"ל שהיה לו לפרש שחפר הבור ברה"ר אלא שהפתח הוא סמוך לרשות היחיד ר"ל בקצה רה"ר אין זה דומה לבור הסמוכה לרה"ר דלקמן ואפשר שהתוס' ס"ל שאין חלוק בין חופר בור ברשותו סמוכה לרה"ר ובין חופר בור ברה"ר סמוכה לרה"י ואפי' לא הפקיר הרה"י כיון שיש רשות לבני רה"ר להלוך על גבי הבור סמך לפתח הבור וק"ל:

נ.

רש"י ד"ה ברה"י הסמוכה לרה"ר כגון מקצה מקום וכו' דהוי ליה הפקיר רשותו וכו'. דברי רש"י תמוהים הם דלמה לו לפרש כגון מקצה מקום וכו' דהיינו שנתן מרשותו חלק לרה"ר דהוי ליה הפקירו דהא לעיל פרש"י גבי חופר בור ברה"י סמוכה לרה"ר וכו' פטור והיינו נמי בחופר בור ברשותו דלא מצי למימר וכו' וא"כ למה ליה לפרש הכא כגון מקצה מקום ואפשר שרש"י פירש זה לסברת המקשה דלא סלקא אדעתיה דאיירי בחופר לאושין לכך פירש דלא סלקא אדעתיה נמי דאיירי שחפר סמוך לרה"ר כגון אלו שחופרין לאושין אלא הוה ס"ד דהוה פירושו כגון מקצה מקום מרשותו לרה"ר דהוי ממש כחופר בור ברשותו והפקיר רשותו דאי הוה סלקא דעתין דאיירי בכגון אלו החופרין לאושין לא הוה פריך מידי דפשיטא דה"ל לאסוקי אדעתיה שיתרץ לו דאיירי שחופר באמת לאושין וכדמשני וק"ל:

שם תוס' ד"ה כגון דארווח ארווחי לרה"ר והשתא כולה ר"ה וכו'. נראה דכתבו כן משום דהוקשה להם דאם כוונת רב אשי לאוקמי לרבה כל הברייתא כחד תנא לוקמא רישא שלא הפקיר רשותו כדקאמר לרב יוסף ואתיא כולה לרבה כר"ע דהא לרבה ברה"ר כולי עלמא לא פליגי לכך פירשו דלהכי אוקמי סיפא בארווח ארווחי דהשתא אתיא רישא וסיפא כדברי הכל והא דקאמרה הגמרא מדרישא רבי ישמעאל סיפא נמי רבי ישמעאל ר"ל דאתי' נמי כרבי ישמעאל:

ד"ה דבר שנצטער בו וא"ת אכתי מנא ליה הא מת בנו בצמא יש להקשות מאי קשיא להו דלמא האי עובדא דמת בנו בצמא נעשה אחרי כן ולא נודע מזה דבר בשעת מעשה הראשון ונראה דהכי מקשו דמסתמא גם רבי חנינא ידע הדרוש שדרש רב אחא על שמת בנו בצמא מפסוק וסביביו נשערה מאד ופסוק אל נערץ וגו' ונורא על כל סביביו וא"כ על מה סמך רבי חנינא במה שאמר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו הא אפשר הוא שיכשל כמו שאירע אח"כ שמת בנו בצמא וק"ל:

נא.

ד"ה בור של שני שותפין ולא בעי למימר וכו'. דפטור לכ"ע וכו' דהתוס' פליגי ארש"י דפירש לעיל ריש דף נ' דהפקיר רשותו ובורו ה"ל בור ברה"ר אבל התוס' לא ס"ל הכי ועיין לעיל פרק המניח טעמם של התוס':

בא"ד דאבור עשרה דמתני' קאי ר"ל דמתני' זו דבור של שני שותפין קאי אמתני' דלעיל מינה דקתני מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים:

ד"ה בור עשרה וכו' וה"ה לי"א וכו' מלשון ספר החש משמע שהוא מפרש כונת התוס' בזה דלפי דעת המקשה דפריך עלה מסייד וכייד והיה ס"ד דקודם שסייד וכייד היה בו ג"כ הבל למיתה אלא שזה בא והוסיף הבל קצת והוי כאלו חפר זה י' ובא זה והשלימו לי"א ואפי' הכי קתני האחרון חייב ולא אמרינן שהראשון לבדו יהא חייב וה"ה לרבי שכולן חייבין לאפוקי לפי מה דמשני דלא היה ביה מתחלה הבל למיתה אינו דומה לבור עשרה ובא זה והשלימו לי"א זה העולה מדבריו אבל לפי ע"ד אינו מיושב דזה אינו תלוי מידי במאי דדמי אהדדי התרתי ברייתות דמההיא דסייד וכייד לחודיה הוה מצי התוס' לאתויי והכי ה"ל להתוס' למימר וה"ה לי"א למאי דהוה ס"ד דהאי דסייד וכייד איירי שהיה בו מתחלה הבל למיתה ועוד למה להו להתוס' לאתויי הא דמשני עלה הא רבי הא רבנן לכך נראה לפרש דכונת התוס' כך הוא ר"ל דהא דקתני ובא אחר והשלימו לעשרים וה"ה לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן דברייתא קמייתא אתיא כרבי והואיל ואתיא כרבי א"כ לאו דוקא השלימו לעשרים אלא ה"ה לי"א דלרבי לא תלי חיובא בהאי דעביד שיעור מיתה אבל לפי מאי דמוקי לה הא והא רבנן וברייתא קמייתא אתיא נמי כרבנן דהיכא דעביד קמא שיעור מיתה מודים רבנן דחיובא תלי בשיעור מיתה צ"ל נמי דבתרא נמי עביד שיעור מיתה וא"כ עשרים דוקא וק"ל:

נא:

ד"ה השותפין שנדרו וכו' וי"ל דשאני ב"ח דגוף הקרקע יוצא מתחת יד המקדיש וכו'. ר"ל דכשאין משלם לבעל חוב נוטל וטורף הקרקע מיד המקדיש:

ד"ה נכנס בתוך שלו וכו' וה"ה דהוי מצי למימר הא דלא קפדי ר"ל דע"כ בלא קפדי איירי דאי בדקפדי במודר ממנו מאכל נמי אסורין אלא ע"כ בדלא קפדי איירי א"כ במודר הנאה סתם נמי יהא מותר:

נב.

ד"ה כיון דמסר לו מפתח וכו' וקשה לר"י וכו' ודוקא גבי חמץ הוא דתלי במסירת המפתח וכו' כצ"ל:

ד"ה בכדי שידע וכו' ושמואל סבר דמיד יש לו להושיב שומרים וכו' והא דנקטי התוס' שמואל ולא נקטי ורב סבר וכו' משום דאיכא למימר לרב נמי ס"ל עד שישכור פועלים ויכרות עצים ולא פליג ארבי יוחנן אלא במה דס"ל שאין צריך שיודיעוהו אבל אשמואל ליכא למימר הכי דא"כ מאי איכא בינייהו בינו ובין רבי יוחנן וק"ל:

ד"ה ושכיחי גמלים וכו' אבל קשה לר"י וכו' אבל בבעי' דידן הוא פושע לענין שוורים כי מרעי גמלים לכסוי כצ"ל:

בא"ד ומ"מ מגו ודאי איכא רוצה לומר בלא הותלע דהבעיא אי אמרינן מגו דהוי פושע לגבי גמלים דאי הוה אתו גמלים הוי נפלי ביה השתא דלא אתו גמלים אלא ששוורים נפלו ביה בסבת שהתליע שאם לא התליע לא הוו נפלו ביה שראוי היה לגבי שוורים אפ"ה אמרינן נמי דהוה פושע לגבי שוורים או לא וא"ת א"כ לפי זה מאי פשוט ממתני' דקתני לא כסהו כראוי חייב ופריך ה"ד וכו' אלא לאו דשכיחי גמלים והתליע מתוכו וכו' דלמא בענין דלא היה נפחת הכסוי לגמרי ע"י העברת גמלים אלא אי הוה אתו גמלים ארעוה ואם כן הוה נמי פושע מתחלה לגבי שוורים ולכך חייב וי"ל דס"ל להגמרא דזה לא הוה איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וכבר שמעינן ליה במקום אחר:

בא"ד ובמסקנא כשפשט הגמרא אין חושש בזה החילוק וא"ת א"כ מפני מה לא פשיט ממתני' דתנן שור חש"ו חייב כמו שהקשו התוס' על הבעיין ולמה פשיט מן הברייתא. וי"ל משום דעיקר פירוש דמתניתין לא שמעינן אלא מברייתא זו כדלקמן משום דמתניתין איכא לפרושה בפנים אחרים כדלקמן והתוס' שהקשו על הבעיין הכי הוה קשיא להו דהבעיין שלא הוה ידע הברייתא זו ואפ"ה הוה ידע ששור פקח פטור א"כ ע"כ ממתני' הוה ידע ליה והיה מפרש המתני' נקט שור חש"ו דוקא אבל פקח פטור א"כ תפשוט ליה ממתני' וכו' וק"ל:

נג.

