פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים יא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן יא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

דיני חוטי הציצית, עשייתן וקשירתן

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טורעריכה

  • מצות ציצית, בזמן שהיה תכלת, מצותן שיקח שני חוטין כפולים של צמר צבועין תכלת, ושני חוטין כפולים של צמר לבן או של פשתן.
  • ויהיו טוויין לשם ציצית; אבל אם לא היו טוויין לשמן – פסולים. וצריך שיהיו שזורין.
  • ויהיו ארכן בכפלן שלושה טפחים, מארבע אצבעות בגודל בכל טפח. ואם ירצה להוסיף בארכן, יוסיף. ואחד מהחוטין יהיה ארוך יותר, כדי שיכרוך בו הגדיל.
  • ואם עשאה מן הקוצין – פירוש, מן החוטין התלויים ביריעה כמין חוצין, ודרך לקוצצן; או מן הנימין – פירוש, החוטין שמוציאין מן הבגד לתפור, או מן החוטין שיוצאין בשפת הבגד – פסולה.
  • עשאה מצמר גזול, פסולה.
  • המשתחוה לבהמה – צמרה פסול לציצית; אבל המשתחוה לפשתן נטוע – כשר לציצית.
  • ויעשה נקב באורך הטלית, בתוך שלוש אצבעות סמוך לקרן, ומרוחק מן הקרן כשיעור שיש מקשר גודל עד סוף הציפורן. ומה שיש ממלוא קשר גודל ולמעלה, עד כדי שלוש אצבעות מן הכנף – הוא מקום ציצית. ואם היה רחוק מהכנף כמלוא קשר גודל, ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור מן הקרן – כשר. ומכל מקום טוב לעשות אמרא בשפת הבגד, שלא ינתקו.
ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור, רק שלא יתנהו על החוטין שעושין בשפת הבגד.
  • וכתב בעל העיטור, שאין שיעור לחוטין מלמעלה; אם ירצה, יוסיף כמו שירצה. ור"י פירש, דעד שמונה כפולין, שהן ששה עשר – יכול להוסיף; טפי לא. ויחתוך ראשי החוטין, ויתחבם בכנף ויכפלם, ואז יהיו ארכם שנים עשר אצבעות, שהוא שיעור אורך הציצית. ויקח ארבע חוטין מצד אחד, וארבע מצד אחד, ויקשור שתי פעמים זה על גב זה, ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב השבעה. ובזמן שהיה תכלת, היה צריך לדקדק בכריכה לעשות שבעה חוליות, כאשר הם מפורשים בגמרא. ועתה שאין לנו תכלת, אין לעשותה מכלאים, אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים; וגם אין צריך לדקדק בחוליות.
  • והרמב"ם ז"ל כתב: מנהגנו לכרוך בה חוליות כעין שכורכין בתכלת. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא היה מדקדק. ובעל העיטור כתב, דהאידנא אין צריך לדקדק בכריכה, ואפילו אם כרך רובה, או לא כרך בה אלא חוליא אחת – כשרה; אלא עיקר מצותה שיכרוך עד שיהא בכריכה עם הקשר כרוחב גודל, וקושר שתי פעמים וחוזר וכורך, וכן יעשה עד שישלים לחמישה קשרים וארבע כריכות ביניהם, ויהיה כל הכרוך רוחב טפח, והשאר שני טפחים. ועוד יש מנהגות אחרות בעשייתו, וכאשר כתבתי כן הוא עיקר.(ו) ויהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיכרוך; שאם כרכן ואחר כך חתך ראשי החוטין, פסולה. אבל אם תחבם בכנף ואחר כך חתכם – כשירה, רק שיחתכם קודם כריכה.


בית יוסףעריכה

  • מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותו שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת וכו' – כן כתבו רש"י והתוספות בריש פרק התכלת (מנחות לח א), וכן כתבו הרא"ש והמרדכי. וטעמם, מדאמרינן בההוא פירקא (מנחות לט א) גבי גברא דמיכסי גלימא דכולה תכלתא: "גדיל" – שנים, "גדילים" (דברים כב יב) – ארבעה. ופירש רש"י: אי הוה כתיב "גדיל תעשה לך", משמע שני חוטין, דאין "גדיל" פחות משנים; השתא דכתיב "גדילים", משמע ארבעה.
ואם תאמר: מנלן דבעינן שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת? דלמא לא קפיד קרא אלא דליהוו ארבעה חוטי, ואפילו חד מהאי מינא ותלתא מהאי מינא? כבר תירצו התוספות, דכיון דתרי מיני בעי רחמנא, סברא הוא שיהיו שוים.
אבל הרמב"ם כתב בפרק א: "ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע, וכורכין אותו על הענף; וחוט זה הוא הנקרא תכלת". כתב עוד: "ויהיה אחד משמונה החוטים חוט תכלת, והשבעה לבנים". והראב"ד כתב עליו: "טעות הוא זה, אלא השנים של תכלת והשנים לבן". וחכמי לוני"ל שלחו להרמב"ם: "יורנו מורנו ורבינו הלכה בתכלת יותר מבלבן. שהוא מין כנף, ובו מתחיל ובו מסיים; ובכריכותיו איך ימעט?" והשיב להם: "יש לטוות חוט אחד, מקצתו תכלת ומקצתו לבן; ויש לו להכניס כל חוט בפני עצמו, וכופלו, עד שיהיו שבעה חוטין לבן ואחד תכלת, שנאמר: "פתיל תכלת" (במדבר טו לח), פתיל אחד ולא פתיל שנים. ולפי שהמצוה של תכלת (שהוא) [שיהא] הפתיל כולו תכלת, לא נעשה מן הלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף, מין כנף; ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת, חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן, הואיל והתחיל בו. וכן כתב רבינו שמואל בן חפני ז"ל", עד כאן לשונו.
והתוספות כתבו בריש פרק התכלת, דבספרי משמע הכי, ד"פתיל תכלת" חד חוט; אלא שהם סוברים דפליג אתלמודא דידן. ובסמ"ג כתוב, שנים של לבן ושנים של תכלת, או שלוש של לבן ואחד של תכלת. ונראה דלא בעי למיחש לפלוגתא במלתא דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא, והכי קאמר: פירוש, ארבעה חוטין בכנף, למר שנים של לבן ושנים של תכלת, ולמר שלושה של לבן ואחד קצתו תכלת.
  • והשתא דליכא תכלת מטילין לבן, כדתניא בפרק התכלת (מנחות לח א): "וראיתם אותו (במדבר טו לט), מלמד שמעכבין זה את זה", כלומר, הלבן את התכלת והתכלת את הלבן, "דברי רבי. וחכמים אומרים, אין מעכבין". וקיימא לן כחכמים. ובסימן זה יתבאר בסייעתא דשמיא כמה חוטי לבן אנו צריכים להטיל, עכשיו שאין לנו תכלת:


  • ויהיו טוויין לשם ציצית, אבל אם לא היו טוויין לשמן פסולים – בפרק התכלת (מנחות מב ב) ובריש סוכה אמר רב יהודה אמר רב: עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין – פסולה; מן הסיסין – כשרה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: אף מן הסיסין פסולה, בעינן טוויה לשמה. ופירש רש"י: סיסין – פקעיות כדוריות של חוט. ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כשמואל. וכן נראה מדברי הרמב"ם, שכתב בפרק א: חוטי הציצית, בין לבן בין תכלת, צריכים טוויה לשם ציצית. ומה שכתב אחר כך: "ציצית שעשה אותם הגוי – פסולה, שנאמר (במדבר טו לח): "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית"; אבל אם עשה אותם ישראל בלא כוונה, כשרה" – צריך לומר דלא בטוויית חוטין קאמר, דהא בעינן שתהא לשמה; אלא בנתינת החוטין בכנף, ותליית החוטים, ועשיית הקשרים והחוליות דווקא קאמר, שאם עשה ישראל שלא בכונה – כשר, מדלא מצרכינן לשמה אלא בטווייה. ועוד, מדאמרינן בהתכלת (מנחות מב א), "אמר רב יהודה אמר רב: ציצית שעשאם הגוי, פסולה"; ואם איתא, מאי איריא עשאה הגוי? אפילו עשאה ישראל שלא לשמה! אלא ודאי לא מימעיט אלא הגוי, אבל עשאה ישראל שלא בכוונה – כשר.
וכתוב בנמוקי יוסף בהלכות ציצית: "ונראין הדברים דשזירה נמי בעינן לשמה". וכתב הרא"ש בסוף הלכות ציצית גבי סדר עשיית הציצית וזה לשונו: "כתב בעל העיטור: 'ומסתברא, אם טוואן הגוי, ושזרן ישראל לשמה – כשרים'. ולא מסתבר לי; דהא אמר שמואל: "מן הסיסין פסולה", וסיסין היינו פקעיות שנטוו שלא לשמן; וסתם פקעיות אינם שזורים, וצריך לשוזרן לציצית, ופסולים משום שנטוו שלא לשמה, ואין מועיל להם אם שוזרן לשמה". עד כאן לשונו.
וכתב המרדכי בהלכות ציצית, שצריך להוציא בפיו בתחילת הטווייה שהוא עושה כן לשם ציצית. אי נמי, יאמר לאשה: "טווי לי ציצית לטלית", ותו לא צריך.
וכתוב בנמוקי יוסף: הגוי ואשת הגוי לאו בני לשמה נינהו, ואפילו ישראל עומד על גביו. וזהו דעת הרמב"ם בעיבוד לשמה. והרא"ש חולק עליו, כמבואר בדברי רבינו סימן ל"ב.
  • ודע, שמה שכתב רבינו שצריך שיהיו טוויין לשם ציצית, וכל התנאים שכתב בסימן זה – לא שנא בין זמן דאיכא תכלת לזמן דליכא תכלת, חוץ משני דברים: האחד, דבזמן דאיכא תכלת – הוה שרי כלאים בציצית, על הדרך שיתבאר בסימן זה, והשתא דליכא תכלת – אסור. השני, דבזמן דאיכא תכלת – צריך לדקדק במנין החוליות, והשתא אין מדקדקין במניינם.
ושיעור לשון רבינו כך: מצות ציצית, בזמן שהיה תכלת, מצוותו שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת, ושני חוטים כפולין של צמר לבן או פשתן. וצריך לדקדק בכריכה, לעשות שבע חוליות, כאשר הם מפורשים בגמרא. ועתה שאין לנו תכלת, אין לעשות מכלאים, אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים. וגם אין צריך לדקדק בחוליות. ומן הראוי היה לו לסדר כך לשונו, ואחר כך יכתוב שיהיו טוויין לשם ציצית, ושיהיו שזורין, וכל שאר דברים שכתב, שהם נוהגים בין בזמן דאיכא תכלת, בין בזמן דליכא תכלת.
  • כתוב במרדכי בשם מהר"ם, שיש להחמיר לנפץ הצמר של ציצית לשמה. ולא ידעתי למה, מאחר שלא אמרו בגמרא אלא "בעינן טווייה לשמה", מנין לו להחמיר בלא ראיה? ושום אחד מהפוסקים לא כתב כן, ולא ראינו מי שחשש לכך.(א)


  • וצריך שיהיו שזורין – כן משמע מדגרסינן בפרק בתרא דעירובין, "אמר רב יהודה אמר רבי אלעזר: המוצא תכלת בשוק, לשונות – פסולים, חוטין – כשרים. מאי שנא לשונות, דאמרינן: אדעתא דגלימא צבעינהו; חוטין נמי, נימא אדעתא דגלימא שזרינהו?" – פירוש, טוואם. – "בשזורין. שזורין נמי, נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו? במופסקין, דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי". ומשמע דטעמא, משום דלציצית בעינן שיהיו שזורין, הילכך כשמוצאן שזורין – חזקתן לציצית נעשו. וכן כתב הרא"ש בסוף הלכות ציצית, בסדר עשיית ציצית. וכתב דהכי איתא בסיפרי: "'ועשו להם ציצית' (במדבר טו לח), שומע אני שיעשה כמו שהוא? תלמוד לומר: 'על ציצית הכנף פתיל תכלת' (שם), בטווי ושזור. אין לי אלא פתיל תכלת שטווי ושזור; לבן מנין? אתה דן, הרי אמרה תורה: תן תכלת, ותן לבן; מה תכלת – טווי ושזור, אף לבן – טווי ושזור". והר"ן בסוף פרק קמא דיום טוב כתב הני ראיות, ולמד מהם דחוטי ציצית צריך שיהו שזורין; ושלא כדברי האומרים שאין לשזור חוטי ציצית, משום דזימנין דמיפרקי מהדדי והוו להו ששה עשר חוטין. ובנמוקי יוסף כתוב ההיא דספרי, ולמד ממנה שאם אין החוטים שזורים – פסולה. ובסמ"ג כתוב גם כן ההיא דספרי.
אבל הרמב"ם כתב בפרק א': "אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת, אם רצה לעשותם שזורין – עושה; אפילו היה החוט כפול משמונה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד – אינו נחשב אלא חוט אחד". וכתב עליו הראב"ד: "זה טעות, אלא צריך להיותן שזורין, דיליף בספרי "תכלת" "תכלת" ממשכן: מה להלן שזורין, אף כאן שזורין. ובעירובין נמי אמרינן: 'המוצא תכלת בשוק' וכו', ואוקימנא בשזורין ומופסקין, כעין שצריך לציצית". וחכמי לוני"ל שלחו להרמב"ם על זה, שכתב שאם רצה לעשותם שזורים – עושה: "והלא ממשכן יליף 'תכלת' 'תכלת' בספרי; מה להלן שזורים, אף כאן שזורים". והשיב להם: "זה שלמד שזורין ממשכן – רבי שמעון הוא, ד'סתם ספרי – רבי שמעון' (סנהדרין פו א). ולפי שלא מצאתי שום אדם שיאמר דבר זה, לא כתבתי כמותו; ושאם כן, יהיו שזורים ששה כמשכן?! כך נראה לי, ואין לי סמך אחר בדבר זה", עד כאן לשונו.
ואם תאמר: הרי ההיא דפרק בתרא דעירובין, דלא מצית למימר בה שהיא (דחייה) [דחויה] משום דרבי שמעון היא, כדאמרת בההיא דספרי; דהא רב יהודה שהוא אמורא קאמר לה. ואפילו אם תמצא לומר דאליבא דרבי שמעון קאמר, ורבנן פליגי עליה, מכל מקום כיוון דרב יהודה קאמר לה סתם – משמע דהכי סבירא ליה; והוה ליה למפסק כוותיה, כיוון דלא חזינן שום אמורא דפליג עליה. ויש לומר שהרמב"ם מפרש, דהא דאוקימנא בשזורין – לאו למימרא דאי אפשר לציצית בלא שזורין, אלא הכי קאמר: כיוון דלאריגה אין דרך לעשותם שזורין כלל, ודאי הני – לאו לאריגה נינהו, אלא לציצית, דלפעמים עושין אותם שזורין.
ומכל מקום יש לתמוה עליו; דכיוון דלא אשכחן מאן דפליג על ההיא דסיפרי, למה דחאה מהלכה מפני שהוקשה לו: אם כן יהיו שזורין ששה כמשכן? שהרי גם לפי דבריו, שסובר שאינה אלא דברי רבי שמעון, יקשה כן. וצריך ליישב, דמשום דרשא מפיק לאוקמינהו אשזורין שנים; כי מוקמינן לה ככולי עלמא, גם כן נתיישב כך.
ועוד קשה לי על דבריו: מי הגיד לו דההיא ברייתא דספרי, דילפא שזורין ממשכן, לא בעיא שזורין כמו במשכן, עד שהוקשה לו שאם כן יהיה שזורין ששה כמשכן? וכמדומה לי, שמפני שראה חולש[ו]ת הללו בדבריו, כתב: "ואין לי סמך אחר בדבר זה".
ובעל מגדול עוז כתב, שהרמב"ם סובר דההיא דספרי – לא לעכב נאמרה; נראה שהוא מפרש, שמה שהשיב הרמב"ם: "וזה שלמד שזורין ממשכן, רבי שמעון היא" – היינו לומר, שאילו היה לעכב – לא לישתמיט תלמודא בשום דוכתא למימר הכי. ואין זה במשמע דברי הרמב"ם; דאם כן, למה הוצרך לומר דרבי שמעון היא? הא כיוון דסבירא ליה דלא לעכב נאמרה, אפילו אי אתיא ככולי עלמא אתי שפיר; שהרי כתב: "אם רצה לעשות שזורין – עושה", דהיינו לומר שאינו מעכב.
ומנהג כל ישראל לעשותן שזורין.
  • וכתב הר"ן בסוף פרק קמא דיום טוב, שאם נתפרקו משזירתן לית לן בה, דהוי ליה כגרדומי ציצית דכשרים. ומיהו משמע דבעינן שישתייר בשזור כדי עניבה, כדאמרינן בפרק התכלת גבי גרדומין. ובנמוקי יוסף בהלכות ציצית כתוב, שנראין דברי רבינו תם, דכל דשזורין בתחלתן יפה, אף על פי שנתפרדה שזירתן ונעשו ששה עשר – לא מיפסלי, דהוו להו כגרדומי ציצית וכשרים; וכן פסק בעל הלכות, עד כאן לשונו. וכן כתב העיטור; ולא הצריך שישתייר בשזור כדי עניבה, כמו שהצריך הר"ן.
ולענין מעשה, להר"ן ז"ל שומעין, שהוא רב מובהק אחרון. ועוד, שאפשר שגם הם לא הכשירו אלא על ידי שיור, ולא הוצרכו לפרש; דמכיוון שכתבו דהוו להו כגרדומי ציצית, ממילא משמע:


ויהיו ארכן שלשה טפחים מארבע אצבעות בגודל בכל טפחבפרק התכלת: נויי תכלת, שליש גדיל, ושני שלישי ענף. ובההוא פרקא לקמן, אהא דתנו רבנן: כמה חוטין הוא נותן וכו', וכמה תהא משולשלת? כלומר, תלויה הענף מן הגדיל. בית שמאי אומרים ארבע, ובית הלל אומרים שלש. ושלש שבית הלל אומרים, אחת מארבע בטפח של כל אדם. ופירש רש"י: ושלש שבית הלל אומרים, שתהא כל אצבע אחת מארבע בטפח כל אדם, דהיינו מדת גודל. ואסיקנא, אמר רב פפא: הלכתא, ארבע בתוך שלש, משולשלת ארבע.

וכתב הרא"ש, פירוש: ארבעה חוטין יכניס בתוך שלש אצבעות בטלית, ומשולשלת הציצית ארבע אצבעות. משמע שכל הציצית, גדיל וענף, אינו אלא ארבע אצבעות. ורש"י פירש, משולשלת – תלויה הענף לבד מן הגדיל ארבע אצבעות; אז הוי הציצית שש אצבעות.
ורבינו תם פירש, דמשולשלת – אגדיל קאי, מלשון "המשלשל דפנות" (משנה סוכה א ט), שהוא לשון גידול וחיבור. וכן מוכח בספרי, דגדיל ארבע בעינן. והכי נהיגינן, לעשות ציצית שנים עשר אצבעות: שליש גדיל, ארבע אצבעות, ושני שלישי ענף, שמונה אצבעות. עד כאן לשונו.
והרמב"ם כתב בפרק א: ואורך החוטין השמונה, אין פחות מארבע אצבעות. והיינו כדכתב הרא"ש, דמשמע מפשטא דלישנא שכל הציצית – גדיל וענף – אינו אלא ארבע אצבעות. ורבינו סתם דבריו כדעת רבינו תם, שכתב הרא"ש דנהיגינן כותיה. וכן כתוב גם כן בסמ"ג כדברי רבינו תם.
מאחר ששנינו: ושלוש שבית הלל אומרים – אחת מארבע בטפח כל אדם, שמעינן דאצבעות האמורים בשמועה זו – בגודל הם, ושנים עשר גודלים הם שלושה טפחים; ולכן כתב רבינו שיהיה אורכן שלושה טפחים מארבע אצבעות בגודל בכל טפח.
ושיעור אורך זה שכתב רבינו, הוא אחר שתחבו בכנף וכפלו; דכשהם פשוטים, הוי אורכן ששה טפחים. וכן מבואר בדבריו שכתב בסמוך: ויתחבם בכנף ויכפלם, ואז יהיו אורכם שתים עשרה אצבעות, שהוא שיעור אורך הציצית.(ב)
  • וכתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל בשם המנהיג, שכדי שלא ימעיטו הקשרים בזאת המדה, יאריכו אצבע יותר. ואפשר שמפני כך כתיב בכלבו שיהא אורך החוטים שלוש עשרה אצבעות. ויש לדקדק, שהיה לרבינו להוסיף על אורך החוטים שתיים או שלוש אצבעות; שהרי מקום תליית החוטים בכנף, קודם שיתחיל לעשות גדיל, הוי ממלוא קשר גודל עד שלוש אצבעות. ואפשר שאותו חלק מהחוט, כיון שהוא סמוך לבגד, חשיב כגדיל. ויותר נראה לומר דשלושה טפחים דקאמר, היינו לבד מהחלק ההוא.
  • כתב הרמב"ם בפרק א: העושה לבן בלא תכלת, לוקח חוט אחד משמונת החוטין, וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, ומניח שני שלישיתן ענף.(ג) ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן, עד כאן לשונו. ונראה שטעם מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן, משום דדייק לישנא דאמרינן (מנחות לט א): נויי תכלת – שליש גדיל ושני שלישי ענף, דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דווקא דקדקו בכך, ולא בזמן דליכא תכלת. וטעם מי שמדקדק בכך, מפני שהוא סובר דתכלת דקאמר לאו דווקא, אלא עיקר מצווה נקט, והוא הדין להיכא דליכא תכלת, דלבן במקום תכלת קאי.


  • ואם ירצה להוסיף בארכן יוסיף – גם זה בפרק התכלת (מנחות מא ב), שהקשו על ברייתא שכתבתי בסמוך, מדתניא: ציצית אין לה שיעור; ומשני: אין לה שיעור למעלה, אבל יש לה שיעור למטה. ופירש רש"י: אין לה שיעור למעלה – דכמה דבעי ליהוי ארוך.
וכתב המרדכי, שר"י היה נוהג לעשותו ארוך, משום גרדומין. וכתב עוד: ואם הוא ארוך יותר מדאי, ראוי לקצרו, ולא מיקרי תעשה ולא מן העשוי, כיוון שאינו עשוי בפסול. ופשוט הוא.
  • ואחד מן החוטין יהיה ארוך יותר כדי שיכרוך בו הגדילשם: חוט של כרך עולה מן המנין. וכתב הרא"ש: פירוש, למניין שמונה חוטין; ועושה אחד מהם ארוך, וכורך בו סביב השבעה.
  • ואם עשאה מן הקוצין וכו' – שם ובריש סוכה: אמר רב יהודה אמר רב: עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין – פסולה. ופירש רש"י בריש סוכה: מן הגרדין – פרניי"ש, שתולין בסוף הטלית מותר האריגה; וגדל שם הציצית מינה ובה. מן הקוצין – חוטין שניתקו בשתי, וקושרין אותו, ותלויים ראשיהם בבגד לאחר שנארג; וקרי להו קוצים, על שם שבולטין כקוצים. מן הנימין – כגון טלית שתפרוה או שעשו בה אמרא במחט, וראשי חוטי התפירה תלויים בה, ומהם יגדלו הציצית. פסולה – הואיל ותלויים ועומדים כל אלה בבגד, ולא נתלו בה לשם ציצית, לאו עשייה לשמה היא. והרא"ש כתב בהלכות ציצית: קוצין היינו חוטים התלויים ביריעה, ובולטין כמין קוצין, ודרך לקוצצן. נימין – חוטין שמוציאין מן הבגד לתפור. גרדין – חוטים היוצאים בשפת הבגד. פסולה – משום דבעי תליה לשמה, עד כאן. משמע דלא מיפסלי אלא כשעשה מהם ציציות בעודם מחוברים, מפני שלא נתלו לשם ציצית, כלומר, ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי; אבל אם קצצן או תלשן משם, ואחר כך עשה מהם ציציות – כשר, אם היו טוויין ושזורין לשם ציצית.
והרמב"ם מפרש בענין אחר, שכתב בפרק א: ואין עושין אותם, לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצין ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי, שהאורג משייר בסוף הבגד; אלא מן הגיזה של צמר או מן הפשתן. ונראה שהטעם, משום ביזוי מצוה.


  • עשאה מצמר גזול פסולהבפרק קמא דסוכה ממעט גזול, מדכתיב ועשו להם – משלהם. וכתב הרמב"ם בפרק א: ואין עושין אותן מצמר הגזול; ואם עשה, פסולים. ובנמוקי יוסף כתוב בהלכות ציצית, דלא מיפסל אלא כשגזל חוטין ממש; אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין – כשרה, דקנייה ביאוש ושינוי הגוף. אבל לכתחילה אסור, משום "שונא גזל בעולה" (ישעיהו סא ח). ורמב"ם שכתב פסול, אפשר דמיירי קודם יאוש; אי נמי אפילו אחר יאוש לא קני, משום דהוי שינוי החוזר לברייתו.
וכתב עוד נמוקי יוסף: וחוטין שאולין – כשרין, דמסתמא על דעת הלואה הוא. ואפילו לכתחילה. וכן כתוב בעיטור, וזה לשונו: חוטין שאולין – הלואה היא, דלא הדרי בעינייהו, וכדידיה דמי.
  • המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית – בפרק ג' דעבודה זרה בעיא דלא איפשיטא, ולחומרא. וכן כתב הרמב"ם בפרק א.
  • אבל המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית – כן כתב הרמב"ם בפרק א; ונתן טעם, מפני שהרי נשתנה. והוא נלמד ממה שאמרו בפרק ג' דעבודה זרה גבי משתחוה לקמה קמחה מהו למנחות.


