מגן אברהם על אורח חיים י
סעיף א עריכה
(א) חייבת — ויש פוטרין, ולכן אין לעשות בת ה' [ב"ח]. ובבה"ז פרק ב דזבחים נוטה גם כן לדעת זה:
(ב) בארבע — ואם עשה ה', עובר משום בל תוסיף [רש"י פרשת ואתחנן ועיין שם ברא"ם]. ועיין סעיף ו אם חתכן אחר כך:
סעיף ב עריכה
(ג) אחת — הוא הדין ב' ונעשית בעלת ו', עיין ב"ח:
סעיף ג עריכה
(ד) כפל — משמע בתוס' פרק הקומץ, דאם כפל הקרנות ותפרם בענין שנשאר בו הקרן והטיל ציצית על הכפל, שרי, כמו שכתוב סעיף ו:
סעיף ד עריכה
(ה) חייבת — דאזלינן בתר עיקר הבגד. משמע בסעיף ז, דאם רוב הטלית של בגד והשאר של עור, דחייבת, והוא הדין איפכא דאזלינן בתר רובא. ונראה לי דאם הטלית של עור ותחתיו תפור בבגד, דפטורה, והוא הדין איפכא דחייבת, דהא שתחתיו טפל לעיקר הבגד, ועיין בית יוסף סוף סימן זה וסוף סימן יא, דאם תפר עור על הכנף, שרי, עיין שם דמשמע כדברי:
סעיף ה עריכה
(ו) ג' ציציות — לאו דוקא שעשה ג' ציציות בפיסול, דהיינו קודם שנעשית בת ד', שנעשה הרוב בפיסול, אלא אפילו לא קשר אלא קשר א' בפסול ואחר כך השלים הד' כנפות – נמי פסול, וצריך להתיר הקשר או הציציות שנעשית בפיסול קודם שיעשה שאר הציציות. אבל אם השלים הטלית והציציות קודם שהתיר הקשר או הציציות שנעשו בפסול, ואחר כך התיר הפסול וחוזר וקשרו – לא מתכשר בכך, שהרי כל הציציות נעשו בפסול ובאיסור תעשה ולא מן העשוי (לבוש). ולא ידעתי למה, דהא האחרים נעשו בכשרות, דאטו משום דציצית א' פסולה יפסלו כלם? וכן כתב בספר לחם רב, וכן משמע סימן טו סעיף ד:
סעיף ו עריכה
(ז) וטוב — צריך עיון, דבשלמא אם הרמב"ם היה סובר שפטורה, היה אומר דטוב וכו' ויוצא ידי שניהם. אבל הרמב"ם סובר שמטילין בפשוטה, והרא"ש סובר שמטילין בכפולים, ואם כן אנן היאך נעביד? ובאמת בדרכי משה חלק על הבית יוסף וכתב: מדקאמר "ר' שמעון פוטר", משמע דפוטר לגמרי. וגם בלבוש השמיט הג"ה ראשונה. אך המרדכי כתב להטיל בפשוטים, לכן יזהר שלא לעשות טלית כפולה כלל אלא אם כן תפרה. ונמוקי יוסף פירש טלית כפולה, היינו שארוך פי שנים כקומת איש ואינו יכול ללבוש אלא אם כן כפלו, ולכן פטור, דלאו בגד הוא:
(ח) הראשונה — אפשר דדוקא נקט, אבל אם חתך השניות פסול, כיון דכבר ביטל הראשונות:
(ט) הראשונות — נקט הראשונות, דקאי אמה שכתב הרב בית יוסף "חותך הראשונות", ולזה כתב: וקודם שחתך הראשונות וכו'. אבל באמת להרא"ש אפילו חתך שניות כשר כמו בראשונות, וכן כתב בית יוסף בהדיא ועיין שם, ודברי הב"ח צ"ע, עיין שם ודוק:
סעיף ז עריכה
(י) רובו סתום — דאזלינן בתר עיקר הבגד, כמו שכתב סעיף ד. ואם עשה בו ציצית ואחר כך פתח רובו – פסולים, כמו שכתב סעיף ה:
(יא) ואין יוצאין — נראה לי דהוא הדין דאין מברכין עליו. ונראה לי דאפילו לכרמלית, דאסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחילה, כן נראה לי דלא כע"ת:
סעיף ח עריכה
(יב) כסתומה — ולכן אין לעשות בטלית קטן קרסים למטה מהחגור, דהוי כסתום (לבוש). ובתרומת הדשן סימן רצ"ז כתוב דקרסים לא חשיבי חיבור לענין כלאים, אם לא שנכפפין מאוד שאינו יכול להתירן אלא על ידי מעשה, ועיין שם, ועיין ביורה דעה סימן שס"ג. ואפשר דמכל מקום אסור מפני מראית העין. וזה לשון תשובת מהר"מ סימן רפ"ז: טליתות העשויות כמין קאפטני"ש, זהו טליתות של חסידי אשכנז, ויש להם ד' כנפים, וכשפושטן מעליו – שוטחן ומתכסה בו. אבל אותן קוטלי"ש שיש להן בית זרוע, אין כאן מיחוש, וכנף דידהו לאו כנף:
סעיף יא עריכה
(יג) פטורים — שאין עיקר הנחת בגדים אלו להנאת כיסוי, אלא לתשמיש, לצרור בו מעות (בית יוסף). וכתב עוד: יש לדקדק במלבושים שלנו שיש להם ב' כנפות סמוך לצואר וב' כנפות סמוך לארץ, למה אין מטילין בהם ציצית, שהרי אין חוגרין אותם בחגור. ונראה לי משום דלא מיקרי כסות אלא הבא להגין על האדם מפני החום וקור, והגלימא אין לובשין אותה אלא מפני הכבוד ופטורה. אי נמי, אם היו עושין בו ציצית היו נפסקין בכל עת מפני דריסת הרגל, והיה צריך בכל עת לתקנם, ואיכא למימר דלא חייבה התורה בכך, עיין מ"ש סוף סימן כ"א, עד כאן לשונו. וכתוב בדרכי משה, דעל תירוץ הראשון קשה, דאם כן, טליתות שלנו שאינם להגן כלל, רק לצאת בהם ידי חובת ציצית, יהיו פטורים? ואם כן אנו מברכין ברכה לבטלה. ועל תירוצו השני קשה מבן ציצית הכסת, שהיו הציצית נגררין אחריו ולא חשבו שהוצרכו לתקנם. ולי נראה, דמאחר דמצות ציצית הוא שיחזור ב' לפניו וב' לאחריו, כדאיתא במדרש, לכן סבירא להו להאנשים דלא חייבה התורה אלא בכהאי גוונא; אבל במלבושים שלנו, שכל הד' כנפות לפניו, ואי אפשר להלבישן בעניין אחר, אין חייבין בציצית, ולכן נהגו להקל. ומלבוש שקורין רא"ק, שמחובר למעלה חתיכת בגד מרובעת ומונח על כתיפו מאחוריו, שקורין קאלנ"ר, פשוט שהוא פטור, דהרי לצד מעלה אין לו כנפות, רק כנפות הקאלנ"ר המונחין לו קצת מאחוריו, ואין זה קרנות, הואיל ואין השני קרנות שמאחוריו מכוונות כנגד הכנפות שלפניו, כמו שכתב בית יוסף סוף סימן זה, עד כאן לשון דרכי משה. ויען שהלכה זו רופפת ביד הגאונים, ולא מצאו טעם נכון, ירא שמים יעשה הקרן אחד עגול, כמה שכתב בית יוסף בשם זקני הקדמונים, עיין מה שכתב ס"ח: