טור אורח חיים י
<< | טור · אורח חיים · סימן י (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
מספר כנפות הטלית החייבת, טלית כפולה, והטיל ציצית על ציצית
טור עריכה
- טלית שאין לה ארבע כנפות, פטורה. יש לה יותר מארבע, חייבת, ועושה לה ארבע ציציות בארבע כנפיה. יש לה ארבע, וחתך אחד באלכסון ועשאו שנים, או שהגביה כנפיה ותפרם בעניין שלא נשאר בה כנף, לא נפטרה בזה.
- היא של בגד וכנפיה של עור, חייבת. היא של עור וכנפיה של בגד, פטורה.
- היה לה שלוש כנפות ועשה בהם שלוש ציציות, ושוב עשה לה כנף רביעי ועשה גם בו ציצית, פסולה.
- היתה מרובעת וכפלה, כתב הרמב"ם ז"ל: אין מטילין ציציותיה על כנפיה כמו שהיא כפולה, אלא אם כן תפרה כולה, ואפילו מרוח אחת. ומלשון אדוני אבי הרא"ש ז"ל נראה שחייבת אף על פי שלא תפרה כלל.
- היה לה ארבע ציציות בארבע כנפות, ועשה לה עוד אחרות וחתך את הראשונות, כשירה באחרונות.
- והרמב"ם ז"ל כתב: הטיל ציצית על ציצית, אם נתכוין לבטל הראשונות, חותך הראשונות וכשירה; ואם נתכוון להוסיף, אף על פי שחתך אחת משתיהן, פסולה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק.
בית יוסף עריכה
- טלית שאין לה ארבע כנפות פטורה. יש לה יותר מארבע חייבת ועושה לה ציצית בארבע כנפיה – בפרק התכלת (מנחות מג א) תנו רבנן: הכל חייבין בציצית, כהנים וכו' נשים ועבדים. רבי שמעון פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא היא. מאי טעמא דרבי שמעון? דתניא: "וראיתם אותו" (במדבר טו לט), פרט לכסות לילה. אתה אומר פרט לכסות לילה; או אינו אלא פרט לכסות סומא? כשהוא אומר: "אשר תכסה בה" (דברים כב יב), הרי כסות סומא אמור; הא מה אני מקיים "וראיתם אותו"? פרט לכסות לילה. ורבנן, האי "אשר תכסה בה" מאי עבדי ליה? מיבעי להו לכדתניא: "על ארבע כנפות כסותך", ארבע ולא שלוש. אתה אומר ארבע(ה) ולא שלוש(ה); או אינו אלא ארבע ולא חמש? כשהוא אומר: "אשר תכסה בה", הרי בעלת חמש אמור; ומה אני מקיים "על ארבע"? ארבע ולא שלוש. ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלוש? מרבה אני בעלת חמש, שיש בכלל חמש ארבע; ומוציא אני בעלת שלוש, שאין בכלל שלוש ארבע. ורבי שמעון? מ"אשר" נפקא. ופירש רש"י: מ"אשר" – מריבוייא. הרי דבין לרבנן, בין לרבי שמעון, בעלת חמש חייבת; אלא דמר נפקא ליה מ"אשר תכסה בה", ומר נפקא ליה מ"אשר" לחודיה. וכן דעת הרי"ף והרא"ש, וכן הכריעו התוספות, וכן כתב סמ"ג, וכן פסק הרמב"ם בפרק ג'. וכתבו שם ההגהות: היינו כברייתא דהתכלת, ולא כההיא דפרק ב' דזבחים דממעט בעלת חמש ובעלת שלוש. וכן פסקו התוספות וספר התרומה, וכן משמע שלהי הקומץ רבה (מנחות לז ב).
- ורא"ם פסק דפטורה, וכן פסק רבינו שמחה. דהא בספרי נמי איכא ברייתא דפטרה בעלת חמש, כההיא דזבחים, וסמי ההיא דהתכלת מקמי תרתי. וכתב מהרי"ק בשורש קמ"ט, דסברא זו – פשיטא דדברי יחיד הם, ואין לסמוך עליהם כלל.
- וכתב הרא"ש: והא דתניא בספרי בפרשה "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", אף בעלי שלוש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמונה במשמע, תלמוד לומר: "ארבע כנפות", יצאו בעלי שלוש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמונה – נראה לי דהכי פירושו: אי לא כתיב אלא "על כנפי בגדיהם", הוה אמינא דכל כנפיים שיש לבגד, אמרה תורה לעשות ציצית, הן מעט הן הרבה; תלמוד לומר "על ארבע כנפות", ונתמעטו מעט, והרבה. ובעלת שלוש פסול אף אם הטיל ארבע, ד"על ארבע" בעינן וליכא; ונתמעטו בעלת חמש ויותר, שאין להטיל בכל הכנפים אלא בארבע מהם, עד כאן לשונו.
- וכן משמע בסוף פרק הקומץ רבה, דאינו מטיל אלא בארבע. דאהא דתנן (מנחות כח א): ארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת. רבי ישמעאל אומר: ארבעתן ארבע מצות. ובעי בגמרא: מאי בינייהו? ואמר רבא בר אהינא: טלית בעלת חמש איכא בינייהו – פירש רש"י: לתנא קמא דאמר מצוה אחת הן, סבר ארבע דווקא למצוה אחת, וכי רבי רחמנא בעלת חמש – להטיל ארבע כנפותיה רבייה, ולא להטיל לכנף חמישי; ומצות ציצית בארבע כנפות. ולרבי ישמעאל, דאמר ארבעתן ארבע מצוות, כי רבי רחמנא בעלת חמש נמי – להטיל לכולהו רבייה, דהא כל חדא מצוה באנפי נפשה, עד כאן. ובהדיא איפסיקא בגמרא הילכתא דלא כרבי ישמעאל. וכן פסק הרמב"ם בפרק ג', שכתב: "על ארבע כנפות כסותך", בעלת ארבע ולא בעלת שלוש וכו', מפני שיש בכלל החמש ארבע; לפיכך כשהוא עושה ציצית לבעלת חמש או שש, אינו עושה אלא לארבע כנפיים המרוחקות זו מזו – מאותן החמש או השש – בלבד, שנאמר: "על ארבע כנפות כסותך".(א)
- וכתוב במרדכי בשם תוספות שנ"ץ, דמדלא נקט תלמודא אלא בעלת חמש, משמע דווקא בעלת חמש חייבת, אבל בעלת שש פטורה. אלא מדאמר בברייתא: מרבה אני בעלת חמש שיש בכללה ארבע, משמע דמהאי טעמא אפילו טובא. ודברים תמוהים הם בעיני, דאפילו לא תני "שיש בכלל חמש ארבע", מהיכא תיסק אדעתין לחלק בין בעלת חמש לבעלת שש? ומכל מקום לענין דינא כבר מבואר בדבריו דאפילו בעלת כנפיים טובא חייבת, כמבואר בברייתא דספרי, וכך פשוט בדברי הרמב"ם והרא"ש וסמ"ג ז"ל.
- יש לה ארבע וחתך אחד באלכסון ועשאו שנים וכו' לא נפטרה בזה – בסוף פרק הקומץ רבה (מנחות לז ב), אמר רב שישא בריה דרב אידי: האי מאן דבצריה לגלימיה, לא עבד ולא כלום; שויה בעלת חמש. ופירש רש"י: דבצריה לגלימיה – שחתך אחד מן הקרנות חתיכה כגון פגימה שנראית כשני קרנים. לא עבד כלום – לפוטרה מן הציצית. שויה בעלת חמש – וחייבת.
- או שהגביה כנפיה ותפרם בענין שלא נשאר בה כנף לא נפטרה בזה – גם זה שם, אמר רב משרשיא: האי מאן דצייריה לגלימיה, לא עבד ולא כלום. מאי טעמא? דכמאן דשרי דמי. אמר רב דימי מנהרדעא: האי מאן דחייטיה לגלימיה, לא עבד ולא כלום. אם איתא דלא מיבעי ליה, ליפסוק ולשדייה. ופירש רש"י בלשון אחרון שתפס עיקר: דצייריה לגלימיה – קרנות טליתו כפל וקשר, ודומה כאלו קיצען ואין לה ארבע כנפות, כדי להפקיעה מתורת ציצית. לא עשה כלום – לפטרה מציצית. מאי טעמא כמאן דשרי דמי – ובת ארבע כנפיים היא, שסופה לחזור לתחילתה. מאן דחייטיה לגלימיה – כפל כנפותיה כאלו הן מקוצעות, ותפר הכפלים שלא ישובו. אפילו הכי לא עשה ולא כלום לפטרה מן הציצית, דכל כמה דלא פסק ליה, שמע מיניה מיבעי ליה ועדיין הם מן הטלית, עד כאן לשונו. והרא"ש פירש על דצייריה לגלימיה, שהגביה כנפי הטלית ותפרןא. ולא ידעתי למה, שהרי על מאן דחייטיה לגלימיה הוה ליה לפרש כן. ורבינו כתב דתפרם לא פטר לה, וכל שכן היכא דקשרם ולא תפרם, דלא נפטרה.
- היא של בגד וכנפיה של עור חייבת. היא של עור וכנפיה של בגד פטורה – מימרא דרבא בפרק התכלת (מנחות מ ב). ויהיב טעמא, משום דעיקר בגד בעינן. וכתב מהרי"ק בשורש קמ"ט בשם הרב רבי מנוח, דטעמא משום דכתיב "אשר תכסה בה" (דברים כב יב), ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד, ומשום הכי אזלינן בתריה, בין לפטור בין לחיוב, עד כאן.
- וכנפיה של עור, פירש רש"י, שנחתכו קרניה ותלה בהן עור. ובהיא של עור כתב מהרי"ק בשורש קמ"ט, דפשיטא דלא מיקריא הכי אלא אם כן רובה של עור.
- ואף על גב דרב אחאי פליג עליה דרבא ואמר: בתר כנף אזלינן, פסקו הפוסקים כרבא. ואף על פי שהמרדכי כתב בשם תוספות שנ"ץ: "רב אחאי אמר: זיל בתר כנף", אין להוכיח מכאן לפסול אותם טליתות שמחופים סביב הנקב בעור כדי שלא יתקלקל הבגד; דהכא שאני, שכל הכנף מעור וחיברה לבגד. וכתבוֹ מהרי"ק בשורש קמ"ט, ומסיים בה: ורבינו יחיאל אומר דמכל מקום טוב להחמיר. משמע דסברי דהלכה כרב אחאי. וכתב עוד מהרי"ק בשורש הנזכר דמשמע מדברי בנו של רבינו חיים כהן דמספקא ליה אי הלכה כרב אחא או כרבא, ואזיל כתרוייהו לחומרא, עד כאן לשונו. כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל פסקו בפשיטות כרבא, אין לנו לחוש לדברי החוששין להחמיר.
- היה לה שלוש כנפות ועשה בהם שלוש ציציות ושוב עשה לה כנף רביעי ועשה גם בו ציצית, פסולה – גם זה שם, אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: הטיל לבעלת שלוש והשלימה לארבע, פסולה; "תעשה", ולא מן העשוי. ופירש רש"י: הטיל שלוש ציציות לבעלת שלוש כנפיים, ואחר כך תלה בהן קרן רביעי ועשה בו ציצית, פסולה, דשלוש הראשונות עשויות מתחילה שלא כמצוותה, וכי הדר מתקנה, איכא "תעשה" ולא מן העשוי.
- היתה מרובעת וכפלה – שם (מנחות מא א), תנו רבנן: טלית כפולה חייבת בציצית, ורבי שמעון פוטר. ושווין שאם כפלה ותפרה, שחייבת. תפרה פשיטא? לא צריכא דנקטה בסיכי. ופירש רש"י: טלית כפולה – שהיתה ארוכה כשתיים, וכפלה. ורבי שמעון פוטר – שאם תפשט, נמצאת ציציות באמצעיתה. שאם תפרה חייבת – דלא תפשט. דנקטה בסיכי – תפירה רחבה בשטי"ר.
- ובנימוקי יוסף כתוב: כפלה, שהיתה ארוכה מאד כשתיים בראוי לה, ואין ראוי ללבשה אלא אם כן כופלין אותה. ורבי שמעון פוטר, דהוי ליה כבגד שאינו ראוי ללבישה. ושווים שאם תפרה לאחר שכפלה, חייבת, דהא חזיא לאיכסויי.
- והרי"ף והרא"ש כתבו ברייתא זו, ולא פסקו הלכה כדברי מי. ונראה שסמכו דמן הסתם משמע דהלכה כתנא קמא. וזהו שכתב רבינו: ומלשון אדוני אבי ז"ל יראה שחייבת אף על פי שלא תפרה. וגם רבינו ירוחם כתב: טלית כפולה, חייבת בציצית אפילו לא תפרה.
- אבל הרמב"ם שכתב בפרק א': אין כופלים את הטלית לשניים ומטילין ציצית על כנפיה כמו שהיא כפולה, אלא אם כן תפרה כולה, ואפילו מרוח אחת, נראה שסובר דהלכה כרבי שמעון, מדאיתא בגמרא: רבה בר רב הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן. חזייה דהוה מיכסי טלית כפולה, ורמי ליה חוטי עילויה כפילא. איפשיטא ואתא חוטא וקם ליה להדי רישיה. אמר ליה: לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא. אתא שדייה. ופירש רש"י: איפשיט – הטלית היו ציציות באמצעיתה, שהיתה רחבה כפליים בקומתו, והיתה כפולה, והכפל מוטל על ראשו, ושני הראשין של טלית למטה מאחוריו, ושני ציציות היו בקרנות האחד, ושניים בשני ראשי הכפל, מקום שארכו כלה, וכשנפשטה היה חבוי כולו בה, ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא. לאו היינו כנף – דהא באמצעיתה עומדין, עד כאן.
- ומשמע ליה להרמב"ם, דכי אמר ליה: לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא, היינו לומר דאפילו קודם שתפשט נמי, כיון שעשויה ליפשט, לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא. דאם לא כן, הוה ליה למימר: לא תפשוט אותה, אלא התעטף בה כשהיא כפולה. והא דלא אמר ליה מעיקרא, כי חזייה דמיכסי טלית כפולה: לאו היינו כנף דכתיב באורייתא, מפני שרצה להמתין עד שיפשטנה ויראה דקאי כנף להדי רישיה. וכן משמע מדמסיים בגמרא בהאי עובדא: איכסי גלימא אחריתי. אמר ליה: מי סברת חובת גברא הוא? חובת טלית הוא! זיל רמי לה. ואם איתא, אמאי איצטריך לאיכסויי גלימא אחריתי? הוה ליה לכפול את זו ולאיכסויי בה. וגם רבה בר רב הונא, אמאי אמר ליה: זיל רמי לה? לא הוה ליה למימר אלא: זיל כפלה. אלא ודאי משמע דסבירא ליה דהלכה כרבי שמעון. וכן פסק בנימוקי יוסף וברוקח, דהלכה כרבי שמעון.
- ואפשר שגם דעת הרי"ף והרא"ש כן, וסמכו על שכתבו האי עובדא דרבה בר רב הונא ורבה בר רב נחמן, דמשמע מיניה דהלכה כרבי שמעון.
- ומה שכתב הרמב"ם, דבתפרה מרוח אחת – סגי להטיל ציציות על כנפיה כמו שהיא כפולה, נראה שלמד כן, מדפרכינן אמאי דתניא: ושווין שאם כפלה ותפרה שחייבת, פשיטא? ושני: לא צריכא דנקטה בסיכי, וסובר הוא ז"ל דנקטה בסיכי היינו תפרה מרוח אחת. אי נמי, כיוון דטעמא דאין מטילין בה ציציות כשהיא כפולה הוא משום דמיפשיט וקם חוטא להדי רישא, כל שתפורה מרוח אחת – דליכא למיחש להכי – שפיר דמי להטיל בה כשהיא כפולה. וממילא משמע דהוא הדין לנקטה בסיכי, דהיינו תפירה רחבה, כדפירש רש"י דתפרה סתם קאמר, ואפילו תפירה רחבה במשמע.