  • ויעשה נקב באורך הטלית בתוך שלש אצבעות סמוך לקרן – פירוש, יעשה נקב סמוך לסוף הבגד, מרוחק מסוף הבגד כשיעור שיש ממלוא קשר גודל עד סוף הצפורן. וביושר הוא מודד, לאורך הבגד. וקרן קרי לסוף הבגד, דהיינו שוליו. ונראה, שמפני שצריך להטיל הציצית סמוך לקרן, ששם הוא כנף הבגד, קרי ליה קרן; ומכל מקום ביושר הוא מודד. וכתבתי זה, לפי שראיתי מי שהיה רוצה לפרש דברי רבינו, דקרן דקאמר – היינו קרן זוית, וממנו מודד באלכסון. וטעות הוא בידו; דאם כן, מאי ויעשה נקב באורך הטלית דקאמר? וגם מאי ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור שכתב בסמוך? הרי כיון שהוא מודד מקרן זוית באלכסון, לא שייך לאדכורי לא אורך ולא רוחב! אלא ודאי לסוף האריג קרי קרן, וביושר מודד, מסוף האריג של אורך הבגד, ולא מקרן זוית באלכסון.
וכן נראה מדברי סמ"ק, שכתב: ולא יניחנה למטה ממלוא קשר גודל, משום שנאמר: "על הכנף", ואם היתה בקרן ממש, היתה תחת הכנף, עד כאן. משמע דלסוף האריג למטה ממלוא קשר גודל, קרי קרן; דאי תימא דקרן היינו אלכסון, אינו ענין לתחילת דבריו.
וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם שכתב: כיצד עושין את הציצית? מתחיל מזווית הטלית, שהוא סוף האריג, ומרחיק ממנה לא יותר על שלושה אצבעות למעלה, ולא פחות מקשר גודל. עד כאן לשונו. ואם איתא דבאלכסון הוא מודד, לא הוה שתיק מיניה לפרושי בהדיא. ומה שכתב: מתחיל מזוויות של טלית, היינו לומר שצריך להטיל הציצית סמוך לזוויות, ששם הוא כנף הבגד. ומכל מקום ביושר צריך למדוד, וכן עמא דבר. ואם מדד מקרן זוית באלכסון הציצית – פסול, לפי שהוא למטה ממלוא קשר גודל שני חומשי מלוא קשר גודל; דהא קיימא לן (סוכה ח א): כל אמתא בריבועא – אמתא ותרי חומשי באלכסונא.
ומקום דין זה הוא בפרק התכלת (מנחות מא ב), דגרסינן התם [בדק הבית: תנו רבנן: כמה חוטין הוא נותן? בית שמאי אומרים ארבע, ובית הלל אומרים שלוש. וכמה תהא משולשלת? בית שמאי אומרים ארבע, ובית הלל אומרים שלוש ושלוש, שבית הלל אומרים: אחד מארבע בטפח של כל אדם. אמר רב פפא: טפח דאורייתא ארבע בגודל]. ואמר רב פפא: הלכתא, ארבעה בתוך שלוש, משולשלת ארבע. פירש רש"י: ארבעה חוטין נותן בתוך שלוש אצבעות, שלא ירחיק מן השפה יותר משלוש אצבעות. ונראה מדבריו, שאם נתנו בסוף שלוש אצבעות – כשר, דלא מיפסיל אלא אם כן נתנו למעלה משלוש אצבעות. וכך הם דברי הרמב"ם וסמ"ג. ולפי זה, מה שכתב רבינו שעד כדי שלוש אצבעות מהכנף הוא מקום ציצית – הוי עד ועד בכלל, דמרוחק שלוש אצבעות בצמצום כשר. ואף על פי שכתוב ברוקח: "ולא ירחיק מן הכנף שלוש אצבעות", צריך לידחק בפירושו, כי היכי דלא נפלוג ארש"י והני רבוותא.
וכתב הכלבו בשם הרי"ף על הני אצבעות, פירוש אצבע היינו גודל. וכן כתוב בהגהת סמ"ק, וכן נראה מדברי הרוקח ומדברי המרדכי [בדק הבית: והוא מבואר בגמרא שכתבתי בסמוך]. וכן כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות ציצית ובפרק ט' מהלכות תפילין. ובסוף פרק י"ז מהלכות שבת כתב גם כן: האצבע שמשערין בה בכל מקום הודא רוחב הגודל של יד. וראיתי הרבה אנשים מודדין בשלוש אצבעות הסמוכים זה לזה ביד, שהאחד נקרא אצבע, והשני אמה, והשלישי קמיצה; וטעות הוא בידם, ואין להם על מה שיסמוכו. וכתב המרדכי: אומר ר"ב, שצריך לשער במקום רוחב הגודל, ולא מראשו שהוא קצר [בדק הבית: והתוספות בפרק התכלת נסתפקו בדבר].
  • וגרסינן תו התם (מנחות מב א): "תנו רבנן: הטיל על הקרן או על הגדיל – כשרה. רבי אליעזר בן יעקב פוסל בשתיהן. כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב: "ציצית צריכה שתהא נוטפת על הכנף, שנאמר: על כנפי בגדיהם"? כמאן? כרבי אליעזר בן יעקב. אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: וצריך שירחיק כמלוא קשר גודל". ופירש רש"י: על הקרן – על שפת חודו של קרן. גדיל – חוט עבה וחזק בבגד תחילה, כדי שלא יהא נוח ליקרע. לישנא אחרינא: גדיל – אלו הן חוטין שֶׁבַּשְּׁתִי בשני הצדדין, וקורין אוריל"ש. שתהא נוטפת על הקרן – שתהא תולה ומכה על הקרן; כלומר, שיגביהנה למעלה מן השפה, כדי שתהא תולה ונוגעת התליה בקרן. שירחיק מלוא קשר גודל – צריך שירחיקנה מן השפה מלוא קשר גודל, שיעור הצפורן עד פרק ראשון.
וסמ"ג כתב וזה לשונו: "המטיל ציצית בבגד, לא יניחנו למעלה משלוש אצבעות, מפני שאינו נקרא כנף. ולא יניחנו למטה ממלוא קשר גודל, משום שנאמר 'על הכנף'; ואם היה בקרן ממש, אם כן היה תחת הכנף. וגם לא יניחנו ממש בשפת הבגד, שגודלין כדי שיהיה חזק, ונקרא בלע"ז ליישיד"א; שהרי "על כנפי בגדיהם" כתיב, וזה אינו נחשב מן הבגד". עד כאן.
נראה מדברי רש"י ומדבריו, שסוף הבגד ממש, פחות מכדי קשר גודל – קרוי קרן; ומכדי קשר גודל, עד כדי שלוש אצבעות – נקרא כנף; ולמעלה משלוש אצבעות קרוי בגד. ולפי זה, מה שכתוב: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", וכן: "ונתנו על ציצית הכנף" – אינו רוצה לומר שיתנו הציצית למעלה מן הכנף, אלא שיתנו אותו בכנף עצמו. והילכך, למטה מכדי מלוא קשר גודל, ולמעלה מכדי שלוש אצבעות, דלא מיקרי כנף – פסולה. וכן הטיל על הקרן, השנוי בברייתא, פירושו: הטיל בקרן, דהיינו למטה מכדי מלוא קשר גודל. ועל הגדיל נמי פירושו "בגדיל"; כלומר, שאם היה הגדיל רחב יותר מכדי מלוא קשר גודל, ונתן הציצית בגדיל – אף על פי שהוא למעלה מכדי מלוא קשר גודל, פסול.
ובכלבו כתוב: "אוחז משלוש אצבעות על שלוש אצבעות, שאינו כנף פחות מכן, ונוקב שם, ונותנן בתוך הנקב", עד כאן לשונו. נראה שסובר, שמה שכתוב: "ונתנו על ציצית הכנף... ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" – פירושו שיתנו הציצית למעלה מהכנף; ולפי שאין נקרא כנף פחות משלוש אצבעות, צריך ליתנו בסוף שלוש אצבעות. וקשה, דאם כן, כל שנתנו למטה משלוש אצבעות – יש לפוסלו, כיוון שאינו נתון למעלה מהכנף.
ונראה שהוא סובר כן, ממה שלא כתב, דבהרחיק כדי מלוא קשר גודל סגי. וקשה, דבהדיא אמרינן בגמרא, דכיוון שהרחיק כדי מלוא קשר גודל, כשר.
ועוד קשה, דלפי פירוש זה, הוה ליה לאכשורי אפילו אם הציצית מרוחק יותר משלוש אצבעות, שהרי על הכנף הוא נתון, ואמאי פסלינן ליה?
ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב, שהטעם שצריך שיהיו בתוך שלושה, ושירחיק כדי מלוא קשר גודל, הוא מפני שאין נקרא בגד פחות משלוש אצבעות; ולפיכך צריך שיהיו בתוך שלוש. ומה שצריך שיהיה כמלוא קשר גודל, לפי שלא נקרא "כנף" אלא בשיעור זה; ואם יש בכאן למטה משיעור זה, אינו עוד כנף, עד כאן לשונו.
ולא הבנתי דבריו; שאף על פי שאינו נקרא 'בגד' פחות משלוש אצבעות, 'כנף דבגד' מיקרי, וקרא "על כנפי בגדיהם" קאמר, ולא 'על בגדיהם'. ועוד, דלפי טעמו, כל שהרחיק פחות משלוש אצבעות היה לנו לפסול, והיאך הכשירו במרחיק מלוא קשר גודל? ומפני כך דברי רש"י וסמ"ג נראים עיקר, וכמו שפירשתי דבריהם.
ובביאור מהר"י ן' חביב ז"ל כתב טעם שיעור כמלוא קשר גודל: שמעתי כי יש באורך קשר גודל יותר משתי אצבעות, ואינו עולה לשלוש אצבעות; והרי אנו צריכים שלא יהא בקרן ממש, כדי שיהא "על הכנף" ולא "תחת הכנף". וגם צריך שלא יכנס בבגד שלוש אצבעות שלמים, כי הוא שיעור חשוב להקרא בגד לענין טומאה; ואם כן – היה על הבגד, ולא על הכנף. ואין מקום לקיים "על הכנף" ולא תחת הכנף ולא בבגד, רק שיהא הציצית תוך האצבע השלישית, קודם השלמתו, ובזה יש לו ממש להקרא "על הכנף", כיוון שהוא יותר משתי אצבעות; ונקרא "כנף" ולא "בגד", כל עוד שלא הניחו למעלה משלוש אצבעות שלמות שיש בהם שיעור בגד, עד כאן לשונו.
  • כתב הרוקח: נראה ברוחב הנקב שבו החוטים, שאין החוטים רחוקים מלוא קשר גודל – לית לן בה. עד כאן לשונו.(ד)


  • ואם היה רחוק מהכנף כמלוא קשר גודל, ונתקו מחוטי הערב, עד שלא נשאר בו כשיעור מן הקרן, כשרשם: רבינא ורב סמא הוו יתבי קמיה דרב אשי. חזייה רב סמא לגלימיה דרבינא, דסתר, ובצר ממלוא קשר גודל. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרבי יעקב? אמר ליה: בשעת עשיה אתמר. ופירש רש"י: דסתר וכו' – שנסתר ונרחב הגדיל, וירד למטה, עד שעמד פחות ממלוא קשר גודל. אי נמי, נסתר הבגד מלמטה, עד שנפחת מן השפה עד הנקב ממלוא קשר גודל. בשעת עשיה – דרבי יעקב; ואנא נמי, בשעת עשיה היה מלוא קשר גודל.
  • ומה שכתב: טוב לעשות אמרא בשפת הבגד שלא ינתקו – לכאורה נראה שזהו מה שכתוב במרדכי ובהגהת סמ"ק: "וטוב לעשות אמרא בטליתו, כי בלא אמרא – פעמים שחוטי הערב מתפזרין מן הטלית למטה, גם פעמים שחוטי השתי בולטין בלא ערב, ואז יש להסתפק מאיזה מקום יתחיל למנות השלוש אצבעות". וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שלזה נתכוין רבינו.
ולא נהירא לי; דהתם משמע דמיירי באורג בגד להטיל בו ציצית, וקאמרי שטוב לעשות לו אמרא בשפתו, כדי שלא יפרדו אחר כך חוטי ערב מן הבגד, וישארו חוטי השתי, או איפכא, ויהיה מסופק מאיזה מקום יתחיל למדוד: אם מהאריג הקיים, או מהחוטין הבולטין. אבל בעניין מטיל ציצית, ואחר כך ניתקו חוטין, ובצר ליה שיעורא – לא איירו; שהרי לא נזכר בדבריהם כלל. ועוד, דלא שייך למימר ביה: ויסתפק מאיזה מקום יתחילו השלוש אצבעות. ומתוך לשון רבינו משמע, דתקנתא למטיל ציצית בטליתו קאמר; דכדי שלא ינתקו חוטין ויפחת השיעור, טוב לעשות אמרא. ונראה ודאי דבהכי מיירי, מדכתב: ואם היה רחוק מהכנף כמלוא קשר גודל, וניתקו מחוטי הערב וכו', ומכל מקום טוב לעשות לו אמרא וכו'. ואי אמאי דסמיך ליה, שהכשיר בניתקו חוטי הערב קאי, שייך שפיר למימר ומכל מקום, והכי קאמר: אף על פי שאם אחר שהטילו בו ציצית, ניתקו חוטין מהבגד ובצר ליה שיעורא – כשר, מכל מקום טוב לעשות לו אמרא בשפת הבגד, כדי שלא ינתקו; כלומר, ויבואו הרואים לומר שהוא פסול, דכולי עלמא לא גמירי דינא; או יאמרו, שאחר שניתקו החוטים הטיל הציצית.(ה)
אבל אי ארישא קאי, דקאמר: ומרוחק מן הקרן כשיעור שיש מקשר גודל עד סוף הצפורן – מאי ומכל מקום דקאמר?
ואם כן, דברים אלו שכתב רבינו – דברי עצמו הם. ואפשר שלמדם מדברי סמ"ק והמרדכי, שכתבו לענין אורג טלית להטיל בו ציצית.
ומיהו כבר אפשר לדחוק ולפרש, שדברים אלו – דברי סמ"ק והמרדכי הם; וסובר רבינו, דלאו באורג טלית להטיל בו ציצית מיירו, אלא תקנה – כדי שלא ינתקו חוטין מן הבגד – קאמרי. ומה שכתבו: ויש לספק מאיזה מקום יתחילו השלוש אצבעות, היינו לומר שהרואים יסתפקו מאיזה מקום יש למדוד; כלומר, דאף בניתקו חוטים אחר שהטיל הציצית – יסתפקו שמא פסול הוא. ומכל מקום, מה שכתבתי תחילה נראה יותר.


  • ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור, רק שלא יתנהו על החוטין שעושין בשפת הבגד – דין זה לא מצאתי מבואר בשום מקום. אלא שבארחות חיים מצאתי כלשון הזה: "וצריך לתלות הציציות באורך הטלית ולא ברחבו", עד כאן לשונו. ונראה לי שטעמו של רבינו, לפי שהוא סובר, דהא דתניא בפרק התכלת: "הטיל על הקרן או על הגדיל, רבי אליעזר בן יעקב פוסל" – קרן קרי לסוף אורך הבגד. ותני דאם הטיל הציצית בסוף הבגד, למטה ממלוא קשר גודל – פסולה, דבעינן "על הכנף" וליכא; והדר תני, שאם הטיל הציצית על הגדיל, שהוא השפה שבסוף רוחב הבגד לשני צדדיו, אוריליו"ש בלע"ז – פסולה, מפני שאינו מעיקר הבגד. וזהו לשון שני של פירוש רש"י. ומשמע לרבינו, דלא מיפסל בקרוב לשפת הבגד ברחבו, אלא במטיל הציצית בגדיל עצמו; אבל במטיל בבגד עצמו, אף על פי שלא הרחיקו משפת רוחב הבגד כלל – כשר.
וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שמה שכתב רבינו, שתוך רוחב הבגד אין לו שיעור – היינו לומר דאין לו שיעור למטה, כלומר, שיכול להטילו סמוך לשפת הבגד; אבל למעלה – בהכרח הוא שיש לו שיעור, מאחר שאין אנו יכולים להרחיק מן הקרן יותר משלוש אצבעות.
וסמ"ג כתב: "המטיל ציצית בבגד, לא יניחנו למעלה משלוש אצבעות" וכו', "וגם לא יניחנו ממש בשפת הבגד שגודלין כדי שיהיה חזק, שקורין בלע"ז ליישיד"א; שהרי על כנפי בגדיהם כתיב, וזה אינו נחשב מן הבגד. והכי אמרינן בפרק התכלת: הטיל על הקרן או על הגדיל, רבי אליעזר בן יעקב פוסל", עד כאן. נראה מדבריו, שהוא מפרש כלישנא קמא דרש"י, דעל הגדיל דקתני – קאי נמי אאורך הבגד; כלומר, שאם הגדיל שבסוף אורך הבגד היה רחב, והטיל בו ציצית, אף על פי שהוא מרוחק יותר מכדי מלוא קשר גודל – פסול, מפני שהוא נתון בגדיל, שאינו נחשב מהבגד. ולפי זה, אין מכאן ראיה לומר דבתוך רוחב הבגד אין לו שיעור; דכיוון דקתני "הטיל על הגדיל" בהדי "הטיל על הקרן", אלמא כי הדדי נינהו, וכי היכי דהטיל על הגדיל מיפסיל גם ברוחב, דכיוון דטעמא דפיסולא דגדיל מפני שאינו נחשב מן הבגד – מה לי אורך מה לי רוחב, הכי נמי הטיל על הקרן, בין באורך בין ברוחב – פסול, דכל שאינו מרוחק מלוא קשר גודל, בין באורך בין ברוחב – קרן מיקרי ולא כנף. וכן נראה מדברי בעל נימוקי יוסף, שכתב: "והילכתא, חוטין בתוך שלוש אצבעות מן הכנף, בין מן הצד בין מלמטה".
וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שכך סברת בעל העיטור, שגם לרוחב הבגד צריך להרחיק כמלוא קשר גודל. וכתב הרב ז"ל שכן ראוי לעשות. וכן כתב הרב רבינו יונה באגרת התשובה וזה לשונו: "צריך שירחיק מקום הנחת החוטים משפתי הטלית מזה ומזה, קשר גודל. ויזהר שיהיה בתוך שלוש אצבעות", עד כאן לשונו. [בדק הבית: וזה לשון ספר העתים מלשון הר"ם: שמענו שאין צריך להרחיק אלא לאורך הבגד, לא לרוחבו. ויש מי שכתב, שצריך להרחיק ברוחב הבגד ובאורכו, וכן המנהג. עד כאן לשונו. עד כאן]:
ונראה, שאף על גב שרבינו מפרש, דהטיל על הגדיל פסולה – מיירי ברוחב הבגד, לאו למימרא דדווקא במטיל בגדיל שברוחב הבגד הוא דמיפסל, אבל מטיל בגדיל שבאורך הבגד – כשר; דכיוון דטעמא מפני שאינו נחשב מן הבגד, מאי שנא גדיל שברוחב מגדיל שבאורך?
ומה שפירש דעל הגדיל שברוחב קאמר, הוא מפני שהוא היותר מצוי; שהרי אם באת לחתוך טלית מבגד שלם, מאיזה מקום שתחתוך, תמצא גדיל בשני צידי רחבו; אבל בארכו לא תמצא גדיל, אפילו מצד אחד, אלא אם כן חתכת הטלית מראש הבגד או מסופו.
  • ונראה, דמלא קשר גודל שצריך – היינו לבד מגדיל; שהרי אינו נחשב מכלל הבגד. ומיהו בנימוקי יוסף כתוב, שאף הגדיל עולה עם הבגד לשיעור מלא קשר גודל. ואפשר שטעמו, משום דכיוון דהטיל על הקרן, והטיל על הגדיל, מיתנו בהדי הדדי – שווים הם; וכי היכי דקרן, דהיינו סוף האריג, אף על פי שאם הטיל בו פסול, כשהרחיק מתחילת הבגד מלא קשר גודל – כשר, הכי נמי בגדיל, אף על פי שאם הטיל בו פסול – כשהרחיק מתחילתו מלא קשר גודל, כשר.
ומיהו אם אין הגדיל רחב ביותר, טוב להרחיק מעיקר הבגד כמלא קשר גודל, שנמצא שהוא תוך שלוש אצבעות לתחילת הגדיל; דהשתא ממה נפשך כשר, שאם הגדיל דינו ליחשב במדידה – הרי אינו מרוחק שלוש אצבעות; ואם דינו שאינו נחשב במדידה, אלא מעיקר הבגד עצמו הוא שמודדין – הרי הוא מרוחק ממנו כמלא קשר גודל.
ואחר שכתבתי זה, מצאתי דין זה בסוף בבא קמא, דתנן התם: הכובס נוטל שלושה חוטין, והם שלו. יתר מכאן, לבעל הבית. אם היה שחור על גבי לבן, נוטל את הכל והם שלו. ופירש רש"י: דרך אורג בגדי צמר לארוג שלושה חוטין ממין אחר בסוף הבגד, והכובס נוטלן, ומשווה הבגד ומייפהו. ואם היה החוט שחור שארג בבגד לבן, רשאי ליטול את הכל, לפי שהשחור מגנה את הלבן.
ובגמרא, אמר רב יהודה: הכל עולין למנין תכלת, ויצחק ברי קפיד עלייהו. ופירש רש"י: הכל עולים למנין תכלת – אותם שלושה חוטים, [אם] לא קצרן הכובס, עולים למנין מלא קשר גודל, שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד. וכתב הרשב"א: הכובס נוטל שלושה חוטין – שדרך האורגים, שאורגים בסוף הבגד שנים ושלושה חוטים, רחוק מן האריגה, ועושים זה כדי להציל הבגד, שלא תסתר אריגתו בראש הבגד על ידי הכביסה. ואותם החוטים, אם נשמטים משם בשעת הכביסה – הכובס נוטלן. והכל עולין למנין תכלת, פירוש – שצריך להרחיק מן הכנף כמלא קשר גודל. ואותו אריג שבאותו הבגד עולה לשיעור קשר גודל, ולהרחקת שלוש אצבעות. ויצחק בנו של רב יהודה היה מסופק בדבר, שהיה מקפיד בו, ומן הספק היה נוטלו מן הבגד, דשמא עולים, ושמא אין עולים. ומכל מקום, כיוון דרב יהודה אמר להדיא עולים – אף על גב דרב יצחק בריה מקפיד, קיימא לן כרב יהודה, ועולים. עד כאן לשונו:


  • וכתב בעל העיטור שאין שיעור לחוטין מלמעלה, אם ירצה יוסיף כמו שירצה – נראה שטעמו, מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות מב א): רב אחא בר יעקב רמי ארבעה, ועייף להו מיעף. רב ירמיה מדפתי רמי תמניא, דאינון שיתסר. כלומר, שלאחר שהכניסם בטלית – כופלם, והם ששה עשר. ומשמע ליה, דטעמא משום דלית בתוספת חוטים בבל תוסיף. דאף על גב דדרשינן (מנחות לט ב): גדיל – שנים, גדילים – ארבעה, היינו לומר שלא יפחות מארבעה חוטים; אבל אם רצה – מוסיף כל מה שירצה, כדאשכחן גבי ערבי נחל (סוכה לד א), דדרשינן: ערבי – שתים, ונוהגין לשום הרבה בלולב.
וכן כתב המרדכי בתחלת הלכות ציצית בשם תוספות שנץ. ומשום הכי הוה רמי רב ירמיה תמניא, אף על גב דבארבעה סגי. ואפילו טובא נמי יכול להוסיף, שכיוון שניתן רשות להוסיף על ארבעה חוטים שאמרה תורה – תמניא כמאה, ומאה כתמניא.
אחר זמן בא לידי ספר העיטור, ומצאתי שכתב, אהא דקאמר בפרק התכלת גבי ציצית אין לו שיעור למעלה, דהיינו לומר, שאם רצה להוסיף – מוסיף, בין במנין בין באורך.
  • ור"י פירש דעד שמונה כפולים שהם ששה עשר יכול להוסיף, טפי לא – אהא דתנן (מנחות לח א): התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, פירש רש"י: אף על גב דמצווה לתת שני חוטי תכלת ושני חוטי לבן בציצית, אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן – יצא. וכתבו התוספות (שם ד"ה התכלת) והרא"ש: ולכאורה הוה משמע, דאין זה מעכב את זה – היינו שאם הטיל שני חוטים מין אחד – יצא, כי הא דתפילין של יד אינה מעכבת את של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד. ונהגו כפירוש רש"י, וכן מוכח בפרק התכלת (מנחות מ א), גבי כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, דהיכא דליכא תכלת – בעי למירמי ארבעה חוטי לבן.
ומיהו יש לדחות, דאף על גב דבשני חוטי לבן לחוד איכא מצות ציצית, אי רמי טפי – ליכא איסור, דאין זה מוסיף על המצוה; דגדיל – שנים, גדילים – ארבעה, דדרשינן מיניה שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת, לאו למעוטי טפי קא אתי, כדאשכחן גבי ערבי נחל, דדרשינן ערבי – שתים, ונהגו לשום הרבה ערבות בלולב. וכן פירש רש"י בפרק התכלת (מנחות מא ב), גבי טלית שכולה תכלת, דקאמר עלה: כאן בטלית בת שמונה חוטים, ופירש רש"י, דאין כאן איסור בל תוסיף, כיוון שכל השמונה בכרך אחד.
וקשה, דבפרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פח ב), גבי זקן ממרא, משמע דאם הוסיף בחוטים – פסול. ויש לומר, דכל מה שהוסיף מארבע חוטים עד שמונה – לאו גורע הוא, ולא מיפסיל בכך, כדאשכחן דרב אחא בר יעקב רמי ארבעה, ורב ירמיה מדפתי רמי תמניא, ולא פליגי הני אמוראי, אלא מר עביד הפחות ומר עביד היתר. ובסנהדרין [מיירי] במוסיף על תמניא.
וקצת תימה, דהיכי משמע מקרא, דאי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי? וצריך לומר, דאף זה במשמעות גדילים, דאי עביד גדילים מתכלת ולבן, שני חוטים מזה ושני חוטים מזה – גדילים קרינן ביה; ואי עביד מכל מין ומין גדילים – כגון ארבעה חוטים תכלת, וארבעה חוטים לבן – גדילים קרינן ביה, ולאו מוסיף הוא. אבל אי רמי טפי, הוי מוסיף, וגרוע ועומד הוא. ולעולם גדילים בעינן, דהיינו ארבעה חוטין, בין שיש בו שני מינים, בין שאין בו אלא מין אחד, כמו שפירש רש"י. עד כאן לשונו.
ונראה מדברים אלו, שזה שכתב רבינו בשם ר"י, דעד שמונה כפולים, שהם ששה עשר – יכול להוסיף, היינו מתכלת ולבן, ארבעה חוטים כפולים שהם שמונה מתכלת, וכן מלבן. ואם כן, השתא דליכא תכלת – עד ארבעה כפולים שהם שמונה, יכול להוסיף; טפי לא. ורבינו סתם במקום שהיה לו לפרש. ואף על פי שאפשר לומר שסובר רבינו, דכיוון דבזמן דאיכא תכלת – יכול להוסיף עד שמונה כפולים, שהם ששה עשר, השתא דליכא תכלת – לבן במקום תכלת ולבן קאי, ויכול להוסיף עד שמונה כפולים, שהם ששה עשר – הראשון נראה יותר.
ובתשובות הרשב"א מצאתי שנשאל: אם הוסיף על שלושים ושתים חוטים שבציצית, אם פסול? והשיב: אם הוסיף – ודאי פסול, כדאמרינן בסנהדרין: "והא איכא ציצית, שיש בו להוסיף, ואם הוסיף – גורע", עד כאן. ואפשר דבזמן הזה דליכא תכלת מיירי, וכמו שכתבתי לדעת ר"י. ואפשר דבזמן דאיכא תכלת נמי קאמר, דלעולם אין מוסיפין על שלושים ושתים בין הכל. וכן נראה מדברי סמ"ק, שכתב בסימן קע"ז שלא להוסיף על המצוות, כגון לעשות חמישה חוטים בציצית, שהם עשרה כפולים.
  • והרמב"ם כתב בפרק א': ואין לחוטי הענף מניין מן התורה. ואחר כך כתב (ה"ו): כיצד עושים את הציצית וכו'? ומכניס שם ארבעה חוטים, וכופלם באמצע. ונראה לי דהכי פירושו: בתורה לא נתפרש מניין חוטי הענף, אבל מדברי סופרים יש להם מניין: ארבעה חוטין כפולים, כדאמרינן בהתכלת: רב אחא בר יעקב רמי ארבעה ועייף להו, ורב ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא, וסבר שמניין החוטים מדברי סופרים – שמונה שהם ששה עשר, וכשמוסיף על המניין שקבעו סופרים – עבר בבל תוסיף, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין: והא איכא ציצית, דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע. ואנן קיימא לן כרב אחא בר יעקב, ואם כן – כל שהטיל יותר מארבעה חוטין, עבר בבל תוסיף.
ובנימוקי יוסף כתוב, שיש אומרים שמניין החוטין – שיעור יש להם, בין למעלה בין למטה. ויהיו החוטין אחר שנכפלו שלושים ושתים חוטין. ויש לבעלי הקבלה בזה עיון גדול ועמוק, עד כאן לשונו.
וכיוון דכל הני רבוותא פליגי על בעל העיטור, כוותייהו נקטינן, ואין להוסיף על ארבעה חוטין כפולים שהם שמונה.
  • רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בסימן י"ב דקדק מדברי הרמב"ם (רמב"ם ציצית א ד) שכתב: התכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת. כיצד? הרי שאין לו תכלת, עושה לבן לבדו. וכן אם עושה לבן ותכלת, ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף, ונשאר התכלת לבדו – כשר. דסבירא ליה להרמב"ם, שאם אין לנו תכלת – נטיל שני חוטי לבן. ולא דק, דהא להרמב"ם לא היו מטילין תכלת אלא חוט אחד מן השמונה חוטין; ואם כן, כשמטיל לבן לבדו – צריך להטיל שבעה חוטים לבן לפחות. ואפשר דשמונה חוטי לבן בעי, ולא סגי בשבעה, מפני שאין השביעי עומד אלא אם כן ראשו ארוך, שיהא נכפל ליעשות חוט שמיני. ובהדיא כתב הרמב"ם בפרק ההוא (רמב"ם ציצית א ט): העושה לבן בלא תכלת, לוקח אחד משמונה חוטים, וכורך אותו על שאר החוטים. הרי מפורש, דבעושה לבן לבדו – בעינן שמנה חוטין כפולים, שהן ארבע חוטים, וכדברי רש"י ז"ל. ומה שכתב: הרי שאין לו תכלת, עושה לבן לבדו – לאו למימרא שלא יטיל יותר חוטים ממה שהוא מטיל מלבן בזמן דאיכא תכלת; דגם כשעושה לבן לבדו, צריך להטיל שמונה חוטים, כמו שכתבתי.
  • ויחתוך ראשי החוטין ויתחבם בכנף – יתבאר בסוף סימן זה בסייעתא דשמיא.
  • ומה שכתב ויכפלם – מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות מב א): רב אחא בר יעקב רמי ארבעה ועייף [להו] מיעף, ומעייל להו בגלימא, ואביק להו מיבק. קסבר בעינן תמניא בגלימא, כי היכי דבעינן במקום פתיל. ופירש רש"י: ועייף להו – כופל לשמונה קודם שיתלם (בציצית) [בכנף]. ומעייל להו בגלימא – מכניס הכפל בנקב הטלית. ואביק להו מיבק – עונבן, שחוזר ומכניס שני הראשין בתוך הכפל, ותלויים בעניבה בטלית. רב ירמיה מדפתי רמי תמניא, דאינון שיתסר, ולא אביק להו. מר בריה דרבינא עביד כדידן. ופירש רש"י: כדידן – מכניס ארבעה חוטין, ואחר כך כופלם לשמנה. הרי שלדברי הכל צריך לכפול החוטים. וכן כתבו התוספות בריש פרק התכלת (ד"ה התכלת) וזה לשונם: ומה שאנו כופלים הארבעה לשמונה, סמכינן אהא דלקמן: רב אחא בר יעקב רמי ארבעה ועייף להו מיעף וכו'. ועוד תניא בספרי, בית שמאי אומרים: ארבעה של צמר, וארבעה של תכלת. ואם תאמר: היא גופה מנא לן שצריך לכפלו? ואי הוה מפרשינן: עשה גדיל ופתלהו מתוכו (מנחות לט ב) – היינו שצריך לכופלו כעין פתילה שהוא כפולה, ניחא; אבל בקונטרס לא פירש כן. עד כאן לשונו.
  • ואז יהיה ארכם שנים עשר אצבעות – כבר נתבאר זה בתחילת הסימן.

ויקח ארבעה חוטים מצד אחד וארבעה חוטים מצד אחד ויקשור שתי פעמים זה על זה – בפרק התכלת (מנחות לח ב), אמר רבא: שמע מינה, מדאמרי בני רבי חייא: גרדומי תכלת כשרים – צריך לקשר על כל חוליא וחוליא; דאי סלקא דעתך לא צריך, כיון דאישתרי ליה עילאי – אישתרי ליה כוליה. ופירש רש"י: מדאמרי בני רבי חייא, גרדומי תכלת כשרים – אמאי? כיוון דנפסק מקצת הגדיל, מישתרי ההוא קשר שבסוף הגדיל; וכיוון דמישתרי הקשר, מישתרי הגדיל, ואין שם גדיל כלל! אלא שמע מינה יש קשר בכל חוליא, הלכך כי משתרי ההוא קשר – מתקיים הגדיל בשאר קשרים. עילאי – היינו ההוא קשר תחתון, דמלמטה למעלה קא חשיב.

ודחי תלמודא: דלמא דאיקטר, ופירש רש"י: כלומר, ממאי דצריך לקשר בכל חוליא וחוליא? דילמא הא דאמרי בני רבי חייא, הכי קאמר: אם קשר על כל חוליא וחוליא, הוו גרדומין כשרים; אבל ברוב ציציות לא קא מכשרי גרדומין, דרוב ציצית אין נקשרים על כל חוליא וחוליא. ומשמע מדברי המרדכי דהלכה כרבא, שכתב, דאף על גב דתלמודא דחי ליה, מכל מקום רבא לא הדר ביה. ואיתא תו בגמרא (מנחות לט א), אמר רבא: שמע מינה קשר העליון דאורייתא, דאי סלקא דעתך דרבנן – מאי איצטריך למישרא סדין בציצית? פשיטא, התוכף תכיפה אחת אינו חיבור; אלא שמע מינה דאורייתא. ופירש רש"י: קשר עליון – היינו נמי ההוא קשר למטה, הלכה למשה מסיני, כלומר, קשר אחד בציצית מיהא דאורייתא. ולהכי נקט עליון, משום דמאן דלא עביד אלא חד קשר – בסופו עביד ליה, שמקיים את הגדיל.
והרמב"ם כתב וזה לשונו: לוקח חוט אחד מן הלבן, וכורך כריכה אחת על שאר החוטין מצד הבגד, ומניחו, ולוקח חוט התכלת, וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן, וקושר. ואלו השלוש כריכות, הם הנקראים חוליא. ומרחיק מעט וכו', ועושה חוליא שלוש, וכן עד חוליא אחרונה. ומדלא הזכיר קושר אלא בחוליא ראשונה, נראה לכאורה שאינו פוסק כי ההיא דאמר רבא: צריך לקשר על כל חוליא וחוליא, משום דדחינן ואמרינן: דלמא דאיקטר, ופוסק כי ההיא דאמר רבא: קשר העליון דאורייתא, ומפרש דעליון – היינו עליון ממש, כלומר אצל חוליא ראשונה שסמוכה לכנף. ולפי זה צריך לומר, שבסוף החוליות היה תוחב חוט של כרך בתוך הכריכה, כדי שיתקיים הגדיל.
ויותר נראה לומר שהוא פוסק כי ההיא דאמר רבא: צריך לקשר על כל חוליא וחוליא; ומה שלא הזכיר קשר בכל חוליא – מפני שסמך על מה שכתב: וכורך בו שתי כריכות וכו' וקושר; ואלו השלוש כריכות הם הנקראים חוליא, דמשמע דשלוש כריכות עם הקשר נקרא חוליא.
וכתבו התוספות שם (לט א ד"ה לא יפחות) גבי הפוחת לא יפחות משבע, שבכל קשר קושר שני קשרים, כי האחד לא יתקיים ולא חשיב קשר. וכן כתבו הרא"ש והמרדכי וסמ"ג, וכן נהגו.
וכתוב במרדכי: ועל הקשרים עצמם, נוהג רבינו תם ור"י לעשות מחוט של כרך הקשרים, והיה תוחב ראש החוט באמצעית של השבעה חוטים, ומהדקן יחד. ואומר רבי אלחנן, דכהאי גוונא לא מיקרי קשר של קיימא, אם לא כשמקשר שני החוטים יחד בשני קשרים, כדאמרינן בפרק אלו קשרים. ומיהו יש לומר, דכהאי גוונא, שאין כאן אלא ראש אחד – מתקיים יותר; אבל בשני ראשים, זה הראש מושך אילך וזה אילך, ועביד לאינתוקי. ומיהו נראה לי דלא הוי קשר, הואיל וקושר בו שאר חוטים. ולעצמו היה מהני, שהוא רק חוט של כרך; אבל שאר החוטים אינם מתקיימין. וכתוב שם עוד מיני קשרים אחרים. ובסוף כתב: ויש נוהגים לקשור בארבע שמכאן וארבע שמכאן, בענין שקושרים הראשון בטלית; וכן עושין כל הקשרים. וכן נכון לעשות בעיני רבינו, עד כאן.
וזה לשון הרא"ש: וחולקין שמונה חוטים, ארבע לכאן וארבע לכאן, ועושין הקשר. וכך הם דברי רבינו. ומשמע שכל הקשרים, בעניין זה קושרים אותם, וכמו שהעלה במרדכי שנכון בעיני רבינו.
  • ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב השבעה. ובזמן שהיה תכלת – [היה] צריך לדקדק בכריכה לעשות שבע חוליות, כאשר הם מפורשים בגמרא, ריש פרק התכלת שם (מנחות לט א), אמר רב הונא בר יהודה, אמר רב ששת, אמר רב ירמיה בר אבא, אמר רב: תכלת שכרך רובה – כשרה, ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת – כשרה. וכמה שיעור חוליא? תניא, רבי אומר: כדי שיכרוך וישנה וישלש. תנא: הפוחת – לא יפחות משבע, והמוסיף – לא יוסיף על שלש עשרה. הפוחת לא יפחות משבע – כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלוש עשרה – כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם. תנא: כשהוא מתחיל – מתחיל בלבן, הכנף – מין כנף; וכשהוא מסיים – מסיים בלבן, מעלין בקודש ולא מורידין. ופירש רש"י: מין כנף – תחילה, ואחר כך פתיל תכלת. משום מעלין בקודש – וכיוון דאקדמיה קרא למין כנף, שמע מינה חשוב הוא, הלכך אי מסיים בתכלת – הוי ליה מוריד סוף הציצית מתחילתה.
  • ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותה מכלאים וכו' – אראש הסימן קאי, שכתב: בזמן שהיה תכלת – מצוותו שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת, ושני חוטים כפולים של צמר לבן או פשתן. ומשמע דבין בבגד צמר בין בבגד פשתים פטרי, והכי איתא בפרק התכלת שם (מנחות לט ב), אמר שמואל משמיה דלוי: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. ופירש רש"י: אותם שני חוטים של לבן, אם של צמר הם – פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת, ואף על גב דליכא השתא מין כנף, דהוי של צמר. ובתר הכי איבעיא להו: של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר? צמר בשל פשתים הוא דפטר, דכיוון דתכלת פטר – לבן נמי פטר, אבל פשתים בצמר לא; או דילמא, כיוון דכתיב (דברים כב יא): לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך, לא שנא צמר בפשתים ולא שנא פשתים בצמר? תא שמע, דאמר רחבה אמר רב יהודה: חוטי צמר פוטרים בשל פשתן, ושל פשתן פוטרים בשל צמר. ובתר הכי (מנחות מ א) אמרינן, דסדין בציצית פטור, ויהיב טעמא: גזירה משום קלא אילן, ופירש רש"י: צבע שדומה לתכלת; ואי שרית תכלת בסדין – אתי למירמי צמר צבוע בקלא אילן, והוי כלאים שלא במקום מצוה. ופריך בגמרא: ולא יהא אלא לבן? ופירש רש"י: וקא פריך, מאי איכפת לן? אי רמי קלא אילן, לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא, כלומר: צמר לבן; הא אמרן לעיל: אין לו תכלת, מטיל לבן! ומשני: כיון דאפשר במינו, לא; כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם – מוטב; ואם לאו, יבא עשה וידחה את לא תעשה. וכתבו התוספות (שם ד"ה כיון): כיוון דאפשר במינו לא – ולעיל, דאסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר, היינו בהדי תכלת, דמגו דתכלת פטר בשל פשתן – לבן נמי פטר, ואף על גב דאפשר במינו. והאי דפשיטא ליה טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן, היינו משום דבלאו הכי איכא כלאים. אי נמי מדאורייתא, דרחמנא שרייה, ורבנן הוא דגזור, דכיוון דאפשר לקיים שניהם; אבל מדאורייתא שרי, דכלאים ממש הותר אצל ציצית, ולא משום דחיה. והא דמסקינן לעיל דפטר, היינו מדאורייתא. אי נמי מסקנא לא קיימא הכי, עד כאן לשונם. ובפרק אלו נערות (כתובות מ א ד"ה כגון) כתבו בשם רבינו תם, דכל ארבעה חוטין לבן ודאי אסור, דאפשר במינו; אבל ההיא דחוטי פשתן פוטרים בשל צמר – הכי קאמר: שני חוטי צמר פוטרים בשל פשתן, דמגו דתכלת פטר, שכבר נעשה כלאים על ידי תכלת שבו, לבן של צמר נמי פטר; ומגו דשני חוטי לבן של צמר פוטרין בשל פשתן, שני חוטי לבן של פשתן נמי פוטרים בשל צמר, אף על גב דלא נעשה התם כלאים על ידי תכלת שבו. וכן כתבו בריש יבמות (יבמות ד ב ד"ה דאפילו). וכן נראה שהוא דעת רבינו, שכתב בתחילת הסימן: בזמן שהיה תכלת מצותו שיקח שני חוטין כפולים של צמר צבועים תכלת ושני חוטין כפולים של צמר לבן או של פשתן; ומדכתב הכי סתמא, משמע דלכל הבגדים מהני, ואף על פי שהלבן הוא כלאים, כיוון דאית ביה תכלת – שרי.
וכתבו עוד התוספות בפרק אלו נערות וזה לשונם: וצריך עיון, אם שני חוטי לבן של פשתן ושני חוטי לבן של צמר – מותר לתת בטלית של צמר או בטלית של פשתן? דשמא לא הותרו שני חוטי לבן, אלא דווקא במקום תכלת, אבל שלא במקום תכלת – לא; או דילמא לא שנא? דהא שני חוטי לבן של פשתן – פוטרים בשל צמר, אף על גב דהתם תכלת לא מעלה ולא מוריד, דעל ידי אותו תכלת לא נעשה אכתי כלאים. ובריש יבמות כתבו בפשיטות, דדווקא במקום תכלת פטר, אבל שלא במקום תכלת – אסור, כיוון דאפשר במינו.
ורבינו, אף על פי שכתב: ועתה שאין לנו תכלת – אין לנו לעשותם מכלאים, צריך לומר דלאו דווקא; דהוא הדין בזמן דאיכא תכלת, אם אינו מטיל תכלת – אסור לעשותם מכלאים, שהרי אפשר לקיים את שניהם; אלא כדי לומר מלתא פסיקתא – נקט עתה שאין לנו תכלת, דבזמן הזה לא משכחת שום גוונא שיוכל לעשות מכלאים.
וכתב רבינו ירוחם: חוטי פשתן פוטרים בבגד של צמר, וכן בהיפוך, דכלאים בציצית מותר. ודווקא כשאינו מוצא ממינו; אבל אם מוצא ממינו – לא יטיל בו כלאים, כדאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה וכו'.
ואינו נראה לי, אלא אף על פי שאין מצוי לו ממינו, מאחר שאפשר לקיים את שניהם אילו היה מצוי לו – לא דחינן את לא תעשה.
והרמב"ם כתב בפרק ג' (ה"ה - ו): כסות של צמר – עושין לבן שלה חוטי צמר, וכסות של פשתן – עושין לבן שלה חוטי פשתן, ממינה. ושאר בגדים, עושה לבן של כל מין ומין ממינו. ואם רצה לעשות לבן של שאר מינים מצמר או מפשתים – עושה, מפני שהצמר והפשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם, ושאר כל המינים – במינם פוטרים, שלא במינם אין פוטרים. ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר, אף על פי שהוא לבן לבדו בלא תכלת – בדין הוא שיהא מותר, שהשעטנז מותר לעניין ציצית; שהרי התכלת – צמר הוא, ומטילים אותו לפשתן. ומפני מה אין עושים כן? מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם יכול אתה לקיים את שניהם מוטב וכו'.
ולכאורה נראה מדבריו, שסובר שאף על פי שמטיל תכלת – אינו מטיל לבן של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר, כיוון דאפשר במינו. ואם כן, לא קיימא לן כשמואל, דאמר: חוטי צמר פוטרים בשל פשתן, ולא כפשיטותא דבעיא, דפשטינן לה מדאמר רחבה: חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר; אלא כדריש לקיש, דאמר: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם – מוטב וכו'. וסובר, דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ריש לקיש, ומדאורייתא קאמר, שאף על פי שהתירה כלאים בציצית – לא התירה אלא היכא דאי אפשר בעניין אחר, דהיינו להטיל תכלת בפשתים, דאי אפשר לקיים בו מצוות תכלת אלא על ידי שידחה לאו דכלאים; אבל לבן שבו, כיוון דאפשר להטיל בו ממינו – לא דחינן לא תעשה דכלאים. ואף על פי שכבר יש כלאים בטלית זו, שהרי הטיל בה תכלת – אין אומרים: כבר נדחה כלאים בטלית זו, ויהיה מותר להטיל גם הלבן מכלאים; דכל מאי דאפשר למעוטי באיסורא – ממעטינן. אבל קשה, דאם כן – היאך כתב: ואם רצה לעשות לבן של שאר מינים מצמר או מפשתים – עושה? דכיוון דבזמן דאיכא תכלת מיירי, אם עושה לבן של שאר מינים מפשתים, כשמטיל בו תכלת – נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים את שניהם, שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר, או ממינו; דהשתא, כשיטיל בו חוטי תכלת – לית ביה איסור כלאים. ועוד, שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינים פטורה מציצית מן התורה – היאך מתיר לעשות לבן שלהם של פשתן? שהרי כשיטיל בה תכלת, נמצא כלאים שלא במקום מצוה.
לכך נראה לי, דבמטיל לבן לבדו מיירי. ובהכי הוא דקאמר, דכסות של צמר – עושה לבן שלה של צמר, וכסות של פשתן – עושה לבן שלה של פשתן, ושל שאר מינים – עושה ממינו, או מצמר, או מפשתן. ואחר כך כתב, דלהטיל חוטי צמר בכסות של פשתן, או חוטי פשתן בכסות של צמר, במקום דליכא תכלת – אסור, דהוי כלאים שלא במקום מצוה; כיוון שיכול לקיים את שניהם, כשיטיל בו ממינו. אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת – מותר לעשות לבן שלה של צמר, כיוון דבלאו חוטי לבן נמי אין אנו מקיימין את שניהם, שהרי יש בה תכלת שהוא צמר. ואין להקשות שלא יטיל בה תכלת, כיוון שאפשר לקיים בה מצות ציצית בלבן של פשתן; שמאחר שהתורה אמרה להטיל תכלת בציצית, ולא מקיים מצוות תכלת בטלית זו אלא על ידי כלאים – הוי כאי אפשר לקיים את שתיהם, דאתי עשה ודחי את לא תעשה.
ואם תאמר: ואמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן? שהרי אפשר לקיים את שניהם, כשלא ילבש אלא טלית של צמר! כבר תירצו התוספות בפרק אלו נערות, שאין זה חשיב אפשר. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דכיוון דדרשינן סמוכים למישרי כלאים בציצית – אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן, אם כן כלאים דשרא רחמנא בציצית היכי משכחת לה?
ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר, אף על פי שמטיל בו תכלת, נראה דכיוון שלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת, גם מפני הלבן לא ידחה, שהרי אפשר לקיים שניהם; ושלא כדעת רבינו תם שכתבתי לעיל. דאי הוה סבירא ליה להרמב"ם הכי, לא הוה שתיק מיניה.
  • וגם אין צריך לדקדק בחוליות – כבר כתבתי בסמוך, הא דתניא בראש פרק התכלת (מנחות לט א): הפוחת לא יפחות משבע חוליות, כנגד שבעה רקיעים; והמוסיף לא יוסיף על שלוש עשרה, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים ביניהם. ופירש רש"י: ששה אוירים בין שבעה רקיעים; ועל שם שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע – מדמי סידורה לסידור הרקיעים, כדי לזוכרו לטובה, שאף צבעה כמו כן נזקק לציצית. וכן כתבו התוספות והרא"ש. וכתבו עוד, דהאידנא שאין לנו תכלת, אין לדקדק במניין החוליות. ומהאי טעמא אין צריך לקשר על כל חוליא וחוליא, כי הקשר הוא להכיר מניין החוליות.
וכתב הרמב"ם בפרק א': העושה לבן בלא תכלת, לוקח אחד משמונה חוטין, וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, ומניח שני שלישיתן ענף. וכריכה זו, אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות, כעין שכורך בתכלת – הרשות בידו, וזהו מנהגנו; ואם רצה לכרוך בלא מניין חוליות – עושה. כללו של דבר, יתכוין להיות הכרוך שליש, והענף שני שלישים. ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן, ואם כרך הלבן על רוב החוטין, או שלא כרך אלא חוליא אחת – כשרה, עד כאן לשונו.
ומה שכתב רבינו דברי הרמב"ם, ומנהג הרא"ש, ודברי בעל העיטור, לאו משום דאיכא בינייהו פלוגתא לעניין דינא, שהרי הרמב"ם כתב שאם רצה לכרוך בלא מניין חוליות – עושה, ובעל העיטור גם כן כתב שעכשיו אין לדקדק בכריכה; ולא בא אלא ללמדנו, שהרמב"ם היה נוהג לדקדק, והרא"ש לא היה מדקדק. ואף על פי שדברי בעל העיטור עד או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה – בכלל דברי הרמב"ם הם, מה שכתב: אלא עיקר מצותו וכו' – הוא מדברי בעל העיטור; ומשום דבעי למיכתב דברים אלו, כתב תחילת דבריו.
  • ומה שכתב הרמב"ם: ואם כרך הלבן על רוב החוטין, או שלא כרך אלא חוליא אחת, כשרה – כן כתב גם בתכלת (רמב"ם הלכות ציצית א ח). והכי איתא בהדיא בגמרא ריש פרק התכלת (מנחות לט א). ומשמע דגדיל וענף בעי לעיכובא; שאם כרכה כולה, עד שלא נשאר בה ענף, וכן אם הניחה כולה ענף, ולא כרך בה אפילו חוליא אחת – פסולה, דגדיל וענף בעינן. דאם לא כן, מאי איריא כרך רובה? אפילו כרך כולה, נמי; וכן, מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת? אפילו לא כרך שום חוליא, נמי. ורב ורבה בר בר חנה איפליגו בלא שייר בה ענף, דגרסינן בריש פרק התכלת (מנחות לט א), דרב ורבה בר בר חנה הוו יתבי. חלף ההוא גברא דמיכסי גלימא, וגדילא מיגדל. פירש רש"י: כל הציציות היה גדיל, ולא שייר בה ענף כלל. אמר רב: יאי גלימא, ולא יאי תכלתא; רבה בר בר חנה אמר: יאי גלימא ויאי תכלתא. במאי קמיפלגי? רבה בר בר חנה סבר: כתיב גדיל, וכתיב פתיל; או גדיל או פתיל. ורב סבר: לעולם פתיל בעינן, וההוא גדילים – למניינא אתא: גדיל – שנים, גדילים ארבעה; עשה גדיל ופותלהו מתוכו. וכתוב בנימוקי יוסף בשם רש"י: ופותלהו מתוכו – כלומר, שיהא הענף אחר הגדיל, ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטים.
והתוספות כתבו שם, דבספרי דריש: "ועשו להם ציצית", שומע אני יעשה כולה גדילים? תלמוד לומר: "ציצית". הא כיצד? כדי שתהא גדיל יוצא מן הענף, וציצית מן הגדיל. והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה, עד כאן. וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון, גבי "כיוון דאשתרי ליה עילאי אישתרי ליה כולה", דכדברי רב עיקר. ועל מאי דאמרינן: ורב – לעולם פתיל בעינן, כתב: פירש ר"י, דהכי פירושו: לעולם פתיל נמי בעינן וכו'. והעלה דבעינן פתיל וגדיל, ובחד לא מתכשר, והכי עבדינן השתא, והכי תנא בספרי פרשת שלח לך, עד כאן לשונו. וכתוב בנימוקי יוסף, אהא דאמרינן דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת – כשרה, דהיינו דווקא כשעשה קשר אחר החוליא, כדינו; דחוליא בלא קשר אינו מתקיים, ואין כאן גדיל, עד כאן לשונו.