רש"י ד"ה נפל לפניו מקול הכרייה חייב וכו' ע"א כשאין הכורה בעל בור עסקינן וכו'. משמע דללשון זה כשהכורה בעל בור אתי שפיר דחייב וליכא למפרך ואמאי נימא כרייה גרם ליה וא"כ יש להקשות מאי פריך המקשה בגמרא נימא דמתני' איירי כשהכורה הוא בעל הבור. וי"ל דללשון זה ס"ל להמקשה דע"כ מתני' איירי כשאין הכורה הוא בעל הבור דא"כ מה אתא מתניתין לאשמועינן במאי דקתני נפל מקול הכורה דכיון דהוא בעל הבור מה לי נפל מעצמו או נפל מקול כרייתו:

תוס' ד"ה בעל השור חייב וכו'. משום דהתוס' לא ס"ל כרש"י דפי' לרבנן בתר מעיקרא אזלי' וקמא כולא היזיקא עביד אלא דבעל השור נמי פלגא היזיקא עביד והא דבעל הבור פטור משום דגזרת הכתוב הוא אבל לרש"י בעל הבור פטור משום דלא עביד מידי דבעל השור עביד כולא היזיקא (ועיין לעיל בתוס' דף י"ג):

ד"ה לעולם קסבר וכו' וחזר בו ר"י מפירוש זה דא"כ וכו' כי היכי דמהני שותפין וכו'. ר"ל דהא לסברא זו הבור כולי היזיקא קא עביד ואפ"ה אינו משלם אלא מחצה מטעם שותפתאי מאי אהני לי ובעל השור על כל היותר לא קא עביד כי אם מחצה וכשמשלם מחצה א"כ משלם כל ההיזק שעשה ולא מהני ליה שותפות הבור כלום וק"ל:

נג:

ד"ה שור ושור פסולי המוקדשין פי' רב יהודה גאון וכו'. מזה משמע דל"ג בגמרא ומאי ניהו שור בכור דלא פריק וכן מה שכתוב בספרים שלפנינו ברש"י ה"ג ומאי ניהו שור בכור וכו' ל"ג ליה בפרש"י דפירושא דרב יהודה גאון הוה ולא מפי' רש"י ואם תקשה לך מי הכריחו לרב יהודה גאון לפרש כן דרבא איירי בשור בכור נימא דאיירי בשור פסולי המוקדשין דעלמא אלא שעדיין לא נפדה ולכך לא מקרי רעהו ונראה דטעמו משום דאם איתא שאיירי בפסולי המוקדשין דעלמא שעדיין לא נפדו היה לה להגמרא לפרש ולומר שור פסולי המוקדשין שלא נפדו כי סתם פסולי המוקדשין הנזכרים בגמ' איירי בנפדו כדבסמוך דקאמר לענין כלים ושור פסולי המוקדשין וכו' דאיירי בנפדו לכך פירש ר"י גאון דאיירי בבכור דלאו בר פדיון לעולם ולכך לא איצטריך הגמרא לפרש שלא נפדו וכ"ת הכל טעמא מאי למה נקטה הגמרא האי דינא בבכור בעל מום ולא נקיט ליה בסתם פסולי המוקדשין דעלמא ולפרש דאיירי בלא נפדו י"ל דנקט בכור משום דהוי רבותא טפי משום דהוה ס"ד דבכור הוי ממון כהן ומקרי רעהו אע"ג דאינו בר פדיון וגרע משאר פסולי המוקדשין שלא נפדו דעלמא והראיה שהרי רש"י סובר כן שפירש לעיל דף נ"א וז"ל שור פסולי המוקדשין כגון בכור בעל מום שהוא של כהן דקרינן ביה שור רעהו או שור קרבן שנפל בו מום ונפדה וכו' הרי שמדמה בכור בעל מום לפסולי המוקדשין שנפדו וצריך לדקדק בתוס' לעיל פ"ק דף י"ב ד"ה ואם איתא וכו' דשם משמע מדברי התוס' דבכור בעל מום וקדשים שלא נפדו שוין הן גבי הא דכתב ולפי סברא זו לא יהיה אמת הא דמשמע לקמן בסוף הפרה וכו' ופירש ר"י גאון וכו' ובפירושו צ"ל כמו שאפרש שם בע"ה וכו' וקא חזינן דלא פירשו התוס' הכא יותר אלא שא"א לפרש בפסולי המוקדשים שנפדו דהנהו לכ"ע הוי בכלל רעהו ואם איתא דיש לחלק בין בכור שנפסל לשאר פסולי המוקדשין מה כתבו ולפירושו צ"ל מאי צריך לפרש בפירושו של ר"י גאון הא איכא לפרש דאיירי בשאר פסולי המוקדשין שלא נפדו ולא בבכור אלא ע"כ צריך לומר שהתוס' אין מחלקין שום חילוק בין בכור שנפסל ובין שאר פסולי המוקדשין וק"ל:

בד"ה הא כו' ולרבנן הא קמ"ל דלא תימא דוקא בשור ובור וכו'. משום דהתוס' ס"ל דטעמא דבעל בור פטור לרבנן הוא מגזירת הכתוב ולא שייך לומר כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור אלא דהוי שייך לומר כי ליכא לאשתלומי מבעל הבור משתלם מבעל השור ועיין לעיל דף י"ג ד"ה אי אליבא דרבנן וכו':

נד.