- ואם נאמר דהרי"ף והרא"ש פוסקים כרבי שמעון, מה שלא כתבו הא דאוקימנא שאם כפלה ותפרה – בדנקטה בסיכי, היינו משום דכיוון דמעובדא דרבה בר רב הונא ורבה בר רב נחמן משמע דלא קפדינן אלא דלא ליפשוט וליקום חוטא להדי רישא, וכי נקטה בסיכי, כיוון דלא מיפשיטא דליקום חוטא להדי רישא – פשיטא דמטילין בה ציציות כשהיא כפולה.
- ולענין הלכה, כיוון דדברי הרמב"ם מבוארים כרבי שמעון, והרי"ף והרא"ש אפשר לפרש דבריהם דהכי נמי סבירא להו, הכי נקטינן, דכל מאי דאפשר למעט במחלוקת עדיף טפי.(ב)
- ודע, דהא דפטר רבי שמעון, היינו מלהטיל בכנפיה הכפולים; אבל בארבע כנפיה הפשוטים צריך להטיל, דאטו משום דכפלה איפטרא לה?! והכי דייק לישנא דהרמב"ם, שכתב: אין כופלין את הטלית לשניים ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה; משמע דווקא על ארבע כנפות כשהיא כפולה אין מטילין, אבל על ארבע כנפות הפשוטים מטילין.(ג)
- היה לה ארבע ציציות בארבע כנפות ועשה לה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשרה באחרונות – אהא דאמר רבא בפרק התכלת (מנחות מ ב): הטיל לבעלת שלוש והשלימה לארבע, פסולה משום "תעשה" ולא מן העשוי, ופריך: ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי? והא אמר רבי זירא: הטיל למוטלת, כשרה. אמר רבא: השתא בבל תוסיף קאי, מעשה לא הוי. מתקיף לה רב פפא: ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין? דלמא לבטולי קא מכוין, ובל תוסיף ליכא, מעשה איכא. ופירש רש"י: הטיל למוטלת – שהיה לה ארבע ציציות, והטיל לה ארבע אחרים, כשרה בהני בתראי, ואף על גב דהדר פסקינהו לקמאי. והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה, ומכשרא בהו. אמר רבא – לעולם שלא לצורך, מן העשוי קרינן ביה. והכא להכי מכשרא בבתראי, דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו, ולא הוי מעשה, דכיוון דעובר על דברי תורה – לא מיקרי מעשה. הילכך כי פסיק לקמאי, היא הויא עשייתן דבתראי. אבל שלא לצורך דבעלת שלוש, שאינו עובר עליהן, הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויה בפסול, ואיכא כשגמרה תעשה ולא מן העשוי. מעשה איכא – והדרא קושיא לדוכתא.
- וזה לשון הרא"ש: הטיל למוטלת, כשרה. פירש רש"י, שהיו לה ארבע ציציות והטיל לה ארבע, כשרה בהני בתראי אי פסקינהו לקמאי, ואף על גב דהנך לאו לצורך עבדינהו בשעת עשיה. לישנא אחרינא: הטיל למוטלת, כשרה בהנך בתראי, ואף על פי דכי עביד בתראי אכתי לא בטיל קמאי, ואשתכח דהנך שלוש לאו ציצית נינהו, דהא לא צריך להו, וכי הדר עביד לרביעי ובטול הנך קמאי, לא קרינא בהו בהנך שלוש ראשונות שבאחרונות – "תעשה ולא מן העשוי", כדמפרש טעמא: כיוון דקאי בבל תוסיף, לא הוי מעשה, עד כאן לשונו.
- וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שהחילוק שבין לשון ראשון ללשון אחרון הוא, דללשון ראשון, אף על פי שעשה כל האחרונות שלא לצורך, עם כל זה יכול לבטל הראשונות. וללישנא אחרינא אמרינן שהרביעי צריך שיהיה לשם מצות ציצית, ואף על פי ששלוש הראשונות עשאם שלא לצורך, אין בכאן "תעשה ולא מן העשוי". וטעמא, דכיון דקאי בבל תוסיף, לא קרינן ביה "תעשה". פירוש, שלעולם שלא לצורך לאו מעשה הוא. ואם כן, לפי זה, מי שעשה איזה דבר שלא לצורך המצוה, ואחר כך נתכוין לצורך המצוה, אין זה כשר, וקרינן ביה "תעשה ולא מן העשוי", כדאמרינן לעיל על החוטין היוצאים מן הבגד. אבל בכאן, אם אנו מכשירין אלו הציציות האחרונות, הוא לפי שנעשו בתוספת, והוי ליה כמוסיף על המצוה שהיתה בכאן, ולפיכך הוא כשר, מה שאין כן כשלא היה בכאן מצוה, ועשה הדבר לתכלית אחר, עד כאן לשונו.
- ולעניות דעתי נראה, שהחילוק שחילק בין לשון ראשון ללשון אחרון – דללשון ראשון, אף על פי שעשה כל הארבע ציציות שלא לשם מצות ציצית, כשרה; וללשון אחרון, צריך שיעשה הרביעי לשם מצות ציצית – ליתיה מכמה טעמי. חדא, דלא בעינן כוונה לשם ציצית, כמו שכתב הרמב"ם: עשאה ישראל בלא כוונה – כשרה. ועוד, דכוונה לשם ציצית אינה מענין שמועה זו; ד"שלא לצורך" דאמרינן הכא, לאו שלא בכוונת מצות ציצית היא, כנראה מדברי הרב, אלא "שלא לצורך" היינו שלא היה צריך להם בעת עשייתם, שהרי היו שם ציציות אחרות. ואין חילוק בין לשון ראשון ללשון שני לעניין הדין, אלא בפירוש השמועה: דללשון ראשון, כל ארבעה ציציות, כי עבדינהו בעוד הראשונים קיימים – לא לצורך נינהו, ואפילו הכי כי פסקינהו לקמאי – כשרים, משום דכיוון דקאי ב"בל תוסיף", לא הוי מעשה, ופסיקת קמאי זו היא עשייתן. וללשון אחרון, אפילו לא היה עושה בעוד הראשונים קיימים אלא שלוש ציציות, והרביעי לא היה עושהו עד שחתך ארבעה הראשונים, הוה פסלינן, אי לאו טעמא דכיוון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה. ולפי שאין חילוק בין לשון ראשון ללשון אחרון לעניין הדין כלל, כתבו רבינו ורבינו ירוחם דין זה סתם, שאם חתך את הראשונות – כשרה באחרונות, ולא חילקו בין עשה הרביעי לשם מצות ציצית ללא עשאו.
- ונראה מדברי הרא"ש שהוא פוסק כרבא, דאמר דכיוון דקאי בבל תוסיף, לא הוי מעשה. ותימא, דהא אתקיף ליה רב פפא, ולא אהדר ליה מידי. ושמא יש לומר דסבירא ליה להרא"ש, דטעמא דרבא משום דכיוון דאי הוה מכוין לאוסופי, לא חשיב מעשה, ומשום הכי הויא קציצת ציציות הראשונות מעשה, כי לא מכוין לאוסופי אלא לבטולי נמי לא חשיב מעשה. וזהו דוחק. ויותר נראה לי דסבירא ליה להרא"ש, דמכוין לאוסופי כולי עלמא לא פליגי דלא הוי מעשה, וכשרה באחרונות; ובמכוין לבטולי, כולי עלמא לא פליגי דהוי מעשה, והוי ליה מן העשוי. כי פליגי – במטיל סתם: דרבא סבר, לאוסופי מכוין; ורב פפא סבר, לבטולי מכוין. והא דאתקיף ליה רב פפא, לאו לאהדורי קושיא לדוכתא אתא כדפירש רש"י, אלא לומר שהיה קשה בעיניו דברי רבא, דאמר דסתמא לאוסופי מכוין, דדלמא לבטולי מכוין. ורבא לא חש לאהדורי ליה מידי, כיוון דמילתא דתלי בסברא הוא.
- אבל מדברי רבינו שכתב: ואדוני אבי ז"ל לא חילק, נראה שלא היה מפרש דברי הרא"ש כך; דאם כן הוה ליה למימר: "ואדוני אבי ז"ל כתב בהיפך", דסתמו הוי כנתכוין להוסיף, וכשר באחרונות; ואם נתכוין לבטל, פסול. ודברי רבינו שכתב: ואדוני אבי ז"ל לא חילק – הם סתומים; דאפשר דלא חילק דקאמר, היינו לומר דבכל גוונא מכשר; ואפשר דהיינו לומר דבכל גוונא פוסל. ומיהו מתוך מה שכתבתי יתבאר לך דהיינו לומר דבכל גוונא מכשר, וזה לשונו ברמזים: טלית שיש לה ארבע ציציות והטיל בה ארבע אחרות, כשרה בארבע האחרונים כשיסיר הראשונים, עד כאן לשונו.
- וכן כתב רבינו ירוחם:
- הטיל למוטלת, כשרה, ופירש רש"י: שהיו לו ארבע ציציות, והטיל לה ארבע אחרים – כשרה, אחר שפסק הראשונים.
- והיכא דפסקינהו לבתראי, נראה דבכל גוונא כשרה בקמאי. דדווקא כי בעינן לאכשורי בבתראי הוא דמפלגינן בין נתכוין להוסיף לנתכוין לבטל, משום דאיכא למימר בהו תעשה ולא מן העשוי; אבל בקמאי שנעשו בהכשר, כי נתכוין כשהטיל האחרונות להוסיף או לבטל, מאי הוי?
- ואפשר דאפילו לא פסקינהו לבתראי כשרה בקמאי. וכן יש לדקדק מלשון רש"י שכתוב בספרים דידן: הטיל למוטלת, כשרה בהני בתראי, ואף על גב דהדר פסקינהו לקמאי; משמע דכי לא פסקינהו לקמאי, יש להכשיר יותר. ומיהו נראה דהיינו דווקא היכא דלא נתכוין להוסיף; אבל אם נתכוין להוסיף – פסולה כל היכא דקיימי תרוייהו.
- אבל הרא"ש כתב בלשון רש"י על הטיל למוטלת כשרה, דבהני בתראי כשרה – אי פסקינהו לקמאי, משמע דדווקא בפסקינהו לקמאי מכשר בבתראי; אבל לא פסק לקמאי – לא. וכן נראה מדברי הרמזים ורבינו ירוחם שכתבתי.
- והרמב"ם שכתב בפרק ראשון: הטיל ציצית על ציצית, אם נתכוין לבטל את הראשונות וכו', אי אפשר לומר שמפרש כפירוש רש"י; דהא לפירוש רש"י, כשנתכוין להוסיף – כשרה, וכשנתכוין לבטל –פסולה; ולהרמב"ם הוי איפכא. ונראה שהוא מפרש, דהא דאמר רבא: השתא בבל תוסיף קאי, מעשה לא הוי – היינו לומר דהטלת ציציות בתראי, כיוון דקאי עלייהו בבל תוסיף, שפיר חשיב מעשה ולא קרינן ביה מן העשוי, ולא דמי להטיל לבעלת שלוש דחשיב מן העשוי, משום דלא עבר בה משום בל תוסיף. ולישנא בתמיה הוא, כלומר: השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציציות בתראי, והיכי אפשר לומר דלא הוי מעשה? ורב פפא פליג עליה ואמר: ממאי דהא דמכשירין בהטיל למוטלת, במתכוין לאוסופי הוא? דילמא איפכא הוא, דכי מכוין לאוסופי, כיוון דעבר בבל תוסיף – ליכא מעשה בכשרות, ושתי הציציות פסולים ואין להם תקנה, משום דכיוון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניים בכוונת תוספת, בטלה עשייתן הראשונה, והוי כאילו נעשו בפיסול; וכשחתך הַשְּׁנִיִּים, הוו להו קמאי מן העשוי בפיסול. וכל שכן אם חתך הראשונים, שפסולים השניים, שהרי תחילת עשייתן היתה בפיסול. וכי מכשרינן בהטיל למוטלת, בנתכוין לבטל את הראשונות דווקא הוא דמכשרינן; דכיוון דלא נתכוין להוסיף, מעשה איכא, כלומר, מעשה העשוי בכשרות איכא בהטלת ציציות בתראי, שמאחר שנתכוין לבטל הראשונות – הוי מעשה חשוב, כיוון דיש בטלית זו ארבע כנפות, הילכך לא דמי לבעלת שלוש. ולפי זה, רב פפא גם כן בא לחלק בין הטיל לבעלת שלוש להטיל למוטלת, ונקטינן כותיה.
- ולענין הלכה נראה, דאף על גב דהרא"ש מפרש כפירוש רש"י, כיוון דרש"י מפרש הוא ולא פסקן – הוו להו הרמב"ם והרא"ש ז"ל חד לגבי חד, והלכה כהרמב"ם ז"ל; דמסתבר טעמיה, דבנתכוין לאוסופי פסול, ובנתכוין לבטולי כשר. ועוד, שדברי רב פפא מיפרשי שפיר טפי אליביה ממאי דמיפרשי אליביה דרש"י.ד
- כתוב בהגהות מיימון: נשאל לרבינו שמחה על קוט"א בת ארבע כנפות, אמאי אינה חייבת בציצית? ואמר הר"מ, משום דאמרינן (מנחות מ ב): היא של עור וכנפיה של בגד – פטורה, אלמא בתר הגוף אזלינן ולא בתר הכנפים; הכי נמי קוטות שלנו, כיוון דגופן סתום, אזלינן בתר הגוף לפטור. ותו ראיה, מדתניא בספרי זוטא: אשר תכסה בה – פרט לחלוקים, ופירש ר"י, שעשאו סתום למעלה כמין חלוק, עד כאן לשונו.
- ובספר כפתור ופרח פרק ס' כתוב כלשון הזה: כתב ר"מ מרוטנבורק, שהבגדים שפתוחים מעט מלמטה בארבע כנפות, שאין חייבים בציצית, דבתר גופא אזלינן, עד כאן לשונו. משמע שכל שאין רובו סתום, בגד ארבע כנפות מיקרי, וחייב בציצית; ולא פטר הר"מ אלא כשרובו סתום, דומיא דהיא של עור וכנפיה של בגד דמייתי מינה ראיה, דוודאי לא מיפטרא אלא דוקא בשרובה של עור. וכן כתב מהרי"ק בשורש קמ"ט, דלא פטר רבינו שמחה אלא דווקא בשרובה סתום, אבל אם רובה פתוח – חייבת.
- והמרדכי כתב וזה לשונו: כתוב בחיי עולם, שיש ליזהר שלא יפתח אדם חלוק משני צדדיו, דאיכא מאן דאמר במנחות דכל בגד שיש לו ארבע כנפות – חייב בציצית, עד כאן לשונו.
- ופירש מהרי"ק בשורש קמ"ט, שמה שכתב דאיכא מאן דאמר, היינו רב אחא דאזיל בתר כנף גבי היא של עור וכנפיה של בגד.(ה)
- ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב בתחילת הסימן וזה לשונו: טלית שאין לה ארבע כנפים – פטורה. הנה הרב לא חילק באלו הכנפים באיזה דרך הם. ונראה מסברתו, שבכל עניין שיהיו בכאן אלו הארבע כנפים, אפילו שיהיו מחוברות מלמעלה ופרודות מלמטה, שהן חייבות. ולפיכך כתב הרב, שהחלוק, אם יש בה ארבע כנפים – חייבת בציצית. וכן נראה גם כן מסברת ארחות חיים, שגוניל"א וקוט"א חייבים בציצית, עד כאן לשונו.
- נראה שהוא ז"ל היה גורס בדברי רבינו, שהחלוק, אם יש לה ארבע כנפים – חייבת בציצית. אבל בספרים שבידינו ליתיה. ואפשר, שמפני שכתב בסימן ח' שאם יש לו ציצית בחלוקו יכול ללובשו מיד, למד רבינו הגדול דסבירא ליה שהחלוק, אם יש בה ארבע כנפים – חייבת בציצית. ואין משם ראיה, דאיכא למימר דבחלוק שרובו פתוח איירי. ועל כרחך צריך לומר כן, שהרי הוא ז"ל פסק כרבא בהיא של עור וכנפיה של בגד, משום דבתר הגוף אזלינן ולא בתר כנפים; ואם כן, אם רוב החלוק סתום, כיוון דבתר הגוף אזלינן, פשיטא דפטור.
- והרשב"א (בתשובה סימן תל"ד) כתב, ששאלוהו על מלבוש הנקרא גוניל"א, שחותכין אותו מלפניו ומאחריו, ודומה שיש לו ארבע כנפים, אם חייבת בציצית אם לאו. והשיב: אין נקרא בגד של ארבע כנפים, אלא בטליתות שכולם פתוחים, והן הן יש להם ארבע כנפים; אבל הבגדים שתפורים ומחוברים למעלה, כגון גוניל"א או קוט"א, אין זה כסות של ארבע כנפים. וכך היו נוהגים בראשונה בכל מקומותינו, להיות כנפי אותם המלבושים ארבע, ומעולם לא ראינו מי שחשש, ומן הטעם שאמרתי. ואותן שאמרת שמחמירין להטיל להם ציציות, אין אלו מן המחמירין אלא מן המתמיהין, עד כאן לשונו.
- וכתב מהרי"ק בשורש קמ"ט, שגם הרשב"א לא פטר, אלא דווקא בשרוב הבגד סתום ומיעוטו פתוח למטה, וכדברי רבא דאזיל בתר עיקר הבגד בהיא של עור וכנפיה של בגד. אבל אם רובו פתוח ומיעוטו סתום, חייב בציצית לדברי הכל. ומשום הכי כתב הרשב"א: כגון גוניל"א וקוט"א, לומר דדווקא בכגון הני – שהרוב סתום – הוא דפטר. ובהכי הרשב"א ורבינו שמחה מסכימים לדעת אחת. ואם חצי הבגד סתום וחציו פתוח, נראה לי דמטילין אותו לחומרא, וחייב בציצית, ואין יוצאין בו בשבת.
- כתב מהרי"ק בשורש קמ"ט: על דבר הקאפ"ה שהיא פתוחה בעניין שיש לה ארבע כנפות, שאם יקבעו בה אשטרינג"א לעשותה כסתומה כדי לפוטרה מציצית – שאינו מועיל תיקון זה, אם לא תהיה קבועה מחצי אורכה ולמטה לכל הפחות. וגם שתהיה קבועה למטה מהחגור, למען יהיה הרוב הסתום רוב הנראה לעינים; דאם לא כן, ייאסר משום מראית העין.
- כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: אלו הארבע כנפים, לדברי הכל צריך שיהיו מרובעות, לא שיהיו עגולות. וכן כתוב בעיטור. וזה לשון ספרי: כסותך – פרט לתיג"א, לתיכל"א, לתיפלטתי"ן, לפי שאינן מרובעות, כעין מחשי"א ואלגיפר"א שהן עגולים ואין להם קרנות.
- וכתב עוד: ואלו הארבע כנפים אינם כוללות לכסות הראש, כגון הביק"א שמביאין בזה הזמן, שמבואר אמרו בספרי: כסותך – ולא של ראש, עד כאן לשונו.
- ובספר כפתור ופרח כתוב וזה לשונו: כתוב בהלכות גדולות: שדרו ממתיבתא, דמצנפת אינה ראויה לציצית. ובספרי ממעט סודר הראש מכסותך. וכן כתוב בספר ארחות חיים.
- וכתב עוד בספר כפתור ופרח: ומסתברא שאין כל המצנפות שוות. וזה, שמצנפת ארצות המערב, שמכסים ראשיהם מאמצעיתה, ושני ראשיהם מושלכים על כתפיהם ועל גופם, כגון זאת אין ראוי לפוטרה, שהרי מתכסה בה. אבל מצנפות ארץ כנען וארץ מצרים, שמקפלין כולה בסיבוב כעטרה ולא ייראה ממנה זווית, תהיה פטורה, עד כאן לשונו.
- וזה לשון העיטור: בספרי, בה – פרט למעפורת, סודר שאין מתכסה בה ראשו ורובו, עד כאן לשונו. ומדברי רבינו הגדול ודברי כפתור ופרח נראה דמפרשי מעפורת – סודר הראש, ואפילו מתכסה בה ראשו ורובו נמי פטור. וכן כתוב בפירוש בספר ארחות חיים.
- סודר שנותנים על הצוואר, נראה שאם יש בו שיעור טלית – חייב בציצית; שאף על פי שאינו מכסה אלא הצוואר, אשר תכסה בה קרינן ביה, דהא לא כתיב 'אשר תכסה בו כל גופך'.
- וכן נראה מדברי ספר כפתור ופרח שכתבתי בסמוך, שֶׁחִיֵּב מצנפות ארצות המערב בציצית, לפי שהן משולשלות על כתפיהם וגופם, ואף על פי שהיה ראוי לפוטרם, משום דעיקרם לכסות הראש נעשו, אפילו הכי מחייב להו, מפני שיורדים על כתפיהם וגופם, ואף על פי שאינם מכסים כל גופם. וכל שכן בהני סודרים, שלא נעשו לכסות הראש כלל.
- וכבר ראיתי מהמדקדקים מבני ארץ ישראל שהיו מטילין להם ציצית. אבל בכל ארץ מצרים לא נהגו להטיל. ושמא שמפני שסודריהם היו מקודם קצרים וצרים, ואין בהם כדי לכסות ראשו ורובו של תינוק, לפיכך לא נהגו להטיל בהם ציצית; וגם עתה, שהאריכום והרחיבום עד שיש בהם שיעור טלית ויותר, נשארו במנהגם. אבל יש לתמוה על הגדולים אשר שם, איך לא הנהיגום עכשיו להטיל ציצית בסודרים שיש בהם שיעור טלית.
- וכן יש לתמוה על בני ספרד, שהיו נוהגים להביא חתיכת בגד, כְּאַמָּה או אמתיים אורך, מוטלת על כתפיהם, למה לא היו מטילין בה ציצית? שאף על פי שלפעמים היו מכסים בה ראשם, לא מיפטרא משום כסות ראש, כמו שכתבתי בסמוך בשם רבינו הגדול דְּביק"א פטורה, מדתניא בספרי: כסותך – ולא של ראש. דההיא דספרי, במיוחדת לראש לבד; אבל זו, שמשמשת גם כן לכסות הגוף, ואדרבה, רוב היום מביאה על הגוף, לא מיפטרא משום כסות ראש. ומיהו אפשר שעיקר הבאת חתיכת בגד זו אינה אלא כדי לכסות בה הראש בעת שהוא עולה לקרוא בתורה, ולכן הוי ליה כסות הראש, ופטורה. אבל מכל מקום, כיוון שאפילו בשעה שמכסה בה ראשו היא משולשלת על כתיפיו ועל גופו, חייבת בציצית, לפי מה שכתבתי בשם כפתור ופרח.
- ומיהו נראה דלא סבירא להו לבני ספרד כוותיה, אלא כל שעיקרו עשוי לכסות הראש, אף על פי שקצותיו יורדים על גופו – פטור, משום דהוי ליה כסות הראש. וזהו טעם בני ארצות המערב, שאין מטילין ציצית במצנפותיהם.
- ועל פי זה יש לומר שנהגו בני ארץ מצרים שלא להטיל ציצית בסודרים שבצוואריהם, שמתחילה עיקר הבאתם לא היה אלא כדי לכסות בהם המצנפת בלכתם לקצות העיר בין הישמעאלים והם רוכבים, כמו שהוא מפורסם למי שידע מנהג המקום ההוא, הוי ליה כסות הראש ופטור. אלא שאנו רואים שגם הישמעאלים מביאים אותם, ואף על פי שאינם צריכים לכסות מצנפותם.
- ואפשר דטעמא דפטרי להו, היינו משום דלא מיקרי כסות, אלא דבר שהוא דרך לבישה או עיטוף; אבל הני סודרים, שאינם אלא דרך העלאה – לא. שהרי כתב המרדכי וזה לשונו:
- ונראה לי שאין חייבים בציצית כלל, אלא אותם שהם דרך לבישה, ואשר תכסה בה משמע נמי דרך לבישה. ואפילו דרך העלאה שחייב בכלאים, הדעת נוטה לפטור, דלא איתקש אלא ללבישה. וכרים וכסתות נמי משמע בספרי דממעט מאשר תכסה בה. ולא הודה לי רבי, עד כאן לשונו.
- ואף על גב דלא הודה לו רבו, נקטינן כמאן דפטר, משום דמסתבר טעמיה.
- ועוד יש לומר, שעיקר הבאת הסודרים ההם הוא להתעטף בהם סביבות הראש מפני הקור, ולעשות צל על הראש בזמן החום; ומשום הכי הוי ליה כסות הראש, ופטור.
- ועוד יש לומר, שעיקר הבאת הסודרים ההם הוא להשתמש בהם לכמה דברים: לצרור בהם מעות, להביא בהם פירות, לקנח הזיעה, לחגור בהם כשעושים שום עבודת משא, לקנח בהם את הידים, לתפוש הידים בו. וכן נקרא הסודר ההוא בלשון ערב שי"ד, שהוא לשון חיזוק, על שם שמחזיקים בו בידיהם, אף על פי שנהנים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, כיוון שעיקר הבאתם אינה לכך – לא חשיבא, ולא קרינן בה אשר תכסה בה. ודמיא למוכרי כסות, שמותרים להביא בגדי כלאים על כתפיהם למכור, אף על פי שנהנים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, כדתנן במסכת כלאים ומייתי לה בפרק במה מדליקין (שבת כט ב): מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אלמא כיוון דאין עיקר הנחת בגדים אלו עליהם משום הנאת כיסוי, אף על פי שנהנה, לא קרינן ביה לא תלבש; הכי נמי לא קרינן ביה אשר תכסה בה.
- יש לדקדק במלבושים שלנו, שהם פתוחים מלפניהם מלמעלה למטה, שהרי יש להם ארבע כנפות, שניים סמוך לצוואר, ושניים למטה סמוך לארץ, למה אין מטילין בהם ציצית? ומיהו במלבושים שלמטה יש לדחוק ולומר, דכיוון שאנו חוגרים אותם, הוו להו כסתומים משם ולמעלה, ודמי לקוט"א וגוניל"א שכתבו הרשב"א ורבינו שמחה שהם פטורים. ומזה הטעם יש לפטור גלימות שמביאים מארץ מצרים, שהם פתוחות מלפניהם מלמעלה ומלמטה, ובאמצע הם סתומות. וכמדומה לי שעל המלבוש ההוא נתכוין בעל הספרא שהביא מהרי"ק בשורש קמ"ט וזה לשונו: כגון אלו הבגדים החתוכות באמצע עד טבורו, שיש להם קרנות, אבל אינם מרובעים, שבצד שיש בו שתי קרנות – אין כנגדם שתיים אחרות. ובקצת נוסחאות מסיים, אלא מצד אחר הם, עד כאן. שזהו תואר המלבושים ההם, שבין שתי קרנות שלמעלה לשתי קרנות שלמטה מפסיק הסתימה שכנגד הטבור, ונמצא שאין בצד מעלה אלא שתי קרנות לבד, וכן בצד מטה. ואף על פי שמהרי"ק כתב שנבוך על פירוש הספרא ולא עלה בידו פירוש נכון, אפשר שמפני שלא ראה מלבוש בתואר כזה מימיו, לא עלה בדעתו לפרש הספרא כן. וכיוון שמתפרש הספרא יפה במלבוש בתואר זה, יש לסמוך על הספרא לפוטרו.
- אבל הני גלימות שלנו, שאנו מביאים למעלה מכל הבגדים, שהם פתוחים מלמעלה למטה, ונמצא שיש להם ארבע כנפות, למה אנו פוטרין אותם מציצית? ושמעתי שקצת מזקני ספרד היו עושים בה שתי קרנות עגולים, דכל שאינם מרובעים – לא חשיב כנפות, כמו שכתבתי בשם העיטור. ותימה גדול הוא בעיני, שכל העולם לובשים אותם בקרנות מרובעות, ולא ראיתי מי שפקפק בדבר מעולם. ואין לומר שאנו סוברים כאביו של אור זרוע שכתבתי בסימן ח', דלא מיחייב דרך לבישה, אלא דרך עיטוף; שכבר כתבתי שם בשם מהרי"ק שאין לסמוך על זה כלל. ועוד, דאם כן – לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש, שאנו לובשים טלית קטן ומברכין עליו אף על פי שאין אנו מתעטפין בו, והיאך נפטור הגלימות מציצית מטעם שאנו לובשים אותם דרך לבישה ולא דרך עיטוף?
- וראיתי כתוב בסוף ספר אחד תשובה יחידית בשם הרב ר' חסדאי ז"ל, שהיה פוטר אותם, משום דלא מיחייבי בציצית אלא חתיכה מרובעת כעין טלית שלנו. ולא הביא טעם וראיה לדבריו. ואם היה טעמו מפני שהיה סובר כאביו של אור זרוע שכתבתי בסמוך, יקשה עליו מה שהקשיתי בסמוך.
- ולי נראה, שהטעם שלא נהגו להטיל בהם ציצית, משום דלא מיקרי כסות, אלא הבא להגין על האדם מפני החום והקור. זכר לדבר, (איוב כד ז) ואין כסות בקרה. והגלימא, אין לובשין אותה להגן, אלא מפני הכבוד; שהרי אפילו יש לאדם כמה מלבושים, אינו יוצא לחוץ בלא גלימא. ואף על פי שלפעמים נהנה מחומה, כיוון שתחילת עשייתה אינו להתחמם בה – לא חשיב כסות, ופטור.
- אי נמי, כיוון שאם היינו מחייבים אותם בציצית – היו נפסקין בכל עת הציציות התחתונים בדריסת הרגליים, והיה צריך בכל עת לתקנם, איכא למימר דלא חייבה תורה בכך, דכל דרכיה דרכי נועם (משלי ג יז). וכל מקום שהלכה רופפת בידך, הלך אחר המנהג.(ו)
- ועל דבר מלבושים קצרים שנוהגין באלו הארצות, וקורין אותה מינטיני"ש, והם פתוחים מלפניהם, וגם פתוחים בשני הצדדים קצת, ושני צדדים שלצד פנים – חותכים ומסירים אותם משם, בעניין שנשאר צד האחוריים עודף על צד פנים כשיעור פתיחת הצדדים, נראה שאף על פי שיש להם ארבע כנפים – פטורים, מאחר שרוב גופם סתום, דדמי לגוניל"א וקוט"א שפטרו הרשב"א ורבינו שמחה. ולפי הסברא שהביא מהרי"ק וכתבתיה בסמוך, אפשר שאף על פי שיהיו פתוחים מלמעלה למטה – פטורים, משום דאינם מרובעים, שבצד שיש בו שתי קרנות – אין כנגדם שתים אחרות.
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טלית שאין לה ד' כנפות פטורה יש לה יותר מד' חייבות כו' ברייתא בפרק התכלת אבל הר"א ממי"ץ ורבינו שמחה פסקו דבעלת ה' נמי פטורה כברייתא דספרי ופ"ב דזבחים ומביאו בית יוסף. ולכן ירא שמים לא ילבש אלא טלית בת ד' ננפות ונראה דבזה נוכל ליישב מה שתמהו הקדמונים על מלבושים שלובשים בלא שום ציצית והצריך בזה ב"י בסוף סימן זה והוא לפי דיש להם ה' כנפות ומקצתם יש להם שש כנפות או יותר והמנהג התפשט על פי הפוסקים דפטרי להו מהך ברייתא דסיפרי ופ"ב דזבחים:
יש לה ד' וחתך אחד באלכסון כו' מימרא דרב שישא בסוף פרק הקומץ ומה שכתב רבינו וחתך א' באלכסון ולא כתב חתך כנפיה היינו משום דהכי משמע בגמרא מדקא יהיב טעמא שויה טלית בעלת חמש אלמא דמיירי בשלא חתך אלא כנף אחד וכבר יש להסתפק דילמא דוקא בחתך כנף אחד דיגידו עליו ריעיו הג' כנפות דגם זה החתוך כנף הוא אבל היכא שחתך כל ד' הכנפות מכל אחד מעט באלכסון כיון דדמי קצת לעיגול פטורה מן הציצית ואפי' לא חתך אלא שתי כנפות ליכא למימר יגיד עליו ריעיו הב' כנפות שלא נחתכו דמאי אולמיה הני שתים שלא נחתכו מהני שתים שנחתכו שאלו יגידו על אלו וכך הוא במרדכי וז"ל ול"מ אם חתך חתיכה גדולה אלא אפילו מעט ומיהו לכאורה נראה שיש הפסק בין שתי הקרנות ושאלתי לר' אם דוקא נקט בעלת ה' דמיחייבת אבל ו' לא אשכחן בתלמוד מה תהא עליה אם בצריה מב' קרנות ושוייה בת ו' והשיב לי דנ"ל שאין חייבת בציצית דלא אשתמיט בשום מקום למיחייביה אלמא דס"ל דוקא בת ה' ולא בת ו' והוא מטעמא דאמרן דדמי לעיגולין ואין אלו הב' שלא נחתכו יגידו על אלו שנחתכו ואע"ג דמסיק במרדכי דלא שנא וגם הב"י הפליג על ספק זה דפשיטא ליה דאין לחלק בין בת ה' לבת ו' מכל מקום לפע"ד נראה דיש לחלק כדפי' ואפשר דלכך דקדק רבינו וכתב תחלה וחתך אחד באלכסון ואח"כ כתב או שהגביה כנפיה ותפרה אלמא דבתחלה אתא לאורויי דוקא בחתך אחד ולא בחתך כנפיה ואח"כ כתב או שהגביה כנפיה ותפרה דבדלא חתך אלא שתפרה אפי' כל כנפיה חייבת בציצית משא"כ בתתך דאל"כ למה שינה בלשון מאחד לכנפיה:
ומ"ש או שהגביה כנפיה ותפרם מימרא דרב דימי מנהרדעא לשם ונראה דאתא לאורויי דאע"ג שתפרה בעיגול שלא נראה בה שום קרנות אפ"ה לא נפטרה דכל כמה דלא פסיק לה מיבעי לה ובת כנפים היא שסופה לחזור לתחלתה וזה שכתב רבינו ותפרם בענין שלא נשאר בה כנף כלומר שתפרם בעגול ממש ואפ"ה לא נפטרה בזה ועוד איתא בגמרא משמיה דרב משרשיא האי מאן דצייריה לגלימיה פי' שקשרן וצררן לא עשה ולא כלום ורבינו השמיטו דכיון דאשמועינן תפרן כל שכן קשרן ולא תפרן ומה שנמצא בפסקי הרא"ש שפירש על האי מאן דצייריה דהגביה כנפי הטלית ותפרן ט"ס הוא שהרי הביא עלה דהאי מאן דצייריה וכו' הא דאמר בגמרא ותנן נמי כל חמתות הצרורות טהורין חוץ משל ערביים והתם פירושו שקשרם בשוליהם ולא תפרן ועוד יקשה דלמה לו להרא"ש להשמיט מימרא דרב דימי דאמר האי מאן דחייטיה אלא חסרון הניכר הוא בספרי הרא"ש וכך צריך להגיה פירוש דצייריה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית וקשרן א"ר דימי האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עביד ולא כלום אי איתא דלא מיבעי ליה ליפסוק ולישדייה פירוש דחייטיה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית ותפרן וכו' ופשוט:
היתה מרובעת וכפלה כתב הרמב"ם אין מטילין ציציותיה על כנפיה כמו שהיא כפולה כו' ברייתא פרק התכלת פלוגתא דרבנן ור"ש והרמב"ם פוסק כר"ש והרא"ש פוסק כת"ק וטעם כ"א וא' מבואר בב"י ומשמע מלשון הרמב"ם דר"ש לא פטר אלא קרניה הכפולות אבל בקרניה הפשוטות אף לר"ש חייבת ולרבנן חשיבי קרניה הכפולות להתחייב בעת שילבשנה ולהטיל ציצית על קרניה הכפולות אבל לא על כולן דארבע אמר רחמנא וכן פי' המרדכי בשינויא בתרא ע"ש:
היה לה ד' ציציות בד' כנפות ועשה לה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשרה באחרונות בפרק התכלת מימרא דרבי זירא אם הטיל למוטלת כשרה והכי פי' לא מיבעיא אי חתך את האחרונות דכשרה בראשונות דעשויות בכשרות אלא אפילו חתך את הראשונות דאיכא למימר כיון דהאחרונות שלא לצורך נעשו קרינן בהו תעשה ולא מן העשוי בפיסול אפ"ה כשרה באחרונות וטעמא כדרבא דכיון דאיכא משום בל תוסיף בבתראי לא מקרי מעשה הילכך אפילו פסיק לקמאי כשרה בבתראי דפסיקת קמאי היא עשייתן דבתראי וכן פירש"י והתוספות להדיא וכך היא דעת הרא"ש במ"ש דכשרה בהני בתראי אי פסקינהו לקמאי כלומר אפילו בכה"ג נמי כשרה וכ"ש בדפסקינהו לבתראי דכשרה בקמאי אבל אי לא פסקינהו כל עיקר גם רש"י מודה דפסולין משום דאיכא בל תוסיף כדאמר בפרק הנחנקין ודלא כמה שהבין ב"י דהרא"ש חולק אפרש"י דליתא אלא שהרא"ש דקדק שלא כתב כל' רש"י כשרה בהני בתראי ואע"ג דהדר פסקינהו לקמאי משום דמלישנא דואע"ג משמע דבלא פסקינהו כלל נמי כשרה והא ליתא ולפיכך כתב אי פסקינהו לקמאי דמשמע דבלא פסקינהו כלל לא מתכשרא כל עיקר דבשני כרכים פשיטא דאיכא משום בל תוסיף לד"ה וכמו שיתבאר בסי' י"א ובסימן שלאחר זה כתב ב"י גופיה בדין אם נתן הציצית בסוף ג' אצבעות ממש דצריך לדחוק בפירוש דברי הרוקח כי היכי דלא נפלוג ארש"י וא"כ כ"ש הכא דליכא דוחק כל עיקר אי נפרש דברי הרא"ש כפירש"י וא"כ לפ"ז כי היכי דמתכשרא בבתראי ה"נ מתכשרא בקמאי אבל ללשון אחר שכתב הרא"ש דהטיל למוטלת כשרה בבתראי אע"ג דכי עבוד ג' בתראי לא בטיל קמאי כי הדר עביד לרביעי בטיל הנך קמאי לפ"ז כיון דמטעם בטול קמאי מתכשרא בבתראי לא מתכשרא אלא בבתראי ולא בקמאי כיון דאיבטלו להו כנלפע"ד וזהו החילוק בין לשון ראשון לל"א ודלא כמו שפירש הר"י אבוהב וב"י עיין עליהם ולפ"ז הא דאתקיף ליה רב פפא לרבא דמפרש להך דר' זירא דאמר הטיל למוטלת כשרה כיון דבבל תוסיף קאי לא הוי מעשה דלימא ביה תעשה ולא מן העשוי ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין ובל תוסיף ליכא ומעשה איכא הך אתקפתא ניחא לשתי הלשונות והכי אתקיף דילמא כי עביד ג' בתראי לבטולי קא מכוין וכיון דאכתי לא בטיל קמאי אשתכח דהנך ג' לאו ציצית נינהו דהא לא צריך להו וכיון דלבטולי קא מכוין בל תוסיף ליכא מעשה איכא ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי והדרא קושיא לדוכתא כדפירש"י ואפ"ה הילכתא כרבא דכיון דלא אשכחן דר"פ פליג עליה בהדיא אלא אתקיף ליה בלחוד ורבא נמי לא חש להשיבו משום דפשיטא ליה דאפילו את"ל דלבטולי קא מכוין אפ"ה בבל תוסיף קאי דה"א בפ"ב דעירובין דלעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה ומשמע דבכל גוונא איכא בל תוסיף בין דמכוין לאוסופי בין דמכוין לבטולי או מטיל סתם וכיון דאיכא בל תוסיף א"כ מעשה לא הוי וללשון ראשון אי פסקינהו לבתראי מתכשרא בקמאי ואי פסקינהו לקמאי מתכשרא בבתראי ולל"א לא מתכשרא אלא בבתראי ולא בקמאי כדפרישית והשתא לרבא לא איצטריך לפלוגי בין היכא דמטיל בלא כוונה להיכא דלבטולי קא מכוין כמו שתירצו התוספות לשם אליבא דרב פפא. ורבינו נמי כתב לדעת הרא"ש דלא חילק והיינו מדהביא דברי רבא והשמיט אתקפתא דרב פפא אלמא דס"ל דהילכתא כרבא מטעמא דאמרן ופסק ג"כ כלשון ראשון משום דרש"י ז"ל והתוס' פירשו להדיא דקציצת קמאי היא עשייתם דבתראי ולפ"ז נקטינן להילכתא דבין מכוין לבטולי בין מכוין לאוסופי א"נ מטיל סתם אי פסקינהו לבתראי מתכשרא בקמאי ואי פסקינהו לקמאי מתכשרא בבתראי אבל בלא פסקינהו כל עיקר פסולה כמ"ש התוס' והרא"ש בר"פ התכלת דאע"ג דאי רמי חוטין הרבה לית ביה משום בל תוסיף כדאשכחן בערבי נחל דדרשינן ערבי שתים ונהגו לשום הרבה בלולב היינו דוקא כשהכל בכרך אחד כדפירש"י אבל בשני כרכים פשיטא דאית ביה משום בל תוסיף והיינו הך דהנחנקין דאם הוסיף בחוטין פסול וכ"כ במרדכי הלכות ציצית ע"ש וע"ל בסי' י"א. וז"ל הגהת ש"ע ויש מכשירין בכל ענין וכן עיקר וקודם שחתך הראשונות פסול בכל ענין עכ"ל משמע מדלא אמר וקודם שחתך אחת מהן אלא אמר וקודם שחתך הראשונות אלמא דס"ל הא דבכל ענין כשר להרא"ש אינו אלא בחתך האחרונות הפסולין וכתב כך על פי דברי ב"י ולא נהירא אלא להרא"ש בלשון ראשון כשרין בין בחתך הראשונות בין בחתך האחרונות וכדפרישית שכך היא דעת רש"י והתוספות ורבינו ושעל כן כתב דהרא"ש לא חילק ודו"ק:
דרכי משה עריכה
(א) וכן כתב המרדכי הלכות קטנות (הלכות ציצית). וכתב שם, דאין חילוק בין אם עשה ארבע כנפות מתחילה, או אם היה לו שלוש וחתך אחד לשניים, דהוי נמי כארבע כנפות.
(ב) ואין דבריו נראים בזה, דהואיל והטור כתב: "נראה מלשון אדוני אבי הרא"ש ז"ל שחייבת", נראה שגם דעת הטור כן, דחייבת; ואף דברי הרי"ף ורא"ש משמעותן כן, הואיל וסתמו דבריהם, ולכן נקטינן דחייבת. כן נראה לי.
(ג) וצריך עיון, דאם מטיל ציציות בארבע כנפות הפשוטים[1], למה יטיל עוד[2] ציציות על כנפיה הכפולים? דהא לא בעינן, רק ארבע ציציות! ואפשר דעל כנפיה הכפולים אינו מועיל אם הטיל שם ציצית[3], אלא צריך להטיל על כנפיה הפשוטים[4]. וכן משמע מדברי הרמב"ם. אמנם מלשון "פוטר" שאמר רבי שמעון, לא משמע כן[5].
(ד) ואין דבריו נראים, דהא רבינו ירוחם והרא"ש שווים להכשיר, וכן משמע מדברי הטור שכן דעתו; שהרי כתב בתחילה סתם להכשיר, וכתב: "והרמב"ם כתב" וכו', "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק", משמע דהרא"ש סבירא ליה כמו שכתב בראשונה להכשיר; אם כן, הוו תלת לגבי חד, והם בתראי גם כן, ונקיטינן כוותייהו. ואף רש"י פירש כוותייהו, ולכן אין לנטות מדבריהם.
(ה) וכבר כתבתי, דנקטינן להלכתא כמאן דאזיל בתר עיקר הבגד, אם כן בגדים אלו פטורים מציצית.
(ו) וכל זה איננו שווה לי. דעל תירוץ הראשון קשה לי, דאם כן, טליתות שלנו – שאנו לובשים בשעת התפילה – שאינו להגן כלל, רק לובשים אותן כדי לצאת בהן ידי חובת ציצית, אם כן לא מיקרי כסות ופטורים מציצית; ואם כן, אנו לא מקיימים בהן מצות ציצית, ומברכים ברכה לבטלה.
ועל התירוץ השני קשה לי מציצית הכַּסָת, שדרשו (גיטין נו א) שנקרא כן על שם שציציותיו היו נגררים אחריו; ולא חששו למה שהוצרך לתקנם בכל עת.
ולי נראה ליישב המנהג, כי מאחר שמצות ציצית הוא שיחזור שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, כמו שנתבאר לעיל סימן ח'; וכן כתב הרוקח, דאיתא במדרש (ילקוט שמעוני שמות רל"ד), בפסוק "והמים להם חומה" (שמות יד כב), שהכריז גבריאל למים שאחריהם: היזהרו, שעתידים להשליך כנף ציצית לאחריהם. וכן סבירי להו לאינשי, דלא חייבה תורה אלא בכהאי גוונא, ששתי כנפות לאחריו ושתיים לפניו, שאז שתי ציציות מאחריו ושתיים מלפניו, ומעוטף בציצית. אבל במלבושים שלנו, שכל הארבע כנפות לפניו, ואי אפשר להלבישן בעניין אחר, אין זה חיוב הציצית; ולכן נהגו להקל. ואף מלבושים שלנו, אותן שיש להן שתי קרנות לצד מטה, ולצד מעלה אין לו קרנות; אלא מחובר עליהן חתיכות בגד, ומונח לו על כתפיו מאחריו, וקורין לו קולני"ר בלשון אשכנז (צווארון) – בזה פשוט שהוא פטור, דהרי לצד מעלה אין לו כנפות, רק כנפות הקולני"ר המונחים לו קצת מאחריו, ואין זה קרנות, הואיל ואין השתי קרנות שמאחריו מכוונים כנגד הכנפות שלפניו.
וגדול מזה כתב בית יוסף סוף סימן י' וזה לשונו: ועל דבר מלבושים קצרים וכו' עד שבצד שיש בו שתי קרנות אין כנגדם שתיים אחרות, עד כאן לשונו.
חידושי הגהות עריכה
א עיין בב"ח, שכתב דטעות סופר יש בדברי הרא"ש [וכך צריך להגיה: "פירוש דצייריה לגלימיה – שהגביה כנפי הטלית וקשרן. אמר רב דימי: האי מאן דחייטיה לגלימיה ... פירוש דחייטיה לגלימיה – שהגביה כנפי הטלית ותפרן" וכו'].