  • ומה שכתב: אלא עיקר מצוותה שיכרוך עד שיהיה בכריכה עם הקשר כקשר גודל וכו', ועוד יש מנהגות אחרות בעשייתו וכו' – התוספות כתבו בריש פרק התכלת: כתב רש"י, שמה שאנו עושין חמישה קשרים, משום דשקולה ציצית כנגד כל המצוות; כלומר, דציצית עולה שש מאות, ושמונה חוטים וחמישה קשרים, הרי תרי"ג (613). וכן היה נוהג רבינו תם לעשות אותן חמישה קשרים, שניים בסמוך לטלית, ושולשה סמוך לפתיל, משום מעלין בקודש ולא מורידין. כלומר, שהיה קושר אצל הכנף קשר אחד, וכורך מעט, וחוזר וקושר קשר שני, וכורך כריכות הרבה, ובסופם קושר שלושה קשרים, ובין קשר לקשר כריכה מועטת. ומיהו לא מצינו שום סמך בתלמוד מחמישה קשרים. ויש לומר, דהא דאמרינן: צריך לקשר על כל חוליא וחוליא – היינו אחת של לבן, ואחת של תכלת, שהם שתיים. והשתא כשאינו פוחת משבע, עושה חמישה קשרים: סמוך לטלית קשר אחד, ואחר שתי חוליות – אחת של תכלת ואחת של לבן – קשר אחד, עד שמסיים שש חוליות; הרי ארבעה קשרים. ואחר כך עושה חוליא שביעית של לבן, ואחר כך קושר אחד, הרי חמישה קשרים.
והרב מהר"י ן' חביב ז"ל כתב בשם העיטור, שטעם מנהגנו בחמישה קשרים הוא, מפני שבזמן התכלת היו עושים שבע חוליות, שלוש כריכות בכל חוליא; והחוליא הראשונה היתה בלבן, וכן האחרונה; ועל כל חוליא היו קושרים. ואם כן, יעלו כל קשירות אצל חוליות הלבן – חמישה, כי בשבע חוליות יש שמונה קשרים: אחד בתחילה ואחד בסוף, ושישה באמצע; וכיוון דחוליות הלבן היו ארבע, אם כן היו קשריהם חמישה. וכל זה כפי מה שהיו נוהגים לקשור אחר כל חוליא מהשבע. אבל מן התורה אינו אלא קשר העליון, דהיינו קשר אחרון של צד הענף; ובין כל חוליא אינו צריך קשר, כי הכריכה השלישית היו מכניסין תוך הגדיל, כמנהגנו היום בכל חוליות, והיא עצמה היתה קושרת התכלת או הלבן. אבל למנהג מרווח היו עושין קשר ממש בין כל חוליא וחוליא; ועל פי אותו מנהג אנו עושין היום חמשה קשרים, עד כאן לשונו.
והרא"ש כתב וזה לשונו: והאידנא נהוג לעשות ארבעה אווירים שבין חמישה קשרים – שווים, כל אחד רוחב אצבע גודל עם הקשר; והוא נוי הציצית, ומתקיים הגדיל יפה. וחולקין שמונה חוטים, ארבעה לכאן וארבעה לכאן, ועושין הקשר. עד כאן לשונו.
ונראה לי, דמשום דלמנהג רבינו תם, שהאוויר שבין הקשרים אינו שווה – אינו נוי הציצית, וגם הגדיל שבין קשר שני לשלישי אינו עשוי להתקיים כל כך, לפי שהוא מרובה – קאמר הרא"ש דמנהג זה עדיף ממנהג רבינו תם; מפני שבמנהג זה הוי נוי הציצית, ועשוי להתקיים. ומנהג זה כתוב גם כן בסמ"ג. וגם רבינו ירוחם כתבו, וסיים ביה: ובאוויר שבין קשר לקשר עושים כריכות קטנות, כעין חוליות, כל אחד לפי מנהגו. ואני קיבלתי לעשות שלוש עשרה, כנגד שלוש עשרה מידות של רחמים, עד כאן לשונו.
ואני ראיתי שנוהגים לכרוך באוויר ראשון שבע כריכות, ובשני תשע, ובשלישי אחת עשרה, וברביעי שלוש עשרה, שעולים כל הכריכות ארבעים, כמנין "ה' אחד" שעולה שלושים ותשע, ועם השם עולה ארבעים. ונראה לי שטעמם, לפי שהם סוברים דהא דתניא: לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלוש עשרה – אכריכות שבין קשר לקשר קאי, כפירוש אחרון שכתבו התוספות, וכתבו נימוקי יוסף. ומשום הכי מתחילין בשבע, דהפוחת לא יפחות משבע, ועולים והולכים, משום דמעלין בקודש; וגומרים בשלוש עשרה, שהיא תכלית העליה, שאין מוסיפים עליהם.
  • כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: ור"ם כתב בתשובה, דקשרים לא מעכבי אלא לכתחילה; אבל בדיעבד, שאין לו פנאי, כגון בערב שבת עם חשיכה וכיוצא בה – לא מעכבין. ואם היה לו פנאי, אינו רשאי לפחות; ואם פיחת – עובר על דעת חכמים, עד כאן לשונו.
  • ומה שכתב רבינו: וקושר שתי פעמים – כבר כתבתי בסמוך שכן כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי וסמ"ג, שבכל קשר קושר שני קשרים, כי האחד לא יתקיים, ולא חשיב קשר. וכתבתי שם אופן הקשרים ומעשיהם.
  • ויהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותם שמונה קודם שיכרוך, שאם כרכן ואחר כך חתך ראשי החוטין, פסולהבפרק קמא דסוכה אמרינן, דרב מכשר בתלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם, ושמואל ולוי פוסלים. ואקשינן עליה דרב, מדתניא: תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהם – פסולים? וסליק בקשיא. ופירש רש"י: תלאן – הציציות בכנפות הטלית, חוט אחד כפול ארבע, ותוחבו בכנף וכופלו, והרי הם שמונה כפלים, ופוסק ראשי החוטין שלהם, ונעשים שמונה חוטים. ואם שכח ולא פסק עד שעשה כל הגדילים וקשריהם, ונמצאו עשויים בפיסול, דאין בה אלא חוט אחד, ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהם – פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי בפיסול עשאם.
  • אבל אם תחבם בכנף ואחר כך חתכם כשרה רק שיחתכם קודם כריכה – כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל על זה: אף על פי שכתב הרב זה הדבר בלא מחלוקת, באדם וחוה (רבנו ירוחם) פוסל. ובספר המצוות (סמ"ג) גם כן אמר: טוב הוא שלא יתחבם בבגד עד שיחתכם, וכן ראוי לעשות. וראוי להחמיר בזה, שהעולם טועים מאד בזה, שנמשכו אחר סברת הרב. עד כאן לשונו.
ואיני רואה במנהג העולם טעות כלל, דלכולי עלמא מישרי שרי לחתכם אחר שתחבם בכנף, כדמשמע בהדיא מפירוש רש"י, דלא אסר אלא היכא דשכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם. וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש, שכתבו: תלאן וקשרן ואחר כך פסק חוטים שלהם – פסולים; דמשמע, הא תלאם, ופסק ראשי חוטין, ואחר כך קשרן – כשרה. וכן נראה דברי הרמב"ם בפרק א'. וכן כתב הר"ן בהדיא להכשיר, וכתב דהכי מוכח בגמרא. ונראה דהיינו מדמקשה בגמרא: וסבר שמואל, לא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן? והא תני שמואל: הטיל לשני קרנות בבת אחת, ואחר כך פסק ראשי חוטים – כשר. מאי לאו, שקושר ואחר כך פוסק? לא, שפוסק ואחר כך קושר. מאי למימרא? מהו דתימא, בעינן כנף בשעת פתיל וליכא? קא משמע לן. ופירש רש"י: הטיל לשני קרנות בבת אחת – שעשה ארבע כפלים ארוכים כשיעור שתי ציציות, ותוחב ראשו אחד בכנף זה וראשו אחד בכנף זה, וכפל הראשין עד שהגיעו זה לזה לאמצע ארכה. מאי לאו שקושר – עשה הגדיל בזו ובזו, ואחר כך פסק אמצעה ונעשו שתים, ואף על פי שנעשו בפיסול, דכולה קודם שנפסקה – חוט אחד הוא? בעינן כנף בשעת פתיל – שתולה בו הפתילים, בעינן כנף אחד ולא שנים. הרי בהדיא דהטיל הציצית ואחר כך פסק ראשי חוטים שלהם, כשרים.
ובסמ"ג כתוב: וקודם שיתחיל לקשור ולכרוך, יחתוך ראשי חוטין שלהם; שאם לא יחתוך עד לאחר קשירה וכריכה, נמצא שנעשה בפיסול. עד כאן. הרי שלא פסל אלא כשפוסק ראשי החוטים אחר קשירה וכריכה; אבל אחר שתחבם בכנף, כל זמן שלא קשר ולא כרך – שפיר דמי לפסוק ראשי החוטים. ומה שכתב: וטוב שיחתכם קודם שיתחבם כלל – לאו לעיכובא, אלא עצה טובה קא משמע לן, כדי שלא ישכח מלחתכם עד אחר קשירה.
וכן יש לפרש מה שכתוב בספר אדם וחוה (רבינו ירוחם), וזה לשונו: פשוט בפרק קמא דסוכה, שצריך לחתוך ראשי החוטים, בעניין שיהא כל אחד לבדו, קודם שיתחבם בכנף; ואם חתכן אחר שתלאן בכנף, פסול – דמשום עצה טובה קאמר, שצריך לחתכם קודם שיתחבם בכנף; ומיהו אינו נפסל אלא אם כן קשרן ואחר כך חתכן. והכי דייק, ממה שכתב: "ואם חתכן אחר שתלאן בכנף", ולא כתב: "ואם חתכן אחר שתחבן בכנף", כדקתני רישא, שצריך לחתוך ראשי החוטים קודם שיתחבם בכנף; ד"תלאן" משמע שקשרם גם כן, אבל תחבן ולא קשרם – לא מיפסל אם פסקן אז.
ומה שכתוב בכלבו ובספר ארחות חיים: וצריך למדוד החוטים תחילה, ואחר כך פוסקן ביחד, קודם שיתנם בכנף; שאם לא פסקן קודם שיתנם בכנף, פסולה. והר"י כתב: אם לא פסקן קודם שתחבן, רק שלא קשרם – כשרים; ואם קשרם קודם פסיקה, פסולים – יש לומר, שמה שכתבו בשם הר"י – הוא פירוש מה שכתב בתחילה, שאם לא פסקן קודם שיתנם בכנף – פסולה, לומר, דהיינו דווקא כשקשרן קודם פסיקה; דלקשירה – קרי נתינה בכנף. ואין לפרש דהר"י לאיפלוגי על סברא קמייתא אתא; דאם כן, לסברא קמייתא, כל שנתנן בכנף, אף על פי שעדיין לא קשרן, אם פסקן – פסולה; וכבר כתבתי, דבגמרא משמע בהדיא, דכל שפסקן קודם קשירה, אף על פי שכבר היו נתונין בכנף בשעת פסיקה – כשרה. וכן מבואר בספר ארחות חיים, שאחר שכתב הא דלעיל, כתב וזה לשונו: יש מי שכתב, שאם ישאר מן החוט הארוך שעשה בו הכריכות, אחר שעשה הקשרים – שאסור לפסוק אותו, משום תעשה ולא מן העשוי. ובתשובת הגאונים כתוב דאין לחוש בו כלל. כי מה שאמרו, הני מילי בארבעה חוטים, דאי לא פסיק להו – חד אינון, ואין כאן ציצית; אבל בזה, שאין מצוה לפסקו, כי פסיק ליה – מאי תעשה ולא מן העשוי איכא? עד כאן לשונו. הרי דאפילו לדברי סברא ראשונה, לא אסר לפוסקו אלא אחר שעשה הכריכות; אבל קודם שעשה הכריכות – לית דין ולית דיין דלית ביה משום תעשה ולא מן העשוי.
ונראה לי, דכיוון דקיימא לן דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת – כשרה, אם כרך בה חוליא אחת ואחר כך פסקן – פסולה. ומיהו דווקא בשקשר קשר אחד; אבל אם לא קשר כלל – לא, משום דלא הוי מן העשוי, דהא קיימא לן: קשר העליון דאורייתא. הילכך, כל שפסקן אחר שקשר ולא כרך, או אחר שכרך ולא קשר – כשרה; אבל אם כרך חוליא וקשר אחריה, אם פסק אחר כך – פסולה, ואף על פי שעדיין לא גמר הכריכות והקשרים, משום דבהכי מתכשר, חשיב שפיר מן העשוי. ואף על פי שפירש רש"י: "תלאן לציציות" וכו', "ואם שכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם" – נראה שלא פירש כן אלא לומר, שאף על פי כן מכשיר רב; אבל לשמואל, כיוון שעשה שיעור הכשר ציצית, דהיינו חוליא אחת וקשר אחד – כי פסיק להו בתר הכי הוי מן העשוי.
והרמב"ם כתב בפרק א' וזה לשונו: תלה החוטים בין שתי כנפים מזו לזו, וקשר כנף זו כהלכתה וכנף זו כהלכתה, ואחר כך חתכן באמצע ונתפרדו זה מזה – פסול, שהרי בעת שקשרם היו פסולים, לפי ששתי הכנפים מעורות זו בזו בחוטים שביניהם, ובשעה שפסקן – נעשו שתי ציציות; נמצא עושה מן העשוי, עד כאן. משמע לכאורה שהוא מפרש, דדווקא בתלה חוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן בתלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהם; אבל בחוטים שאינם תלויים אלא בכנף אחד, אף על פי שכרך וקשר ואחר כך פסק ראשי החוטים – כשרה. דאם לא כן, לישמעינן דאפילו בתלאן בכנף אחד פסולה.
אבל קשה, דכיוון דטעמא משום "תעשה – ולא מן העשוי", בתלאן בכנף אחד נמי יש לפסול. לכן נראה לי, דגם בתלאם בכנף אחד פסול. ומה שכתב: תלה החוטים בין שתי כנפים – לפי שהוא מפרש, שמה שאמרו בגמרא: תלאן ולא פסק ראשי חוטים שלהם – בתלה החוט בין שתי כנפים; ואפילו הכי מכשיר רב, משום דקא סבר: פסיקתן זו היא עשייתן. והכי משמע, מדאמרינן בגמרא: "וסבר שמואל, לא אמרינן: פסיקתן זו היא עשייתן? והא תני שמואל: הטיל לשתי קרנות בבת אחת" וכו'. והרמב"ם דרכו לכתוב הדין כמו שהוא שנוי בגמרא; ולכך כתב דין תלה החוטים בין שתי כנפים, כמו שהוא שנוי בגמרא לפי פירושו. ומיניה נשמע להיכא דלא תלה אלא בכנף אחד לבד, כיוון דהוי גם כן מן העשוי.
  • כתוב בנימוקי יוסף, שנהגו לעשות בסוף כל חוט וחוט קשר, כדי שיעמוד בשזירתו. וכן כתב הרוקח וזה לשונו: וקושרים כל חוט למטה, שלא יחלק ויראה כשנים. ורבינו ירוחם כתב: וצריך להפריד חוטי הענף זה מזה; ונראה לי, כי לפי זה נהגו לעשות בכל חוט מהם בראשו קשר אחד, כדי להפרידם זה מזה. עד כאן לשונו.
  • כתוב בכלבו ובארחות חיים: וצריך לתלות הציצית באורך הטלית ולא ברחבו. וכן כתב הרוקח. ובהגהות מיימון כתוב וזה לשונו: כתב רא"ם [ספר יראים]: וצריך לתת הציצית לאורך הטלית ולא לרחבו, דבעינן שתהא נוטפת על הכנף, פירוש, תלוי על הקרן; ואי הוי ברחבו – לא הוי נוטף, שהרי כלפי הקרקע הוא תלוי. וכן הנהיג מהר"ם לדקדק בו בטלית, שיהא הציצית נוטף על הכנף בשעה שמעוטף בו האדם. ויש כנף שהוא תולה הציצית בארכו, ויש ברחבו, הכל לפי מה שמתעטפים בו. ושוב חזר בו, ואמר דהכל נקרא נוטף על הכנף; ולא אמעיט אלא שלא יהא הציצית תלוי באלכסון על קרן זוית. ורש"י פירש הא שתהא נוטפת על הקרן – שתהא תולה ומכה על הקרן; פירוש, שיגביה למעלה מן השפה, כדי שתהא תלויה ונוגעת התליה בקרן. עד כאן לשונו.
  • כתוב במרדכי, שמהר"ם כתב בתשובה שאין לעשות טלאי תחת הכנף, דומיא דחליצה, דבעינן מעל ולא מעל דמעל (ראה יבמות קב א). והוא ז"ל הקשה עליו, והעלה שאין נראה לו כלל. וגם לא נהגו איסור, אפילו שלא במינו. והאגור כתב, שאולי תלמיד טועה כתב כן בשם מהר"ם, ולא אמרו מעולם. וכתב עוד האגור, שכתב הרשב"א בתשובה, שאין לשום צנד"ל תחת הכנף והציצית, דאין ליתן דבר המפסיק. עד כאן. ולא נהגו כן. עד כאן לשון האגור.
ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב, על מה שכתב רבינו: ומכל מקום טוב לעשות אמרא בשפת הבגד – הנה זאת האימרא אינה בנקב שהטיל בו הציצית, שהרי לשם יש מי שפסל, ואמר שאין להטיל לשם שום דבר, שהרי בעינן הציצית מין כנף, כמו שכתוב בארחות חיים. ולשם כתוב גם כן: יש מי שאומר שאין לחוש לזה, שאף על פי כן קרינן "הכנף – מין כנף". והעיטור גם כן יש לו זאת הסברא. והביא ראיה לה, מדאמרינן בגמרא, שטלית מרובעת – שנוכל להטיל ציצית על כנפיה כמו שהם כפולות; הנה נראה, שאף על פי שיתחברו בכאן שתי כנפות, שנוכל לעשות זה. ומזה דן לנדון שלפנינו, שנוכל להטיל באותו הנקב איזה בגד שנרצה, לחזק הטלית או לנוי, עד כאן לשונו.
וזה לשון ארחות חיים: יש מי שכתב, שאסור לתת שום בגד בנקבי הטלית שמכניסין בהן הציציות, דכתיב: "הכנף – מין כנף". על כן מקיפין הנקב בפתיל או במשי. ויש מי שכותב שאין לחוש בזה כלל, כי אין עושים זה אלא לחזק הבגד, כדי שלא יקרע. וכן כתב הרב בעל התרומה, וזה לשונו: העור שאדם נותן בכנף לחזק – מין כנף מיקרי, שאינו שם אלא לחזק. עד כאן לשונו. וכל העולם נוהגין לתת טלאי סביב הכנף, בין שהוא מינו, בין שאינו מינו. ובארץ מצרים נוהגין לטלות חתיכת עור סביב הכנף. ואפילו למאן דאמר דהיא של בגד וכנפיה של עור – זיל בתר כנף ופטורה, הכא חייבת; דשאני התם, שכל הכנף מעור, וחיברו לבגד. וכן כתב המרדכי בשם תוספות שנ"ץ.
  • וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל וזה לשונו: בעל העיטור סובר, דמאי דאמרינן (מנחות מב א): "על הקרן – פסולה", הוא משום דאמרינן בספרי, שהיא בעלת שמונה, ואנן בעינן שיהיה בעלת ארבע. ופירוש הדבר לדעתו הוא, דמאי דאמרינן: "על הקרן פסולה", הוא כעין ציציות שלנו, שיש בטלית שמונה ציציות; שהרי לכל צד שתהפוך הטלית – אנו יכולים להשתמש באלו הציציות, והרי הוא כאלו היו בכאן שמונה ציציות. ולפיכך אמרינן בספרי, שטעמו של דבר הוא משום ארבע ולא שמונה. ומטעם זה פסל כל הציציות שאנו עושים בזה הדרך, וכן נברר בשם רבותיו. אלא דרך הציצית, שנעשה שני נקבים בטלית, ונטיל הציציות בתוכם, ונוציא אותם לצד אחד; ואז לא יהיו בכאן אלא ארבע ציציות ולא שמונה.
וכדי ליישב המנהג שלנו, אמר שנפרש הא דאמרינן: "על הקרן פסולה", משום ארבע ולא שמונה – דהיינו כשנותן הציצית על הכנף באלכסון, שהציצית נראה שהוא עשוי לכנף זה ולכנף זה, והוי ליה כשתי כנפות. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל:א והמדקדק לעשות שני ציציות, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה – יקיים מצוה כתקנה. אלא שיש בכאן חורבה, שכשהוא לובש כפי שהוא מחוייב בציצית, ואינו עושה. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא שיכול להטיל אלו הציציות כולם, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ויכול להתנות, שאם אלו כתקנם – האחרים אין בהם ממש, ובהא ליכא בל תוסיף. וצריך עיון, עד כאן לשונו.
ומעולם לא ראינו מי שחשש לדבר זה כלל. וכבר אמרו בירושלמי: כל מקום שהלכה רופפת בידך, צא וראה מה הצבור נוהג. ובכמה מקומות בתלמוד אמרו: "פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה א). והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה מיחזי כיוהרא, ואינו מן המחמירין, אלא מן המתמיהין.

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח שני חוטין וכו' אע"ג דמ"ש ויהיו טווין לשם ציצית וכו' עד ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב הז' כל זה נוהג אף בזמן שאין תכלת כך היא דרכו של רבינו להכניס דינים פרטיים על עיקר הדין ואח"כ שב לעיקר הדין שהתחיל בו וכך הוא פירוש דבריו בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח ב' חוטין וכו' וגם צריך לדקדק בכריכה וכו' ועתה שאין לנו תכלת וכו' וכן פירש ב"י:

ויהיו טווין לשם ציצית בפרק התכלת: וכתב ב"י דמ"ש הרמב"ם דאם עשה ישראל ציצית בלא כוונה כשירה לאו בטוייה קאמר דהא בעינן שתהא לשמה אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר ועוד מדאמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה עו"ג פסולה ואי איתא מאי איריא עשאה עו"ג אפילו עשאה ישראל שלא לשמה אלא ודאי לא אימעוט אלא עו"ג אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר עכ"ד ויש לדחות ראיה זו לפי דעת הרמב"ם בעיבוד לשמה דעו"ג אפילו בישראל עומד על גביו לאו לשמה היא א"כ איצטריך עשאה עו"ג דאפי' ישראל עומד על גביו פסולה ואם נפרש דה"ק מאי איריא עשאה עו"ג דכיון דטעמא הוי דעו"ג לאו בני לשמה נינהו אפילו עשאה ישראל שלא לשמה פסולה ותו דכיון דרב קאמר מן הסיסין כשירה דלא בעינן טוייה לשמה א"כ הו"ל לאשמועינן דבעשייה בעינן לשמה האי דיוקא ליתא דאיכא למימר דלרב טווייה ועשייה שוין בדין וכיון דבטוייה קאמר רב דכשירה בשלא לשמה הוא הדין בעשייה והילכך לא איצטריך לאשמועינן אלא דבעו"ג פסולה אפי' בישראל עומד על גביו בין בטוויה בין בעשייה אבל לשמואל בין בטוייה בין בעשייה בעינן לשמה ולקמן בסי' י"ד הוסיף ב"י וכתב דאי איתא דשמואל פליג הו"ל לרב יהודה לומר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מאי איריא עו"ג אכילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי פסול וכו' ע"ש והא נמי לאו דיוקא היא דאיכא למימר דכי היכי דלרב טווייה ועשייה שוין לכשרות ה"ה לשמואל טווייה ועשייה שוין לפסול ולא אתא רב אלא לדרוש קרא דבני ישראל ועשו דבעו"ג אפי' ישראל עומד ע"ג פסול ושמואל נמי מודה לרב דאיצטריך קרא לעו"ג וישראל עומד ע"ג ולענין הלכה כתבתי בס"ס י"ד:

וצריך שיהיו שזורין כ"כ הרא"ש בסוף הל' ציצית ונמשך רבינו אחריו דבטוייה שלא לשמה כתב דפסולין ובשזורין לא כתב דפסולין אלא דצריך שיהו שזורין. וברמב"ם מפורש באינן שזורין כשר. ונראה לפרש למאן דמצריך טווין ושזורין לשמן הוא מדמסמיך קרא גדילים תעשה לך לקרא דלא תלבש שעטנז דפירושו שוע טווי ונוז ואמר גדילים תעשה לך מהם דהיינו שיעשה הציצית טווי ונוז שפירושו שזור אבל שוע דהיינו ניפוץ אינה עשיית ציצית כי לא באה אלא להסיר הפסולת מן הצמר מיהו במרדכי כתב בשם מהר"ם להחמיר לנפץ לשמה ומביאו ב"י והשיג עליו ואינה השגה:

ואם עשאה מן הקוצין תיפוק ליה דפסולין משום דאינן טוויין ושזורין לשמן י"ל דמיירי דהיו מתחלה טוויין ושזורין לשם ציצית ואחר כך נמלך וארגן ועשה מהם בגד ויריעה אפ"ה פסולין החוטין והנימין התלויין בהן לעשות מהן ציצית והכי משמע בב"י:

ויעשה נקב באורך הטלית שלשה אצבעות וכו' פירוש מדכתיב על הכנף משמע דבפחות ממלא קשר גודל פסול דלא נקרא כנף אלא תחת הכנף ולמעלה מג' אצבעות נמי פסול דלא איקרי כנף אלא בגד וכן פי' רש"י והסמ"ג וזהו שכתב מהר"י אבוהב שצריך שיהיו בתוך ג' מפני שאין נקרא בגד בפחות משלשה כלומר שאין נקרא אלא כנף ולא בגד משא"כ בלמעלה מג' דנקרא בגד ולא כנף ואין מקום לתמיהת ב"י על דברי רבינו אבוהב גם דברי הכל בו צריך לתקן ולהגיה אוחז מג' אצבעות על ג' אצבעות שאינו כנף ביותר מכן ונוקב שם וכו' ואין בזה מחלוקת ונתיישב מה שתמה ב"י עליו ונראה דמה שפירש"י שלא ירחיק מן השפה יותר מג' אצבעות אינו אלא לומר שמרחיק ג' אצבעות ונוקב שם דהנקב אינו אלא תוך ג' אצבעות בסופם ממש אבל אם הג' אצבעות הם שלמים והנקב למעלה מהם פסול דא"כ הציצית הם על הבגד ולא על הכנף וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכו' וזהו שכתב מהר"י חביב ואין מקום לקיים על הכנף ולא תחת הכנף ולא בבגד רק שיהא הציצית תוך האצבע הג' קודם השלמתו וזהו שכתב רבינו דיעשה נקב בתוך ג' אצבעות דהיינו תוך אצבע ג' קודם השלמתו שלא יניח ג' אצבעות שלמים ויעשה נקב למעלה מהם וזהו שכתב הרוקח ולא ירחיק מן הכנף ג' אצבעות עכ"ל והוא שלא ירחיק הנקב מן הכנף ג' אצבעות דאם יעשה הנקב למעלה מג' אצבעות א"כ הציצית יהיו על הבגד ולא על הכנף ואין כאן מחלוקת בין המחברים בדין זה ופירוש קרן דקאמר רבינו הוא שפת חודו של בגד סמוך לקרן זוית וכן פי' רש"י על הא דת"ר בפרק התכלת הטיל על הקרן וכו':

ואם היה רחוק מהקרן כו' ונתקו מחוטי הערב שם בעובדא דגלימיה דרבינא: ומ"ש ומ"מ טוב לעשות אמרא וכו' פירוש קודם שיטיל ציצית יעשה אמרא שלא ינתקו אח"כ דאע"פ דאם נתקו חוטי הערב כשר מ"מ לכתחלה טוב יותר שלא ינתקו ואע"ג דבמרדכי וסמ"ק ע"ש מהר"ם לא הזהיר לעשות אמרא אלא לפי דלפעמים נפרדין החוטין מן האריגה של בגד ויש לספק מאיזה מקום יתחילו הג' אצבעות ומשמע דאם אינן נפרדין החוטין מן האריגה ואין ספק במדידת השלשה אצבעות אין צריך לעשות אמרא מ"מ כתב רבינו ז"ל דלעולם יעשה אמרא כדי שלא ינתקו לאחר עשיית הציצית אלא שיש לדקדק דא"כ הו"ל לרבי' להזהיר ג"כ לחפות סביב הנקב כדי שלא יסתור הנקב וירד הגדיל למטה עד שיעמוד בפחות מקשר גודל שהרי בהך עובדא דרבינא פירש"י הך דהוה סתר ובצר ממלא קשר גודל באחד משני דרכים אלו וי"ל דס"ל לרבינו כדעת מהר"ם בהגהת מיימוני פ"א מהל' ציצית שהזהיר שלא תהא שום תפירה בתוך ג' ולמעלה מקשר גודל והוא מדקאמר רב יהודה תוך ג' לא יתפור שמא יניח חוט מן התפירה לשם ויצרף אותו עם שאר חוטין לעשות ציצית דפסול משום תעשה ולא מן העשוי ולפיכך לא הזהיר אלא לעשות אימרא בשפת הבגד למטה דאין כאן חששא של איסור אם יניח חוט מן התפירה:

ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור וכו' שם ת"ר הטיל על הקרן או על הגדיל כשירה ראב"י פוסל בשתיהן כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן שנאמר על כנפי בגדיהם כמאן כראב"י וס"ל לרבינו דכיון שהיא נוטפת על הקרן שהרחיק מן הקרן כמלא קשר גודל באורך הטלית על כנפי בגדיהם קרינן ביה ואין צריך שוב להרחיק גם ברוחב:

וכתב ב"ה שאין שיעור לחוטין מלמעלה כו' בפרק התכלת (דף מ"ב) ציצית אין לו שיעור למעלה וס"ל לב"ה דמדקאמר סתמא משמע דבכל גוונא אין לו שיעור למעלה בין במנין בין באורך: ומ"ש ור"י פי' דעד ח' וכו' וכן כתב התוס' והרא"ש בשמו ר"פ התכלת וב"י פירש דהיינו לומר דבזמן שהיה תכלת היה מתיר עד ח' וכו' אבל עכשיו שאין לנו תכלת אסור להוסיף אפי' חוט אחד עכ"ד והאריך ואין נראה כך במרדכי אלא שמתיר בכל ענין כשאינו עושה רק כרך אחד ומטיל הרבה ביחד דהכל ציצית אחד וכשר אפי' בזמן הזה מיהו קשה שהסמ"ג בהל' שופר כתב בשם ר"י בר שמואל שהוא סתם ר"י שהוזכר בתוספת שאסור להוסיף על הח' חוטין וצ"ע ואפשר דאסור להוסיף לכתחילה קאמר בסמ"ג אבל רבינו דקאמר יכול להוסיף עד ח' טפי לא לא היה דעתו אלא דבדיעבד כשר עד ח' טפי פסול אפילו דיעבד ודו"ק:

ויחתוך ראשי החוטים ויתחבם בכנף וכו' לאו לעכובא קאמר לה דהא בסוף סימן זה כתב דאם תחבם בכנף ואח"כ חתכם כשירה רק שיחתכם קודם כריכה וכדאיתא להדיא בפ"ק דסוכה (דף י"א) אלא עצה טובה קמ"ל כדי שלא ישכח מלחתכם עד אחר קשירה:

ועתה שאין לנו תכלת וכו' הב"י בסוף דבור זה הביא דברי התוס' פרק אלו נערות (ד' מ) על הא דר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אפשר לקיים שניהם מוטב ואם לאו כגון כלאים בציצית ידחה עשה את לא תעשה דקשה הא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר ואור"י דבטלית של פשתן א"א לקיים שניהם כו' וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דאין זה חשוב אפשר וכתב ב"י ע"ז וז"ל ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכים למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א"כ כלאים דשרא רחמנא בציצית היכי משכחת לה עכ"ל ולפעד"נ דדברי הרב ממש היא קושיית התוס' בעצמה שהקשו אדר"ל דמכלאים בציצית דשרא רחמנא אע"פ דאפשר לקיים שניהם שמעי' דליתא לדר"ל אלא כל עשה שריא רחמנא ולא משום דחייה א"כ אמאי שרינן תכלת בפשתן הרי אפשר לקיים שניהם בטלית של צמר ולא מידחיא לא תעשה וא"כ כלאים בציצית דשרא רחמנא לא משכחת לה ותירצו התוס' דלעולם איתא לדר"ל ואין זה חשיב אפשר:

וגם אין צריך לדקדק בחוליות והרמב"ם כתב וכו' שיעור דברי רבינו כך הוא דלהרמב"ם שכתב מנהגינו לכרוך בה חוליות כעין שכורכין בתכלת אלמא דאף עכשיו צריך לדקדק לעשות שבע חוליות שלא לשנות המנהג אבל הרא"ש לא היה מדקדק פירוש לא היה מדקדק בחוליות לעשותן שבע ומ"מ בכריכה לא קאמר הרא"ש מידי אבל ב"ה כתב דהאידנא אין צריך לדקדק אפילו בכריכה והוסיף ואמר דאפילו אם כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה וכו': לשון סמ"ק וזה סדר החוליות כורך שני פעמים ובשלישי תוחבו באמצע וי"מ כורך ג' פעמים ובד' תוחבו באמצע ע"כ. הב"י הביא בסוף סי' זה מ"ש מהר"י אבוהב בשם בעל העיטור דבספרי איתא דעל הקרן פסולה משום דכתיב על ארבע כנפות ד' ולא ח' ולפיכך פסל כל ציציות שלנו לפי שיש בטלית ?ח' ציציות שהרי לכל צד שתהפוך הטלית אנו יכולים להשתמש באלו הציציות והרי הוא כאילו היו בכאן ח' ציציות עכ"ל נראה דר"ל דבין שתלבוש הטלית כדרכו ובין שתהפוך הפנימי לחוץ לכל צד שתהפוך הטלית יכול להשתמש באלו הציצית שיהו נוטפים על הקרן לכל צד וה"ה כאילו היו ח' ציציות. אי נמי ה"ק דלכל צד מב' צדי הכנף שתהפוך הציציות בטלית אנו יכולים להשתמש באלו הציציות וכו' ואמר דשלנו פסולים אבל כשנעשה ב' נקבים בטלית ונטיל הציציות בתוכה ונוציא אותם לצד אחד אז לא יהיו נוטפים על הקרן אלא יוצאין מצד אחד מן כנף הטלית כענף היוצא מן הבד אבל מצד השני אין שם ציצית כלל וכתב עוד שיש ליישב המנהג. שלנו שנפרש הא דאמר בספרי על הקרן פסולה משום ד' ולא ח' היינו דוקא כשנותן הציצית על הכנף באלכסון שהציצית נראה שהוא לכנף זה ולכנף זה וה"ל כשתי כנפות עכ"ד וכן מצאתי ע"ש תוספות אלפסי שחזר בו מהר"ם ואמר שהכל קרוי נוטף על הקרן ולא אימעוט אלא שלא יהא הציצית נקשרים באלכסון כזה עכ"ל והיינו דקאמר בספרי דעל הקרן פי' באלכסון פסולה משום ד' ולא ח'. ונראה דמ"ש שלא יהיו הציציות נקשרים באלכסון רצונו לומר שלא יעשה שום נקבים בכנף א' למעלה בתוך ג' וא' למטה בסוף הקרן ונטיל הציצית בנקב שלמעלה בתוך ג' ואח"כ נטל ראשי הציצית בתוך הנקב למטה אותן שהן בצד פנים ישים אותם בנקב למטה שיהיו תלויין לחוץ ואותן שהן בצד חוץ ישים אותן בנקב למטה שיהיו תלויין לפנים דבאופן זה הם נקשרים באלכסון ואינן זזין ממקומן דה"ל ח' ד' לכנף זה וד' לכנף זה ואיכא לתמוה על מה שפסל ב"ה כל ציציות שלנו מכח הספרי שאמר ד' ולא ח' דמאין למד לומר דציציות שלנו לפי שיכולין להפכן לכל צד משני צדי הכנף שיהא זה חשוב כאילו היו שם שני ציצית ונמצא לד' כנפים ח' ציצית וד' ולא ח' קאמר קרא דכל זה דחוק ורחוק דהלא אין כאן אלא ד' ציצית על ד' כנפות ולא יותר ועוד דקרא קאמר ד' כנפות כסותך והספרי דורש ד' ציצית ולא ח' ציצית ולכן נראה דהספרי הכי קאמר דאע"פ דלכל כנף איכא שני צדדים אחד למטה לצד הארץ ואחד לצד הכנף והתורה אמרה גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך דמשמע דלכל צד משני צדי הכנף יעשה גדילים גדיל א' לכל צד וצד וא"כ יהיו שמנה גדילים על כל כנף וכנף שני גדילים גדיל א' מצד אחד קבוע בשני נקבים נקב א' בתוך שלשה למעלה ונקב אחד למטה בסוף הקרן וכן בצד השני וכן בכל אחד מהכנפים הארבע ויהיו שמנה גדילים ואמר הספרי דהא ליתא דא"כ לימא קרא איפכא על ארבע כנפות כסותך תעשה לך גדילים מדלא קאמר קרא הכי אלא אמר גדילים תעשה לך על ארבע וגו' דרשינן דארבע קאי נמי אגדילים ואתא קרא לאורויי דלא יעשה אלא ד' גדילים ולא שמונה כאילו אמר גדילים תעשה לך ארבע על ארבע כנפות כסותך ודכוותה דרשינן קרא דלא תחסום שור בדישו מדלא כתב איפכא שור לא תחסום בדישו אלמא דלא תחסום מכל מקום קאמר וכן קראי טובא דרשינן הכי והשתא לפי זה לא פסל הספרי מהך דרשא אלא בעושה שמונה גדילים ממש שני גדילים לכל כנף אבל ציצית שלנו שאין בהם אלא ארבע גדולים ולא יותר ודאי דכשרים ולא חיישינן למה שמתהפכין בטלית לכל צד דמכח ההיפוך לא נעשין שמונה אלא דמכל מקום סבירא ליה לב"ה דכיון דהספרי פוסל שמונה גדילים ממש אם כן הני ציצית דמתהפכין לכל צד נמי יש לפוסלן לפי שנראין כאילו היו בכאן שמונה ציצית ולפסול לכתחלה קאמר שאין לעשותן כך אבל מודה ודאי דאם נעשו כך בטלית דכשר לברך עליהן ודלא כנראה ממה שכתב מהר"י אבוהב הביאו בית יוסף דב"ה פוסל ציצית שלנו מן הדין דלפי זה ליכא תקנה למדקדק שיהא יוצא ידי שניהם ולכן גם הבית יוסף דחה דברי ב"ה בשתי ידים אבל למה דפרישית דב"ה לא אמר אלא דפסולין ציצית אלו לכתחלה שפיר איכא תקנה למדקדק ונכון הוא דיעשו לכתחלה מצוה מן המובחר כמו שכתב בעל העיטור ונתברר בשם רבותיו ויתקן הציצית בשני נקבים ותלויין מצד אחד כענף מן הבד אלא לפי דמיחזי כיוהרא ומן המתמיהין וכמו שכתב בית יוסף לכך לא ישנה הציצית בגלוי בטלית שעליו ממנהג העילם אבל מתחת למדיו שהא מכוסה יתקן לו הציצית במלבוש הקטן כסברת בעל העיטור ורבותיו שהוא העיקר לפע"ד וז"ל מהרי"ל אין לתלות הציצית למטה לצד הארץ אלא על צד הכנף שנאמר על כנפי בגדיהם עכ"ל:

דרכי משהעריכה

(א) ובאגור כתב, דבעלי הנפש שבאשכנז נוהגין כדברי מוהר"מ.

(ב) וכן כתב המרדכי הלכות ציצית, שיעשה אורכן שתים עשרה אצבעות כנגד שנים עשר שבטים.

(ג) ולכן נראה, שאם הוסיפו על אורך שתים עשרה אצבעות, צריך גם כן לכוון שיהא השליש גדיל, כדברי הרמב"ם.

(ד) ונראה שזה דעת הטור לקמן, שאין צריך להרחיק מן הרוחב כשיעור קשר הגודל; ולקמן יתבאר שיש חולקים.

(ה) ונראה, שמזה ראיתי מדקדקים שעושים סביב הנקב כדמות אמרא, כדי שלא ינתק שם החוטים, ויהיה אז פחות מקשר אגודל. ועיין לקמן סימן ט"ו מדין תפירה סביב הנקב.

(ו) כתוב בנימוקי יוסף הלכות ציצית, שבימיו נהגו לעשות שלוש כריכות הראשונות כל אחת שבע כריכות, והרביעית שלוש עשרה. ובית יוסף כתב: ואני ראיתי שנוהגים לכרוך באוויר הראשון שבע כריכות, ובשני תשע, ובשלישי אחת עשרה, וברביעי שלוש עשרה, שעולה הכל ארבעים, כמניין ה' אחד, שעולה שלושים ותשע, ועם השם עולה ארבעים, עד כאן לשונו. וטעמם, שמתחילים בשבע ומסיימים בשלוש עשרה, מפני שאמרו בגמרא פרק התכלת, בעניין חוליות התכלת: הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלוש עשרה, ואמרינן שם טעמא: שבע כנגד שבעה רקיעים; שלוש עשרה כנגד שבעה רקיעים ושישה אווירים שביניהם. לכן, אף על פי שאין אנו עושים חוליות כמו בתכלת, מכל מקום עם הכריכות עושים זיכרון לתכלת. אבל בית יוסף כתב, שנהגו כן משום שהתוספות ונימוקי יוסף מפרשים, דהאי אל יפחות וכו' – אמספר הכריכות קאי ולא על החוליות, ולכן כורכים כדרך זה. ומקצת בני אדם נוהגים האידנא כנימוקי יוסף, שעולה מספר הכריכות שלושים וארבע, ועם חמישה קשרים הוא שלושים ותשע, כמספר השם, שעולה שלושים ותשע.

חידושי הגהותעריכה

הערה א: דברים אלו קשים [ל]הבנה, שאם כוונתו שיעשה שני ציציות כמר ושני ציציות כמר, מה "יקיים מצוה כתקנה" שייך בזה? וכעת אין בידי ספרו של הגאון מהר"י אבוהב ז"ל, אולי המעיין שם ימצא הדברים מתוקנים היטב. ואפשר לומר דכוונת מהר"י אבוהב, שהמדקדק לעשות ב' ציציות, רוצה לומר ב' טליתות, ובאחת עשויות הציצית כדעת בעל העיטור, ובאחר כדידן, דאז ממה נפשך יוצא ידי ציצית בטלית אחת. אלא דנפיק מיניה חורבה, שלובש טלית האחד בלא ציצית לדעה זו. אך הלשון מגומגם קצת. אחרי כותבי זאת אנה ה' לידי ספר מאמר מרדכי שחיבר אחד מחכמי ארץ ישראל (וכמה תיקוני הגהות מצאתי בתוכו אשר נעלמו מעיני) ומצאתי כי עמד על דברי מהר"י אבוהב ושלח ידו להגיה במקום תיבת "כפי" צ"ל "כמות", ופירש כמו שכתבתי למעלה.