גמ' ולרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו וכו'. כלים בני הבלא נינהו צריך להתיישב ולתרץ קושיא זו לא שייכא בהאי שינויא דמשני השתא אלא אמר קרא והמת יהיה כל דבר מיתה דקושיא זו היה יכול להקשות תכף אמאי דמשני לעיל דחמור ולא כלים ולרב דאמר בור שחייבו עליו תורה להבלו וכו' למה לי מיעוטא כלים בלי הבלא נינהו וק"ל אלא שאין להאריך:

תוס' ד"ה קרב לגבי מזבח וכו' אבל בפ"ק דחולין צ"ע וכו' ומיהו לההוא לישנא דאמר לקמן וכו'. ר"ל דלקמן בשמעתין בדף זה עמוד ב' אמר לחד שינויא גבי שבת דכתיב וכל בהמתך דכל ריבוייא הוא ולא כללא ומרבינן מיניה כל מילי אפי' עופות משום דלית לן התם שום מיעוטא לסתור הרבוי דשור וחמור דכתיב גבי שבת מוקמינן ליה לג"ש למילף מיניה לחסימה ולפריקה וכו' אבל בפסוק דכל מעשה עזים דכתיב עזים מיעוטא הוא מוקמי' הריבוי שבא לרבות כל מילי דבהמה אע"ג דלא קרב לגבי מזבח ומיעוטא דעזים אתי למעט עופות וק"ל:

ד"ה ובין לרבי יהודה דמרבה כלים וכו' כ"ש דמשום דלאו בני מיתה נינהו צריכא ריבוייא לרבי יהודה וכו' אע"ג דרש"י הרגיש בקושיא זו ופירש ורבי יהודה היכי מצי קרא לרבוינהו וכו' לא נראה להתוס' פירושו מספיק דלא שייך למפרך היכי מצי קרא לרבויינהו כיון דגזרת הכתוב הוא כך רבויינהו דלחייב עלייהו אע"ג שאינן בני מיתה וק"ל:

בא"ד וי"ל דלרבי יהודה נמי הוי ממעט כלים מחמור אי לאו ריבוייא וכו'. ר"ל דמשמע לה להגמ' מסוגיא דהא דאיצטריך לרבי יהודה או לרבות כלים לא משום דהוה ס"ד למעטינהו מטעם שאינן בני מיתה אלא מטעם דהוה ממעטינן להו ממיעוטא דחמור והוה דרשינן חמור ולא כלים דלא פליגי רבנן ורבי יהודה אלא בהא דמר מוקי או לרבות כלים ומר מוקי לי' לחלק אבל גם רבי יהודה מודה לרבנן דאי לאו או הוה נמי דריש חמור ולא כלים דבמשמעות הדרוש דחמור ולא כלים לא פליגי ולהכי פריך הגמרא שפיר בין לרבנן בין לרבי יהודה כו' וק"ל:

נה.

ד"ה למינהו מיבשה וכו' דכאלו טרפות משמע דאי הוה כתיב למינהו בציווי של דשאים היה אסור להרכיב שני דשאים זה בזה ר"ל וא"כ ש"מ דמלמינהו לחוד ילפינן איסור כלאים ויש להקשות מנא להו לתוס' הא דלמא ה"ק התם דאי הוה כתיב למינהו גבי דשאים הוה ילפינן ליה מלמינהו דהרבעת בהמה דומיא דאמרינן הכא בשמעתין ויש לתרץ דכי מעיינת התם לל"מ הכא דהכי איתא התם בפא"ט הרכיב שני דשאים מהו וכו' כיון דלא כתיב בהו למינהו פידוש בציווי של הקב"ה אלא הם בעצמם נשאו ק"ו מאילנות והוציאו הדשאים למיניהם לא מיחייב או דלמא כיון דאסכים הקב"ה אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי ואי ר"ל מטעם דילפינן למינהו למינהו מהרבעת בהמה לא הוי שייך לחלק בין אי כתיב בהו למינהו בציווי של הקב"ה או בשעת מעשה שהוציאו מעצמן וק"ל: